הפרפרים של הלילה
השעה הייתה שתים עשרה וחמישים וחמש דקות בלילה. הוא ישב על קצה המיטה הזוגית וצפה בשעון של הממיר שעמד במרחק של לא יותר משני מטרים ממנו, מתחת לטלוויזיית ה65 אינץ׳ שהייתה לא מותאמת לגודל של דירת החדר וחצי שבה התגורר.
ג׳רמי הגיע לקיבוץ לפני כשישה חודשים, מפורט לודרדייל שבפלורידה. הוא לא ידע מה הסיבה שבגינה עזב את הכול בגיל 28 ועבר לישראל, ועוד לקיבוץ דפנה שבצפון הנידח והלא מפותח. זה לא קרה מתוך תחושת שייכות חזקה לארץ ישראל וזה בוודאי לא נבע מאיזו תחושת ציונות שההורים שלו מעולם לא טרחו להנחיל בו, אף על פי שברמה הרעיונית התיאורטית והמרוחקת מפגיעה באזורי הנוחות שלו, ג׳רמי מאוד חיבב את היהדות ואת היסטוריית ההישרדות המפוארת של העם המולקה.
יותר מהכול ג׳רמי חיבב את הלילה. אומרים שיש אנשי בוקר ויש אנשי לילה. אז החלוקה הזו לחלוטין לא קשורה למה שג׳רמי הרגיש כלפי השעות הקטנות של היממה. מאז שהיה קטן הוא היה מהתינוקות האלו שלא נרדמים. אבל לא סתם לא נרדמים. ג׳רמי מעולם לא היה בוכה או מכה בצידי העריסה שלו, הוא פשוט היה שוכב שם ובוהה בחלל החדר. לקח לאמא שלו חודשים ארוכים לאבחן מדוע הוא כל כך עייף, אפילו ביחס לתינוק גדל ומתפתח, בכל שעות היום.
כאשר גדל קצת, ג׳רמי היה מגדיל לעשות ונעמד אל צד אדן החלון. הוא היה נוהג לפתוח את התריס הידני במשיכות עדינות, כך שחלילה לא יעיר בטעות את אחד ההורים או את אחותו הקטנה שכולם היו ידועים בשנת הלילה העדינה והשברירית שלהם, גולל הצידה את הרשת שאמא שלו ביקשה ממנו עשרות פעמים לא לפתוח כך שלא ייכנסו פנימה יתושים ושאר חרקים – ומביט בשמי הלילה. הוא לא ידע בעצמו מה זה היה, החושך המלטף שכיסה את העולם, נצנוצי הכוכבים שהשתקפו חזרה בעיניו או הרוחות הקרירות והשקטות ששיחקו לו בשיער.
כל אלו יחדיו, ואולי אף לא אחד מהם בפרט, היו הבסיס למה שיצר אצלו בבטן את התחושה המיוחדת הזאת.
הוא קרא לזה ״הפרפרים של הלילה״, כי רק אז הם היו מופיעים.
כשהשמש ירדה ורוב האנשים בעולם, או לכל הפחות בחצי כדור הארץ הצפוני, נכנסו לבתיהם כיבו את האורות והלכו לישון – הפרפרים של הלילה היו יוצאים החוצה.
במהלך היום הם נהגו להסתתר, רובם בבטן של ג׳רמי, מחכים לשעת כושר שבה יוכלו לשוב החוצה ולהתעופף על משבי הרוח לאור ירח. כשהם היו יוצאים – זה היה קסום. בצבעים כחולים, כשכל רפרוף באוויר מבליט את אורם הזוהר ששיקף בחזרה את זריחת הירח, ג׳רמי יכול היה להביט בהם לנצח. הוא לא הבין בשביל מה אלוהים יצר את היום.
כנראה שזו הייתה הסיבה שעבר לארץ ישראל אחרי הכול. זה לא זה שהוא לא היה נשוי ולא היה דבר שכבל אותו למולדתו, זו לא הייתה זיקה חזקה למסורת יהודית של אלפי שנים וזה אפילו לא היה יצר הרפתקנות פתאומי שהציץ קצת לפני גיל שלושים שבא עליו בהפתעה גמורה. בפלורידה הכול נהיה מתועש מדי, רועש מדי, עירוני מדי. הפרפרים של הלילה עדיין היו יוצאים כאשר היה יושב לבד בחוץ אל מול השמיים ונושם את האוויר הצונן, אבל זה לא היה אותו הדבר. הם קטנו בכמותם, התעדנו בנפנופי כנפיהם ואיבדו מהתמימות שכה אפיינה אותם. היו לילות שבהם היו שולחים נציג בודד, מעין שליח, איזה שגריר שיישא באחריות התורנות על כתפיו לאותו הלילה.
בהתחלה הוא רק איחר את השעות שבהן יצא לשחק איתם. הוא שיער, או אולי קיווה זו המילה המדויקת יותר, שלפרפרים נמאס לצאת כל כך מוקדם באחת עשרה או שתים עשרה, שאולי אם יגיע להיפגש איתם בשתיים,שלוש לפנות בוקר הם יחזרו במלוא הדרם והוא סוף סוף יוכל להיות שלם שוב.
כשזה לא עזר, ג׳רמי ניסה להמציא טקטיקות נוספות, לא מתוך תחושת אמביציה מיוחדת, אלא פשוט כי הוא לא היה יכול בלעדיהם. ג׳רמי בלי פרפרי הלילה היה כמו מלח ללא ספינה, חסר תועלת לחלוטין.
אז הוא החליט שמספיק זה מספיק, הגיע הזמן לשינוי אמיתי. וככה, משום מקום, בהפתעה גמורה לחבריו ולתדהמה אדירה מצד הוריו – ג׳רמי ארז שתי מזוודות שתכולתן לא עניינה אותו במיוחד, הזמין כרטיס טיסה לכיוון אחד לנמל התעופה בן גוריון, ויצא לארץ הקודש בתקווה שאולי שם הוא יוכל להתאחד עם הפרפרים.
#
השעה הייתה שתיים עשרה וחמישים ושמונה דקות בלילה. אחרי שבלילה הקודם הוא פגש רק איזה אחד או שניים מפרפרי הלילה, הלילה הוא הבטיח לעצמו שיצא החוצה לחצר בשעה מאוחרת, רק באחת. הדקות זזו בעצלתיים ועצם הבהייה שלו בשעון הניאון הכחלחל-זרחני משום מה לא עזרה לשניות להתקדם בקצב מהיר יותר.
המעבר לישראל עד כה היה כישלון חרוץ. העברית שלו הייתה קלוקלת ומקרטעת כשעשה את הרילוקיישן, אבל זו השתפרה פלאים בחודשים שחלפו. חשבון הבנק שלו היה מאוזן על אפס בשש השנים מאז שסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטת קווינסי שבשיקגו, ועתה בחצי שנה הצליח לחסוך קרוב לחמשת אלפים דולרים. הוא לא היה קרוב למצוא את האישה של חייו, אבל עצם היותו אמריקאי צעיר עם שיער שטני (המפרצים הוסתרו היטב באמצעות השיער הגלי המתגלש על המצח) הביאו לכך שהרפתקאות ליליות עם בנות הקיבוץ היו בשפע, והוא אפילו מצא אחת שאיתה נהנה לבלות זמן ביחד.
פרפרי הלילה לעומת זאת, לא התרשמו. לא שינה היום בחודש, מצב הירח או מספר הכוכבים – ג׳רמי יצא לילה אחר לילה לדשא הגבוה שהיה פרוש לו מחוץ לדירה, וחיכה. הוא קיווה שיבואו, להרגיש את הפרפור המדגדג והנעים הזה בעומק הבטן, לראות את משקי הכנפיים הראשונים מבציעים מצידי ראשו ולהרגיש אותם שם איתו. אבל זה לא קרה.
אז המעבר לישראל היה כישלון נוראי.
מפני שכל דקה הרגישה כמו נצח, ג׳רמי החליט לשחרר לרגע. הוא נשכב לאחור כאשר שתי רגליו נוגעות ברצפת השיש הזולה והקרה של דירות הצעירים בקיבוץ ונשם עמוק. הוא בהה בתקרה שוודאי סוידה בפעם האחרונה סביב השנה בה חגג בר מצווה ועצם לרגע עיניים.
כשהתעורר בבהלה בזכות קרן אור אלימה שפגשה את העפעף שלו, הוא כמעט איבד את זה. מזה תקופה ארוכה היחסים עם פרפרי הלילה לא היו כהרגלם, אבל בשבועות האחרונים זה רק התדרדר. אתמול היה היום בו זה היה אמור לקרות. כחסיד גדול של שיטות ויזואליזציה וזרם ה ״מחשבה יוצרת מציאות״, במשך כל אותו השבוע שקדם לשנת הלילה שנפלה עליו בהפתעה ג׳רמי הדהד לעצמו אינסוף מנטרות בראש: ״השבוע אתה פוגש את הפרפרים, השבוע זה קורה״. כגודל הציפייה גודל האכזבה.
הוא התיישב על המיטה בחוסר רצון ותפס את הראש בכפות ידיו. עוד יום שירד לטמיון.
בלילה שלאחר מכן, ג׳רמי כבר לא ספר את הדקות. זה לא שהוא התייאש. בסופו של דבר ג׳רמי לא מצא טעם לחיים ללא הפרפרים, והוא עדיין לא היה בעל מחשבות אובדניות ממשיות, אז הוא ידע שיש עוד תקווה, הוא פשוט לא הצליח עדיין לאתר היכן.
כשהשעון התחלף לאחת וחצי לפנות בוקר, ג׳רמי החליט שהגיע הזמן להפסיק לבהות בשידור החוזר של משחק הפוטבול ששודר בערוץ הספורט. הדממה שמילאה בין רגע את חלל החדר הריק ברובו מציוד אישי הייתה משונה. הוא החל לחוש באיזה מין דגדוג משונה כזה שצמח מהבטן ולא ידע לומר אם זה נעים או לא.
הוא גלגל את הסיגריה בזמן שהמים בקומקום רתחו, היה לו פטיש כזה לייעל את הפעולות הקטנות בחיים עד כמה שניתן, וסיים לגלגל בתזמון מדויק עם יציאת האדים.
כשיצא החוצה, לא היה שום סימן כי הערב הזה שונה מקודמיו. האוויר היה נעים ומלטף, הכוכבים מוקמו באותה הצורה בשמיים. כל התנאים היו מדויקים עבור החברים הקטנים והפרחוניים של ג׳רמי, אבל הוא כבר ידע שלא לצפות לבואם, האכזבה המובטחת לא שווה את זה.
היה זה בשאכטה האחרונה מהסיגריה כשנשמע רשרוש עדין של פעמון מכיוון הדשא. ג׳רמי הזדקף בכיסא והרחיק מעצמו את הסיגריה המעשנת כדי שיוכל לראות טוב יותר. שם הוא הבחין בו, באמצע הדשא. זה היה טייגר, הכלב של גברת מסאלם שגרה שני רחובות ממנו. טייגר היה כלב מבוגר ועייף, ממשפחת כלבי הטרייר, מעורב עם עוד מגוון זנים סביר להניח. הפרווה שלו הייתה מתולתלת, לעת זקנה גוונה השחור שוודאי היה מבריק בעבר נהיה לאפרפר עם כתמים לבנים.
ג׳רמי הופתע שהוא בכלל הגיע עד לחצר שלו. לרוב הוא היה מבחין בו שוכב בעצלתיים על יד דלת הכניסה לבית של גברת מסאלם, או לכל היותר צמוד למדרגות של חדר האוכל, בקושי מרים את ראשו אל עבר היוצאים והנכנסים בתקווה קלה לקבל שאריות לנשנש.
אבל שם הוא היה, עומד ממש במרכז רחבת הדשא של דירות הצעירים, ונדמה היה שהוא בוהה ישירות אל תוך העיניים של ג׳רמי.
ככה הם נותרו למספר רגעים תקועים בלופ של מבטים, במהלכו של קרב עיניים בעל כורחם. עד שטייגר החליט שזהו. הוא הוציא נביחה קטנה. ג׳רמי מאוד אהב כלבים ואפילו עשה קורס באימון כלבים בעבר. היו נביחות של כעס, נביחות של התרגשות, נביחות של ״בוא לשחק״ ונביחות של פחד.
הצליל אשר טייגר הוציא מהפה לא יכול היה להיות מסווג תחת אף אחת מהקטגוריות האלו. המיטב שג׳רמי הצליח להסיק בפענוח היה ״נו, אתה בא?״. אז הוא בא.
באיטיות ועם כוס קפה פושרת בידו, ג׳רמי ניגש אל עבר טייגר שהיה חצי ישוב על דשא הלילה הרטוב מטל. ״היי טייגר״ הוא אמר, ״מה אתה עושה כאן בשעה כזו מאוחרת? אתה לא אמור לישון כבר?״ הוא היה מדבר אליו באנגלית אם הכלב היה דובר את השפה.
טייגר נעמד והתחיל ללכת בכיוון הנגדי. ג׳רמי חייך לעצמו והתכוון לשוב על עקבותיו חזרה למרפסת כשטייגר נעצר, הסתובב לאחור ושוב בהה בג׳רמי. נביחת ה״נו״ נשמעה בשנית.
זה לא שהיה לו משהו יותר טוב לעשות וגם ככה ידע שהוא לא מתכוון להירדם בקרוב, אז למה לא לצאת לטיול עם הכלב של גברת מסאלם.
טייגר היה נמרץ מהרגיל. קצב ההליכה היה איטי כמובן והיה ברור שהכלב הזקן לא מחפש הרפתקאות ברחובות הקיבוץ הקטנים – אבל הצעדים שלו היו נחושים. הוא ידע לאן הם צריכים ללכת.
הצמד התקדם במורד כביש האספלט אל הכולבו, פנה ימינה ועקף את הבריכה. הם הקיפו את הבית של גברת מסאלם ואפילו עברו על יד גן השעשועים החצי-נטוש שהיה בפאתי הקיבוץ. הם חלפו על פני מגרש הכדורסל ולאט לאט התקרבו אל קיצו של הקיבוץ.
כאשר הגיעו לשער האחורי, ההוא שמוביל לשדות החקלאיים, ג׳רמי נעצר. לכל אורך הדרך הוא לא פקפק בשותפו לרגע וכך גם טייגר לא טרח להביט לאחור, הוא הרגיש שג׳רמי לצידו. אבל לצאת מהקיבוץ, ועוד לאזור השדות שבהם הוא מעולם לא היה, ועוד כל כך מאוחר בלילה. זה הרגיש יותר מדי.
״פה אני עוצר ידידי״ הוא אמר לטייגר, לא מתבייש שחלילה מישהו ישמע אותו מדבר לכלב, מההטבות השמורות להרפתקאות ליליות.
״נו, תמשיך אחרי. עוד קצת״ נאמר בנביחות אשר תחושת הדחיפות שלהן התגברה קצת מאז שהיו בדשא של דירות הצעירים.
בחוסר הבנה של למה הוא עושה את זה, ג׳רמי הרשה לעצמו להיות מובל באופן עיוור על ידי כלב קשיש. ברגע שעשה צעד לכיוונו, טייגר חזר להליכה הבטוחה והתכליתית שלו אל עבר השדות.
הם עברו דרך מטע עצי האבוקדו שג׳רמי מעולם לא ידע על קיומו ובחוסר נעימות קל הלכו גם בין שורות גידולי עגבניות השרי שהקיבוץ היה ידוע בהם. כשיצאו סוף סוף מסבך העצים, ג׳רמי הבין את פשר המשימה.
מולם, במרחק של כמאה מטרים קדימה, ניצב לו מגדל מים. המגדל היה לבן במיוחד באור הירח, ומעט פתחי החלונות ללא הזגוגית שעיטרו אותו בספורדיות הפכו אותו לפרדוקס של ממש, איפושהו על התפר שבין טירת נסיכות לבין מגדל רפאים. טייגר לא עצר לרגע וידע שג׳רמי גם לא יעצור עכשיו, ג׳רמי היה צריך להדביק אותו.
דלת המגדל הייתה פתוחה לרווחה, ושם טייגר נעמד. הוא הסתכל מעלה אל ג׳רמי והפעם מבלי נביחה, נתן לו את אותו המסר המוכר: ״נו, אתה בא?״
ריח צואת העטלפים מילא את חלל המגדל, וגֶּרֶם המדרגות המסתלסל אשר הורכב מבלטות בטון ללא גימור הרגיש גס ומחוספס מדי עבור הצמד הלא שגרתי.
הם טיפסו במשך כשלוש דקות לכל היותר אף על פי שזה הרגיש הרבה יותר מכך. הנחישות של טייגר התעצמה בכל קפיצה בין מדרגה למדרגה, וההתנשפויות של ג׳רמי הביכו אותו אל מול האתלטיות הלא צפויה שהכלבלב הזקן הציג לראווה.
לבסוף הטיפוס הסתיים והם ניצבו אל מול מבוי סתום. הם הגיעו לקצה המגדל, אך מלבד צריחים קטנים אשר מהם בקושי ניתן היה להציץ החוצה, לא הייתה דרך להשיג תצפית טובה. צוהר קטן לגג של מגדל המים ניצב במרחק של כשלושה מטרים מהם לגובה, ולא הייתה דרך להגיע אליו.
הנביחה של טייגר הבהילה את ג׳רמי מעט. ״מה? בשביל מה הבאת אותי לכאן?״ עוד נביחה. ״מה טייגר? מה אני אמור לראות? רצית שנעשה פרויקט חידוש מגדל מים ביחד? החרא של העטלפים מפריע לך? זה העניין?״ עוד נביחה ולג׳רמי נמאס שצועקים עליו. הוא הרים את הראש והחל לסקור את החדר האפלולי.
מאחורי שברי חלונות ושאר גרוטאות חלודות ולא מזוהות, הוא הבחין במה שטייגר היה מפנה את תשומת הלב שלו אליו אם היה מסוגל. זה היה סולם שחובר בריתוך לא מקצועי, ניכר היה שהוא נשכח כאן בכוונה, אף אחד לא מצא טעם להשתמש בו.
ג׳רמי ניגש אל הסולם המאולתר והחל לבחון את חוזקו. הבדיקה לא הניחה את דעתו בכל הנוגע לשימוש בו, אבל שתי הנביחות שקיבל מטייגר ברגע שבו הספקות החלו לכרסם בו הבהירו לו שהוא לא היחיד שבעל הזכות לקבל את ההחלטה הזו. ״מה כבר יכול להיות״ הוא מלמל לעצמו מבלי שטייגר יוכל לשמוע. בכל מקרה הוא היה די בטוח שהכלב מסוגל לקרוא לו את המחשבות.
הוא מיקם את הסולם על דפנות המגדל, כך שקצהו הסתיים כמעט בדיוק בצוהר הקטן והפתוח למחצה.
הוא הניח יד אחת על הסולם ואחריה גם רגל שמאל, ונתן שתי לחיצות קטנות מעין זריקת ביטחון אחרונה לטיפוס הצפוי. טייגר לא הספיק לנבוח שוב, כשג׳רמי התכופף לרצפה ובתנועה חדה הניף אותו עד לכתף למנח של סחיבת פצוע.
כלבים לא בורכו באגודלים וביכולת לתפוס, אבל טייגר עשה כמיטב יכולתו להיאחז בשותפו כך שזה יוכל להתרכז בטיפוס בנוחות מקסימאלית.
צעד רועד לווה בצעד רועד נוסף ולהפתעתם, הסולם החזיק ושרד את הטיפוס. כשהגיע אל הפתח, ג׳רמי תלש את טייגר מכתפו הימנית והניח אותו בעדינות מירבית על גג מגדל המים אשר אותו הוא טרם הצליח לראות. במעט כוח, ג׳רמי הרים את עצמו אל הגגון. כשהעלה את שאר גופו מתוך הפתח הקטן, הוא הבין.
הרוח הייתה עדינה, מלטפת וקרירה – בדיוק כמו שאהב אותה. הכוכבים נצנצו חזק מהרגיל, כמו שזכר אותם מהפעמים הראשונות שהיה יוצא להביט בשמי הלילה בתור ילד צעיר. הוא התיישב לצידו של טייגר, שבפעם הראשונה באותו הלילה היה נראה רגוע והקרין את גילו המופלג בשלווה.
הגג עצמו לא היה גדול יותר משולחן כתיבה ממוצע, והקצוות היו מעוגלים וללא אף אמצעי שיבלום נפילה או החלקה, כל תנועה לא נכונה יכלה להיות הרת אסון, זה בבירור לא היה גג אשר נועד לישיבה של בני אדם, בטח שלא של כלבים.
השעה כנראה הייתה באזור שלוש לפנות בוקר, אבל לג׳רמי זה לא שינה בכלל. טייגר הניח את ראשו הקטן והמזוקן על ברכו והוציא אנחת רווחה גדולה. רעש של משק כנפיים עדין החל להישמע וג׳רמי הרגיש את התחושה המוכרת מבעבעת לו בבטן, הוא נשען על שתי הידיים לאחור והביט על כל הטוב שמסביב. אורם הכחול וצבעם הבוהק החלו לזרוח על יד ראשו.
הוא הניח יד אחת על טייגר ונשכב לאחור. פרפרי הלילה חזרו, וזה כל מה שג׳רמי אי פעם ביקש.
