הצפים בזרם
1
"היי, מיקי", לחש כרובי בקול רך וצרוד.
"מיקי", אמר כרובי והגביר מעט את קולו.
מיקי התהפך על צדו ועשה תנועת נידוף עם ידו כאילו הוא מגרש איזה זבוב תועה. ריאותיו עלו וירדו בשלווה עם קצב נשימתו.
כרובי גירד את ראשו בנרקוטיות וחייך. הוא הרים את ידו והתלבט לרגע אם להנחית מכה על ראשו של מיקי והתחרט.
במקום זאת הוא הסתובב וגלגל לעצמו סיגריית צבעים. הוא ליקק את הדבק בנדיבות והחזיק את הסיגריה בידו, עוצם את עיניו. הוא הדליק אותה עם עינו השמאלית ונשף עשן סגלגל דרך נחיריו לאויר הטחוב.
הוא הלך למטבח שעדיין הדיף ריח של עץ חדש, הרים את סיר הנחושת שהיה מלא בקָריצ'וֹ קר מלפני שלושה ימים והניחו על הגחלים שבקושי נשמו באח עשויית הלבנים.
כרובי הביט בגחלים ואלו החלו להעלות להבות סגולות וירוקות. הוא הוסיף שני גזעי עץ גרפוקה עבים, וחיכה בעודו עומד בחושך. הוא הריח את החדר וריחות משונים עלו בנחיריו השעירים; טחב, כרוב כבוש, בשר שרוף ומקורמל וצל מבשר רעות. הוא הביט בקצה הסיגריה הבוהק בזוהרו וחשב מה עוד יכול לקרות השבוע שלא כבר קרה. או שמא כבר עבר חודש?
הוא סב על צירו והביט סביב, מצמצם את עיניו כדי לזהות את כל הפרטים הקטנים בחדר החשוך. החדר לא היה לטעמו. למעשה כל דבר במיקי היה לא לטעמו, אך הוא סבל את זה כמו כל אלו שהיו כמוהו. לרוב נָמֶלים לא יכולים לרדת לסף דעתו ולהבין אותו באמת. וכשכרובי חושב או אומר את המילה "נמלים", הוא לא אומר את זה בזלזול כמו הרבה מהמסתובבים, הוא פשוט אומר את זה, ואפילו לפעמים בהערכה. תמיד עניין אותו איך הנמלים חושבים, ולמה הם עושים את מה שהם עושים. איך זה בא להם כל כך בקלות לעשות את אותו הדבר כמעט, ועדיין להרגיש מיוחדים.
הקריצ'ו שרק שריקה נעימה לאוזן. כרובי תמיד אהב את השריקה של הקריצ'ו, הרבה יותר ממשקאות חמים אחרים, אז הוא נתן לו עוד טיפה לרתוח ולשרוק.
מכשהספיק לו, הוא הוריד את סיר הנחושת מהאש ומזג את הנוזל המהביל לשתי קערות צבעוניות ועקומות למראה. הוא לקח אותן כשהסיגריה יושבת על צד פיו, והלך לחדרו של מיקי. משנכנס לחדר, מיקי קם בבת אחת כאילו נכנס בו שד, ורץ לחטוף את הקערה מידו של כרובי, אך נזהר מאד שמא ישפך הנוזל המהביל.
מיקי לגם קמעה מהקריצ'ו, ואישוניו גדלו פי שניים כמעט ובאופן מיידי.
"תודה כרובי, ממש הייתי צריך את זה", אמר מיקי בקול צלול וחזק, לא כמי שהרגע קם משינה של תשעה עשרה וחצי שעות.
"הכל בשבילך. איך זה מרגיש? עדיין עובד, כי אתה נראה קצת פחות מבדרך כלל. הקריצ'ו הזה ישב איזה שבוע שבועיים לא?"
"שבועיים? אח, כרובי, באמת אתם אף פעם אין לכם תחושת זמן. זה פה רק יומיים שלושה, מרגיש אותו הדבר בשבילי."
"האמנם?", שאל כרובי בחיוך כשניביו בולטים מעט מחוץ לפיו, "יכולתי להשבע שעבר זמן רב יותר. טוב, אז אתה מוכן למה שדיברנו ועברנו עליו בשנתיים האחרונות?"
"חודשיים", אמר בהדגשה מיקי והביט בכרובי מעל גבותיו כמישהו המנסה לבדוק אם האדם העומד מולו בסדר בראש, אך לא באמת, כי הוא ידע "שהצפים" לא באמת מודעים לזמן, כי פשוט בשבילם הזמן אינו חשוב, או אפילו לא קיים. זה תמיד הרתיח אותו, כי הזמן חשוב, אך משום מה אף פעם לא כעס על כרובי על היותו צף בזמן.
“טוב”, אמר כרובי, “אני אחזור לדבר רגיל. רק רציתי להשמע כמוכם לרגע קט", חייך ברוך.
"אני מוכן כמעט", אמר מיקי ולגם את קערתו עד טיפתה האחרונה, "אני רק צריך למצוא את התזמון המדוייק לעשות את זה, והשמשות לא מסודרות נכון כרגע, אבל בטח תוך כמה שעות נוכל לצאת ולעשות זאת מבלי מפריע".
"תזמון…", התנשף קלות כרובי, "בתזמון אתה מתכוון לזמן הנכון אני מניח? אני חייב לציי-"
"בתזמון אני מתכוון למרווח הנכון בין הזמנים, זאת אומרת, לרגע הנכון בין הזמן, שזה בכלל לא במסגרת זמן", קטע אותו מיקי שחיוך מזוכך מרוח על פניו.
"בסדר, אני אקח את זה, אבל רק בגלל שזה אתה מיקי", הוא הביט בסיגרתו הכבויה שבידו והציתה מחדש בשאיפה גדולה וצבעונית.
מיקי פתח את הדלת ושאף מלוא ראותיו. השמשות ליטפו את פניו.
"אחחח, אין כמו מגע השמשות על הפנים שלך משלושה כיוונים אחרי עשרים ושמונה שעות בלי."
"ראשית כל, אני אף פעם לא אבין אותך עם הקטע של השמשות", אמר כרובי ברכות, "ושנית כל, איך זה שאתה סוגר את הדלת רק עם מנעול אחד? אצלי יש שלושה כשאני בתוך הבית".
"שלושה שאתה בתוך הבית שלך בפנים? מי בכלל יכול לעשות לך משהו? טוב, אז אנחנו הולכים בכיוון הזה", אמר והצביע מיקי לכיוון גבעות מוריקות באופק.
"וובכן", אמר כרובי והמשיך, "התכננת כבר מה להגיד להם? סך הכל, הם נמלים, ואתה יודע שאני אוהב אותך, אבל לכם הנמלים יש נטייה", השתהה רגע כרובי והמשיך, "לעשות עץ גרפוקה בוגר ומשכיל מליבלובית גרדקית, ואני אומר את זה באמת בכל הכבוד, אבל לא נראה לי שהם יוותרו על זה כל כך בקלות."
"אתה דואג? הו כרובי, לפעמים אתה צריך לדעת להרגע. חוץ מזה, אני מכיר אותם, מבחוץ ומבפנים ואני אומר לך פה ועכשיו, אין לך בכלל מה לדאוג, אני מכיר אותם שנים על גבי שנים-"
"שנים לא-"
"אני יודע, אני יודע כרובי. בוא נגיד שאני מכיר אותם טוב, וזה לא יהיה בעיה בכלל כזה נניח."
"טוב, אז שנתחיל ללכת? יתחיל להחשיך מתישהו."
"יש לנו 146 שעות עד שיתחיל להחשיך, נראה לי שיהיה בסדר. ואל תסתכל עליי ככה עכשיו, אפילו אתה יודע שזה הרבה ז…", השתהה מיקי ושב לומר, "הרבה אור, אז אין לנו שום בעיה. אבל כן, בוא נתחיל ללכת."
הם הלכו בשביל הגישה מביתו של מיקי, מוחצים חצץ באדמה בקול פיצוח מעיכתי, חולפים על פני מדשאות מוריקות ופרחים בכל גווני הצבע. בתי העץ שחלפו על פניהם נראו עקומים למראה, אך חמימים וביתיים. לאחר שיצאו מהאיזור המיושב, החלו ללכת בשביל היוצא שהתפתל מעט בתחילתו בעלייה תלולה ומרדנית. כרובי נושא את תיקו הגדול המתנשא מעל לראשו, יחף מתמיד, פותח צעדים גדולים וחתוליים בעוד מיקי מנסה להדביקו בחצי-ריצה חצי-הליכה, מתנשף, אך עדיין עומד בקצב, מרגיש את הקריצ'ו בדמו.
הם הרגישו את חום השמשות- חום משלושה כיוונים במקביל. הם יכלו להרגיש את הבדלי החום בין שֶמֵש לשמש על עורם. האויר יָבֵש, וזמזומי החרקים בין עלי העשב המוריק רשרשו בקול נעים. מדי פעם עצר כרובי; מריח פרחים או נובר באדמה למצוא משהו כביכול. מיקי שמח על הזדמנויות אלו, שכן היה יכול קצת להדביק את הקצב.
באחת העצירות שעשו ישב כרובי ישיבה מזרחית על ענף עץ לא גבוה במיוחד, ומיקי שכב כשהוא נשען על תרמילו על אותו העץ העבה שישב עליו כרובי.
"הרבה זמן שלא יצאנו למסע כזה הא כרובי?"
"את זה אני יכול רק להניח", אמר כרובי זמן שהוא הסתכל על ציפור שיר קטנה וצבעונית שנחה על ענף לא רחוק ממנו.
"כן, אבל כלומר, פעם היינו יוצאים יותר, אם תחשוב על זה, היו בערך 340 זריחות מאז הפעם האחרונה, וזה רק שמש אחת. הנה, תראה אותי, הרבה יותר זקן מפעם."
"האמנם? אתם בדרך כלל אוהבים להתעסק בזקנה שלכם ובזמן בִמקום פשוט להיות. האם סיפרתי לך על הנמל שגודל על ידי צף?"
"אני לא חושב", ענה מיקי כשהוא מפשפש בזכרונו הדהוי.
"וובכן", המשיך כרובי, "אי שם בציר ה…זמן הלא קרוב ולא רחוק", השתהה כרובי והביט במיקי במבט שואל כמתאמץ לדבר בשפתו. מיקי הנהן לאישור וכרובי המשיך, "היה נמל צעיר מאד שהוריו מתו בטרגדיה נוראית בהרים. אותו נמל היה בעריסתו לצד גופות הוריו הקרות כשצף ותיק מצא אותו והחליט לאמצו. עם הזריחות והשקיעות, גידל הצף את הנמל הצעיר עד שהפך לגבר בוגר. אותו נמל לא תפס את הזמן והיה שמח בחלקו, אך כשראה אחרים מבני מינו, רצה גם הוא לתפוס את הזמן, ואתה יודע מה קרה מיקי?"
"זה רק אתה יודע כרובי."
"הוא תפס את הזמן, וברגע שתפס אותו, לא יכל לחזור אחורה. הוא בחר את הבחירה שלו, ואני רק יכול להניח שהצטער על כך."
"כרובי, אצלך זה עניין של בחירה? אני רוצה להגיד, אצלך אתה יכול עכשיו אם אתה רוצה לתפוס אותו? או שזה פשוט ככה עד הסוף?"
"למען האמת", אמר כרובי והסתכל ישירות על אחת השמשות ועיניו אפילו לא הצטמצמו בארובותיהן, "איש מאיתנו לא יודע, כי אף אחד לא באמת ניסה, וזה כי אף אחד לא באמת רצה. אותו נמל רצה, כי הוא היה נמל, למרות שאם לא היה פוגש בנמלים אחרים אני מניח שהוא היה נטול מאותו נטל הזמן עוד היום. אצלנו זה מעט שונה, אין לנו למה לנסות לתפוס אותו. זה כמו שאתה תנסה לתפוס את האויר, או משהו שלא בר תפיסה בשבילך. למה לך לעשות זאת?"
"כי זה מסקרן. וחוץ מזה, אם אנשים לא היו מנסים לתפוס דברים שהם לא תופסים, לא הייתה כל התקדמות בחיים."
"זו היא רק התאוריה שלך. אני גורס שההתקדמות טובה יותר כך, אבל זו היא התקדמות אחרת, שאתה כנראה לא תבין."
2
"זהו הדיבור", אמר כרובי בהגיעם לגבעה מוריקה ותלולה שֶבֵקָצַהּ התנשא עץ גדול ועתיק למראהו בעל ענפים עבותים וסבוכים.
"זה עץ גָרפּוקַה?", שאל מיקי והמשיך, "אני אף פעם לא מצליח לזהות אותם. הם דומים מדי להרבה עצים שהם אחרים."
"זהו אכן עץ גָרפּוקַה בוגר, ואפילו דיי משכיל הייתי אומר." כרובי הסתובב סביבו, בוחן ונוגע, וזנבו נע ונד מצד לצד בהפלקות מהירות כמו חתול המשחר לטרף.
"אתה רואה?", שאל כרובי בעודו הופך עלה בצבע ירוק ביצתי, "אפשר לראות שהפטוטרת על העלה הזה חכמה לגילו של העץ. פשוט תִגע בגזע, כן ממש פה מעל השורשים", אמר והניח את ידו של מיקי במיקום הנכון.
"אתה מרגיש את זה?", שאל כרובי בזמן שהסיט את ראשו ככלב המנסה להבין דבר מה, "הוא מבין אותך, ואני גם מבין אותו. אך רק שראשך לא טרוד בדברים אחרים הוא מבין אותך, וכך הוא יכול לראות לתוך גופך עד לתאים והמולקולות הקטנות ביותר. הסיפורים אומרים שדֶלבּי- צף בזמן מהידועים העתיקים- הצליח לגלות חלקיק קטן של עופרת בכתפו הימנית, מה שהשפיע על כל מאזן החלל שלו, ומכאן בא הביטוי "כתף דלֶבּי".
"באמת? חשבתי תמיד שזה קשור לאיזה רופא כלשהו. בכל מקרה, אני לא מרגיש כלום בכלל."
"למען האמת, הוא אכן היה המרפא הגדול של כל הזריחות והשקיעות, הוא גילה תרופות רבות, טובות ורעות, ופיתח את שיטת האנליזה של הגרפוקה, ופעם אף הצליח להשריש אחד בחצר ביתו. בוא, אני אתן לך משהו לשתות שינקה את ראשך, ואז תוכל להרגיש. אך זה יעבוד רק אם באמת תרצה בכך."
כרובי הניח את תיקו על הקרקע, חיטט דקה קלה בתוכו והוציא עלי ומכתש. הוא פיזר בעדינות כמה זרעים ומעך אותם בתנועות סיבוביות. לאחר מכן שפך בזהירות רבה את הזרעים הטחונים לתוך כוס מים שהכין מראש, ערבב את הכוס והגישה למיקי.
"לחייך", הוא חייך את חיוכו החתולי כשניביו בלטו מעט.
"זה דווקא לא רע", אמר מיקי כשפרצופו החל משתנה לא לטובה ולא לרעה.
"בוא", אמר כרובי, לקח את ידו של מיקי והניחה על תחתית גזע הגרפוקה, "עכשיו התרכז ושכח מהכל".
"הקשב", אמר כרובי, "אתה שומע את זה?"
"לא ממש", השיב מיקי.
"ששש", היסה אותו כרובי.
"האם זה מה שנראה לי..?"
צליל פעמוני רך ומרוחק נשמע בין הגבעות. צליל זה כאילו בא והלך, נחלש והתעצם באותו זמן וליטף את את כל מאזיניו.
"אכן, אלו הן השוקעניות זריחיות. הן נשמעות בהרמוניה יחד עם שקיעתן וזריחתן של השמשות. פירוש הדבר שהשמשות יישקעו בקרוב והחמצן יהיה דליל בהרבה עד זריחתן. כשהשוקעניות לא עושות פוטוסינטזה הן צורכות חמצן רב, ואפשר להרגיש את זה. כדאי שנגביר את קצב הליכתנו, לא נוכל להמשיך ללכת באזור זה עם ירידת החמצן."
3
כרובי הלך הליכה מהירה כהרגלו ומיקי השתרך מעט מאחור. הם הלכו על שביל עפר קטן, שרובו כוסה טחב ועשב מוריק. מעט עצי פָטפֶּטת פורחים ליוו אותם לאורך זמן מה, השמש חודרת לא חודרת דרך הענפים השופעים. מִסלעים ומצוקים קטנים נגלו לצִדם, ואחרי כמאה מטרים, הם ראו מפל קטן זורם מאותם הצוקים.
לפתע כרובי נעצר. אוזניו ריצדו וקִפצו לכיוונים שונים.
"מה?", לחש ושאל מיקי בסקרנות.
כרובי לא הגיב. רק עמד והתרכז שעה קלה.
פתאום, כך משום מקום, הגיעה בדהרה חיה כלשהיא מאחורי מיקי.
מיקי הסתובב, אך אותה חיה הייתה מהירה; קפצה עליו והפילה אותו לקרקע.
כרובי רץ לעבר מיקי, אך כעבור רגע קל החל להאט את ריצתו לכדי הליכה, ובסוף נעצר מעל מיקי והחיה מחייך וצוחק.
"רד ממני! רד!", צעק מיקי תוך שהחיה נשענת על חזהו ומלקקת את פניו.
כרובי התכופף, וקרא לחיה במתיקות, וזאת ישר הגיעה אליו בנפנוף זנבה הדק.
צבעה היה לבן עם כתמים שחורים, או שחור עם כתמים לבנים. היא הייתה לא גבוהה במיוחד, הולכת על ארבע, זנב בהמתי ופרצוף פחוס מאד פנימה, כמו כלב בולדוג מוקצן. שיניה היו עקומות במיוחד בתוך פיה, מה שנתן לה מבט מעט טיפשי אך מלבב למראה, ואפשר היה לחשוב שהיא מחייכת מעט.
"מה זה הדבר הזה?!", שאל מיקי תוך כדי שהוא חצי מתרומם משכיבה על מרפקו וסב לאחור.
"אני לא בטוח", אמר כרובי תוך שהוא מלטף את החיה על ראשה ומאחורי אוזנה, " לפי איך שהיא זזה אני חושב שהיא גורה כלשהי."
"היא? היא נקבה? איך אתה יודע?"
"אני פשוט יודע. אני חושב שזאת פרה."
"פרה? זה לא נראה כמו פרה."
"א'ייבן", אמרה הפרה כשהיא פונה לעבר מיקי.
"מה?", שאל מיקי את הפרה ואת כרובי יחדיו.
"אייייי'בן", אמרה הפרה כשמשכה והדגישה את המילה.
"אני חושב….", אמר כרובי, "שהיא רוצה… אֶבֵן?"
"אתה אומר או שואל כרובי? אתה אמור לדעת דברים."
"אני לא יודע הכל. פשוט תן לה אבן."
מיקי התכופף לעבר אבן לא גדולה ולא קטנה. הפרה התקרבה אליו תוך שהיא מביטה באבן בריכוז, התכופפה קמעה, ולפתע קיבלה מבט של חיה המשחרת לטרף. הוא הרים את האבן, והפרה הייתה מרוכזת רק בו, ולא זזה.
"מה עכשיו?", שאל מיקי.
הפרה לפתע החלה לרוץ קדימה ואחורה במעגלים, בוטשת בקרקע ומעלה אבק, ושוב מתכופפת לכדי תנוחה אורבת.
כרובי חייך כשניביו בולטים לצדי פיו ואמר: "אני חושב, שהיא רוצה שתזרוק לה את האבן".
"לזרוק לה את האבן? לזרוק לה את האבן?", חזר ושאל מיקי בהדגשה מעט צינית.
"אייייב'ן!", פעתה הפרה והפעם נוסף לה קול מעט פרתי בסוף המילה.
"בסדר, בסדר", נכנע מיקי, "אני אזרוק לך את האבן. אני מניח שלא ייקרה פה משהו קוסמי."
מיקי הניף את האבן מאחורי גבו, וזרק אותה בחוזקה למרחק. הפרה, במהירות מאד מפתיעה פתחה בריצה, תוך שהיא רומסת שיחים ברעש גדול ותופסת את האבן בעודה באויר. היא חזרה כשזנבה מכשכש, הניחה את האבן לרגלו של מיקי, כשריר סמיך עוטף אותה.
4
"כרובי, איך זה שאתה מסתובב איתי?", אמר תוך שהתכופף והרים זרד מהאדמה הלחלוחית והמשיך, "כלומר, מסתובבים מהסוג שלך לא מסתובבים עם אנשים כמוני בדרך כלל. חוץ ממך אני פגשתי עוד אולי שלושה צפים בחיי, והם תמיד נראו לא שמחים לראות אותי. כמעט תמיד זה כשהם חייבים אז רואים אותם."
כרובי הסתובב במעגליים חתוליים סביב מיקי כשהוא מביט בו מקושש זרדים למדורתם ומקשיב לעצים. הוא לא דיבר כדקה אחרי שמיקי שאל את שאלתו, ואז כשמיקי פתח את פיו כדי לדבר שוב, ענה: "אל תטריד את עצמך בשאלות כאלו ידידי. אך אם לומר את האמת, אני מוצא בך עניין רב."
"מה זאת אומרת?", שאל מיקי וסובב את ראשו לאחור להביט בכרובי, כי בדיוק התכופף שוב להרים גזע עבה אך מעט לח.
"אני צָף, ואתה נמל. אני איבדתי עניין מהצפים, וזה מכיוון שהם כל כך שונים אחד מן השני, להבדיל מכם. הם כל כך שונים אחד מהשני, ולכן דומים אחד לשני בזה שהם לא דומים כלל. אתה, ורוב בני מינך, דומים וצפויים מאד בהתנהגותכם, ולכן אתה מאד מעניין אותי", פסק כרובי.
"זה נשמע כאילו היית רוצה להיות נמל", אמר מיקי בחצי חיוך.
"הו לא, בוא לא נרחיק לכת עד כדי כך. אני מעולם-"
"מה זאת אומרת?", קטע אותו מיקי בהתרעמות, "אתה אומר שזה לא טוב להיות נמל?"
"מיקי, נסה להבי-"
"אתה יודע", "המשיך מיקי, "אתה כל הזמן מדבר במין התנשאות כזאת, כאילו אתה יותר טוב. אני קיבלתי את זה, חשבתי שזה המבטא שלכם, אבל עכשיו אני מתחיל להבין שלא, אתם פשוט חושבים שאתם יותר טובים, והנה אני טיפש וחשבתי שאתה שונה, אבל אתה באמת כמו שכולם אומרים, כמו שאר הצפים. רצית לא להיות שונה? אז הנה, כולכם מתנשאים, בזה אתם דומים מאד. ועכשיו אתה גם אומר לי שבעצם אני נָמֵל אקראי שנבחר על ידך כי בעצם כל הנמלים מעניינים אותך. אז אני רק [1]*'חייל פשוט'." מיקי שמט את העצים שקושש בהפגנתיות ובקול רחש גדול.
"סיימת?", שאל כרובי בשלווה.
מיקי שתק רגע. "כן", ענה בהחלטיות.
"אז עכשיו בוא ואומר לך כמה דברים. ראשית, ואף צף לא יגיד לך את זה, זה נכון. אני, ושאר הצפים חושבים שאנחנו יותר טובים, מסיבות כאלו ואחרות, ולא רק זה, יש כאלה שיגידו שלא יירצו לשהות במחיצתכם. יש הרבה דברים לפי דעתי שבני מינך- כולל אותך- לא עושים נכון, אך שים לב שלעולם לא הבעתי התנגדות או כל סלידה ממעשיך, גם אלה שאני לא אוהב, וזה לא בגלל שאני שקרן מוצלח או צבוע, אלא שאני לא מייחס כל חשיבות לדברים שאתה עושה שהם לא לטעמי, מהבנה פשוטה שככה אתה, בדיוק כמו שאם תִנשוב כעת רוח חזקה ותעיף את כובעי אני לא אשנא את אותה הרוח.
שנית כל, אתה צודק, אתה באמת רק חייל פשוט. תן לי להמשיך בבקשה", אמר כשראה את פרצופו הכועס של מיקי שהתחיל להאדים, "המונח חייל פשוט הוא לא באמת כמו שאתה חושב כמשהו מעליב, הוא הסתכלות כוללת, ולפי ראות עיני, וזו השקפתי בלבד ולא של כל הצפים, חייל אחד פשוט שוויו כגנרל או ענף גרפוקה. כל אחד עושה את תפקידו בעולם, וכך העולם מתנהל, אל תשכח את הפתגם הנדוש שגם [2]*מים יכולים להרטב. אתה, כרובי- נמל, אכן נבחרת על ידי, כשם שאתה הסכמת להצטרף אליי לדברים שעשינו במרוץ הזריחות והשקיעות. כמו שאתה כאן, היה יכול להיות כאן איתי שכנך, או הנמל שבנה לך את הבית, אבל זה לא הם, זה אתה. וכמו שכל דבר בעולם הוא אקראי, ואתה צריך לשמוח עליו, בין אם זה טוב או רע, כך גם פגישתי איתך הייתה אקראית, לטוב או לרע.”
כרובי לקח נשימה שלוותית מלוא ראותיו והמשיך: "ולגבי זה שאני לא רוצה להיות נמל, למה שארצה? האם עץ הלָבלובן הכתום שפה ליידי היה רוצה להיות צף, או דג, או צמח אחר? התשובה ידידי, היא לא, ואני מרחם על כל מי שלא רוצה להיות מי שהוא."
5
שמש אחת נותרה בחצי השמים, והשנייה בדיוק השאירה קו אחרון של אור. הרקיע היה בכל צבעי הספקטרום עם עננים ירוקים ואדומים למראה. הרוח נשבה, פעם מכיוון צפון ופעם מכיוון מערב.
“ואוו…”, התפעל מיקי, “איך התגעגעתי לשקיעות. פיספסתי את השקיעה האחרונה. מלא זמן עבר מאז שראיתי שקיעות במקביל. פעם אחרונה שֶפיספסתי- זה היה עניין של דקות!”
“הִשאר קרוב אליי והפסק לדבר שטויות", אמר כרובי בחדות, "באיזור בו אנו הולכים כוח הכבידה חלש בשקיעות.”
“אף פעם לא הייתי באיזור שכזה, ואיזה שטויות כבר דיברתי?", ענה מיקי.
“טוב, בדרך כלל שאתה איתי קורים לך דברים שלא חווית. ואתה יודע איזה שטויות, אתה והזמן שלך… ‘דקות’", אמר כרובי בשאט ורעד עבר בגופו כאילו התחלחל, "בכל מקרה, אל תתרחק הרבה, ועשה את צעדיך בקפידה ובנבונות.”
מיקי בדיוק חשב על רגלו הימנית והיכן יניח אותה הלאה כשלפתע הרוח חדלה מלנשוב.
תחושת אופוריה פתאומית אָפְפַה אותו, ומעין קלילות שכזו. נשימותיו, כך גילה, היו מאומצות במקצת מהרגיל. הליכתו נעשתה איטית יותר. הוא הביט מעלה לצמרות העצים והבחין שהענפים מתחילים להתיישר כלפי מעלה, וכך גם העלים שעליהם.
“כרובי", אמר כשהוא מרגיש רגוע ולחוץ בו זמנית, “אתה מרגיש את זה?”
“כמובן ידידי. ‘כבידה קלה’, כך המסתובבים קוראים לזה. ברגע זה אני קצת נאבק להשאיר את זנבי שלא יתרומם. הרגשה מלבבת האין זה כך?”
“מלבבת מלבבת, אבל זה ככה מוזר. אני מרגיש שכמעט כל צעד אני נופל למעלה”, אמר כשקירב לגבו את תרמילו שכן זה הרגיש כאילו הוא מאבד אותו, “וזה רק מתגבר ככל שעובר הזמן", אמר ובקולו היה שמץ של פחד.
“אני לא מבין את כוונ-”.
“לא עכשיו כרובי!”, אמר מיקי בקול רועד, “אני צריך שתשים רגע את הדברים שאתה לא תופס בצד ותתפוס אותי לפני שאני עף לשמיים!”
“פשוט תלך לאט ובזהירות. חשוב על כל צעד שאתה עושה ואל תהיה פזיז. גלגל את כתפייך לאחור ועמוד ביציבה נכונה. נשום נשימות רדודות, והכי חשוב", אמר והשתהה, “השאר את ברכייך כפופות. אל תיישר אותן כלל".
אך שנייה לפני שסיים כרובי את משפטו, יִישֵר מיקי את ברכו הימנית- או השמאלית, תלוי מהיכן מסתכלים, והחל מרחף כלפי מעלה כשרגליו באויר.
“כרובי", אמר מיקי בתחנונים. הוא החל לנופף ברגליו וידיו בחוסר אונים, מנסה להאחז בדבר מה.
כרובי הסב את מבטו לאחור, צמצם את עיניו, ובמהירות מוצפת עבר לעמוד על ארבע ורץ לכיוון מיקי כשציפורניו נעוצות בקרקע. הוא עשה את זה בשקט מופתי, ובמהירות, אך באלגנטיות, ניתק אחת מרגליו מהקרקע ותפס את מיקי ברגלו כשהיה חצי מטר באויר.
“תודה", אמר מיקי בהקלה ובהכרת תודה תוך שהוא מסתכל על כרובי מרום.
כרובי רק חייך את חיוכו החתולי ואט אט משך והוריד את מיקי לקרקע יציבה שכזאת.
הם הלכו כמה מטרים בזהירות, תוך שכרובי אוחז במיקי, ועצרו ליד עץ טֶפח צעיר.
“חבק את העץ", הורה כרובי למיקי.
“כן. אתה רוצה שאני אקשיב לעץ ואתן לו להבין אותי נכון?”, שאל מיקי.
“בוודאי!”, ענה כרובי בחיוך והוסיף, “אבל לא יזיק גם אם תשאר מחובר לקרקע.”
כרובי הניח את תרמילו בזהירות ושלף חבל קש. הוא עשה כמה קשירות, וכך בסוף מיקי מצא את עצמו קשור לעץ יחד עם תרמילו של כרובי. לאחר מכן גלגל לו כרובי סיגריית צבעים. הוא הניח אותה בין שתי עיניו וזאת נדלקה כאילו מעצמה. הוא הושיט אותה לבין שפתיו ולקח שאיפה מלוא הריאות.
“אני אוהב לעשן כשאין הרבה כוח כבידה. זה מרגיש כמו טיפות סָרוקה נוזלי ביום קייצי כששלוש השמשות בשיא השמיים.” הוא הוציא את העשן הסמיך בנשיפה חזקה.
6
הם ישבו אחד מול השני כשהמדורה החמה בוערת ביניהם. גיצים ירוקים וסגולים עפו מדי פעם מחוץ למדורה בקולות פצפוץ נעימים ומדורתיים.
מיקי הניח סיר נחושת חבוט על המדורה.
"תגיד כרובי", אמר, “חשבתי שצריך לתת כבוד, זאת אומרת, לעצים שהם גָרפוקַה. והנה אנחנו יושבים פה ומבשלים קָריצ’ו על אש גרפוקות.”
“וובכן”, פתח כרובי ואמר, "איני רואה איך נותנים כבוד רב מזה. הרי הנה אנו יושבים פה ונותנים כבוד אחרון לעצי גרפוקה אלו, אנו יושבים סביבם ומתחממים בחומם. איננו רואים את האנרגיה שאותה הם פולטים כמובן מאיליו. הרי העצים שקוששת הם עצים מתים. אף נגעתי בהם, ואין בהם כל שובל חיים. ולמרות שהם כבר אינם חיים, שים לב שעדיין קיימת אנרגיה עצורה בתוכם. הרי הלהבות הצבעוניות והחמות שאתה רואה לפניך, זו היא אנרגיית שמשות טהורה. אנרגיית השמשות חדרה לתוך העצים במרוץ הזריחות והשקיעות, והיא נשמרת בתוך תוכי הגזעים ולאחר מכן נפלטת החוצה בתור הלהבות שאתה רואה ומרגיש. לכן, כשהם סיימו את חייהם הארוכים והמגוונים, הם לבטח היו שמחים לתת שירות אחרון.”
“בני כמה עצי הגרפוקה?”
“איני באמת יכול לענות על השאלה שלך מיקי, וזאת כי כמו שאתה יודע אך ממשיך לבטל זאת, איני תופס את מונח הזמן שלך, אך אני יכול להגיד לך שהם פה הרבה לפנינו ויהיו עוד הרבה אחרינו, ממש כמו דיאובים-זִקניים.”
האש כך בערה לה, והקריצ’ו ביעבע ברתיחתו. צלליות צבעוניות רִצדו סביב, וכרובי הוציא עשן לצינת הלילה הסמיכה. היה רעש שקט באויר, ועצי הגרפוקה והלָבלֵבַנים שהיו סביב נעו בנוחות מחוסרת.
7
זה היה לילה חשוך ללא ירח וללא שמש. עצי האָקולַנדה התנודדו ורקדו ברוח העזה הבאה מכיוון מערב. מיקי וכרובי הלכו בנחישות, מיקי מצונף במעילו וצעיפו, אוחז ברצועות תרמילו ומבטו מושפל מטה כנגד הרוח, וכרובי הולך בצעדים נוקבים, מיישיר מבט אל הרוח הקרה.
“לא הרחק מכאן יש מערה!”, צעק כרובי לעבר מיקי.
מיקי ראה את שפתיו של כרובי זזות אך שמע רק שריקות רוח עזות.
“מה?!”
“יש פה מערה!”
“כרובי, אני לא שומע כלום!”
כרובי ביטל את דבריו בהינף יד וסימן לו לעקוב אחריו.
מעט סיכות מים החלו לרדת יחד עם הרוח רגע לפני שהם נכנסו למערה שפִתחה היה גדול מספיק רק כדי להכנס. משב הרוח דמם בפתאומיות כשנכנסו.
"כרובי!", לחש מיקי, "כרובי! אני לא רואה כלום!"
"למה אתה לוחש?", שאל כרובי שֶמִרַעַד קולו החזק הבין מיקי כי הוא נמצא קרוב אליו, ממש לוחש לאוזנו.
"לא יודע!" המשיך ללחוש, "כי נכנסו לתוך מערה!"
"אז תפסיק", קבע כרובי ונשמע כי הוא מחייך, "אין בזה צורך. אתה רואה משהו?"
"לא", חזר מיקי לקולו הרגיל ועדיין צעק קצת כי רוח פרצים נכנסה מבחוץ, "אני כלום לא רואה."
"אז תתפוס בי", אמר כרובי והסתובב. "מה אתה עושה?", שאל בקול נוקב.
"תופס בך. מה קרה?"
"לא בזנב!", ירה בקול הֵד שעבר לאורכה של המערה, ואז תפס כרובי את ידו של מיקי בחוזקה והניח אותה על תיק הגב שלו.
"בסדר, אפשר כבר לחשוב מה עשיתי. זה אינסטינקט כרובי! הזנב שלך זה כמו חֶבֵל, אז הגיוני לתפוס אותו."
"כמו חבל הוא אומר לי…", מלמל לעצמו כרובי.
הם החלו ללכת לאט ובזהירות, לעיתים כרובי מזהיר מפני איזו גבשושית על הרצפה או התקרה.
"איך אתה רואה בכלל משהו פה?"
"כי אני יכול לראות בחושך. טוב, לא בדיוק כמו ביום, אבל קווי מתאר כלליים אני לגמרי מסוגל לראות. דמיין לך את הראייה המרחבית שלך, כמו שמשהו צד את עינייך כשהעיניים שלך לא ממוקדות על אותו המשהו, מראה של משהו כללי מאד, כמו זבוב שעובר מול פניך לפני שאת מביט בו מבט ישיר. כך אני רואה את הכל עכשיו."
"טוב, אין הרבה חושך באיזור שלנו. קצת פעמים בחיים שלי קרה שלא יכולתי לראות מחוסר בחירה. אני מתגעגע לישון בבית שלי, שאפשר לסגור את כל התריסים!", כמיהה נשמעה בקולו של מיקי.
"איך אתם אוהבים לישון!", אמר כרובי בחיוך, "איני מבין את זה."
הם המשיכו ללכת באיטיות בחושך עוד שעה קלה, כשצינה לחלוחית עוטפת אותם.
כרובי נעצר באחת ומיקי אחריו. שקט מיוחד עטף את האויר, שקט כזה שאף אחד מהם, גם לא כרובי יכל להסביר.
"כרובי", לחש שוב מיקי, "אני מפחד."
"גם אני. מאד. זה מאד מעניין", אמר כרובי כשפחד מסוקרן נשמע מקולו, "מעולם לא הרגשתי כך. זו תחושה מקפיאה. אני חושב שאני יודע איפה אנחנו. שמעתי על זה פעם מאיזה צף כשהייתי מאד צעיר."
"ואו, זה בטח היה מזמן."
"אני מאמין לך", אמר כרובי.
"אני מתכוון, בן כמה אתה בכלל?"
"אין זה משנה עכשיו. ובכלל אין זה משנה." כרובי כאילו הצית דבר אור כלשהו, וכשהביט במיקי, הוא ראה שעיניו רשפו בבערה. נדמה כמו שכרובי הדליק עששית בעיניו.
"עכשיו אתה רואה?", שאל כשהביט בו.
"יותר ממקודם, זה בטוח. אף פעם לא ראיתי אותך עושה את זה. לפחות לא בחושך."
"אני עושה מה שצריך, רק כשצריך. טוב, לפחות בדרך כלל."
"היי! תראה את זה!", הצביע מיקי על קיר המערה בחלקו העליון. "זה נראה כמו צף."
"כן", אמר כרובי בפליאה מעושה, "זה באמת צף. ולידו יש עצי גרפוקה. זה ציור מערה שמאד דובֶק בפרטים, תראה איזה נהדר זה! ובהמשך יש עוד ציורים. בוא נלך בעקבותיהם."
הם המשיכו ללכת בעקבות ציורי קיר שהופיעו כל כמה עשרות מטרים, מיקי עוקב אחר הזוהר הנוצץ מעיניו של קרובי, חולפים על ציורי עצי גרפוקה, אוקלנדות, לבלוביות ושינרובֶים. כרובי נעצר, דרוך כנשוך נחש.
"חכה פה רגע, טוב מיקי?"
"למה?", שאל מיקי בפליאה.
"אנחנו בפתחו של מעֵין חדר, ויש בפנים מישהו. ואני מעדיף שתשאר פה כמה רגעים."
"חשוך פה כרובי."
"אני יודע מיקי", אמר ונגע בשתי רקותיו, ואת בהונותיו הניח בעדינות על מצחו- בין עיניו. "תמצא את האור שבפנים. אני חוזר תוך זמן קצר", אמר כרובי וחייך חיוך שואל.
מיקי הרגיש חמימות עוטפת את פניו, ומתפשטת לקודקודו ואז לשאר גופו.
"השתמשת בזמן!" אמר מיקי בהתרגשות, חש איך רגיעה שמיימית מתנחלת בתוך תוכו, "והשתמשת בזה נכון."
כרובי חייך. חיוך גדול אמיתי ומלא ניבים, ואז הסתובב ונכנס לתוך החושך הנוזלי.
- * חייל פשוט הוא מונח שנחשב למעמד הנמוך בקרב הנמלים ↑
- * פתגם ידוע בקרב המסתובבים. הכוונה שהכל יכול לקרות, והכל קורה ↑
