וינאה
ומה יפו מלבושייך, אדומים נאים. יריעות משי של זהב והן קרעי מתום, כי רצועות השמש מבקעות בהן פסים, חוטי שני. ומרחבייך אין להם שני, וגם הים יתבייש אל מול גלייך. אם המים חסרים בך, אני יכול לשתות נופייך.
ושמך הישימון לא עושה בך צדק, שכן אין בך שממון וחולותייך שוקקי תנועה, גם אם היא רק משב חמים הנושא איתו בשורה.
את אובדנו של הילד החולם, של הנחל הזורם. את משאלתו של האדם הבורח, של האדם האשם, כי עקבות נמחקים בך. אומרים כי חורטים את הטוב באבן, ואת הרע כותבים בחול.
הרוח לך חליל, והגשם תוף.
את משאלתי, המדבר הזה, ואין לך שם כי אין לך סוף.
—
אני איסראפיל של קדיר, ואני לא נווד.
ככה האסוּפים קוראים לנו, בכל פעם שאבא אומר לעבור בתוך עיר או כפר. הם מדברים את המילה כאילו להעליב, ואני באמת נעלב שהם חושבים שאנחנו כן.
אף אחד במשפחה לא מדבר מה זה נווד. פעם שאלתי אסוּּף קטן והוא אמר שזה אנשים בלי בית. אני יודע שזה לא אנחנו. שאלתי אחר כך את אבא, הוא אמר שלא לשאול.
היום זה לא פעם, גדלתי, אני יודע מה זה נווד. נווד זה להיות בלי וינאה.
בלי…
יעד.
מקום שהוא יהיה בית.
אבל אנחנו לא נוודים, היעד שלנו זה וינאה. אנחנו הולכים מאז שנולדתי, והרבה לפני, אבל לא משנה כמה זמן נלך, זה לא לנדוד, כי אנחנו הולכים כדי להגיע לוינאה.
כשנגיע, נישאר.
אף אחד לא מדבר מה זה וינאה, או איפה, או כמה רחוק. אבא אומר רק שהולכים לשם, וכשנגיע נישאר.
לכל הילדים של קדיר יש שני אבא, יש אחד שהוא אבא שלהם, ויש אבא שהוא של כולם. לי יש רק אבא של כולם. אבא שהוא רק שלי הלך עם אישה יפה יותר מאמא, או שהוא נהיה מת. אני יודע שזה או האחד או השני כי לא אמרו לי למה, וזה ההסברים היחיד שאפשר.
אני חושב שהוא נהיה מת, כי ראיתי כשאני ער רק פעמיים נשים יפות יותר מאמא, ואף פעם לא של קדיר. אבל יכול להיות שהוא הלך, כי לא ראיתי את כל הנשים.
הילדים אומרים שאני צריך להיות עצוב, כי זה טוב עוד אבא, אבל אני לא עצוב.
היה קיץ רק עשר פעמים מאז שנולדתי, ועכשיו יש קיץ שוב.
בקיץ שלפני פגשנו איש מוזר עם שיער לבן אבל בלי קמטים, מאז הוא הולך איתנו.
הוא לא של קדיר, אבל אבא הסכים לו להיות איתנו. הוא לא צד, כי הוא לא חזק מספיק, אבל הוא עוזר למצוא מים ולתפור בגדים וכל לילה הוא מספר לנו סיפורים על עולם אחר שיש בו ציפורים גדולות מאוד.
בדרך כלל רק ילדים מקשיבים, אבל לפעמים גם מבוגרים, ולפעמים אבא קורא לו לשבת לידו, ולספר רק לו סיפורים.
הוא אמר לנו איך קראו לו, אבל אני כבר לא זוכר, עכשיו קוראים לו מוּספה. הוא שונה מהאחרים, כי הוא מדבר יותר, ועונה לי על שאלות, גם אם הוא לא יודע.
מוספה מדבר איתי הרבה, ויש לו כל מני מילים יפות שאני לא מכיר. הוא לימד אותי לדבר בשפה שלו, ואז גם לכתוב, שזה לצייר מילים.
למילים שלנו אין ציורים, אנחנו מציירים רק אש, כי יש לה פנים רבים כמו החול, ואף פעם לא אנשים, כי להם יש רק פנים אחד.
הוא גם לימד אותי את הסימנים של השפה, שלא אומרים שום מילים, אבל מסדרים את הציורים שלה, כמו השתי נקודות: :, הפסיק: ,, והנקודה: ..
שאלתי את מוספה על וינאה, כי אני רוצה לדעת עוד משהו יותר מהתשובות של אבא, אבל על זה גם מוספה לא דיבר.
מוספה קורא לי רפאל. הוא אומר שרפאל הוא איש עם כנפיים והוא שומר על ההולכים בדרכים. זה טוב, כי אנחנו לא נוודים, אבל כן הולכים בדרכים.
לפני ארבע שמשות היה ליל חניה.
היה הרבה אש, אש גדולה מאוד במרכז של המחנה, ועוד אש בכל מני מקומות. הם היו אש לשבת סביבם, כי האש במרכז גדולה מדי.
אני ואמא ומוספה ישבנו סביב אחד האש, ועוד שני ילדים ואמא שלהם. גם אבא ישב איתנו, וזה הרבה כבוד לאש שאבא יושב סביבה, אז הרגשנו מכובדים.
מוספה סיפר לנו על ארץ ההרים המשולשים, שבנו המשפחה שלו בשביל בני הארץ, כי היו העבדים שלהם. הוא אמר שזה היה הרבה לפני הציפורים הגדולות, כי כשהגיעו הציפורים הגדולות כבר לא היו עבדים, לפחות לא תחת כנפיהן.
הוא סיפר על האריה עם הכנפיים ששמר על ההרים. על הרבה חיות הוא דיבר שלא הכרנו, אבל דווקא אריות היו, הם גרו ושמרו על נאות מדבר ואכלו מי שנכנס, למרות שאנשים של קדיר היו יכולים לפעמים שהאריות ירשו להם לנוח בבית שלהם כמה ימים לפני שהמשיכו. אם לא הרשו, אבא עשה אותם מתים, ובכל זאת אנחנו ישנו בנווה מדבר.
מוספה גם סיפר איך הוא והמשפחה שלו ברחו ועברו את הים. כשמוספה סיים לספר, היה איזה צל בעיניים שלו, ואני חשבתי שזה כעס או עצב, אבל לא בדיוק אחד מהם.
כולנו שתקנו, ואז ראמֵס השמיע קול נקישה חזק עם הלשון, ידעתי שזה ראמס כי אף אחד אחר לא יכול לעשות נקישה כמוהו חזק. זאת הייתה הדרך שלו להודיע לאבא כשמתקרב מישהו לא של קדיר.
אבא קם בשקט, החרב שלו הייתה באוהל, אבל הוא לא הלך לאוהל, אלא לכיוון הקול של ראמס.
כולנו הבטנו אחד בשני בעיניים, אני בעיקר בעיניים של אמא, ואז קמתי מהר ולא בשקט כמוהו ורצתי אחריו. גם אמא ומוספה והשאר קמו, וגם עוד כמה מעגלים סביב אש, והם הלכו לאט יותר אחריו אל איפה שהמחנה נגמר.
ראיתי את אבא עומד מול איש גדול עם חרב, שהיה נראה רעב. מאחוריו היו רק כמה אנשים אחרים, רק גברים. מרחוק ראיתי את שאר המשפחה שלהם, כמו הרבה נקודות קטנות בחול. ידעתי שהם כמונו, מחפשים את וינאה.
"סוּף" אבא אמר בשפה שלנו, והבנתי שכל האנשים מרחוק הם של סוּף. זה היה משפחה גדולה, לימדו אותי פעם שהם ציידים טובים, אבל אם האבא של המשפחה רעב, זה אומר שכולם רעבים.
לא ידעתי איך אבא ידע שזה סוּף, אבל זה לא הפריע לי. למוספה זה כן הפריע, הוא היה מאוד מבולבל כשהוא גילה שאין לנו משהו שהוא קרא לו 'דגל', או סמל, או אפילו צבע שאנחנו לובשים, כמו האסופים. אבל אבא ידע לזהות, וגם כמה מבוגרים, וזה הספיק.
"אני שמח לראות אותך," אבא בירך אותו. "תרצו לשבת איתנו? זה ליל חניה, אם חסר לכם קצת אוכל נוכל לתת." אבל אבא לא התקרב, כי היה אפשר לדעת שלא חסר להם קצת, אלא אין להם אוכל, ואין לאף משפחה מספיק אוכל לשתי משפחות.
סוף הוריד את החרב שלו למטה עד שהקצה שלה נגע במדבר, אבא הביט לו בעיניים ואמר בשקט, אבל יכולתי לשמוע: "אל תכריז, זה ליל חניה, בלי דם."
סוף התחיל להזיז את החרב, לצייר קו בחול בינו לבין אבא. אבא לא הוריד את העיניים שלו מהעיניים של סוף. הוא כעס. "אל תכריז, סוף"
סוף הוריד את העיניים. "אין אוכל," הוא מלמל. "אני חייב." אבל החרב שלו האטה.
אבא עשה לא עם הראש. "נוכל לצאת לצוד, אולי יהיה מזל, אין לכם כלום?"
סוף לא הרים מבט. "כלום, שודדים."
אבא גם הוריד את העיניים.
"כמה יש לך?"
"שלושים ילדים, חמישים מבוגרים, עשרים בהמות."
אבא לא אמר כלום, רק עשה נשימה ארוכה.
סוף סיים את הקו בינו לבין אבא.
המשמעות של הקו היה רק שעכשיו שתי המשפחות הן אויבות, ולפעמים אפשר לסמן קו כזה ואז ללכת משם, אבל סוף סיים את הקו ואז הרים את הרגל שלו ודרך עליו, או בעצם חצה אותו.
מוספה אומר שיש ביטוי כזה: לחצות את הגבול.
אם משתמשים בציורים של השפה של מוספה כדי לעשות את הצלילים של המילים שלנו, סוף הכריז על: נעי-מיתרא מיין. מוספה אמר שקוראים לזה: דו קרב.
צריך להילחם אבא נגד אבא ובן נגד בן, ובסוף יש משפחה אחת בלי אבא.
ראמס התקרב לאבא ושלף את החרב שלו, גם איש מהמשפחה של סוף התקרב אל הקו. הם עמדו, קדיר מול סוף, ראמס של קדיר מול לוחם של סוף.
צפיתי בהם בפחד, הלב שלי היה מהיר מאוד. הם עמדו אחד מול השני והעיניים שלהם מרוכזות מאוד.
עברו אולי עשר שניות, היה לי קשה לספור כי בדרך כלל אני סופר עם הלב, ואז הוא היה מהיר מדי.
"נעי מיתרא!" סוף קרא בקול, למרות שגם לו היה פחד בעיניים.
"מיין." אבא קיבל את האתגר, מאוד בשקט, למרות שהוא לא רצה.
אבא עשה את סוף מת מהר, למרות שלא הייתה לו חרב.
ראמס והאיש של סוף המשיכו להילחם, ואבא צפה בהם בעיניים כמו שמיים של סערה, עד שראמס תקע חרב דרך הצוואר של האיש.
אז אבא הסתכל על שאר האנשים של סוף שהיו שם ואמר: "חכו."
הוא הלך ושם הרבה אוכל על גמל, ואז תפס אותו במושכות וחזר לאנשים של סוף, ובלי לומר להם כלום התחיל ללכת לכיוון המשפחה הרחוקה. הם הלכו אחריו. שאלתי אותו אם אני יכול לבוא והוא לא ענה, אז באתי.
כשהגענו למחנה של סוף אבא עשה משהו שהסברתי למוספה, אבל הוא אמר שאין לו מילה לזה. בשפה שלנו זה: מָקַת.
כל האנשים בלי הילדים, והאנשים עם ילדים שיש להם גם אמא וגם אבא, ועוד כמה שהתנדבו כי היה צריך הלכו לאבא והוא עשה אותם מתים. חלק גם אמרו לו תודה לפני. אחרי זה הוא עשה מתים חצי מהבהמות.
אבא עשה להם מתנה, הוא הציל את המשפחה. אם כל המשפחה הייתה חיים הם היו מחלקים את האוכל גם אם לא מספיק וכולם היו נהיים מתים בגלל רעב. עכשיו תמשיך להיות משפחה.
אבא השאיר להם את הגמל עם האוכל והלך, ואני נשארתי עוד קצת, והסתכלתי על האנשים עושים את הטקסים של המוות, ואז רצתי בחזרה.
ליל החניה נגמר, המשכנו ללכת. אמא שלחה אותי לעזור לאיש זקן שקראו לו אלמילסיף של קדיר, הלכתי לידו ושמרתי שהוא לא יפול. הוא היה זקן מאוד, היה לו שיער לבן כמו למוספה, אבל גם הרבה קמטים והגב שלו היה עקום. הזקן דיבר איתי בדרך. הוא סיפר לי על החיים שלו, על כל הקיצים שהוא היה בהם, על זמן שבו האבא של המשפחה היה קדיר אחר, ועל איך אבא הפך להיות קדיר אחריו.
הרגשתי אותו נשען עליי יותר ויותר בזמן שהלכנו, ואז הוא הסתכל לי בעיניים, הן היו בצבע כחול. "איסראפיל," הוא אמר לי, הוא חייך. "וינאה קרובה. אני מרגיש את זה. אני יודע. היא קרובה."
שמחתי מאוד, שוב הלב שלי נהיה מהיר, אבל לא פחדתי. תפסתי את אלמילסיף חזק יותר והמשכנו ללכת, מהר יותר, הייתי בטוח שבכל צעד וינאה תתגלה מאחורי אחד מגבעות החול.
השמש עלתה, עצרנו לנוח.
אנחנו הולכים רק בלילה, חוץ מבלילות חניה. מוספה פעם אמר לי שמאיפה שהוא הגיע, ישנים בלילה והולכים ביום, הוא אמר שזה בגלל האור. אבל ביום חם מדי בשביל ללכת, והירח עושה הרבה אור, זה כאילו כל המדבר לבן, וביום הוא אדום.
כשהשמש ירדה וחזר הלילה, כולנו התעוררנו. כרגיל, הילדים התעוררו לפני כולם, אז הנשים, ובסוף הגברים. כרגיל, אני התעוררתי ראשון מהילדים, וכרגיל, ראיתי את אבא יושב מחוץ לאוהל שלו, ער וצופה בשקיעה.
כשמתקרב הזמן לצאת לדרך, זה התפקיד של הילדים לעזור לכל מי שעוד לא מוכן, וזה לרוב הזקנים. הלכתי לחפש את אלמילסיף כדי לעזור לו, כשנכנסתי לאוהל שלו, ראיתי שהוא עדיין ישן.
אמרתי את השם שלו חזק ואז ניערתי אותו, ואז הקשבתי ללב שלו ולא שמעתי שום דבר.
הלכתי מהר לאבא וסיפרתי לו שאלמילסיף נהיה מת. בתוכי הייתי עצוב, בגלל שחשבתי שזה עצוב שהוא חי כל כך הרבה זמן והיה כל כך קרוב לראות את וינאה, אבל לא הצליח.
בכל משפחה יש אמא אחת שזה התפקיד שלה לשמור על החרוזים. במשפחה שלנו זאת אמא שלי. אני לא יודע איפה היא שומרת אותם, אבל כמו תמיד כשמישהו נהיה מת, אבא הלך אליה וביקש חרוז, והיא מיד נתנה לו אחד.
אבא עשה את הטקס של המוות.
הוא הדליק אש, למרות שזה היה יום והיה חם. הוא הניח את הסיר הקטן שמכינים בו קפה על האש וזרק את החרוז פנימה. הוא חיכה עד שהחרוז כסף נהיה כמו מים שהם כסף, ואז לקח את הסיר מהידית והלך אל אלמילסיף. בינתיים כבר קיפלו את כל האוהלים, גם את שלו, והכל היה על הגמלים.
אלמילסיף שכב בחול החם, האדום, ואבא ירד על הברכיים לידו ושפך את הכסף-מים על המצח שלו. הכסף עשה קול כמו של מים חמים מאוד ואז נהיה קשה, ואלמילסיף שכב בחול, עם צורה של כסף שתהיה תמיד על המצח שלו.
אבא קם והוביל אותנו הלאה, השארנו את הזקן שם. החולות יכסו אותו מהר.
הלכנו עוד שלושה לילות, ובלילה השלישי, ראיתי אותה.
עשינו עליה ארוכה, טיפסנו על הר גדול של חול, וכשהגענו לראש, ראיתי נווה מדבר שלא ראיתי כמוהו אף פעם.
היה שם מעיין, שהמים בו היו לבנים לגמרי, כמו הירח. סביבו החול היה לבן גם, והיו עצים, יותר עצים מאנשים של קדיר. חלק מהם היו הכי גבוהים שראיתי מתמיד. הוא היה גדול כל כך שכמעט לא יכולתי לראות את המדבר מאחוריו.
כשהתקרבנו אליו, ראיתי את האריות. הם היו כמו זהב, והיו להם כנפיים. כנפיים לבנות.
—
ומה יפו מלבושייך, אדומים נאים. יריעות משי של זהב והן קרעי מתום.
אומרים כי חורטים את הטוב באבן, ואת הרע כותבים בחול.
הרוח לך חליל, והגשם תוף.
את משאלתי, המדבר הזה, ואין לך שם כי אין לך סוף.
