יד שניה: מושתלת היד ואיש הכלב

בשפתיים חשוקות על ההגה כל הדרך הביתה. במושב האחורי הייתה מוטלת שקית שחורה אטומה בתוך קופסת קרטון. דרך המראה המרכזית דיברה איתה ברוך: "מי טוב? מי טוב?" משכה את המשפט בניגון עליז, כשם שמדברים לפעוט, אבל קולה נסדק ונשבר.
"מי טוב? עוד קצת.
כמה אני אוהבת אותך?
כמה אני אוהבת אותך!
הגענו הביתה"

ויצאה מהמכונית ובקושי רב הרימה ביד וחצי את החבילה הפרוותית השחורה המצערת. קודם, ובמאמץ לא מבוטל, ניסתה לדחוף אותו למקרר הקטן בדירתה, בין ירקות למעדן פג תוקף. אך היא הייתה גדולה מדיי. ולכן נמלכה בדעת וחזרה עמה אל המכונית וכל הזמן דיברה אליה ברוך. קשה היה לקבור את החבילה באדמה הקשה, עם יד אחת מאובנת ובלתי מתפקדת, אבל לבסוף עלה הדבר בידה. טמנה את החבילה לצד קברי משפחתה.

"סליחה סטרופי. סליחה". 

נחפזה להתנקות לבל תיתפס עם האת ביד ליד התלולית הטריה המפלילה. דמיינו לעצמכם את החרפה!  קשה היה לקום מהקברים כשזרועה אחת קשוחה ומאובנת וחסרת תועלת ברובה. חלק מעצמה השאירה בקברים האלה.

רצה הגורל ונסעה בדרך חזרה דרך הכפרים הערביים. היה זה ערב חג המולד ואורות עליזים לבלי דיי היו מעוטרים על כל עץ, מסנוורים ומקשים עליה את הניווט בעיניים רטובות.

בבית קידם את פניה בשביל, מסובך בעץ, עלוב ועצוב, בלון חג מולד של כלב דלמטי מרוקן מרוב האוויר וזנוח. בדידותו פרטה על ליבה ולא אוותה להשאירו לבד שם, בלון בלי ילד שישחק בו, לכן אספה אותו לתת לו בית.

בדירה ניסתה לנפח בחזרה את המפונצ'ר, אבל לשווא הנשימה את דמות הכלב, הבלון נותר מדולדל וריק ברובו לבסוף הניחה לו לשייט בעצב מעל הרצפה, בערך בגובה שכלב אמיתי היה הולך, עד שידמם את מפח האוויר האחרון שבו.

נשכבה על המיטה וישנה שינה טרופה עם חלומות רעים. ואז בשנתה חשה שמשהו מעליה מטיל צל, פתחה עיניה וראתה  הבלון של הכלב התמקם ממש מעליה ראשו נראה כפוף כלפיה, כאילו מסתכל עליה. היה בכך משהו מבהיל.

היא קמה ונסעה אל המגורים בבית החולים וכל הדרך ניסתה לנחם את עצמה.

אל לה לבכות. זה לא היה סטרופי שלה אלא כלב אחר, חיה זרה שחזרה מהמתים, דרוסה ומרוסקת, ומייחלת לשוב אליהם בחזרה. לא סטרופי שלה אלא קוג'ו, צ'רץ, כלבם של בני בסקרוויל. מעפר בית הקברות לחיות. יישות רפאים, יצור בלהות ופלצות המיילל אחוז דיבוק, ויללתו רמה, צרומה וחלולה, כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אותו. וכל הליטופים שבעולם לא ישככו את כאבו. לא מדענים ולא מעדנים. ניסוי כושל, דואב ומיוסר כמוה, והיא לא יכלה לשאת עוד את סבלו. הוא התקומם על עזיבתה והיא נמלטה משם בעוד הוא הונח בצרחות כאב על הרצפה. הייתה זו הפעם האחרונה בה פגשה אותו. אחר כך, בערפל התרופות, לא זיהה אותה יותר. איך בגדה בו. לא תשכח זאת. איך תוכל? 

ליד מתקן האשפוז ציפה לה מחזה סוריאליסטי. על אי התנועה  בין הרמזורים התרוצצה דמות גדולה בתחפושת ענקית של כלב. מנופף ומתיילד במחוות תיאטרליות מוגזמות, מקניטות. לא היה אף ילד בטווח ראיה. רק נטפל והפריע בכוונה במוקיינות אינפנטילית. אולי שרוי בגילופין. מאין בא? כמו נוצק ממחשבותיה. אולי נטרפה דעתה והיא הוזה. מי לא היה יוצא מדעתו בנסיבות כאלה. איש מכובד בעל כרס גדולה התעלם בזעם שעה שהכלב נצמד לעמוד חשמל והתחיל לנער את אגן החלציים שלו במרץ. אם כך איננה הוזה. נכנסה ושכחה ממנו. רק כשהתגנבה הבדידות לליבה מחדש נזכרה שוב באיש הכלב המוזר. 

שתיית מיץ אשכוליות אסורה!

התחלה מרה לימים מרירים. מילים שקידמו אותה כל בוקר.

שים לב
לעולם!  אל תיקח איזו שהיא תרופה מבלי להיוועץ קודם עם הרופא שלך! 

וגם: יש להקפיד על רחצת הגוף במים זורמים והימנעות מאמבטיות (יכלה לדמיין את השתל הארור ספוג מים כסמרטוט או כגופת טבוע).

ובעיקר: שמור על איברך החדש, הוא יקר!

היא צייתה אבל בחשאי בינה ובין עצמה הרגישה שכל האיסורים האדוקים ההדוקים מרופפים ופורמים דבר מה בתוכה פנימה. מלבדם מזמן ניתקה מכבלי העולם הזה ולא ראתה עצמה מחויבת או כפופה לדבר. לא מוסר או דת או משפחה (אין לה) או ערכים או כל דבר הקשור בחיים הנחשבים מהוגנים ונורמליים. התפטרה. איש לא יצפה ממנה להביא ילדים או להקים משק בית. היה בכך חופש מוחלט. זה הפיצוי שנטלה לעצמה. בלי רשות. הרשויות עצמן אינן אלא בגדר המלצה.

וטוב שכך, שכן במתקן השיקום בכל פינה היו האיסורים על הקירות, כדיברות. והחיים היו מזמן לנטל. היא התחילה את הניסוי פצועה אך בבריאות טובה וכעת הייתה חלושה כרונית. אכולת מחלות אוטואימוניות, אנוסה בקוקטייל האינסופי נגד החלשת המערכת החיסונית שלה. נדמה היה שכל אשר היא שותה ואוכלת אינם אלא כדורים וטבליות. גם האפונה והתירס והשעועית הזכירו לה אותם. הותרו לה הממתקים כי אכלה כה מעט. אבל גם טבלת שוקולד הזכירה לה טבלאות של כדורים. גם האורז והעדשים וברבות הימים הגיעה למסקנה כי אין העולם כולו אלא עשוי גרגירים מפורדים כמו מסך מחשב ישן ברזולוציה נמוכה מאוד. הכל מועד להתפזר ולאבד לכידותו ברגע. כמו חייה. אפילו הגפיים, כמו השתל נטל שלה. כמו גולות אבודות כמו שאומרים באנגלית I lost my marbles איבדתי את שפיותי (היא זכרה את המשפט הזה מהסרט "הוק"). כמו אוכל של כלבים שנשפך. 

בנוסף הייתה נתונה לניטור תמידי, יומי, של דופק, לחץ הדם, חום הגוף, משקל, תפקודי כבד, עור ועצמות, דם ושתן למכביר. נתנה נוזלים כמה פעמים ביום והרגישה שלשד החיים הוא שנמצץ ממנה. דיי.

לפעמים חלמה שהיד הכחילה והשחירה ונאלצו לקטוע אותה, או שנשרה מאליה כנשל נחש. לעיתים חלמה חלומות של מישהו אחר, מישהו שהיה הבעלים האמיתיים של היד. הד שורה שקראה פעם: "אין להסביר זאת אבל מושתלים מראים משהו מאישיות התורם מתגלם בהם ומתערב". המחשבה הייתה מטרידה ולכן דחקה ודחסה אותה אי שם בירכתי מוחה, להיכן שדברים מועדים לפורענות נדחקים כל עוד אפשר. 

לפחות כמה פעמים ביום מאסה בו בשתל בריח התרופות, בצמרמורות הלא נעימות, ברעדת, בצבע העור הלבן כמו מסטיק לעוס שנפלט חסר טעם. נגזר עליה לשאת את כישלון הניסוי לעין כל. 

והנה כבר חלפו חמש שנים מאז הובהלה, מעורפלת הכרה, ושבורה כולה מכף רגל ועד ראש, כניצולה היחידה מהאסון. איש לא נותר. המשפחה המורחבת כולה נפלה. היא נותרה חסרת שורש, כעץ שתול על מים. כולם אינם. הכל מחוק ומחול, אפשר לברוח ולהתחיל חיים חדשים, ובמובנים רבים כך אכן עשתה. תרמה גופתה למדע. הייתה לגיבורה טראגית של השתלת יד חלוצית ניסיונית. 

וד"ר רות' המהולל? ההוגה והיוזם שאיתר אותה להשתלה (שותפו, הרופא הפלסטיקאי, מת בשנתו לאחר שמחיצת האף שלו קרסה). רות' נראה גרוע ממנה. לפעמים, לעצמה, תהתה האם מותר לרופא להיראות כה חסר חיים ותקווה בפני הפציינטית שלו. לפעמים רצתה לנזוף בו, לצעוק אולי, להאשים. אבל הבליגה. ובלבה פנימה גמלה בה החלטה סודית שהשתל רק זמני. הסר תסיר אותו. עד אז חייה שקועים בהקפאה עמוקה.

לא פעם דיבר דוקטור רות' על ליבה, לבל תחטט ותקרא במאגרי הידע השונים על ההתקדמויות בתחום. הוא טען שהוא עושה זאת למענה וכי אל לה להשוות עצמה לאחרים "את מתקדמת בנתיב משל עצמך" היה חוזר ואומר והמילים קנו את ליבה ובטחה בו ללא סייג. הרי אחרי כל מה שעברו ביחד, איך יוכל לשקר לה? גם כשברבות השנים נדף הבל פיו ריח חזק, ובהמשך אף ריח אלכוהול, עדיין בטחה בו.

אבל פעם הפרת את בקשתו וחיפשה השתלות יד בגוגל. התוצאה היכתה אותה בתדהמה. תוך כדי הניתוח, טרם נסגרו התפרים, המנותח כבר מניע כל אצבע וצבע בשתל, כאילו היד הזרה היא עצמו ובשרו. לא דומה בדבר לגוש האיטי, הנוירופתי, חסר התנועה ונטול החישה שחובר לה. זה איפה מה שהסתיר ממנה ד"ר רות', ניסוי השתלת היד הראשונה בישראל שהיא עצמה גיבורתו, הוא למעשה כישלון! איך אחרת ניתן להתייחס לגוש המקובע, הקפוא בעווית ומגעו לא טבעי, חסר התועלת והתחושה. חלק של אדם, שמת מכבר. גוש בשר שפג תוקפו. סרח מן העולם הבא שעוכב במחוזותינו בדרך לא טבעית. דבר תועבה, שעטנז בשר ודם, חיים וגווייה, עצם מקולל! 

כשהשילה מעל עצמה מחויבויות וסדרי עולם נחשף לפניה עולם שכולו לילה. ובתוכו היה גם איש הכלב המוזר.  פעם אחת יצאה מהמעלית אל הלובי החשוך. מסדרון צר בלתי מואר. ממולה נפתחה דלת המעלית. האור עז מסנוור ודמות גבוהה ונטולת ראש עמדה בפתח, אוחזת את ראשה בזרוע מתחת לכתף, כמו כדורגל. האור במסדרון נדלק. כעת יכלה לראות, שאין זה אלא הבחור המחופש לכלב שנושא את ראש התחפושת בידיו. לא יכלה לראות את פניו מבעד לכתפי התחפושת. חסר הראש פנה לו לדרכו. חבש את המסיכה והרים רגל אחת מעלה, משתין כדרך כלב. הצקותיו לא נעמו לה והלכה.

"אין בידינו להסביר זאת אבל תכונות של התורם מוצאות ביטוי אצל המושתל" 

מדיי פעם חשה צורך למשש בתוך נפשה אם ישות זרה נוטלת בה חלק כעת, תובעת חזקה. לילה אחד חלמה בבעתה שהגפה נלקחה מגוף חי ופועם והאיש בעליה מחפש אותה לקחת חזרה. ביום פחות הטרידוה חלומות רעים על גוף שבא לתבוע את היד ששכל. חשבה שבאה על מיי מנוחה יחסית אבל אז-

דוקטור רות' התאבד.

אם תדחיק מחשבה זו ממוחה יהיה זה כאילו לא קרה הדבר
אם תשכח ותתבלבל
נדמה זה בהישג המחשבה לבטל את עצם הידיעה
אחרת ההלם אין לו גבול.

וכך כתבה גם ביומן:
מרחק מחשבה ממני למחוק זאת
להפיג מזיכרון
את הבוגד הזה
לו נתתי את נפשי וגופי בכל מובן 

משך כל השנים האחרונות השתדלה לחשוב במושגים נשגבים, של גורל ותפקיד ביקום ושליחות, יפה ניגן על המילים האלה דר רות' ומה עכשיו?

היא לא ניאותה לקרוא את המכתב אשר השאיר לה. משברי משפטים מהצוות הבינה שחש שהרס את חייה "בצדק!" חשבה אך לא אמרה זאת בקול.
הוא חש שהרס את חייך אמרה לה גם האלמנה. היא פתחה את פיה לענות, להכחיש מתוך נימוס, לנחם, אך שפתיה התאבנו.
איך תוכל להכחיש זאת?
במקום לענות צדה את דמות עצמה במראה. השתל הוא כשק בשר מזוויע ועורה שלה לבן חולני, מבליט עיניים אדומות, נפוחה מתרופות. כמעט איבדה צלם אנוש.

דוקטור רות' התאבד. כעת נותרה שוב יתומה. בודדים ויתומים היא והניסוי הארור.

באותו ערב חשה מחנק ופרשה דרך יציאת חירום אל אוויר הלילה הקר. בעומדה על הגג בקור מבטה ננעץ באדמה הרחוקה מתחתיה. רוח נעימה. החלה מתנדנדת קדימה ואחורה ובליבה משאלה כמוסה ליפול ולרחף משם….. סטרופי וכל משפחתה שם במורד הכביש הקשה. ללכת בדרך ד"ר רות וכל בשר. כל שדרוש הוא שרגליה יעזבו את הגג הזה ולנחות על הכביש בפיזור איברים. מפתה. היא לא חשה בעיני הפלסטיק הקרות המזוגגות, הגדולות הקשות והחיוך הקפוא, המפוחלץ, אשר עקבו אחריה. 

בתחושה העמומה הרגישה שמשהו תפס בידה, בשתל. היכן שהעצבים אדישים וכהים מוסרים מידע למוח שכבר מת. כף יד חייתית שחורה וסמיכת פרווה הונחה על כתפה. לרגע נבהלה מהפרווה הכהה. אך מעליה התגלו פנים יפות, דואגות.  מפציר משך אותה למטה מהמעקה והיא נעתרה. הבחור.ה השיב את מסיכת הכלב אל פניו. הם ישבו יחדיו מעט בשתיקה – היא והכלב המחייך שמיאן להשאירה לבד. מסירותו ועקשנותו הפתיעו אותה. למחרת התעוררה שוב אל חיוך קפוא של פלסטיק, דבק ופרווה סינטטית על גבי שידת המיטה. ולצידה שכב גוף פרוותי חסר ראש. בילו את הלילה לבד ביחד. לא קרה כלום כי מתים חיים אינם עוסקים בהבלים כאלה. ולפנים לא חלקה את יצועה מעולם. לא חשה בנוח וקצרה רוחה להיוותר שוב לבד. לפני לכתו שח לה הכלב כי היא מזיזה את האצבעות המושתלות בלילה.

האצבעות זעות בלילה? ניסתה להניע את הפרקים הנוקשים, אם כן הרי שהם נעים בכוח שלא בא ממנה. ודאי רק חלום. אבל אז לתדהמתה הציג לה הכלב סרטון קצרצר שצילם בסמארטפון שבו אצבעותיה מתפתלות בחופשיות כידי אדם ער המנגן על פסנתר דמיוני. זה היה פשוט בלתי מתקבל על הדעת וגם שם ללעג את מאמציה שלה להניע את היד, אז מתוך התרסה וכעס סירבה להבין את אשר ראתה.

אבל בכך לא תמו הדברים. לאימתה כשהתעוררה הייתה לעיתים היד שלוחה מעלה בכוח לא מובן, וקרה שנצטעקה באימה בטרם הבינה שזה השתל שלה, כמעט עצמה ובשרה. ולפעמים בהתעוררה אחזו אצבעות השתל בעוז בדבר מה, חפץ אקראי שחטפו מהשידה. מקופלות ותפוסות בכוח לא מובן שלא נבע ממנה, כדי כך שנדרש להם מאמץ לשחרר את העצם התפוס בהן.

אט אט ניווכחה, שתחושת נוכחות מתמדת שורה עליה ואף הלכה והתגברה. שכשהיא מכבה את האור משהו מתעצם שם. כוח לא מובן ולא נודע. ככל שחיפשה בעצמה כך הרגישה נוכחות המתמצקת, צובה ותופסת נפח ונוכחות בתוכה. ישות פאנטומית, יכלה כמעט לשמוע את מחשבותיה, לחלום את חלומותיה, ויום אחד חשה, כאשר נכנסה למיטה, כאילו איש נוסף בא ושכב גם הוא על יצועה. 

יותר לא אוותה להיפרד מהכלב שניאות לשון איתה, ממש כחיית מחמד. וסיפק לה סרטונים של היד מתנועעת בלילה. היא הביאה אותם לצוות הרפואי. בתקווה שימצא הסבר מדעי במקום סיפורי הרפאים שרדפו את דעתה.

ראש המחלקה החדש שהחליף א ד"ר רות' היה אדם לא נעים רזה וזוויתי בעל שיניים ענקיות. חסרות פרופורציה. היה בו משהו קשה בכל אשר עשה ואמר והעברית הקלוקלת שלו רק הדגישה את זה.

"יכולה להוזיז? חבל ד"ר רות' לא לראות את זה. זה הכל ברצון שלך".

הוא אמר זאת בחיוך רחב, בלתי הולם לטרוניה, האשמה והמשיך: "שיש כרות ארבע גפיים. הוא מעריך כל מה שאתה לתת לו. טעות כל הדבר הזה, טעות הכל. מבזבזת זמן וכסף שלנו על הבלות, הבל הבלות". 

המילים המשובשות שלוו בחיוך דקרו בה פצע. 

הפסיכיאטר דווקא האזין לה ממושכות ובאמפתיה. יצאה ממנו מחוזקת ובידה מעטפה חתומה שנועדה כביכול לשכנע את ראש המחלקה לבדוק את העניין לעומק. אבל כשקראה את המכתב אשר נתן בידה בערה בה חמתה להשחית. כך נכתב במעטפה:

"הצעה: תסמונת מדומה של הגף הזרה: ההכנה הפסיכולוגית הייתה כושלת לכן המצב. הלוקים בתסמונת מאנישים את האיבר הסורר, מייחסים לו רצון משלו או מאמינים, כי הוא נמצא בשליטת גורם חורש רעתם, כמו שד או רוח רעה, שהם חייבים להילחם בו ולהשתלט עליו".

ובעט הוסיף:

"יש לשלול פסיכוזה".

איש לא יעזור לה. טוב ויפה. היא תסתדר בעצמה. אזי ניסתה לתת ביד המושתלת עט לפני ששכבה לישון אבל לבד מלהכתים את המצעים הצחים והמזרון בכתם דיו מכוער לא נשא העניין פירות. כמה ימי סרק מייסרים עברו עליהם בניסיונות. היא לא הניחה לכלב לעזוב אותה, פחדה ממה שתעשה היד  בעוד היא ישנה. פחדה ממש. בחלומותיה הייתה היד מציירת לה מסר על ראי מעורפל אדים אבל כמה שניסתה לא הספיקה לקרוא את המסר. מצידה האמינה באמת שהיד רדופה כנראה, על ידי בעליה הקדום או גורם זר אחר שמצא בה פתח בין העולם הזה לבא.

לבסוף נמצא הפיתרון. איך יכלה להיות כה טיפשה ולבזבז כל כך הרבה זמן וחרדה. הרי כל מה שנדרש הוא אותיות האלף בית על לוח, ולהצביע עליהן.

היד זזה, תחילה באופן בלתי מורגש ואחר בכוח זר נעה בוודאות ובנחישות אל האותיות.

ברגע הראשון ניסתה לברוח, אך כיוון שהייתה מחוברת ליד הייתה בכך מעט תועלת, היא רק נשענה לאחור מרחיקה ככל שאפשר את היד מגופה.

ובאיטיות מייסרת נחלץ המסר של האצבעות המתות:

נ………………….י……………………ר……………………………………………………צ………………….ח….

הנה יש שם. "ניר צח". האין זה מרגיע? האין ההרגשה טובה יותר? לגלות שמדובר באדם, דבר מה אנושי ובלתי מפלצתי בעליל? אמרה לעצמה וניגבה ממצחה את הזיעה הקרה ששטפה את כל גופה כגל משך כל הניסוי האיטי. ד"ר רות' הזהיר אותה מנפילות סוכר כאלה. הנה, אין כל סיבה לכל החרדה. בבן אדם מדובר ולא במפלצת.

הזעיקה את הכלב מהחדר השני. הנה תראה הצביעה על השתל בפליאה מתפעלת וגעתה בצחוק היסטרי רטובה לגמרי מזיעה קרה ואולי גם יותר מזה, במכנסיה.

היד משכה והתעקשה עד שהוסיפה שתי אותיות:

…..ת………י

"נירצחתי".

התעוררה מבועתת כל כך שאפילו צעקה לא נותרה בגרונה וזמן ארוך אחר כך לא ההינה שוב לדובב את היד או לעסוק בה. חדלה לקחת התרופות. הזניחה את עצמה ואת השתל.

אבל אז נתקלה בידעוני בתחנה המרכזית שסח לה: אין היד רדופה אלא היא שער בין עולם המתים לחיים. אין זה סיפור אימה כי אם מתנה מופלאה שנוצרה מחסד האל וטיפות הקשת בענן. חידלי לפחד ונצלי זאת!

אז רק עוד ניסיון אחד עשתה. קוד מורס.

הפענוח היה מייגע. בסוך הסתכם הכל לאוסף שברי פיסוק: .- -. .. / .- . — -… / .- . – -.-

קווי דיו כיסו את הדף חסרי פשר. אבל בעזרת האינטרנט תקתוק רצף האותיות בלתי מפוענח התגבש למילים ופתאום הסימנים היו למשפט והזר הפך למוכר באחת.
זאת נקשו האצבעות: "מי טוב? מי טוב? כמה אני אוהבת אותך? כמה אני אוהבת אותך!

 והיא צחקה ובכתה. סטרופי! אמרה. "סטרופי שלי!".