המסע בעל חמשת הנופים

בום.

חשבתי שהמעבר יהיה רגוע יותר.

נוף מדברי שטף את עינינו. חול בכל מקום. דיונות ובורות. טיפת מים לא נראתה באופק. החלק הזה יהיה קשה.

בתיק שלי היו 15 ליטר של מים- כבד אבל אם רוצים לשרוד במסע שכזה, צריך הרבה ציוד.

לפני כמה שבועות דיאנה מצאה פרסום, שמחפשים קבוצה של כמה חברים שרוצים לצאת להרפתקה בטוחה ומהנה, עם הרבה אתגרים. היא סיפרה לנו על כך, והגשנו טופס הרשמה.

כשהגענו להכנה הסבירו לנו שעלינו לשנות קצת את צורת החשיבה שלנו, שנבין שיש משהו מעט על טבעי בחוויה שאנחנו עומדים לעבור.

הסבירו לנו שהמסע יהיה מחולק ל5 חלקים, וקיבלנו מפה עם החלקים האלו. הם לא היו נראים רצופים. אמרו לנו שהמעבר ביניהם יהיה בעזרת פורטלים.

בשלב הזה אתם יכולים לנחש שאני ודיאנה שתקנו בתדהמה, ומייקל וריאן פשוט התחילו לצחוק. כמובן שדבר כמו מעברים על טבעיים ודברים מוזרים כאלה יהיו בדיחה בעבורם.

במשך כל החלק הראשון הם התנהגו כאילו זה טיול שנתי- החלק הראשון היה בחורשה נחמדה ושקטה. אבל אחרי המעבר הראשון, משהו השתנה בהם. נהיו יותר שקטים, כמו שהיו לפני כן. טוב, לפחות ריאן היה שקט. דיאנה חזרה להסתכל עליו במבט מאוהב, וברגע שזה קרה, הוא המשיך להתנהג אליה בחביבות יתרה.

אחרי כמה דקות של הליכה דיאנה נעצרה והורידה את תרמילה. "חם לי!" היא זעקה והתיישבה על החול הרותח. "איי!" היא צעקה. הושטתי לחברתי הטובה יד ואמרתי לה: "דיאנה, אין מה לעשות. אנחנו רק בחלק השני. אי אפשר ככה לעצור. תכף ייגמר המדבר ו- לפי המפה אנחנו אמורים להגיע ליער גשום, עוד קצת וזה נגמר. תתאמצי עוד קצת".

ריאן הסתכל עלי במבט נינוח וחיוך קל עלה על שפתיו. הוא הוריד את התיק שלו, והתכופף לצד דיאנה שישבה. הוא הוציא מתיקו את בקבוק המים הקטן שלקח בנוסף לג'ריקן ונתן לה אותו, הניח יד על כתפה ואמר לה: "תשתי דיאנה," הוא הסתכל עלי לרגע והמשיך. "ככל שנתעכב כאן יותר זמן ככה נהיה יותר זמן בחום הזה. בואי נמשיך".

היא לגמה מעט מהמים שנתן לה והחזירה לו את הבקבוק. בזמן שהכניס אותו בחזרה לתרמיל, היא שחררה את שערה מהגומייה שהחזיקה אותו ואספה אותו מחדש.

היא קמה באי רצון וניערה את בגדיה מהחול שנתפס בהם והרימה את התיק תוך שהיא נאנחת.

המשכנו ללכת במשך כמה שעות עד שהבנים ראו דיונה גבוהה במיוחד. הם הסתכלו זה על זה ובלי מילים וללא תיאום זרקו את התיקים ורצו לכיוונה במעין תחרות.

נאנחתי. כמובן שמייקל וריאן יחפשו כל הזדמנות להתחרות זה בזה גם כאשר אנחנו באמצע מסע ארוך.

התיישבתי לצד דיאנה שמזמן עקפה אותי והתמקמה, ואני שאלתי את עצמי עוד כמה זמן נסיים עם החולות הללו.

"את באמת חושבת שזה היה רעיון טוב לצאת למסע הזה?" שאלה דיאנה. קצת ריחמתי עליה. היא נשמעה מותשת וקצת עצובה. אולי קצת חסרת אונים. "זה היה רעיון שלך" אמרתי באדישות ונראה היה שתגובתי מצערת אותה, לכן מיהרתי לומר: "זה היה רעיון ממש מגניב, אבל לא ציפיתי לאן נגיע… אני עוד לא לגמרי הבנתי מה הסיפור של המעברים האלו". נראה שזה גרם לה להתלהב ולחזור לעצמה, כי ברגע שאמרתי זאת אורו עיניה. "המעבר הזה ממש עייף אותי. את לא עושה כלום כשאת עוברת בו אבל את יוצאת ממש מותשת. זה נורא". היא חדלה לדבר בשביל לאכול תירס מקופסת שימורים. "רוצה?"

בתור תשובה הוצאתי את כף מהתיק שלי והתחלתי לאכול איתה.

נשארו כמה גרגירים אחרונים ופתאום נשמעו צעקות-

"אני ניצחתי!"

אם ניצחון זה מי שמגיע שני!"

"לא נכון! אני הגעתי ראשון!"

הצעקות נשמעו רחוקות ואנחנו העפנו מבט. אלו היו ריאן ומייקל על פסגת הר חול גבוה במיוחד.

הם כנראה עברו לדבר בשקט כי לא שמענו אותם עוד, אבל במהרה ראינו אותם רצים ומתגלגלים במורד הדיונה.

רכנתי קדימה לאכול מהתירס, והרגשתי את מייקל שנפל עלי.

"מייקל? אפשר לדעת איך הגעת לגב שלי?"

"ניצחתי" סינן מייקל בלחש. ואז התעשת והתגונן: "הייתה שם אבן אז נפלתי! מי שם אבן באמצע המדבר?!"

גיחוך קטן נשמע מאחורינו וראינו את ריאן עומד מאחורינו שקט, בידיים שלובות, ומחייך. "אבן?" שאל תוך שהוא ממשיך לגחך. "באמת!" התעקש מייקל. הוא פנה אחורה לעבר ה"אבן" שנפל ממנה, ומצא שם קופסה קטנה בגודל האגרוף שלו.

הקופסא הייתה בצבע חום אדמדם מלכותי, עם עיטורי זהב.

לא היה עליה שום מנעול, וכשהחזקתי אותה היא הייתה מעט כבדה. או שלא. היא הרגישה קלה אבל תוכנה היה כבד.

פתחתי את התיבה בזהירות ובתוכה היו פתק, ותשע אבנים. ארבע מהן היו צבעוניות ומכל כיוון השתקף מהן צבע אחר, יפה, ונוצץ. חמש האבנים האחרות היו בצבע חום אטום, זהב נוצץ, ירוק כהה, כחול עמוק, ואפור. משהו באפור הזה הזכיר לי מוות.

מייקל הוציא את הפתק והקריא: "תשע אבנים, אלו ארבע, ואלו חמש. את ארבע האבנים תענדו על צווארכם-" לפתע שמתי לב לחורים שנסדקים באבנים, ובאורך קסם מושחלים בהם חוטים.

מייקל המשיך: "את חמשת האחרות תשמרו בתיבה זו, ושאו אותן בתיקכם בתורות. בסוף כל חלק במסע, תחתם אבן אחת. עליכם לשמור על תשע האבנים עד סוף המסע- ולא, הכל היה לשווא."

דיאנה התנדבה לקחת את הקופסא עם האבנים ראשונה, וריאן לקח ממייקל את הפתק ופשוט מלמל שוב ושוב מה שכתוב בו- כאילו הוא מחפש משמעות עמוקה יותר במילים הכתובות בו

החוט הלבן שנשזר באבן היה רך, כך שלא הרגשתי שהוא חותך את צווארי בגלל משקל האבן, אך לא היה לי חם משרשרת על אף שהיינו במדבר.

ריאן ביקש מדיאנה את הקופסא, והיא הוציאה אותה בפנים מעט מודאגות. הוא שלף את האבן החומה והביט בה. "תראו!" אמר, והראה לנו חותם לבן על האבן. "אני מניח שזו הכוונה ב'תחתם אבן'" אמר מייקל בשעשוע, אך זה לא גרם לריאן לצאת מדאגותיו. מייקל תמיד השתדל לעזור לריאן, לגרום לו לחייך- בעיקר כשלא היה כל כך שמח.

המשכנו ללכת במשך כמה ימים חמים מאוד, ובלילות היה קר ולכן קשה היה להירדם. כעבור שבוע הגענו

כעבור שבוע הגענו למקור מים משונה. הוא היה נראה טבעי אך בצורה לא הגיונית. הוא היה עגול בצורה מושלמת.

התיק של ריאן התחיל לרעוד. לכולנו היה ברור מדוע דווקא התיק שלו היה זה שרעד. זה היה תורו לסחוב את הקופסא. אנחנו ככר הבנו שבמשחק הזה קורים דברים משונים כמו קופסאות שצצות משום מקום.

ריאן הוציא את הקופסא הרוטטת ופתח אותה. בתוכה היה פתק חדש.

ריאן הוציא את הפתק. "למי האומץ למים לקפוץ?

פתח חדש לאן יוביל?

ליערות הגשם הרחוקים תקפצו,

מתוך המעיין לשם תצאו".

הוא גיחך. "לא הולך להם טוב עם החרוזים" אמר. מייקל הביט בנו בפרצוף מבקר, כאילו מנסה לומר לנו 'זה פשוט ברור מה צריך לעשות!' לכן החזרנו לו כולנו מבט שואל. "צריך לקפוץ למים!" אמר מייקל וקפץ עם התיק. ככה, כמו שהוא. ריאן החזיר את הקופסא לתיק, הושיט את ידו לדיאנה, אך היא נרתעה ופנתה אחורה. הוא משל בכתפיו וקפץ גם הוא. "בספירה ל3. 1" אמרתי והבטתי בה. היא נראתה לחוצה אך היא ספרה 2. שילבנו ידיים ולקחנו תנופה וצעקנו "3!" תוך כדי קפיצה.

המים היו עמוקים יותר משחשבתי. הם משכו עמוק יותר ויותר בלי שצפנו. לא הרגשתי שאני נרטבת אפילו. עד שלפתע הרגשתי קור עוטף אותי. פתאום התחלתי להירטב. נמשכנו למעלה כאילו התחלנו לצוף סוף סוף.

ראשי יצא מהמים ורק עכשיו שמתי לב שלא נשמתי עד עכשיו. פקחתי את עיני וראיתי צפרדע. אני לא אסתיר מכם שצרחתי- טוב, אבל אני גם לא אסתיר מכם שדיאנה צעקה חזק ממני. ושמייקל צווח. רק ריאן צחק, צחק הרבה ויצא ממקור המים שנראה פתאום פחות כמו מעיין ויותר כמו ביצה. מהרנו לצאת ולהתייבש והמשכנו במסענו.

"אאאאאוץ'!" זעק ריאן, שטענתו נדקר מצמח רעיל. אני כמעט בטוחה שהצמח היה סתם דוקר ואז נדקרתי גם אני. זה צורב. דיאנה גם היא התלוננה על ששורף לה. מייקל בשאננות חשב שאנחנו סתם מתלוננים ואז הגיע גם הוא לחלק עם הסרפדים.

ציוצי ציפורים ליוו אותנו בדרכנו ועוד רעשים מבחילים אחרים. למזלנו סיימנו את דרכנו בג'ונגל לאחר כמה שעות ולא היינו צריכים לישון פה. עוד לפני שהקופסה רטטה הוצאתי אותה מהתיק והפעם בפתק רק היה כתוב שעלינו להוריד סירה מעץ ושכולם יעלו עליה וישימו את התיקים ושניים ידחפו אותה לעבר פורטל נמוך יחסית שנמתח בין שני עצים. כמובן שמייקל וריאן ישר התנדבו לדחוף את הסירה אבל עצרתי אותם והחלטתי שאני ודיאנה נדחוף אותה. אנחנו לא ילדות מסכנות. דיאנה רטנה והרסה את הטענה שלי בכך, וריאן ומייקל נשכבו על התיקים שלהם ושמו רגל על רגל עם חיוך מאוזן לאוזן. דחפנו בריצה את הסירה ומהר מאוד הבנו שעלינו לקפוץ עליה. פתאום היינו בים.

על הסירה היה מצפן עם כיתוב חרוט בעץ "שוטו צפונה". זה היה נחמד מצידם. השטנו את הסירה בתורות וזו הייתה הפעם הראשונה מתחילת המסע שיכלנו לנח

עד כה השייט היה החלק הארוך ביותר במסע שלנו- למזלנו היה לנו מספיק אוכל כי מתחילת המסע דאגו לנו למלאי אוכל מתחדש. לפי ספירת הימים המוערכת שלנו, היינו על הסירה הזאת מעל חודש. מי יודע, אולי אפילו חודשיים.

רבות הפעמים שקשרנו חבל לסירה וליד וירדנו לשחות ליד. בוקר אחד הגענו אל שני סלעים ענקיים ניצבים זה ליד זה וביניהם מעבר. הוא היה גבוה יותר מפני המים כך שלא יכולנו לעבור יחד עם הסירה. ארגנו את התיקים והפעם שכנעתי את דיאנה לעבור איתי ראשונה. כמעט נפלנו מטלטולי הסירה ולמרות זאת עברנו בשלום.

חול. שוב. אבל זה היה אי בלב ים. הגימיק הזה של מעבר קצת חסר סיבה כעת כשהיה אפשר פשוט לשוט לאי בודד. אבל אולי לא רצו שתהיה לנו סירה.

ריאן ומייקל הגיעו גם הם והמעבר נסגר.

ציפורים נשאו במקורן שלט ענק עליו כתוב "ברוכים הבאים!", ותוקן אחד נשא מכתב חתום בחותמת שעווה. המשחק הזה הופך מוזר יותר מרגע לרגע.

דיאנה לקחה את המכתב וזרקה אותו מהר מאוד. "איכס! רוק!".

המכתב היה נראה יבש לדעתי. מייקל פתח אותו והקריא כרגיל:

"ברוכים הבאים לאי. הנקודה האחרונה שלכם. עכשיו הגיע הזמן לפתח כישורי הישרדות בשטח."

דיאנה הוציאה את הקופסא עם 5 האבנים. כולן היו חתומות בחותם לבן.

התקדמנו מעט עד שראינו ערמת קרשים על האדמה.

עם פתק, כרגיל.

"המשחק עכשיו מתחיל".

דרך אגב- אתם בטח לא יודעים. השם שלי הוא ג'וי.