הקלף של סופי
כמה ימים לאחר שמלאו לי 13, תכננתי לנסוע בסוף השבוע לדידי, חברה שלי מהחוג לאנגלית.
אמא הסכימה אחרי שכנועים ארוכים, ואני כבר לא יכולתי לחכות להרגיש עצמאית ולנסוע באוטובוס לבדי. נסיעות תמיד מרתקות אותי ואני אוהבת לבהות בנוף מהחלון, להציץ בספרים של נוסעים אחרים או להקשיב לשיחות של זוגות מתלחששים.
אני אוהבת שנקרות בדרכי חוויות חדשות ואני אוהבת גם לכתוב עליהן. כשקורה לי דבר מעניין, אני כותבת אותו מיד ביומן מחשש לשכוח אותו, אני אוהבת אחרי זמן מה לקרוא מה כתבתי ולהיזכר ברגעים המיוחדים. מאז שלמדתי לכתוב, אני כותבת ביומני כל יום.
בבוקר שבו הייתי אמורה לנסוע לדידי רכבתי על האופניים הכחולים שלי לספרייה העירונית כדי להשאיל ספר לקרוא לפני השינה, קשה לי לישון כשאני לא בבית. באותו יום לא מצאתי שום ספר שרציתי לקרוא, את כל הספרים המעניינים לגילי כבר קראתי. ירדתי לברזיה בקומה התחתונה, שתיתי קצת מים, כשהרמתי את הראש גיליתי מולי כוננית של ספרים ישנים מאובקים. ספר אחד צד את עיני, הוא היה עטוף בכריכת עור חומה וכשפתחתי אותו גיליתי קלף שמצא חן בעיני, הנחתי שמי שהשאיל לפניי את הספר השתמש בקלף בתור סימנייה.
לקחתי את הספר לגינת הספרייה והבטתי בקלף, הוקסמתי ממנו, על גביו היה ציור מהפנט של עיר נמל, מעולם לא הייתי בעיר נמל כל כך מקסימה ותוססת, אבל קראתי כמה ספרים על ערי נמל והציור על הקלף נתן לי את אותה ההרגשה כמו לקרוא ספר.
אחרי כמה שניות שבהיתי בקלף הרגשתי מן סחרחורת כמו שמרגישים כאשר חולמים שנופלים ממקום גבוה, החלו רוחות עזות ואני אחזתי בספר בכל הכח. הייתי מסוחררת ועצמתי עיניים כדי שלא יכנס לתוכן אבק, כשפקחתי אותן הייתי על ספסל המשקיף לעבר הים. היו המון אנשים מסביב, הרגשתי בנוח. היה לי נחמד עם השמש מלטפת את לחיי. חשתי צימאון, ניגשתי לחנות מול החוף, חששתי שהכסף שאמא נתנה לי לנסיעה לא יספיק, אבל הספיק למיץ תפוזים וגם לקרקרים מלוחים. אכלתי על הספסל שמשקיף על הים וכשסיימתי לאכול קמתי לטייל לאורך הנמל.
קיפצתי מאושרת בין הסירות, הקשבתי לקריאות הדייגים, נשמתי עמוק את אדי המלח של הים והיה לי נעים, הרגשתי כאילו חייתי שם מאז ומעולם, וכל האנשים שם נראו שמחים ואדיבים.
על מדרגות האבן הגסות ראיתי בחורה צעירה עם אוזניים מחודדות מציירת, הייתי מאוד סקרנית, ומרחוק זה היה בלתי אפשרי לראות מה היא מציירת, התקרבתי אליה, היא היתה מאוד מרוכזת ולא רציתי להפריע, וסתם נעצתי בה מבטים. היא הרימה את עיניה מהציור ושאלה:
״אני יכולה לעזור לך? את מעוניינת בציור?״
״כן.. או בעצם לא…״ גמגמתי.
היא חייכה ושאלה: ״כן או לא?״
ואז אזרתי אומץ ואמרתי ״אני חוששת שאין לי איך לשלם לך, ומלבד זאת לא ראיתי את הציורים, את יכולה אולי להראות לי?״
״למה שאראה לך אם אין לך איך לשלם?״ צחקה ״בואי, אני אראה לך בכל מקרה״.
ואז היא הראתה לי קלף שעל גביו היתה מצויירת עיר נמל. העיר שבה אנחנו נמצאות, וזה נראה בדיוק כמו הקלף שלי…
״היי!״ קראתי. ״יש לי את אותו הקלף בדיוק!״
״ממממ זה אומר שאת לא מפה״ אמרה בנחישות.
״איך את יודעת?״ שאלתי.
״אני פיה ואני מציירת על קלפים, הקלפים שאני מציירת עליהם הם ממקומות שונים בעולם, הקלפים נטמנים בכל מיני ספרים ומשנים את גורלו של מי שמביט בהם בריכוז, כלומר, לא סתם מבט מרפרף אלא מבט של מי שבאמת מתעניין בציור.״
״באמת התרכזתי בקלף, הוא נראה לי כל כך יפה, ואני אוהבת מקומות חדשים!״ קראתי בהתפעלות.
״לכן אני פה?״ שאלתי מופתעת כאילו כבר שכחתי שלא גרתי פה מאז ומעולם.
״כן, טיפשונת! מתי הגעת?״ שאלה הפיה.
״הגעתי הבוקר״ עניתי.
״אני טניה״ אמרה הפיה ״ומה שמך?ֿ״
״אני סופי״ עניתי ״נעים להכיר אותך.״
״גם אותך סופי״ אמרה בחיוך הפיה.
״ויש לך איפה לישון הלילה?״ שאלה.
״עוד לא חשבתי על זה…״ עניתי במבוכה.
״עוד מעט יחשיך, את צריכה למצוא לך מקום.״ אמרה הפיה ברצינות.
פתאום חשתי פחד, אין לי מקום לישון, אני לגמרי לבדי, אני לא מכירה פה אף אחד. איפה אשן היום?
בלעתי רוק ושאלתי אותה באומץ ״אני יכולה לישון אולי אצלך?״
היא ענתה ״הבית שלי די קטן ומלבד זאת אני צריכה להיות לבד בבית כדי להתרכז״.
״אני מבטיחה להיות בשקט, את לא תרגישי שאני שם, בבקשה ממך, אין לי אף אחד פה. ומלבד זאת בגללך ובגלל הקלף שלך אני פה!״ אמרתי כאילו שלא שמחתי להיות שם.
״בסדר, בסדר, את יכולה לישון אצלי היום, ומחר אבדוק איך אני יכולה לעזור לך להתאקלם בעיר.״
״עשינו עסק!״ אמרתי בהתלהבות ולא יכולתי להתאפק וחיבקתי אותה. היא צחקקה וליטפה את שערי.
הלכנו לביתה, הוא היה די רחוק מהנמל, כדי להגיע לשם לקחנו רכבת, כשירדנו מהרכבת השכרנו אופניים ורכבנו כ-15 דקות והגענו. הייתי כבר עייפה מכל הדרך. היא פתחה דלת עץ כבדה ואמרה לי ברוכה הבאה לסטודיו שלי. זה היה חדר ענק עם חלונות ענקיים ותקרה גבוהה, מלא בציורים לא גמורים בכל מקום, צבעים, בדים, ומזרן קטן בקצה החדר.
״אלה ציורים שאת ציירת?״ שאלתי נדהמת.
״כן״ היא ענתה ״אני כל יום מתאמנת על ציורים קטנים על הקלפים ואני מתנסה בבית בציור על קנבסים כאלה. זה הרבה יותר מאתגר, אבל מרתק אותי, אני משתפרת לאט לאט.״
״זה מדהים!״ אמרתי.
שתינו היינו מותשות מהנסיעה הביתה והיום העמוס, אני כתבתי ביומן בזמן שהיא טיגנה ביצים. אכלנו בתיאבון, פיטפטנו ונרדמנו מעט אחרי שהחשיך.
למחרת בבוקר התעוררתי עם השמש שהתחילה להציץ מהחלונות הענקיים. טניה הגישה לי תה חם ואמרה לי ״בוקר טוב!״
״אני חייבת להסתלק, ניפגש בנמל בצהריים.״ קראה הפיה.
ואני רק התעוררתי והייתי מופתעת מהאנרגיות שלה, ניסיתי להעלות את האנרגיה שלי כדי להדביק את הפער עם האנרגיה שלה ללא הצלחה ״ניפגש בצהריים״ מילמלתי וקמתי מהמיטה.
רחצתי את פניי ושתיתי את התה שהגישה לי, הוא היה מתוק ומנחם. הרגשתי אסירת תודה על כל מה שקרה לי, על שפגשתי אותה, שהיא נחמדה אליי. סידרתי את המיטה, רחצתי את הכלים מאתמול בערב וזרקתי את האשפה. ראיתי בקצה השני של הסטודיו סולם שהוביל לעליית הגג, עליתי לשם בזהירות ושם היו עוד ועוד ציורים בסגנון שהפיה מציירת. נדהמתי מהיופי ורציתי קצת להידמות לה. כמה מקסים זה שהיא יודעת מה היא אוהבת לעשות ובמה היא טובה. לפעמים אני חולמת יותר מדי ותוהה מה אהיה כשאגדל, במה אני טובה? חשבתי על כל זה בזמן שסידרתי את ביתה הקטן. התלבשתי ועליתי על הרכבת שנוסעת לנמל. טעיתי בדרך, ואז עליתי על הרכבת הלא נכונה, וירדתי בתחנה ושבתי בחזרה, ושוב עליתי על רכבת אחרת. לבסוף מצאתי אותה שקטה בנמל, מביטה לאופק עם הקלפים שלה.
״מה לקח לך כל כך הרבה זמן? קבענו להיפגש בצהריים ועכשיו כבר ארבע.״
״אני מצטערת״ עניתי נבוכה ״פשוט טעיתי ברכבת ואז לקחתי עוד אחת.״
״זה בסדר, אל תדאגי, ממילא אני כאן. פשוט רציתי להכיר לך את בעלת חנות הפירות, גברת פיננטה. היא צריכה עזרה בחנות ואת צריכה עבודה ומקום לגור בו.״
ואז המשיכה טניה ״לגברת פיננטה יש בית סמוך לחנות הפירות ויש לה עוד צריף עם כניסה נפרדת, היא אמרה שלא תזיק לה עזרה בחנות ובתמורה תוכלי ללון בצריף, איך זה נשמע לך?״
קפצתי מהתרגשות ״זה נשמע לי נהדר!״ כל כך התרגשתי שתהיה לי עבודה ואוכל להיות עצמאית ואפילו יהיה לי חדר משלי שבו אוכל לכתוב את כל ההרפתקאות שאני אחווה פה. לא כתבתי אתמול את כל מה שרציתי מכיוון שהייתי מאוד עייפה. אבל אם יהיה לי חדר משלי אוכל לכתוב כל יום ולספר על הארץ החדשה שאני מתחילה לגלות!
הגעתי ליום הראשון לעבודה עם שמלה יפה שהשאילה לי הפיה, נכנסתי לחנות הפירות והיה ריח מתקתק באוויר. גברת פיננטה הסבירה לי כל מה שעליי לדעת, איך לסדר את הפירות יפה בקרטון בתצוגה, כמה כסף עליי לגבות, מי הם הלקוחות הקבועים, היכן מחסן הפירות הקפואים.
היו מגיעים אליה ערימות של פירות עם כתמים, או שצורתם הייתה מעוותת ולא מושכת, אך הגברת פיננטה, במקום לראות בהם פסולת, היא ראתה הזדמנות. עם ליטוף קל של ידיה היא הייתה מקרינה אור זהוב על הפירות והפירות היו מתחילים לשנות צורה.
מסתבר שהגברת פיננטה לא רק היתה מקסימה, אלא גם קוסמת של ממש!
תפוחים עם קמטים הפכו לכדורי זהב מבריקים, מלאי מיץ וטעם. אגסים שהושחתו נראו כאילו הם נקטפו רק הרגע, עסיסיים ומתוקים. כל הפירות של הגברת פיננטה היו הנחשקים ביותר בעיירה.
היא לימדה אותי להכיר בערך האמיתי של הפירות ולא לשפוט אותם לפי המראה החיצוני.
היה לי כל כך הרבה ללמוד, שיננתי את הכל כי מאוד רציתי להצטיין בעבודה. גם לא רציתי לאכזב את הפיה ואת גברת פיננטה האדיבה, רציתי שיתגאו בי שעשו את הבחירה הנכונה כשהחליטו להגיש לי עזרה בהתאקלמות.
כעבור כמה שבועות כבר ידעתי הכל. למדתי הכל מהר מאוד והיה הרבה לעשות בחנות, נשארתי כמה ימים אחרי העבודה לעזור בחנות, חשבתי כי משתלם לי להרוויח עוד קצת כסף.
מכיוון שימי בחנות היו ארוכים, היו ימים שאפילו לא הספקתי לכתוב ביומן שלי, הייתי מגיעה מאוחר הביתה, אוכלת ארוחת ערב וצונחת על המיטה וישנה עמוק עד למחרת בבוקר. בבוקר הייתי מתרחצת ושוב נוסעת לחנות וכבר איבדתי מעט את ההתלהבות, חשבתי לי מה הטעם להרוויח עוד כסף כשאני נשארת מאוחר בחנות ולא מספיקה אפילו לכתוב בקצרה ביומן שלי, לא מספיקה לטייל על החוף או להנות מפרי טרי ועסיסי. הרגשתי שחסר לי משהו בלב, חסרה לי התרגשות. הרגשתי עצובה. לא רציתי לקום מהמיטה ולא היה לי חשק לנסוע לחנות הפירות. התחשק לי רק לבכות.
הרגשתי חולה וכאב לי כל הגוף, הודעתי לגברת פיננטה שלא אגיע לעבודה. היא אמרה שאין בעיה, שהעבודה יכולה לחכות. היא איחלה לי החלמה מהירה ושלחה לי חיבוקים.
חשבתי שמכיון שאני חולה זו הזדמנות להיות במיטה ולכתוב על מה עבר עליי בימים האחרונים, אך לראשונה בחיי שהחזקתי עיפרון ומחברת ופשוט לא מצאתי מילים. חשבתי לעצמי על הימים הנפלאים שהיו לי בהתחלה, אך לא ידעתי איך לבטא את היופי שראיתי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא כמה קשה לי בחנות וכמה אני לא רוצה לעשות כלום. ידעתי שהחיים החדשים שמצאתי לי פה הם די טובים, ואני אמורה לשמוח עליהם. למי עוד בחיים יש הזדמנות כזאת להתגלגל לכזאת חוויה? הרי תמיד חלמתי להגיע לארץ אחרת, לפגוש אנשים חדשים, ולהכיר מקומות יפים, ופתאום כשזה קרה לי לא הייתי מאושרת ולא מצאתי דרך לכתוב אפילו משפט.
מצד אחד לא רציתי לחזור הביתה, שמחתי שאני פה, ואני עדיין סקרנית ורוצה לחקור את המקום ולגלות הרבה דברים שלא ידעתי. ומצד שני, לא מצאתי מילים לבטא את כל הרגשות שלי. אני זוכרת שבבית הייתי כותבת הרבה, והמצאתי מקומות קסומים כמו המקום שבו אני נמצאת, ועכשיו כשאני פה, אינני מוצאת אף לא מילה…
טניה התקשרה לשאול לשלומי כי הגברת פיננטה סיפרה לה שאני חולה.
״אני בסדר״ עניתי בקול חלש.
״אני אצלך בעוד שעה!״ הכריזה טניה. היא הרגישה בקולי שאני חלשה ועצובה.
היא הגיעה וליטפה את מצחי, ״תספרי לי מה קרה? את לא רוצה להיות פה יותר?״
עניתי ״לא.. טוב לי פה. זה כלום… זה פשוט שאני לא יודעת כבר מה אני רוצה. אפילו לכתוב לא הצלחתי…״ והושטתי לה את המחברת הריקה שלי.
״כן, זה עלול לקרות״ ענתה טניה. ״גם לי יש ימים שאני לא רוצה לצאת מהמיטה וכל מה שאני מציירת נראה לי משעמם וריק, היו ימים שכבר לא רציתי להיות פיה. אבל עם הזמן הבנתי שזה מה שאני, וזה התפקיד שלי בעולם. לכל אחד יש את מה שהוא טוב בו ועליו להתמקד בו, לי יש את הקלפים הקסומים, לגברת פיננטה יש את הפירות הקסומים ואת כותבת מילים קסומות!״
״את חושבת שאני טובה בלכתוב? איך זה שאני לא מסוגלת לכתוב עכשיו? בכל הספרים שקראתי אנשים יצרו מתוך הכאב שלהם דברים מדהימים, ואני לא מסוגלת לכתוב אף לא משפט אחד!״ התפרצתי לדבריה בעיניים דומעות.
״נכון״ ענתה הפיה ״את לא מתרכזת במה שחשוב לך לעשות, זה קורה להרבה אנשים שהם עסוקים מדי בדברים טפלים ושוכחים מה באמת חשוב להם בחיים ולמה הם פה. את לא נתת לעצמך זמן להיות לבדך או לחשוב על מה שאת רוצה לכתוב, לא יצאת לך לטייל במקום המופלא הזה, לא התענגת על טעמם של הפירות הנהדרים בחנות, התעוררת כל בוקר עם שעון ולא עם השמש. העומס הוא מה שגורם לך להפסיק לרצות לעשות דברים שאת אוהבת לעשות. את חייבת להמשיך לכתוב, ולהילחם למען הכתיבה שלך. כשתתמידי את תשתפרי כל יום קצת יותר וכשתהיי מספיק טובה במה שאת אוהבת לעשות תוכלי גם להתפרנס מהכתיבה כמו שאני מתפרנסת מהקלפים.״
כשהיא אמרה את זה פתאום חשתי הקלה, הרגשתי שפחות כבד לי בלב. חשבתי על דברים שאני רוצה לכתוב, הרגשתי שאני מסוגלת ויש לי את האנרגיה, נשמתי עמוק וגופי התמלא באנרגיה וחשתי מן התרגשות כזאת בליבי. הפיה הבחינה שאני מרגישה טוב יותר והציעה לי לרחוץ את הפנים ולהתלבש. היא אמרה שיש לה מקום להראות לי. ואני קמתי בשמחה, התלבשתי ויצאנו לדרך.
יצאנו לאורך הגן שחוצה את העיר, ענפי העצים מצלים עלינו מפני השמש, טניה הצביעה לאופק ואמרה, ״הנה, כבר אנחנו מגיעות, זה המקום שרציתי להראות לך!״
״מה זה המבנה הזה?״ שאלתי בחוסר סבלנות.
וכשהתקרבנו חזיתי בספרייה ענקית, צבועה בגוונים חמים של חום וזהב, מתנשאת לצד הרחוב הסואן. בניין הספרייה מוקף עצים גבוהים המשרים צל נעים בשעות הצהריים. חלונות גדולים ורחבים מאפשרים לאור השמש לחדור פנימה, לקרני האור לשחק על הקירות.
התפעלתי ממראה הספריה, מעולם לא ביקרתי בספרייה כל כך ענקית, אפילו לא תיארתי לעצמי שיש כל כך הרבה ספרים בעולם. ״ברוכה הבאה!״ קראה הפיה ונכנסנו לספרייה.
מדרכת אבנים הובילה אותנו אל הכניסה, עם פסיפסים קטנים המציירים סצנות מתוך סיפורים קלאסיים.
בחזית הספרייה היתה גינה קטנה עם שולחנות וכסאות חיצוניים המזמינה את הקוראים ליהנות מקריאה באוויר הפתוח. הגינה הייתה מסודרת בקפידה עם פרחים צבעוניים ושבילים מסודרים.
בתוך הספרייה, מדפים עמוסים בספרים מכל הסוגים נמתחים לאורך החלל. אזורי קריאה בעלי תאורה רכה וכורסאות נוחות מפוזרות ברחבי המקום. חדרי לימוד פרטיים ואזורים מיוחדים לילדים עם ספרים צבעוניים ומשחקי למידה.
״זה מקום מפלט לכל מי שמחפש ידע, השראה או פשוט מקום שקט לשהות בו.״ אמרה טניה ״עליי ללכת, אני מקווה שתהני מהבילוי פה״.
לא יכולתי להסתיר את התרגשותי, חייכתי אל הפיה ואמרתי ״תודה על הכל!״
״אולי תמצאי פה ספר עם קלף שציירתי״ אמרה הפיה בקריצה ונעלמה. ואני הרגשתי מן ביטחון כזה שלעולם לא אאבד יותר את ההשראה.
