טוויטי

קאסוטו שכב על המיטה שלו, אפשר להגיד שהוא חלם חלומות שכל בן 16 חולם. אבל זה היה מקרה מעט שונה כי מולו הוא ראה את מלי, השכנה בת ה-17, היא הביטה בו וחייכה.

הסרבל הכחול ולאורכו פסים אפורים הדגיש את שערה הגלי והאפרפר כגרפיט עיפרון.

השיער הסתיר את עינה השמאלית ולמרות זאת, למרות שהיא ריחפה מעליו מספיק רחוקה בשביל להישאר מחוץ לזרועותיו, קאסוטו הרגיש איך עיניה חודרות לו לנשמה.

זה היה נעים וכואב בו זמנית, הוא הרגיש את בטנו עושה רוקדת ריקודים שלא הכיר.

הנער רק רצה לאחוז בפניה של מלי ולנשק אותה, ללטף את שערה.

אבל למלי היו תוכניות אחרות. היא הנידה בראשה בשלילה, כאילו קוראת את מחשבותיו של קאסוטו.

השיער שלה שנעה בהילוך איטי כאילו היא שוחה במים, הפיק קול הדומה לסטירת לחי על עור יבש ומחוספס.

כל פעם שניסה להושיט אליה את ידו, היא הנידה שוב בראשה, מרחפת, מחייכת, אך רחוקה.

ואותו קול מוזר ומטריד שוב ושוב.

קאסוטו התעורר.

היה מופתע לרגע שמלי לא באמת ריחפה מעליו בחדרו הקטן הרעוע.
מעט מן האור המוקדם של הבוקר חמק לתוך חדרון האלומיניום בו התגורר, חושף את הבלגן הרב ואת שקי היוטה מלאי האורז עליהם ישן שהתפזרו לכל עבר.

מלי אמנם לא הייתה שם, אך הצליל המטריד, אותו קול מוזר, עדיין נשמע.

קאסוטו התקרב לחלון והביט החוצה אל החוף של חדרה, או מה שהייתה חדרה לפני הפצצות.

אף על פי שהרוח הייתה חמימה ולחה, היא קיררה את פניו המיוזעות ושערו השטני והפרוע של הנער.

הוא הביט על חוף הים והגלים שנשברו באיטיות, לא מודע שבעבר, לפני זמן רב, נדלן כזה על חוף הים היה הופך אותו ואת משפחתו לאנשים מאוד עשירים.

אבל עשירים זה הדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם.
קאסוטו הביט על הספינות הרחוקות והמאיימות שעמדו בקו האופק, כמו קרחונים מתיימרים מן הים שנשארים במקומם ומקפיאים כל תקווה לעתיד טוב יותר.

מדי פעם תהה קאסוטו מי אלה שנמצאים בספינות השחורות. מביטים עליו ועל משפחתו וכל הסביבה שלו כמצורעים, כנגע זר שצריך לכלוא.

אבא של קאסוטו היה בטוח שאלה האמריקאים, אותם זכר במעורפל כילד במלחמה.

יון, החרא, אמר שאלו בכלל הרוסים כי ככה אבא שלו, המשגיח החרא, אמר.

קאסוטו מאמין לאבא שלו ודי שונא את המשגיח והבן שלו.

שונא? לו הייתה לו את האפשרות, קאסוטו היה כבר מטביע את יון הטמבל בים של חדרה, מקווה שאבא שלו, המשגיח, מסתכל חסר אונים, רק בשביל לבוא אחר כך ולגלות לו שזה קרה במים הרדודים. סתם שידע.

יש צדק פאוטי בפנטזיה של קאסוטו להטביע את יון בים.

המשפחה של יון שלטה במאגרי המים וכיוצא מכך שלטו בנשקים, בסחורה ובגדול שלטו באנשים.

האנשים במושבה קרקרו סביב משפחתו של יון כנמלים שהולכות סחור וסחור במעגלים עד שכבר שכחו את הדרך ופשוט מסתובבות עד המוות בחוסר ברירה.

המים חולקו על פי מעמדות, קאסוטו בא ממשפחה של רתכים, הרבה מתחת לאנשי רפואה, חיילים, כימאיים שידעו לטהר את המים וסוחרים ששלטו בכל, כמעט בכל זאת אומרת, כי בסופו של דבר המילה והמרות היו של המשגיח, שבאמת שלט על הכל.

כבר מגיל צעיר קאסוטו ידע והבין שלא מה משנה מה יגידו לו, לא משנה כמה יזלזלו באביו, אבא שלו לא שם זין על אף אחד וזה בקטע טוב.

בטח שלא על המשגיח המחורבן. וקאסוטו הבין את זה. באחד מהימים האלה של הקיץ, לפני כמה שנים, קאסוטו ראה את המשגיח, מסתובב עם מקל הליכה מצופה בנחושת בעוד אנשים שורטים ונשחקים בשביל למצוא חתיכת ניקל מזדיינת.

לא הייתה לו שם בעיה ברגליים, זה סתם היה הצורך שלו להשוויץ, להראות כמה כוח יש לו.

אבל הרעש הזה, מה זה?
הרעש התגבר, נדמה שהוא מגיע ממש מעל החלון של קאסוטו.
באחד החורים במסגרת הברזל מסביב לחלון קאסוטו הבחין בתנועה מהירה.
הרעש הגיע לאחריה.
תנועה מהירה נוספת, צל כחלחל ומבריק.
קאסוטו מעולם לא ראה יצור כזה.
היו לו שתי כנפיים, פה מאורך וצהוב, הוא צייץ במצוקה והניף את כנפיו במהירות שנתקלו בדפנות החור בו שכן – מה שהוביל לרעש המטריד.
הנער הושיט יד בעדינות לתוך החור במסגרת, פתח את כף ידו. היצור היסס תחילה, אך הושיט רגל קטנה וצהובה, שדקרה בנעימות את אגודלו של קאסוטו.
הנער מעולם לא הזיז את ידו כה בעדינות בזמן שהוציא את היצור מן מסגרת הברזל.
יצור מסכן, הוא בטח נכנס מאחד החורים מהצד השני, כאלה שקאסוטו התלונן חודשים שנכנס דרכם גשם.
אבל טוב שאבא של קאסוטו לא התפנה לסתום את החורים, חשב הנער בזמן שהעביר אצבע סקרנית על ראשו הזעיר של היצור, כי קאסוטו לא ראה משהו כל כך יפה בחייו.

את אבא של קאסוטו, צריך לדעת להעיר בזהירות.
הזכרונות הראשונים של קאסוטו הם לילות מלאי צרחות מקפיאות דם, קאסוטו היה מציץ מן החדר שלו לחדר של הוריו בשביל לראות את אמא של קאסוטו קופצת על אבא שלו במין חיבוק דוב ומפילה אותו לרצפה עד שהוא נרדם בחזרה. גורמת לו להרגיש שוב ברחם, גורמת לו להרגיש מוגן. לא בעולם המחורבן שהוא נמצא בו עכשיו, זה שאליו הוא חייב להתעורר כל בוקר, זה שמלווה בזכרונות שאי אפשר לשכוח.
כשהגיע לגיל שש, קאסוטו הפך לעוזר הנאמן של אימו בתפקיד הסבל שמרים את אביו ביחד עם אמו לאחר עוד התקף, מכניס אותו למיטה ומכסה אותו. קאסוטו אהב את זה, הוא הרגיש שהוא נולד בשביל להגן על אבא שלו.
אבל לך תסביר את זה לשכנים, לחייליו של המשגיח שדופקים על הדלת ומדברים על תלונות רעש בחוסר סבלנות.
זה היה מביך בשביל אבא של קאסוטו, זה בעיקר הכעיס את קאסוטו הקטן שכבר מגיל שש החל להבין מהו חוסר צדק.
מצד שני הוא יכול היה להבין את השכנים, גם ככה החיים קשים בלי שהרתך האידיוט צורח בלילות.
אבל אבא של קאסוטו ראה דברים.
כל המבוגרים ראו דברים, כולם שרוטים מסביבו, אבל אבא של קאסוטו ראה דברים שנשארו איתו למרות שעבר כל כך הרבה זמן.
בלילות, לפעמים, הוא היה צורח שהוא רואה את אבא שלו נשרף ומשהו על אחיו הקטן שקאסוטו מעולם לא הבין.
הוא מאשים את עצמו, מתוך שינה.
אבל איך אפשר להאשים את עצמך, אבא, היית ילד קטן, מה יכולת לעשות?
קאסוטו היה רוצה לפגוש את הסבים שלו. בעיקר בגלל איך שאבא מדבר עליהם: ׳׳אבא היה מענטש, אמא הייתה ג׳דה.
אמא סחבה אותי ואת אחי חודשים בזמן המלחמה אחרי שאיבדנו את אבא.
היא לא פחדה מאף אחד, היא לא נתנה לעובדה שהיא איבדה את אהבת חייה לעצור אותה מלהציל אותי ואת אחי.
היא הייתה לוחמת.
רק אחרי שמצאנו מקום בטוח, אמא נתנה לאבל לכבוש אותה.
זה שיגע אותה.
זה שיגע אותנו.
ילד מטומטם שלא הצליח להבין מה עובר עליה, לא הצלחתי להתחבר לרגשות שלה, מה את בוכה בלילות – לאף אחד לא היה סבלנות לבכי שלה.
והיום, אני זה שצורח ובוכה בלילה.
מתגעגע, מתחרט, כמה שאני מתחרט שלא היה לי מקום לדמעות שלה.
ילד חרא וחסר הערכה, אבל אתה ילד טוב קאסוטו, אתה ילד טוב״.
אבא שלו בדרך כלל היה נרדם אחרי שהאשים את עצמו בכל צרות העולם, קאסוטו תמיד חשב שזו דרך ממש מחורבנת להירדם ככה.

קאסוטו ניגש על קצות האצבעות לחדר של הוריו, הוא פתח את הדלת, שהייתה בעברה חלק מגג אלומיניום ככל הנראה, ונשבע באמא שלו שאם היא תחרוק הוא ישבור לה את הצורה.
הדלת צייתה ופלטה אנחת חריקה קטנה אך נסבלת.
נשימותיהם של ההורים מילאו את החדר, קאסוטו והיצור הכחלחל בידו כמעט ריחפו כמו מלי לעבר אביו הישן.
רק שלא יתעורר בצרחות, התחנן קאסוטו בליבו, בלי צרחות.
נגיעה קטנה בכתף, אביו פקח עין אחת חומה והביט בו.
״הכל בסדר? מה יש?״
קאסוטו הביט לעבר אימו שלא התעוררה, פתח את ידיו והראה לאבא את היצור ששכן שם ופלט ציוץ גבוה.

קראו ליצור המוזר ציפור, כך התברר.
אביו של קאסוטו צעד בחדרו של הנער הלוך ושוב, שוב והלוך. ידיו מאחוריי גבו והוא מלמל לעצמו דברים.
קאסוטו מעולם לא ראה את אביו כך, שילוב של התרגשות ופחד, אך בפניו השתנה משהו – קאסוטו לא הבין בדיוק מה אך האם הוא מזהה ברק בעיניו של אביו?
״שלושים שנה לא ראיתי ציפור, שלושים שנה, אתה קולט? זה כמעט כפול מהגיל שלך״.
-״מה אלה ציפורים?״
״זה משהו שהיה פעם, פה, בכל מקום. היה ליד הבית עץ גדול, כל בוקר הייתי מקבל השכמה״, אבי פלט צחוק ומיהר לכבוש אותו עם ידו פן אשתו תתעורר.
אביו נשם עמוקות, מנסה להירגע את עצמו, ״בחוץ, כמובן, הם עדיין מתעופפות להן. אבל זאתי איכשהו התעופפה לפה, איכשהו הרוחות לא הרגו אותה בדרך, איכשהו היא התחמקה מהצלפים על הספינות״.
-״צלפים על הספינות?״
״כן, האמריקאים בטח יורים בהן מחשש שיחזירו כל מיני נגעים מאיתנו״.

״איזה נגעים?״

״הם חושבים שאנחנו מצורעים, ילד, הם אף פעם לא הבינו יותר מדי מהחיים שלהם״

״אבל של יון אומר שאלו הרוסים״.

״שטויות״. פסק אביו ונעמד עם ידיו על המותניים.

״איך אתה יודע שזאת היא ולא הוא?״

״אני מנחש, אולי זה הוא. אלוהים, זה משנה? תראה איזה דבר יפה״.
אביו של קאסוטו התיישב ליד בנו, הביט בציפור הקטנה והכחולה וליטף את ראשה.
״תראה אותה…״, הרוך שנשמט מפיו של אביו העביר לקאסוטו צמרמורת בכל הגב.
״או אותו״
״אסור שאף אחד ידע שהיא פה״, התעלם אביו, הציפור הרימה את רגלה ונעמדה על האצבע של אבא של קאסוטו.
״מסכנה קטנה. חסרת מזל. המשגיח ייקח אותה וישים אותה בכלוב הממזר חסר הלב הזה, לציפורים אסור להיות בכלוב״. אביו הרים מבט לקאסוטו.

״מה נעשה?״ שאלה קאסוטו. האפשרויות שחשב עליהן לא היו מזהירות במיוחד. מספיק שאחד השכנים החטטנים יזהה את הציפור ונגמר הסיפור.

״סיפרתי לך פעם שהבאתי ציפור הביתה?״, אבא של קאסוטו צחק, מלטף את ראשה הקטן, מדבר אליה ולא אל קאסוטו, ״אמא שלי התחרפנה, אבא שלי צחק. הם לא הבינו מאיפה הבאתי את הציפור הזאת, אבל היא הייתה פצועה. משהו בכנף שלה. הצלחנו להביא אותה לוטרינר מיוחד״.

״וטרינר?״

״כן, זה רופא של חיות. אחרי שירד ההלם המשפחתי, אמא ואבא אמרו לי כמה הם גאים בי, שראיתי יצור חי פצוע והרגשתי צורך לעשות משהו, זה היה סיפור משפחתי נחמד״, אבא של קאסוטו הביט בו בעיניו החומות, לוקח נשימה נוספת עמוקה.
״מקומה לא פה״, פסק לבסוף.
״נדמה שכיף לה איתנו״, קאסוטו התנגד.
״אבל איננה שייכת לפה, בן, מגיע לה יותר״.
״אני יכול לדאוג לה, היא תישאר פה. מה הן אוכלות? נשאר לנו תמיד קצת מים מהמנה השבועית, היא תהיה כמו משפחה״.
״יש לה כנפיים, היא יכולה להיות חופשיה. אבל אי אפשר לשחרר אותה פה, יתפסו אותה פה ובכל מקום אחר שהיא תעוף אליו, היא לא תשרוד״.
קאסוטו שתק, אביו לא הוסיף מילה.
הם רק בהו בציפור שנרדמה בכף ידו של קאסוטו בעוד אביו מלטף בחביבות את ראשה.

התוכנית הייתה פשוטה.
קאסוטו ואביו יצעדו לחומות הגדולות בצפון בחשאי ושם ישחררו את הציפור הכחולה.
אבא של קאסוטו קרא לה טוויטי, קאסוטו לא הבין ואביו לא טרח להסביר.
לאמו סיפרו שהם יוצאים לפקוד את השווקים הצפוניים, לבדוק האם ישנה סחורה כלשהי שניתן להוסיף לבית המלאכה.

״הילד צריך ללמוד איך העסק עובד״, רטן אביו של קאסוטו בפניה של אמו, שלא אהבה את הרעיון של להוציא את הילד מחוץ לעיר, בעיקר שיפגוש בסוחרים שרואים בכל אדם, לא משנה אם הוא ילד או נער, סמרטוט שצריך לסחוט עד יובש.

״הוא כבר מספיק גדול, הוא לא יודע אפילו להתמקח על ניקל, זה יעשה לו טוב״.
אף על פי ההתנגדות הנחרצת, אמו של קאסוטו הבינה שאין לה יותר מדי מה לעשות עם ההחלטה שהתקבלה, הילד הקטן שלה הולך לשווקים הצפוניים וזה סופי.

במקום מסוים, היא שמחה על כך. זה באמת שיעור חשוב ואולי זה יבנה לו מעט תעוזה, הסוחרים הם אנשים נבזיים, ואולי הנבזיות הזאת היא משהו שהגיעה השעה שיכיר.
בכל זאת בשביל להשקיט את המצפון, היא הצמידה לו פנס לסרבל באזור הכתף, עדשה צרה עם כפתור הפעלה קטן מתחתיה.

זה יאיר לו את החושך בדרך, חשבה, מדמיינת את הילד הולך באפלה, לא שם לב, נתקל באבן ומסיים את המסע.

על מנת להמשיך לחזק את סיפור השווקים הצפוניים, אבא של קאסוטו העמיס על גבו תיק מלא בשאריות של ברזל שאספו לפני כשבועיים בחוף.
קאסוטו התרגש, מאז שהיה ילד לא יצא עם אביו מחוץ לגבולות העיר.
הם לקחו מספיק מים לדרך ובחזרה עם כמה טיפות בהתחשב בכך שטוויטי תנוח בכיסו של הסרבל של קאסוטו לאורך הדרך.
אביו חשש מהדרך, הוא מעולם לא טרח הסביר יותר מדי אלא רק אמר כי אחרי המלחמה, אחרי הפצצות, משהו השתבש.
האנשים הפסיקו להיות אנשים טובים. ואולי בעצם הם אף פעם לא באמת היו טובים.
נדמה שהפצצה שרפה בעיקר את גבולות המוסר האנושי, בפנים ובחוץ.
נכון, החיים תחת מערך של משגיח וחייליו היו לא קלים, היית צריך לתת דין וחשבון על כל דבר כמעט ואפילו על המים.
אבל מה שחיכה לך בחוץ – היה יותר גרוע, כך לפחות היו אומרים.
המשגיח, עם כל מגרעותיו, היה שומר עליך.
כי בחוץ, האנשים היו ״פחות נחמדים״, אביו סיכם.

״פעם היה פה אחרת״.
אמר אביו של קאסוטו כשחצו את עמק חפר, לא זמן רב אחרי שיצאו. טוויטי נמנמה בכיסו של קאסוטו.
״אני זוכר רק דברים טובים מהמדינה שהייתה פה, חיינו טוב״.
זה בטח כי התבוננת מעיניים של ילד, פסק קאסוטו בליבו.
אבל למה לעזאזל שיגיד את זה? אביו מחויך, נהנה מההליכה, הולך זקוף.
גם קאסוטו פעם חשב שבסך הכל יש לו ילדות טובה, הורים אוהבים, אבל ככל שהתבגר הוא הבין שהכל יותר חרא שהוא חלק ממעמד נמוך, שיש בכלל מעמדות, שגורלו נקבע על פי המשפחה לה נולד בעוד יון נהנה מזכויות יתר כי הבן של המשגיח. קאסוטו ידע שהוא יותר חכם מיון, וזאת לא הייתה חוכמה גדולה כי גם לצדפות בחוף היה יותר שכל ממנו.
הדרך לחומות הייתה יפה בעיניי קאסוטו.
ההרים הרחוקים נראו כגלי אוקיינוס שמכילים בתוכם מפלצות ים, במבט קרוב על גזע העצים היה ניתן לראות שהם מתחילים להשתקם וטוויטי אחת, כחולה, קטנה, שצייצה בעליזות לאורך דרך.

״כל שישי היינו מגיעים לסבתא וסבא שלי, מתיישבים סביב השולחן ועושים קבלת שבת״.
״הייתם מוזרים אז״, אמר קאסוטו, מנשנש את אחד הקרקרים שאמא דחפה לו לתיק, את הפירורים מעביר לטוויטי שחטפה כל פירור בחדווה גדולה.
״היינו משהו, אני לא זוכר לגמרי מה. אבל משהו. סבא שלי היה אומר כמה מילים, זה גרם לנו להרגיש טוב, לא משנה מה, גם אם העולם נשרף, זה חיכה לנו בשישי״. אביו נעצר ונאנח.
״אולי נעשה את זה גם?״

אבא של קאסוטו השתתק. הוא הביט לשמיים, לאחר מכן הסיט את מבטו לעמק שנפרס לפניהם, הצמחייה המתה, ההרים הדוממים, השמיים בעלי הגוון האדום.
״לא ילד״, ענה בלחש, ״אני אפילו לא יודע איזה יום היום״.

בשעת ערב הם ישבו בסמוך לאחת הגבעות, טוויטו נחה בכיסו של קאסוטו, ראשה על הממחטה המקומטת שבכיסו.

״יש משהו שאני צריך לדעת על השווקים הצפוניים? אתה מכיר את אמא, היא תרצה לדעת הכל ולפרטי פרטים ומולה נופלים בשנייה, היא מריחה שמשקרים לה״.

אביו צחק, ״כן, זאת אמא שלך. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני משקר לה״.

״למה שיקרנו לה בעצם? היינו מראים לה את טוויטי, אולי הייתה מצטרפת?״.

אביו השתתק, מצייר קווים קווים על האדמה מתחתיו עם מקל שאסף בדרך.

״קאסוטו, מה שאתה צריך לדעת על השווקים הצפוניים הוא קודם כל שאנשים שם לא חברים שלך, גם אם הם ממש נחמדים ומדברים אלייך יפה, תזכור שבסופו של דבר כל אחד דואג לעצמו. זה בגדול״, אמר אביו, שולף קרקר אפור מכיסו ומנשנש אותו.
״באמת? אולי יש מישהו שהוא סתם נחמד?״, שאל קאסוטו בתמימות.
״לא, ילד, אלה סוחרים אתה יודע. בעצם, אתה לא יודע מה זה סוחרים. רגע אחד הם יחייכו אלייך, יקבלו אותך בשמחה גדולה, רגע אחרי זה אתה תחטוף מהם מטר קללות שלא יבייש את הזוהמה שיש בנחל שבצד השני של המושבה.
אם היא תשאל, תגיד לה שהיית קצת בהלם, אבל למדת לא לקחת אישית את מה שהם אומרים, בסך הכל מנסים להרוויח עוד יום״.
נשמע הוגן דיו, חשב קאסוטו, מלטף את טוויטי בעדינות שהמשיכה לנמנם בכיסו, עדיין מנסה להבין למה בעצם הם נדרשים לשקר לאמא שלו.

״אז למה אנחנו משקרים לאמא?״, חזר קאסוטו לשאלתו הראשונה. אביו התלבט, אך קול שאגה הפר את הדממה הרגעית, קול שכמותו שקאסוטו לא שמע בחייו.
אביו מיהר לכבות את המדורה שהדליקו וסימן לקאסוטו לקום. הם ניגשו לסלעים הגדולים שכיסו אותם מכל עבר והציצו אל עבר ג׳יפ שחור וגדול, שנסע לא רחק מהם במורד העמק.

״מה זה?״

״שקט, תהיה בשקט״. אביו של קאסוטו לחש.

הג׳יפ נעצר לא רחוק מהם, מתוכו יצאו 4 דמויות מצוללות, צוחקות, מדברות בקול רם. לאחר מכן יצאו עוד 3 דמויות, קשורות בידיהם, מובלות על ידי אחד מהארבעה.

״מה זה, אבא?״

״שששש…״

קאסוטו ניסה להיטב את עיניו בחשכה בשביל לראות מה קורה שם בעמק מתחתיו.

החיים מובילים אותך לרגעים בהם תנועה לא רציונלית הופכת את החיים למשחק הישרדות, כזה שאין לך שום דבר אחר לעשות בו אלא רק לברוח.

קאסוטו נשען ס׳׳מ אחד יותר מדי על הסלע הגדול שלפניו, והפנס על הסרבל נדלק. אותו פנס שהיה אמור להעניק לאימו קצת שקט.

גם במעט האור שהטיל הירח על העמק הרחב, ניתן היה להבחין בבירור שהדמויות שמו לב לאלומת האור שצצה לפתע.
רגע לאחר מכן, הם כבר רצו לתוך הג׳יפ בחזרה, מפילים את שלושת הדמויות הקשורות על הרצפה, צועקים ומכים אותן בשביל שיקמו מהר יותר ויכנסו לאוטו.

״רצים. עכשיו.״ פקד אביו של קאסוטו.

הבן והאב החלו לרוץ, מתחמקים רק בקושי מהמכשולים לפניהם בזכות מעט אור הירח מסביב.

אך הג׳יפ דלק בעקבותיהם, מאיר אותם באור לבן, מזכיר את אור הירח, אך אור נבזי וצורב שהתקרב אליהם בליווי שאגה חייתית וצפירות בלתי פוסקות.

קאסוטו רץ עם ידו בכיס, מחזיק את טוויטי ובצורה בלתי מוסברת עדיין ממשיך ללטף אותה. שלא תחווה לחץ, שתהיה מוגנת, רק עוד כמה שעות והיא חופשייה.

אביו של קאסוטו מעד ונפל, קאסוטו עצר ורץ חזרה לאביו לעזור לו לקום, הג׳יפ בלם לידם.

מתוך הג׳יפ יצאו ארבעה גברים, לבושים במעילי עור שחורים, ג׳ינס וחולצה לבנה, לכל אחד מהם הייתה נשק קר בידו, לאחד אלת ברזל, לשני פטיש, לשלישי שרשרת ברזל ולרביעי אגרופן.

אחד מן הארבעה, קירח עם קעקוע גדול בין אוזנו הימנית לעורף צעד קדימה, החזיק בידו אלת ברזל, טופח אותה על ידו השנייה וצוחק.

״ככה אנחנו מציצים על אחרים? זה לא מנומס. אם הייתם מחכים עוד קצת הייתם זוכים לראות קצת אקשן״, השלושה האחרים צחקו בקול רם.

״עכשיו זו תקרית לא נעימה, בטח לכם ובטח לנו. מכיוון שהפרעתם לנו באמצע, אני מרגיש שמגיע לנו פיצוי מסוים, לא נראה לכם?״

קאסוטו הביט באביו, כף ידו של הנער עדיין מחזיקה את טוויטי בתוך הכיס, בעדינות ולא חזק מדי.

״אני והילד לא יכולים להפריע, אני בסך הכל רתך, הוא רק ילד. אין לכם מה לדאוג לגבינו״.

״ברור שאין לנו מה לדאוג לגביכם, אתם כלום ושום דבר״, צחק הקירח, ״אבל אני עדיין מרגיש שמגיע לנו פיצוי על זה שהפרעתם לנו. מה יש בתיק?״

״קצת ברזל, ניקל, טיפה ארד. לא משהו מעניין״.

״נשמע שאתה בדרך לעשות קצת רווח, אני חושב שהרווח הזה צריך לעבור אלינו. אתה יודע, מה שהוגן הוגן״.

אביו של קאסוטו נאנח, הביט בקאסוטו, הוריד את התיק וזרק אותו לעברם. הקירח הניד בראשו לעבר גבר אחר, נמוך ובעל שיער ארוך, שייקח את התיק.

הגבר הנמוך פתח את דלתו האחורית של הג׳יפ, קאסוטו רק הספיק להבחין בבחורה צעירה, כנראה בגילו, שיושבת במושב האחורי לפני שהדלת נסגרה שוב פעם.

הקירח המשיך להביט באביו של קאסוטו, מחייך חיוך גדול וזדוני.

״למה אתה בעצם יוצא עם הילד שלך לטיול לאור הירח? אתה יודע, לא בדיוק מקום להביא אליו ילדים, בעצם כשאני חושב על זה אין פה שום מקום להביא אליו ילדים לפחות ברדיוס של עשר, עשרים קילומטר״.

״אנחנו בדרך לשווקים הצפוניים, רציתי לסחור בברזל שבדיוק לקחת לי, שהנער ילמד קצת״.

״הו, אני לא חושב שזה כל כך יפה. היית יכול לשמור על הברזל שלך אם לא היית הורס לנו את הלילה. לא שזה משנה, אנחנו תכף נחזור לעניינים. אבל זה הכל? למכור ברזל? תגיד, ילד״, פנה הקירח לקאסוטו, ״למה אתה לא מוציא את היד מהכיס?״

קאסוטו הרגיש כיצד הדם נוזל מפניו, זו תחושה מוזרה, כאילו הרגליים שלו התנתקו מהגוף לרגע והכל השתתק.

״סתם, כואבת לי היד״, קאסוטו תירץ.

״אוי, מסכן, מה קרה?״, הקרב התקרב מעט לעבר קאסוטו שהרגיש את אביו ליד נמתח מעט.
״תרוקן את הכיסים שלך״, הגבר הקירח חייך. אך קאסוטו לא זז.

הגבר הקירח התקרב לעבר קאסוטו עם האלה בידו, אביו של קאסוטו צעד קדימה.

״בבקשה, הוא בסך הכל ילד. קיבלתם את התיק ולא תראו אותנו יותר״.

החבטה של האלה הייתה מהירה וקטלנית, אביו של קאסוטו נפל לרצפה, תופס את פניו. קאסוטו לא הוציא עדיין את היד מהכיס, אך הרגיש את טוויטי זזה ונלחצת.

״מה יש לך בכיס, ילד?״, צעק הקירח הפעם, לא מחייך, כועס, השלושה מאחוריו צוחקים בקול גדול.

״תראו אותו, אני נשבע לכם שתכף הסרבל המטונף שלו נרטב משתן״, אחד מהם צחק בזמן שקאסוטו הלך אחורה, מחזיק את טוויטי ביד. הגבר הקירח לא חייך, אלא הפעם פניו נמלאו שנאה, כעס, זעם.

״היד הזאת שלך הולכת להיות שבורה, ביחד עם כל חלק בגוף שלך״.

קאסוטו נתקל באבן, בדיוק כמו שאמא שלו פחדה, ונפל אחורה, מחזיק עדיין את טוויטי בכף ידו בתוך הכיס.

למרות שהיו מצרך נדיר עד כמעט לא קיים, קאסוטו ראה רובים ואקדחים בחייו. אך מעולם לא שמע ירייה.

נתז דם וראשו של הקירח נשמט לרצפה ביחד עם גופו, נשמעו עוד שש יריות, שניים מהגברים במעלי העור שצחקו עד לפני רגע נפלו ארצה. השלישי, הנמוך שלקח את התיק, החל במנוסה. קאסוטו קם בדיוק בשביל לראות אביו רץ כמו צ׳יטה אחר השלישי ונעלם בחשכת הלילה.

קאסוטו הביט בשלושת הגופות שלפניו, אפלת הלילה עוטפת אותו, מרחוק הוא שמע עוד שתי יריות ולאחר מכן דממה.

הדם הגיע לנעליו של קאסוטו, נספג באדמה מתחת, במחשבה זריזה ומעוותת הרהר קאסוטו בכמה דם מילא את האדמה הזאת בזמן המלחמה.

אביו של קאסוטו לא חזר, אלא במקומו הופיע גבר אחר, אבא שקאסוטו כבר לא הכיר.

הפרצוף שלו היה מגואל דם, הסרבל שלו הפך לאפרפר אדום, ההליכה שלו, הכל היה שונה. אביו הביט בו לרגע, הלך לג׳יפ ופתח את הדלת האחורית שלו.

״צאו״, ציווה. מתוך המכונית יצאו שתי בחורות וגבר, חבולות, בסרבלים ירוקים וקרועים. אחת מהן צווחה ברגע שראתה את הגופות של השלושה מוטלות על הרצפה והצמידה את פניה לכתפה של אחרת.
״תודה, תודה רבה״, אמר האמצעית, נראית מבוגרת, כבת חמישים.

״חבורת זבלים, יצאנו לשדה שלנו״. והם פשוט חטפו אותנו, אם לא הייתם מגיעים…״, אמר הגבר. ״אני לא יודע, אבל טוב זה לא היה נגמר בוודאות

״בטח לאחד מהם יש את המפתח לשלשלאות האלה״, אמר אבא של קאסוטו באדישות, מביט על הגברים המתים.

״קחו להם את האלות, קחו להם מה שבא לכם. אבל אני לוקח את הג׳יפ״.

״איך היא, ילד?״, אביו הרים לעברו מבט.
״אבא הפנים שלך…״, קאסוטו הביט על החתך המכוער שנפער לאביו בצידו השמאלי של המצח.
״שאלתי איך היא״. אמר אביו בקור רוח.

קאסוטו הציץ בכיסו, טוויטי הביטה בו בחזרה ובסקרנות, קאסוטו הרים את הבט בחזרה לאביו והנהן.

״כנס לג׳יפ״.

לקאסוטו היו הרבה שאלות, אך אף אחת מהן לא הייתה ראויה להישאל כרגע.
בשעות בוקר מוקדמת, כשהשמש בקושי עלתה, הם חנו על גבעה קטנה שהשקיפה על החומות הגדולות.
חומות בטון אפורות שהשתרכו לאורך של מאות קילומטרים ונבלעו עם הנוף.
אביו יצא מהג׳יפ, קאסוטו אחריו. הם הביטו יחד בדממה על החומות הגבוהות והאפורות שהטילו אימה בליבו של קאסוטו.

״אף אחד לא שומר עליהם?״, שאל קאסוטו, מדבר לראשונה מזה שעות ארוכות.

אביו הניד בשלילה.

״הם לא חושבים שיש טעם. תסתכל אחורה״.
מסביב הטבע היה מת, חרוך, שחור.
האדמה הזאת הרבה יותר יפה בלילה, חשב קאסוטו, חבל שהשמש עלתה.

״זו לא רק הארץ, זה אנחנו״, אמר אבא של קאסוטו. ״הם יודעים שאין טעם, הם חושבים שהפסקנו לחיות״.

הם עלו במעל במעלה גבעה מלאת קוצים, כל אחד במחשבותיו, בחלל זמן אחר, משקיפים על החומות הגדולות שהתגלו ככל שטיפסו גבוה יותר.
הם הוצבו שם בהסכמה אחידה כלל עולמית, בשביל להפריד את הסכנה האורבת בתוך מה שהיה ידוע פעם כישראל.
״אתה יודע״, אמר אביו של קאסוטו שהגיעו לחומות, ״לפעמים אני חושב שהמוות הוא הברירה הטובה יותר, אז במלחמה, כשאחי ואבא שלי, קרה להם מה שקרה…״

״מה קרה להם?״

אביו של קאסוטו השתתק. מופתע מעזות המצח של הנער לשאול את השאלה הזאת, לראשונה מאז שנולד, אך גם מרוצה מכך.

״היינו באמת משפחה מאושרת. אהבתי אותם, קאסוטו, כמו שאני אוהב אותך ואת אמא שלך״.

״שהחלו האזעקות, אמא שלי תפסה את אחי ואבא שלי תפס אותי, רצנו למקלט. הייתה המולה די גדולה במקלט, השכנים לא הפסיקו לדבר, זה כאב לי באוזניים, ראיתי אותם מכניסים מהר אוכל, קופסאות, מים. ישבתי על אמא שלי ביחד עם אחי עו…״. אביו השתתק. נשם עמוקות, הביט על החומות האפורות אך בעצם לא ראה כלום.

״עומר, קראו לאחי הקטן עומר״. אמר אביו, מחייך בערגה, קאסוטו ליטף את טוויטי בכיסו.
״עומר?״, שאל קאסוטו, ״זה שם יפה״.

״כן, הוא גם היה ילד יפה, באמת יפה. אתה מזכיר לי אותו לפעמים״. אביו נשם עמוקות, עיניו מתמלאות דמעות, קאסוטו מעולם לא חשב שראה מחזה יותר יפה ומרגיע, אבא שלו עמד שם ולפתע נראה לו הכי אנושי שיש.
לא אנושי ושרוט, לא אנושי ומשוגע, אנושי וכואב, כזה שנשאר בו משהו מאז, כזה שלא השתנה לגמרי למרות כל הזמן שעבר והעולם שהתהפך עליו.

״בכל אופן, אחד הילדים של השכנים פשוט ברח החוצה. הוא היה בן שש, נראה לי שהוא נבהל. איך אפשר שלא? אבא שלי רץ אחריו. ניסה לתפוס אותו. ואני רצתי אחרי אבא שלי, ניסיתי לתפוס אותו שיחזור. כן, ילד בן שש מנסה לתפוס גבר מטר שמונים ששוקל מאה קילו״, צחק אבא של קאסוטו, דמעות זולגות על פניו, אוספות את הדם היבש ונופלות לקרקע.
״הספקתי לעלות במדרגות של המקלט עד לדלת שהילד פתח כשבדיוק הגיע ההבזק, נפלתי אחורה אבל הספקתי לראות את אבא שלי ואת הילד הזה נשרפים״.

״אני מצטער, אבא״, אמר קאסוטו ושם יד על כתפו של אביו.

״אתה ילד טוב, קאסוטו, אתה באמת ילד טוב״.

לא היו נאומים או דמעות בפרידה מטוויטי.
קאסוטו הרים את טוויטי וכיוון אותה לשמיים, כלפיד בוער וכחול מול השמיים האפורים והרפה את אחיזתו.
טוויטי פתחה את מקורה הקטן והחינני, צייצה, כמו אות תודה לעבר קאסוטו ואביו והתעופפה גבוה, עקפה את החומות, נראית ככתם כחלחל ומרוח על רקע השמיים.

״מה עכשיו?״, שאל קאסוטו לאחר מספר רגעים שנדמו כנצח.
-״עכשיו?״ שאל האב, טרוד, שקוע במחשבותיו, בוהה באוויר בנוקדה בה טוויטי נעלמה.
״אבא?״
-״כן, בן?״

״על מה אתה חושב?״

הנער הרים את מבטו לעבר החומות, החזיר את מבטו לאחורה לארץ שעמדה מאחוריהם, זרועותיה פתוחות אך כולאות.
האב הניח יד על כתפו של קאסוטו, אחז בה בעוצמה. הביט בעיניו החומות לתוך עיניו הכחולות של הילד, כמו שהיו לאביו, אביו הגיבור. לו רק ידע להעריך אותו, להגיד לו תודה לפני שנלקח.
״קח את זה״, אביו שלף מהכיס אקדח, אותו אקדח שהרג את ארבעת הגברים.

״מה אני אעשה עם זה?״, שאל קאסוטו.

״אני לא יודע, זה היה של אמא שלי, זה עבר אליי, עכשיו אני נותן לך את זה״.

״למה הסתרת את האקדח הזה, אבא?״

״כי אני לא יודע לשקר לאמא שלך״ חייך האבא.

עיניו של אביו נצצו, הוא שם לקאסוטו את האקדח ביד. שפתו הייתה קפוצה והוא שיחרר אנחה כבדה.
הוא שם יד על פניו של הילד והביט בו.

״אתה ילד טוב, קאסוטו״.
האב הרים את התיק מלא הברזל שנח על הרצפה, שם אותו על כתפו, הביט בקאסוטו פעם אחת אחרונה, הסתובב והלך ללא מילה נוספת.
קאסוטו עמד שם מביט בחומות הגדולות, הגבוהות, האפורות.

לא היה צורך במילים, קאסוטו כבר הבין הכל. הוא הביט בדמותו של אבא מתרחקת.
לפני שנעלם, נזכר משום מה קאסוטו בפעם ההיא שמצאה גולגולת של לטאה כשהיה ילד קטן.
הוא הראה אותה ליון, הבן המזדיין של המשגיח המזדיין, שלקח את הגולגולות וסיפר לכל העיירה שהוא מצא אותה.
קאסוטו, הילד, לא העז להגיד מילה.

גם עם מלי הוא לא העז.
אחרי שעות, ליד החומות הגדולות, הגבוהות, האפורות, קאסוטו העז, העז כמו שלא העז בחיים, תודות לאביו.

הנער מעולם לא הביט בחזרה.