יום המשפחה
הכל התחיל בגלל יום המשפחה.
מה היה קורה אם היא לא הייתה שולחת את רועי לבית הספר ביום השישי ההוא? אם היא הייתה נכנעת למניפולציה שלו ומשאירה אותו בבית? החיים של מי היו משתנים ככה?
לא שזה משנה: כי היא שלחה, ומרגע זה הכל התגלגל כמו כדור שלג, או מילה פחות שיפוטית. לפעמים, בלילה, מיכל חושבת על מילה פחות שיפוטית. כי זה לא היה רק כדור שלג: זה היה גם פלא, וגם טירוף מוחלט, וגם הישמטות החוקים הידועים של העולם, וגם אהבה חדשה. בדיוק כמו הלידה של רועי.
והקטע היה, שרועי בכלל לא רצה ללכת לבית הספר בבוקר של יום המשפחה. לא שזה היה עניין חדש:
כל בוקר הוא מרח את הזמן, התלונן שהוא שונא את בית הספר, שהחברים משעממים, שזה לא פייר שהוא צריך לצאת ולה מותר להישאר בבית (לפעמים התחשק לה להחליף איתו. שהיא תצא החוצה, תכיר אנשים חדשים, תלמד דברים חדשים, בזמן שהוא ייתקע מול המחשב עד שיירדמו לו הרגליים, ויקום רק לצורך בישול, קיפול כביסה ואכילה רגשית).
אבל באותו בוקר שישי, כשהעירה אותו, הוא נעץ טוב טוב שיניים ברגשות האשמה שלה, ודאג להוסיף שהוא הילד היחיד בכיתה ד'-3 שלא רק שאין לו אחים, גם אין לו אבא או אפילו אמא שנייה, ושלא בא לו להכין עץ משפחה שהוא בקושי ניצן. ככה אמר הילד שלה, הבן של העורכת הלשונית. 'בקושי ניצן'. ולמרות שעיצבנה אותה המניפולציה הזולה היא גם התפעלה מהמטאפורה ומהגנים שעברו ממנה, והצטערה כרגיל שאין לה למי לספר. אלה הרגעים שבהם הרגישה הכי בודדה, הכי נכספת – לא, לא נכספת, רוצה לצרוח 'נו שיבוא כבר' – למישהו לחלוק איתו מילים ומחשבות וחיבוקים. והיא כבר החליטה להשאיר את רועי בבית, בשביל מה להילחם איתו, כשהגיעה בווטסאפ הודעה מהמורה: "פעילות יום המשפחה הפעם היא שוק קח-תן. אני מבקשת שכולם יגיעו ויביאו פריט להחלפה".
"אבל אין לי מה להביא!" רועי התמרמר. "רק לנו אין כלום בבית! הלוואי שהיה פה משהו שווה, משהו שאין לאף אחד אחר".
"הלוואי שתשים לב למה שכן יש לך"! היא רצתה לומר, ולמנות את כל המשחקים שהיא קונה לו בכסף שאין לה, אבל התאפקה, כי בשביל מה לפתוח עוד חזית, ואמרה: "אתה הולך לבית הספר, נקודה".
"סבבה, אבל אני מחליף את זה", רועי לקח את המחבט היקר בטירוף שהיא רק קנתה לו, בניסיון לשכנע אותו ללמוד טניס.
"סבבה", היא החביאה את העלבון. "זוכר למלא מדיח"?
"מילאתי"! הוא צעק כבר בדרך החוצה. היא העיפה מבט בכיור המלא כלים.
"למלא עד הסוף!"
"אוף, אמא! גם ככה קשה לי"!
"אתה מוכן אז להוריד את הפח?"
"אמא!"
מיכל נשמה עמוק. "לא משנה. שיהיה לך יום נפלא"!
אילו רק הייתה יודעת כמה נפלא – לא, לא נפלא, פלאי – היום הזה הולך להיות.
עד שרועי חזר הביתה מבית הספר, היא הספיקה לרוקן את הכיור למדיח, לבשל ארוחת צהריים וערב, לקבל סמס מהשכן מוועד הבית, שביקש תשלום לרגל שדרוג הלובי, ולהצטער שוב שקנתה לרועי את המחבט. בכסף הזה היא הייתה יכולה…
"קחי", רועי הגיש לה ביצת הפתעה קטנה ואדומה.
"זה מה שהבאת במקום המחבט?" אלוהים, המרירות שנוזלת ממנה. בדיוק כמו הכסף.
"צריך לשים את זה במים".
"איך היה?"
"כייף".
"מותק, אתה יכול בבקשה להוריד את הפח"?
אבל הוא כבר היה בחדרו, ותוך דקה היא כבר שמעה קולות קרב מהמשחק הנוכחי באקסבוקס, והזכירה לעצמה שגם אם הוא לא עוזר בבית, לפחות הוא משחק עם חברים. הרי שום דבר בחיים שלה לא הלך כמו שהיא ביקשה, אז מה היא רוצה מהילד? ולקחה צלחות מהמדיח המלוכלך ושטפה ומילאה וקראה לו לאכול.
"שמת את זה במים"? רועי שאל בפה מלא קוסקוס.
"את מה?"
"את המשחק שהבאתי מהשוק קח-תן. שמים אותו במים והוא גדל".
בתוך ביצת הפלסטיק האדומה נח צעצוע זעיר דמוי דרקון. לא הייתה כוס נקייה אחת במגירה, אז היא מילאה מים בוואזה גדולה מזכוכית, ושמטה פנימה את הצעצוע. ואז עמדה והתבוננה בדרקון הזעיר צף בריק, בבדידות, בתוך הכלי הגדול מדי. הו, כמה מטאפורי.
אבל כשקראה לרועי לארוחת הערב, המטאפורה התנפצה לה בפנים, מילולית. "תראי מה קרה לזה!" הוא צעק מתוך המטבח.
"לאיזה זה? לדברים יש שמות", היא ניסתה לחנך אותו, כרגיל, אבל הוא כבר הצביע, וזה היה כל כך מפתיע שהיא ישר הבינה למה הוא מתכוון.
הדרקון שבוואזה כבר לא היה קטן. ממש לא. הוא מילא את הכלי, ראשו מציץ מהפתח הארוך.
"איזה קטע! בחיים לא ראיתי כז…" נשימתה נעתקה באמצע המשפט.
"את ראית גם?" רועי משך בחולצתה. "נכון שהעיניים שלו זזו?"
העיניים של הדרקון זזו. ואז נפתח המקור. "סליחה, מישהו יכול להוציא אותי מהמקום הצפוף הזה?"
עוד לפני שמיכל ורועי הספיקו להגיב, הוואזה התנפצה, מתיזה רסיסי זכוכית לכל עבר. "שכחתי שאני יכולה לבד"!
מיכל הסתכלה על רועי. ואז על עצמה. ואז על היצור, בגודל גור חתולים, שניער מעצמו אבק זכוכית מבהיק ושבר אחד גדול. ואז סביב, על הדלתות והחלונות והקירות. "מישהו עושה לנו קטע?" היא שאלה את רועי. "יש פה איזה מצלמה נסתרת?"
"דרקונית ננסית מספר 333 מתייצבת אצל משפחת לוי", הודיעה הדרקונית בכובד ראש והתעופפה אל שולחן האוכל.
מיכל ורועי נרתעו אחורה. "מה את? מה את עושה כאן?", רועי ניגש אל היצור בהיסוס. "ואיך את יודעת לדבר עברית?"
"אתם ביקשתם שאגיע. אני ביקשתי לדעת עברית". הדרקונית אמרה סתומות והניעה את צווארה הארוך בחינניות.
"ואיך קוראים לך?" רועי חקר.
"מה שמך?" מיכל תיקנה אוטומטית.
"קוראים לי אפי", הדרקונית ענתה. "והשם המלא שלי הוא…" הדרקונית הקטנה נהמה, השתעלה ונפחה בו זמנית, מפיקה צליל קקופוני שהקפיץ את מיכל ורועי.
"נקרא לך אפי", מיכל אמרה. "ולא הבנתי איך את יודעת לדבר, ועוד בעברית".
"פשוט ביקשתי לדעת", הדרקונית נשפה. "תגידו, יש פה משהו לאכול?"
העוף שמיכל הכינה נגמר ראשון. ואחריו קערת הפירה, סלט הירקות, המרק הכתום, החלה, הטחינה ("זה טעים, המיץ הזה!", אפי שאבה את הקערה כולה). ואז העוד טחינה. והקוסקוס. ושאריות הקציצות מהצהריים. מיכל צפתה בדרקונית מחסלת אוכל של שבוע שלם, וחישבה בראש חשבונות סופרמרקט מאיימים ושעות עבודה במטבח במקום מול המחשב.
"יש עוד?" אפי מחתה את מקורה בנוצותיה.
"אולי תנוחי רגע", מיכל אמרה בדיפלומטיות, אבל הדרקונית היטתה את ראשה המשולש, ושאלה: "למה את אומרת דבר אחד בפה ודבר אחר בראש?"
מיכל הסמיקה. "ניסיתי להיות מנומסת".
"הלוואי וידעתי מה זה מנומסת", אפי אמרה, עצמה את עיניה ופקחה אותן. "הבנתי. משונה מאד. אז יש או אין עוד אוכל?"
"יש, אבל צריך להכין, ו…" לא היה למיכל נעים להמשיך את המשפט.
רועי משך בחולצה של מיכל ולחש: "שאני אגיד לה במקומך?"
מיכל הנהנה. להגיד הוא יודע, הילד שלה.
רועי הזדקף מול הדרקונית. "אמא שלי בישלה כל היום ועכשיו היא עייפה מדי להכין עוד אוכל".
"אה", אפי אמרה. "אז אתה תכין לי אולי?"
"אף פעם לא ידעתי שכל כך קשה להכין חביתה", רועי אמר למיכל בלחש כשאפי נרדמה, מכורבלת על הספה, בטנה הגדולה בולטת.
"טוב, זו פעם ראשונה שלך", מיכל חייכה. "ועוד משתי תבניות ביצים. תודה, רועיקי. זה ממש עזר לי".
"אני יכול לעזור לך כל ערב, אבל לא עם החביתה. עם הסלט", רועי אמר. "זה יותר קל משחשבתי. תגידי, יכול להיות שאפי גדלה?"
מיכל הביטה בדרקונית הישנה: "כן, לגמרי".
"מה נעשה?" רועי לחש.
מיכל חיבקה אותו. זה בדיוק מה שהיא שאלה את עצמה עשר שנים קודם, כשגילתה את הפס הוורוד השני, חודש וחצי לפני יום הולדת שלושים ושלוש, שבועיים וחצי אחרי שאבא של רועי, שאפילו לא ידע שהוא עתיד להיות אבא של רועי, נעלם מהשטח.
"אין לי מושג", היא ענתה לרועי מה שענתה לעצמה אז. "אבל היא פה, אז נזרום".
בשונה מרועי התינוק, אפי נתנה לה לישון בלילה. רק בשש בבוקר מיכל התעוררה ממקור שנשף לתוך אוזנה: "יש אוכל?"
מיכל פקחה עיניים. אפי הייתה עכשיו בגודל של כלב בינוני. כמה היא עוד תגדל?
"זה המכסימום שלי", אפי ענתה בנינוחות כאילו המילים כן נאמרו, וסידרה בלשונה הוורודה והמפוצלת את נוצות הכנף השמאלית שלה. "מה לגבי האוכל?"
"איך את…"
"שומעת מה שאת אומרת דרך הראש? את לא? באמת משונה".
"תנוחי, אמא. אני אכין לה ארוחת בוקר". רועי עמד בפתח חדר השינה, בפיג'מה ובשיער סתור, מחזיק בידיו קופסאות טונה. "אפי, את יודעת להוציא אש מהפה? כמו באגדות?"
"קוראים לזה מקור", מיכל תיקנה.
אפי פתחה מעט את מקורה. לשון אש קטנטנה בהקה בתוכו. "ככה?"
"אולי… יותר חזק", רועי אמר, ולשון אש בוהקת הבזיקה החוצה, ואחזה בציפית הכרית.
"אוי, לא!", מיכל צעקה, אבל רועי חבט את הכרית ברצפה – מאיפה התושיה הזאת? – וכיבה את הלהבה הקטנה. "מה, למדתי את זה בשיעור של"ח", הוא ענה לשאלה שבעיניה. כנראה שרק היא בבית הזה לא קוראת מחשבות.
"אז אפי יודעת לירוק אש", מיכל סיכמה בקדרות.
"מגניב", רועי אמר. "נכין טונה צרובה, כמו בשיעור של"ח".
כשהיא סיימה להחליף מצעים ולאוורר את הסלון מריח הטונה והאש, וכשרועי הלך סוף-סוף להוריד את הפח המלא מאתמול, מיכל החליטה שהגיע הזמן לשיחה רצינית.
"תגידי, אפי", היא שאלה את הדרקונית שהשתרעה בנינוחות על כורסת הטלוויזיה, מגרדת את בטנה בציפורן רגל מחודדת, "איך באמת הגעת אלינו?"
"מישהו ביקש", אמרה הדרקונית והחליפה את הרגל השמאלית בימנית.
"לא הבנתי".
"מישהו ביקש שאני אגיע, אז הגעתי".
"לא רועי ולא אני ביקשנו דרקון בסלון".
"אם אף אחד לא היה מבקש לא הייתי באה", אמרה הדרקונית. "אנחנו לא באים בלי הזמנה. זה החוק".
"החוק?"
"לא יגיע דרקון לביתו של אדם ללא הזמנה מפורשת או פחות מפורשת, או אף פחות פחות מפורשת", הדרקונית עצמה את עיניה כשדקלמה. "חוקת אומת הדרקונים, סעיף מספר שתיים, תת סעיף ז'".
"מה זה אומר 'פחות מפורשת'"? מיכל ניסתה להבין.
"מספיק שאומרים את המילה 'הלוואי'".
"ופחות פחות מפורשת?"
"כשחושבים אותה".
"אהה". מיכל נזכרה בבקשות הלא מאד מפורשות, שכנראה היו מפורשות מספיק, שלה ושל רועי מהבוקר. כן, היו שם כמה וכמה 'הלוואי'. בתור עורכת לשונית היא הייתה שמה לב לזה, לו רק הייתה ערה למשמעות.
"ואיך באמת את יודעת עברית?"
"כמו שאמרתי, ביק…"
"ביקשת, הבנתי", מיכל איבדה את הסבלנות. "את רוצה להגיד לי שאת מבקשת משהו והוא פשוט קורה?"
"ברור. אבל אני לא חושבת שהיית עכשיו מנומסת. אם הבנתי נכון את המושג", אפי אמרה בטון שהיה בו שמץ שיפוט או ביקורת. המוח של מיכל שוב התעסק בלמצוא הגדרה מדוייקת. היא החזירה את עצמה לנושא.
"נגיד, אם היית מבקשת עכשיו שהכורסה תהפוך לסגולה עם נקודות אדומות, זה היה קורה?"
אפי המהמה לעצמה משהו על בני אדם כמין מוזר. "או משונה? מה ההבדל בין מוזר למשונה?" כורסת ההנקה הישנה כבר לא הייתה תכולה, אלא מרופדת בד סגלגל שעליו פרחו נקודות ארגמן.
"וואלה". מיכל נשפה באי אמון. "זה קסם? איך עשית את זה?"
"אמרתי לך. ביקשתי. גם את יכולה".
מיכל החליטה להשעות את אי האמון שלה לרגע, רק בשביל התרגיל. "אם הייתי מבקשת – נגיד, טלוויזיה חדשה?"
"באיזה גודל?" אפי התעניינה. "עדיף לבקש ברור. ועם המילה הלוואי".
מיכל צחקה. "הלוואי שהייתה לי טלוויזיה בגודל שלושים אינץ'".
קול נפץ הקפיץ אותה. מסך הטלוויזיה הישן שלה שכב מרוסק על הרצפה. במקומו, הופיע מסך דקיק, אלגנטי. גדול.
"ואם הייתי מבקשת כסף?" מחשבות על מינוס בבנק וחובות לא משולמים התערבלו למיכל בראש.
"כמה?"
"הלוואי שהיו לי עשרת אלפים שקלים במזומן".
אפי התרכזה. "שם", אמרה, והתעופפה אל שולחן הסלון שעליו הופיעה, יש מאין, ערימת שטרות.
הלב של מיכל דפק כשניגשה אל השולחן. השטרות היו רבים ותכולים ומאד אמיתיים. מיכל ספרה אותם. ליטפה אותם. ההקלה הציפה אותה. בחיים לא היה לה כל כך הרבה כסף בידיים.
"תגידי, אפי, את יכולה לבקש גם דברים מופשטים?"
"לא לבושים? אין בעיה", אפי אמרה, ונעצה מבט צידי, זוחלי מאד, בגופה של מיכל, שהבגדים נעלמו ממנו והושלכו על השולחן, שגם הוא הופשט מהמפה.
מיכל חטפה את המפה מהרצפה והתעטפה בה. "דברים מופשטים אלה דברים בלי צורה. כמו זמן, נגיד. או תחושת סיפוק".
"ברור, אבל…" אפי השתוממה. "לזמן אין צורה?"
"רגע, את יכולה לתת לי זמן?" מיכל אמרה בלהיטות. הרעיון של זמן במתנה היה מפתה כל כך שהיא לא הייתה מסוגלת לנהל על זה עכשיו דיון פילוסופי. "הלוואי והיה לי יותר זמן".
הטלפון של מיכל ציפצף בסדרת התראות. כשהדליקה אותו גילתה שמרבית פגישות העבודה לשבוע הקרוב בוטלו.
"מה עשית?" היא הסתובבה אל אפי בכעס. "איך עשית את זה?"
"ביקשתי בשבילך זמן. לא לזה התכוונת?"
"אמא, מה קרה פה"? רועי נכנס, עיניו קפצו מהשולחן נטול המפה אל הכורסה הסגולה המנוקדת באדום, אל שברי המסך המוטלים על השטיח, אל הטלוויזיה החדשה. "למה את לובשת מפה?"
"עשינו ניסויים בלבקש", מיכל אמרה. "לא כל הזמן זה הצליח".
"ניסויים בלבקש? אני יכול גם?"
וככה הם בילו את שאר אחר הצהריים והערב.
רועי ביקש משחקים לאקס-בוקס, אוזניות, אופני הרים משוכללים, אייפד, מחשב, עוד אזניות, מסוג אחר, כדורגל חדש, שני מחבטי טניס וקופסת כדורים ("אבל חשבתי שטניס לא מעניין אותך", מיכל הופתעה, ורועי ענה: "סתם רציתי לעצבן אותך. אני שונא שאת מחליטה עלי"). לבסוף הוא ביקש במפורש שכל המכשירים החדשים, כולל הטלוויזיה, יעבדו מייד כאילו כבר חיברו אותם ושכל האפליקציות יפעלו.
"חכם!" מיכל התפעלה.
"זה כמו שאמרת לי עם המדיח, שצריך למלא עד הסוף? אז מאפי צריך לבקש עד הסוף. למשל – הלוואי שהטלוויזיה הישנה השבורה לא תהיה פה יותר".
"בבקשה", אפי אמרה, ושברי הטלוויזיה נעלמו מהשטיח.
מיכל הרימה גבות. "הבנתי. לבקש עד הסוף. אז… הלוואי שגם האריזות הריקות של המשחקים לא יהיו פה יותר".
הקרטונים לא נאספו או הועפו או התכווצו: הם פשוט נעלמו.
"מה עוד את רוצה, אמא?" שני זוגות עיניים נתלו בה בציפיה: העגולות והחומות של רועי לצד הצרות והירוקות של אפי.
מיכל חשבה. האפשרויות היו בלתי מוגבלות עד כדי בלבול. היא החליטה להתחיל מהמטבח: "מעבד מזון? תנור אפייה חדש? ומקרר גדול יותר? אולי עוד סירים?"
"את שואלת או מבקשת?" אפי פיהקה, חושפת לשון אש קטנטונת במעמקי המקור.
"מבקשת. הלוואי שהיו לי כל אלה".
"בבקשה".
עוד לפני שמיכל הספיקה למצמץ היה לה מטבח חדש ומאובזר. "הוספתי על דעת עצמי חיפויים לארונות", אפי אמרה. "תסלחי לי שאני אומרת, אבל הלוק הקודם היה מיושן".
"איך את יודעת מילים כמו 'חיפויים לארונות' או 'לוק מיושן'?" מיכל שאלה, מעבירה אצבע על ארונות המטבח החדשים והמבהיקים שלה.
"ביקשתי לדעת איך מעצבים", אפי אמרה. "זה מה שיצא".
מיכל סגרה את דלת המקרר הנוצצת. זה היה מופרע מדי. מופלא מדי.
"עוד משהו?" אפי חיטטה בין טפריה במקורה.
המבט של מיכל נדד אל הכורסה המנוקדת. "את יכולה לבקש להחזיר לכורסה את הצבע שהיה לה קודם?"
"בשביל מה?" רועי צחק. "פשוט תבקשי כורסה חדשה!"
וזה מה שהיא עשתה. הזמינה כורסה ענקית ומכילה ואז הזמינה גם הדום. ושמיכת טלוויזיה. ובקבוק שמפניה. ושוקולדים ו…
רק שלקראת הערב כבר נגמרו להם כל הרצונות והמאוויים, והבית היה מלא בחפצים חדשים, דחוסים, מגובבים, מושלכים זה על זה. החולצות החדשות שלה נתלו על האופניים החדשים של רועי. קסדה אדומה שלו ישבה על ערימה צבעונית של ספרי ביכורים. שטיח אפגני ארוך השתלשל מהמקלחון העשוי זכוכית מחוסמת (הצלצול של המילים מצא חן בעיניה מזמן). ערכת כלי עבודה שימשה מצע לקורא ספרים דיגיטלי. חמישה סטים של מצעים יוקרתיים מכותנה סרוקה (גם את הצלצול של המילים האלה היא אהבה) נשפכו מהארון על מיטת האפיריון שסתמה את חדר השינה (היא לא חישבה מספיק טוב את הגדלים שביקשה מאפי). המחשבים החדשים שלה ושל רועי בהו זה בזה. אקווריום ענק מלא דגים ישב – לא מאד בנוחות – על הספה החדשה, הרחבה מדי. מיכל הרגישה קצת כמו אחרי בולמוס אכילה, מאלה שהיו לה בתחילת ההריון של רועי.
"יש משהו לאכול"? אפי שאלה.
"את לא יכולה פשוט לבקש אוכל?" רועי שאל. "נגיד, לבקש שתתגשם לנו פיצה?"
"לצערי לא", אפי אמרה. "שני דברים אי אפשר לבקש: אוכל ואהבה".
"אבל ביקשת מאיתנו אוכל", רועי אמר.
"לא ביקשתי", אפי אמרה. "רק שאלתי אם יש. יש?"
"אפשר להזמין", מיכל קילפה שטרות מהערימה שעל שולחן הסלון. "רועיקי, תזמין לנו פיצה משפחתית? בעצם, תזמין עשר".
רועי פתח את קופסאות הפיצה בזמן שאפי שאבה אותן אחת אחת. אחר כך אסף את אריזות הקרטון וירד עם הפח (בפעם השנייה באותו יום)! ואז, בשקט, ליד הדרקונית השבעה, המנמנמת, רועי אמר: "אמא, אני חושב שיש לנו יותר מדי דברים בבית".
מיכל צחקה: "כן, הא? וגם המון זמן. והמון כסף".
"מה נעשה עם כל זה?" הוא הסתכל על ערימות החפצים והגאג'טים והספרים והבגדים והמשחקים.
"אולי אנחנו צריכים לבקש מאפי דירה יותר גדולה", מיכל אמרה. "אולי אפילו בית קטן. או גדול". המחשבות שלה רצו. היו לה חלומות פעם. אולי עכשיו היא תוכל…
"נראה לך שאני אעזוב את הבית ספר? את השיעורי של"ח? את החברים שלי"? רועי אמר בפליאה.
"חשבתי שאתה שונא את בית הספר ושהחברים שלך משעממים".
"סתם אמרתי כדי שתרדי ממני עם כל המטלות שלך", רועי גיחך. "את לא מכירה אותי כבר?"
"אבל תחשוב", היה לה קשה להיפרד מהרעיון. "בית גדול, אולי עם גינה…"
"ומה נעשה כשגם הוא יתמלא? נבקש מאפי בית יותר גדול?" רועי שאל. הוא נראה פתאום בוגר כל כך.
"אתה צודק", מיכל אמרה. "אז מה נעשה עם כל זה"?
"אולי נחלק למי שצריך?"
זה לא היה פשוט. את מיטת האפיריון היה קל למיכל לשחרר, ודווקא מבלייזר הפשתן, שידעה בסתר ליבה שלא תלבש, היה לה קשה יותר להיפרד ("הוא בכלל לא תופס מקום!" היא טענה בפני רועי, שענה: "לא יותר מקום מהמשחקים לאקס-בוקס, נכון?"). ובכל זאת, עד שאפי התעוררה משנת הצהריים שלה כבר נשלחו הודעות בווטסאפ הכיתתי ובזה של הבניין, ונערמו ערימות במסדרון והוצבו אקווריום בלובי ומיטת אפיריון ברחוב ליד ספסל הנתינה, עם פתקים יפים שרועי כתב, ופנים מחייכים הגיעו וידיים חמות נלחצו בתודה.
ועדיין הבית היה עמוס.
למיכל כאב הגב. היא הזדקפה לאט. "חתיכת עבודה. הלוואי שהיה לנו כאן רק מה שאנחנו צריכים".
"אמא, לאאאא!" רועי צעק מאחוריה.
"בבקשה", אפי אמרה.
והבית שלהם התרוקן.
לא ספה ולא טלוויזיה חדשה ולא מחשבים ואפילו לא סט אחד מכותנה סרוקה ולא שטיח אפגני ולא ספרי ביכורים. רק רצפה חשופה. כתלים דהויים. מטבח ישן.
ורועי, שנעץ בה מבט מוכיח – לא, לא מוכיח, אולי בכלל מבט נוגה, עם קצת דמעות אבל גם בדל חיוך – ואמר: "באמת, אמא, עוד לא הבנת איך הקסם של אפי עובד?"
"יש אוכל?" אפי שאלה.
"הלוואי שהיה לי אייפון", רועי אמר.
מיכל הסתכלה בו מופתעת. "דווקא אייפון? זה מה שהכי חסר לך כרגע?"
"אחרת איך אני אזמין לאפי פיצה?"
"איזה דגם?" אפי שאלה.
בתשע בערב, כשהדפיקה בדלת נשמעה, לא למיכל ולא לרועי נשאר כוח לענות. הם עבדו קשה בשעות האחרונות בלשחזר את מה שהיה, בלסדר מחדש רהיטים ובגדים ומשחקים, ובלשחרר את מה שלא הצליחו לזכור שהיה להם. השחרור, חשבה מיכל, היה לעיתים קשה לא פחות מהסידור.
עד שבסוף רועי עצר ואמר: "זהו, אמא, אני חושב שיש לנו מספיק דברים בבית, ואם לא אז נבקש עוד בהמשך", ואפי נפנפה בכנפיה ואמרה: "הו, תודה לאל, אפשר לראות קצת טלוויזיה". מאז הם לא זזו מהספה, שלושתם, וצפו בערוץ הטבע שאפי בחרה במקורה. מדי פעם אפי קראה בחדווה: "אחים שלי!" למראה איגואנות, ציפורים ובתי הזיקוק במפרץ חיפה. היא הייתה מוקסמת. הם היו מותשים.
וככה הם נתנו לדפיקה לחזור שוב ושוב לפני שמיכל קמה לפתוח את הדלת.
"אני רונן, השכן מוועד הבית", אמר הגבר המתולתל, כבן גילה, שעמד בפתח.
"אויש, סליחה!", מיכל אמרה, נבוכה, ונזכרה שדווקא את הכסף היא שכחה לבקש מאפי להחזיר. "אני אשלם מחר, בסדר?"
"אין צורך", רונן אמר. "לא ענית לי בווטסאפ, אז באתי להגיד לך שלא צריך תשלום. סידרתי את הלובי עם הספה והאקווריום שמסרת, ופיזרתי מסביב את העציצים. יופי של תרומה. וגם… פיניתי את הקרטונים".
"הקרטונים?"
"אלה ששמתם בלובי", רונן אמר. "ואולי גם נשברה לכם טלוויזיה?"
"אפי!" מיכל ורועי קראו ביחד.
"אמרתם שהלוואי שהם לא יהיו בבית, אבל לא אמרתם איפה כן", עיני הדרקונית אפילו לא מיצמצו.
ורק אז רונן קלט אותה. מיכל ראתה את העיניים שלו מתרחבות ומתכווצות ושוב מתרחבות, וחשבה שהצבע החום בהיר שלהן ממש מיוחד.
"מה זה?"
"מי זאת", רועי תיקן. "זאת אפי".
"היא… דרקונית?" העיניים של רונן ננעצו באפי ומיכל הבחינה עכשיו בריסים הארוכים שלו.
"זה לא מנומס, לדבר עלי כאילו אני לא נמצאת כאן", אפי אמרה והתעופפה אל המדף העליון, שעכשיו מיכל נזכרה שפעם היו עליו כלי אמייל ישנים."אני דרקונית ננסית. ומי אתה, רונן?"
"אני השכן מהקומה הראשונה משמאל", רונן גמגם. "ואני הגזבר של וועד הבית".
"אהממ", אפי סרקה במקורה את נוצותיה. "ספר לי עוד".
"אני מהנדס מכונות. יש לי ילד בכיתה ד'".
"באיזה בית ספר הוא?" רועי שאל.
"הוא גר באילת. עם גרושתי". רונן אמר והחיוך שלו נעלם. "אולי פעם הוא יעבור לגור איתי".
הכמיהה על הפנים שלו הייתה כל-כך מובהקת שמיכל לא התלבטה אם אלה געגועים או צער או תקווה.
"אפי מגשימה בקשות", רועי אמר. הפנים שלו היו נחושות. "אתה יכול לבקש ממנה דברים והיא תעזור".
"הלוואי ש…" הכמיהה של רונן הזדקקה עוד יותר, כמעט נטפה ממנו. מיכל ורועי הצליבו מבטים אבל לא הספיקו.
"הלוואי שגם לי היתה דרקונית מגשימת בקשות".
"יש לך", אפי אמרה ושלחה לשון אש קטנה אל התקרה. "אתה אוהב פיצות, או שנקנה הרבה טונה?"
כך שהכל התחיל בגלל יום המשפחה. מה היה קורה אם היא לא הייתה שולחת את רועי לבית הספר ביום ההוא? אם היא הייתה נכנעת למניפולציה שלו ומשאירה אותו בבית? החיים של מי היו משתנים ככה?
לא שזה משנה: כי היא שלחה, ומרגע זה הכל התגלגל כמו כדור שלג, או מילה פחות שיפוטית. לפעמים, בלילה, מיכל חושבת על מילה פחות שיפוטית. כי זה לא היה רק כדור שלג: זה היה גם פלא, והזדמנות לגדילה. בדיוק כמו הלידה של רועי. בדיוק כמו הדירה שלה שהתרחבה מבפנים להכיל שלוש נפשות נוספות, שתיים מהן אנושיות ואחת זוחלית, בלי לגדול אפילו סנטימטר מבחוץ (אפי טענה שזו לא העבודה שלה, העניין הזה עם האיחוד משפחות ותחושת המרחב בדירה. היא הודיעה מראש: אהבה ואוכל דרקונים לא יכולים לבקש).
ורונן, כאילו הוא קורא מחשבות מתוך שינה, מסתובב ומחבק את מיכל, ריסיו הארוכים מרפרפים לה על העורף.
