המלקט
בלילה, בקור, בשקט, התפתחה לה חולייה אחת שחורה. היא צמחה, התארכה, בעלת זרועות דקות פתלתלות וגוף מלבני, עגול, כמו חלק מקו-קיים. בינתיים, היא ידעה רק לשלוח זרוע ולחוש את סביבתה. היא הרגישה קרקע רטובה ודוקרת. זרועותיה נפגשו אחת עם השנייה והיא הרגישה לראשונה את המרקם של עצמה. היא ידעה שהיא לא לבד, והתחילה לחקור את הסביבה שלה. לצידה היא מצאה צורה נוקשה, שהרגישה ממש כמוה. היא התייצבה והחלה לנוע בעקבות הצלילים והרחשים ששמעה, בזחילה מהירה. החולייה התחילה לנוע אחרי החולייה שלפניה והצטרפה לנחש השחור הפתלתל. הנחש, העשוי ממאה אלף חוליות, הזדחל ועלה על רגלו הדקה של האֵילוֹן. הוא הזדחל למעלה בתקתוקים מהירים עד שהגיע לזרועו, ובאותו הרגע החלה החולייה הבודדה לשאוב מידע. היא הרגישה שזה לא מידע נקי, שזה מידע שמעניק יצור לא מושלם, מידע מלא ברגשות למיניהם. היא נאלצה להסתמך עליו.
האֵילוֹנִים ידעו איפה גרו בני האנוש, וגם יכלו לבחור איפה למקם אותם. אי אפשר לבוא אליהם בטענות, כי רוב הזמן, הם התנהגו כלפיהם ממש בסדר. הם גם לא השתמשו בכל הכוח, ואפשר לומר שהיו יכולים לעשות להם דברים גרועים הרבה יותר.
הם נתנו לבני האנוש את זכות הבחירה: לחיות במדבר או בערים הצפופות. המון בני אנוש בחרו להישאר בערים בתור חברה, אבל חלקם העדיפו לחיות כאינדיבידואל בשטח המדברי. לאילונים היה הרבה יותר פשוט להשקיף על בני האנוש שחיו בשממה המדברית: אלו שיצאו מביתם בבוקר כנקודות קטנות הבולטות על פני קרקע צהובה בוהקת ענקית. בערים הצפופות, בני האנוש התערבבו אחד בשני. חנקו אחד את השני במהלך כל היום.
האילונים, ידעו היכן בני האנוש חיים, אבל אף פעם לא יכלו להיות בטוחים מי חי ומי מת. כל אחד יכול היה למות יום אחד ולהיעלם סתם ככה. הם חיים בחוסר מודעות מתמיד, עד הערב, כאשר יוצאת שיירת נושאי הגופות למדבר, וקוברת אותם בשורות ארוכות. שיעור התמותה לא היה גבוה בקרב בני האנוש, אך כשרוכזו כל המתים של אותו היום יחד המראה לא היה נעים. זה רק חידד לאילונים שוב באיזה חוסר מודעות הם שרויים בכל רגע נתון.
בני האנוש ידעו בדיוק ההפך. הם ידעו על קיומם של האילונים, הרגישו את נוכחותם ואת עיניהם שבוהות בהם ומחממות אותם במהלך כל השנה, אבל לא ידעו היכן הם חיים או איך הם נראים בכלל. הם לא יכלו לדמיין, את מרחבי הדשא הירוקים העצומים, את ענני הנוצה המרחפים בגובה הברכיים שלהם, אלו שהם מתיישבים בהם ומכסים אותם כמו שמיכה רכה. הם לא יכלו לדמיין את הגופים העצומים והכתומים שלהם, שהופכים יותר כהים ככל שהם מתבגרים, אך בדרך קסם אף פעם לא נהיים שחורים לגמרי ואף פעם לא מאבדים את הגוון הכתום הנוצץ. הרגליים שלהם, שנשארות במהלך כל חייהם באותו הגודל שהיו ביום שהגיעו לעולם, גורמות לכך שלא יכלו לעמוד וזחלו עם גופיהם הכבדים בשטח הרחב, מנסים לשמור על ראשם מעל העננים. תמיד היו נועצים את עיניהם בקנאה בצעירים שעדיין יכלו לקפוץ ולשחק. הילדים היו מסתכלים עליהם ממרום, מעניקים כבוד וחיבה להוריהם כשמרכינים את ראשם מטה. בערך לאחר חמישה עשורים אנושיים היו רגליהם של האילונים הופכות ללא יותר מאשר כלי עזר לזחילה במרחב.
אסור היה לאילונים לטבוע במרבד העננים. אם אילון אחד היה נשכב וראשו היה שוקע מטה, היה חייב אחר למשות אותו מעלה במהירות. קבוצת אילונים שלמה הייתה שולחת ידיים כבדות ומושכות בגפיו של האילון. לפעמים הצליחו להצילו.
במהלך הזמן, יכלו האילונים להתכופף אל הקרקע של בני האנוש, למקם יד כדי לא לאבד את שיווי המשקל ולנסות לשנות דברים. לנסות לשלוח אצבעות כבדות ולהזיז. בדרך כלל, היו האילונים מגושמים מידי, גרמו לאסונות שלא בכוונה. תמיד כשהיה מתרחש אסון בשגגה, היו מרגישים האילונים צער רב על כך וכדי להתמודד עימו היו נשארים סטטיים במהלך תקופת זמן ארוכה, זו קיבלה בחלוף הזמן את השם "מגרעת". האילון אשר היה אשם באסון, הוא שהחליט כמה זמן תימשך המגרעת. רוב האילונים אינם מחליטים מראש לכמה זמן תימשך המגרעת שלהם, הם מנסים להימנע מכך ככל האפשר.
עקב מספר אסונות שהתרחשו בעבר, הוחלט לצמצם עד כמה שאפשר את ההתערבות בעולם בני האנוש, אך עדיין היה עליהם לקיים מפגש אחד עם בני האנוש – פעם בעשור.
החולייה השחורה התנתקה מכף ידו והחלה לזחול אחרי שאר החוליות, מתחברת לנחש השחור. הנחש הזדחל באוויר וירד אל הקרקע המדברית, אל הארץ.
אותו הלילה הקפיא את הנער. נראה היה שאפילו הזקן התמודד טוב ממנו עם הקור. אבל הוא ידע שהקור לא השפיע רק עליו, גם הכלבים היו שקטים במיוחד באותו הלילה. הם הלכו בסדר מופתי, לא נבחו יותר מידי ולא משכו אותם אחריהם ברצועות.
"הם נחמדים כלפינו הלילה, מה?" סינן לו הזקן.
הנער הינהן. הוא נשא את מבטו אל הפיגומים הגבוהים הנבנים בצד העיר, אל הגברים והנשים שעבדו גם הלילה. הוא ידע שאחת מהן הייתה אחותו הקטנה. אולי היא ממש שם, יושבת בתא המנוף מסתכלת עליו בחזרה. אולי היום עובדת במקומות מפוקפקים יותר. הוא לא ידע, גם לא קיבל תשובות. היא תמיד עמדה על כך שאם היא זו שנאלצת לעבוד שם, רק לה יש את הזכות להחליט מה היא יכולה או לא יכולה לעשות, מתי ואיך. היא טענה שאין לו זכות להתלונן והוא לא טען חזרה.
הזקן ידע שהקור הוא לא הסיבה היחידה לכך שהנער מהוסס מין הרגיל. גם בערבים הרגילים לא היה אומר מילה, אבל תמיד היה הולך פחות מהר, ועוצר כל מספר דקות. בדרך כלל היה נושם בפה פתוח ובאותו היום נשם מהאף ובפה סגור.
לאחר חצי שעה בערך הגיעו בחזרה לשער ביתו של הזקן. "רוצה להיכנס, לשתות תה חם?" שאל הזקן. הנער חייך. "אני אשמח, תודה רבה." זה בדיוק מה שהיה אומר בכל הלילות הקרים. וכמו בכל הלילות הקרים, נכנס הזקן אל תוך הבית כדי לחמם מים ולהתחמם בעצמו, והנער הלך מסביב לביתו כדי להכניס את הכלבים לחצר. הוא נכנס מהדלת האחורית והתיישב בספה האדומה שבסלונו של הזקן. הזקן שם לעצמו הרבה תיון, לנער שם בקושי, כמו שאהב. שניהם ישבו על הספות ושתו בשתיקה.
"הכסף שלך נמצא על הכוננית," אמר הזקן. הנער קם ולקח את הכסף, הכניס אותו לכיס. לא היה לו נעים לקחת כסף מהזקן. חלק מהגדול מהעזרה שלו אליו הייתה מחיבה והערכה, ולא מרצון לגמול. הוא היה לוקח הרבה פחות אלמלא היה צריך את הכסף כל כך. לא לקחת את הכסף היה לא הוגן כלפי אחותו.
"אתה יכול לשים דיסק." אמר לו הזקן.
הוא שלף דיסק ישן אחד מתוך הכוננית, של אישה יפה אחת וסקסופון, פתח את הקופסא והכניס למכשיר הדיסקים. למכשיר היה לוקח תמיד הרבה זמן עד שהתחיל לפעול, אז הוא חיכה.
"אנשים לא לוקחים את הכלבים שלהם בחזרה," אמר הזקן ונאנח. "הם משלמים כמה שצריך ומשאירים אותם פה."
הנער חייך חיוך עצוב. הוא אהב כלבים אבל הם הפחידו אותו לפעמים. זה לא טוב, אסור לפחד.
"איי, שכחתי." אמר הזקן. "הצעצוע של מילי פה בפנים. היא לא נרגעת בלעדיו, צריך להביא לה אותו."
"בסדר," אמר הנער. לקח את הצעצוע ויצא דרך הדלת האחורית.
חושך עז שרר בחוץ. הירח היה דק ואת הכוכבים לא ניתן היה לראות במיוחד עקב קרבתו של בית הזקן לעיר. הכלבים שכבו על הדשא הסינטטי, ישבו בצורות, כל אחד לבדו בפינה אחרת. כל אחד מכונס לעצמו בחושך. הנער רעד בקור המקפיא ששנא כל כך. הוא צעד בין הכלבים, נזהר שלא לדרוך על כלב מסכן, ניסה לחפש את מילי. הוא מצא אותה סוף-סוף, בצבע קרם, כלבה יפה. הוא ניגש אליה והניח את הגומי סמוך אל פיה. היא מיד התרווחה ואחזה בו בפיה. הוא התכופף לעברה וליטף אותה בראש בעדינות. מסכנים הכלבים, שישנים בלילות כאלה בקור. הנער סרק את הגינה הקטנה והעלובה ואת הקרקע המדברית המקיפה אותה. לפחות בחושך אין צללים, הוא חשב לעצמו. הוא פילס את דרכו חזרה אל הדלת כששמע רחש מאחוריו.
הוא קפא. לפתע הרגיש גוף קר על ידו הימנית, מלפף אותה וחונק אותה. שתי זרועות ננעצו בזרועו שלו כמו סכינים. הנער צעק. המגע תוקפני כל כך ושתי הזרועות נכנסות תחת עורו שלו והוא לא מרגיש דבר. הוא הפנה את מבטו וצפה בנחש שחור נוצץ ארוך מתפתל, כמו מרבה רגליים ענק שולח זרועות אליו. בחרדה דפק את ידו בחוזקה בקיר הבית, תלש את הנחש ממנה, אך הוא אחז ברגלו השמאלית והפיל אותו לקרקע. הפרצוף שלו נידפק, הוא הרגיש את אפו מדמם. הוא ניסה לאחוז באדמה בעוד הנחש גרר אותו במהירות משאיר סימנים של דשא פלסטיק על פניו. ראה הנער שהנחש השחור התפתל אל מעבר הגדר, אל החולות, נעלם בחושך שמעבר לבית הזקן. הוא גרר אותו, כולו כמו זרוע ענקית, מתאמצת, מושכת. הנער נתקע בגדר העץ ששימה כעוגן אחרון לפני המדבר. הוא ידע ששם אף אחד לא יוכל להציל אותו. הוא אחז בגדר בחוזקה, היד שלו נמתחה כואבת, וכמעט נקרעת. הנחש התפתל סביבו, לכד אותו, נראה היה שממש נעץ בו מבט בוהק שחור. הנער, שבאותו הרגע ראה שאין לו פה או פרצוף, שלח את ידו אל ראש הנחש ומשך אותו בחוזקה. רעש חזק וצורם נשמע, כמו חריקה נוראית על לוח, וחוליה שחורה נתלשה, נזלה כמו דיו שחור וסמיך. סוף סוף החלה האישה היפה לשיר וקולותיה נשמעו רמים מתוך הבית כאשר הנער נפל אל הקרקע. הכלבים, שהתעוררו עד אותו הזמן ונבחו בחוזקה קפצו על האיום השחור, משכו אותו בפיהם כמו חבל וקרעו ממנו חתיכות עבות, נרטבים בנוזל שחור. הנער הזדחל מזועזע בין כלבים שנובחים בקול לגופה שחורה עבה, נצמד לקיר הבית בישיבה וניסה להסדיר את הנשימה שלו, נאחז בקולות האישה היפה ששמע מעבר לקיר. הנחש, שלקח לו זמן להתאושש מהיעדר הראש, חזר לתפקוד, בזריזות חמק מפיהם של הכלבים לא לפני ששלח את זרועותיו פעם אחת אחרונה.
כשעמד הנער מעל לגופתו של הכלב הסיבה מדוע הגיע הנחש לבית הזקן באותו הערב הייתה לו ברורה. זה בוודאי קשור ליום הנשירה המתקרב. אף פעם לא ראה בעיניו את המלקט, אבל תיאר לעצמו שהנחש השחור עונה לתפקידו: לאתר את הפחדים שלך, ולנצל אותם.
מדלת הבית יצא בצעדים כבדים אדם בעל מעיל אפור ארוך וכפפות. היה זה אביגדור בנו של הזקן. הוא התקרב אל הנער באיטיות והביט אל מעבר לכתפו לגופת הכלב השכובה. שאר הכלבים התאספו מסביב, השמיעו מקבצי נביחות שנשמעו כמו בכי מר. אביגדור הניח את ידו על כתפו של הנער והוא לא הסתובב.
"הוא הגיע," לחש הנער.
אביגדור והנער לא היו שונים זה מזה במיוחד.
הם נכנסו בחזרה לבית הזקן, שבו בינתיים הוחלפה האישה היפה במנגינה רגועה יותר שמתאימה ללילה, זו שהיה מפעיל הזקן בדרך כלל כשהיו הכלבים ישנים. התיישבו השלושה בסלון וניסו להתחמם. אביגדור רצה לעשן סיגריה, אז החלון נשאר פתוח. הנער פחד, לא היה שמח על החלון הפתוח, אבל ידע שישנו סיכוי קטן מאוד שיחזור המלקט באותו הלילה. גם הזקן לא היה שמח, כי החלון מנע מהתנור לחמם טוב את הבית.
אביגדור היה חבר טוב של הוריו של הנער. הוא הכיר את הנער ואת אחותו טוב מאוד. לאחר מות הוריהם התרחק. ניתן היה לראות אותו לפעמים, ישן בבית אביו. לפעמים מצאו אותו בבית כשחזרו מהסיבוב עם הכלבים. בדרך כלל היה מסתובב בעיר, ולפעמים מצא שם מקום לישון. הנער ידע שאביגדור לא אהב את העיר בעבר.
"שמעתי על מישהו," אמר אביגדור בקול צרוד וכחכח בגרונו. "מהחבר'ה שאני עובד איתם. מישהו שאמור לעזור."
"באיזו דרך?" שאל הנער. "אני לא יודע," אמר אביגדור בכנות. "אם סומנת, אני מאמין שכדיי לנסות את זה."
היצורים האלה, חשב אביגדור. הם היו נוראים. נטפלים לחלש ביותר, לפחדן ביותר, אותו לוקחים, עוקרים.
"איפה הוא גר?" שאל הנער. "בעיר. יש לי כתובת."
הזקן טפח על כתפו של הנער כאשר יצא בעקבות אביגדור מהבית. היה מאוחר, ועיניו של הנער דומעות מהקור והעייפות.
תרם יציאתם, חפר אביגדור בור לצד גדר הבית. אביגדור והנער קברו ביחד את הכלב. הזקן רק אמר שזה כלב שהבעלים לא רצו ממילא.
הם נכנסו למכונית של אביגדור, כחולה כהה וישנה, והחלו במסעם לעיר.
"הוא אמור לעזור לך לפחד פחות." אמר אביגדור. "כדי שלא ייקחו אותך."
לאחר מות הוריו עברה על הנער תקופה קשה. והוא, שהיה גם קודם לכן טיפוס שברירי, נקלע למקום קשה. הוא היה מאוים תמיד מלקיחה על ידי האילונים, שהיו ידועים בכך שנטפלו לפחדן, לחלש. והנער רזה וחיוור, ולא משקיע בפעילות גופנית, לא הולך מכות, מתרחק, מנגן בכלי נגינה מחורבן, מוזנח נאחז באחותו הקטנה. לאביגדור היה צר על כך כל יום ויום. חכם ממנו הנער, ובוודאי אף יודע לשמור על עצמו טוב יותר ממנו, הוא היה בטוח. איך אחרת הוא מסתר בעולם?
"אתה גם עומד לעשות את זה?" שאל אותו הנער והבין שהיה ישיר מידי, שקרא לו פחדן.
"לא," אמר אביגדור. הוא לא היה שאנן, וגם לא חשב שהוא אמיץ. הוא ידע שבפנים הוא פחדן. אבל לא היה בו כל צורך לא היה טעם לעמול בשבילו.
הם הגיעו לעיר עם זריחה. הנער הסתכל סביב: על הבניינים הצפופים הבנויים ברישול, על היעדר אור השמש. ככה זה. כשבנו את העיר, היו צריכים לעשות זאת במהירות. בנו אותה כמו חומה, כמו מבצר, כמו בועה. כשירדו מתחת לאדמה למבוך הכבישים התת קרקעיים, נזכר הנער ביום הנשירה האחרון, לפני עשור. כשבאו הוא, אמא, אבא ומירה ביחד לעיר, ופגשו המון הומלסים פחדנים, שהיו מבועתים מזה שייקחו אותם. אמא ואבא שלהם לא גרמו להם להירתע, לא אמרו להם להתרחק, הם אמרו להם לא לפחד מהם. "אל תפחדו משום דבר. ככה אין להם שום דבר עליכם." היה אומר אביהם בחיוך. הם גם לא הרבו לספר להם אגדות למיניהן על המלקט לפני השינה, כמו הורים רבים אחרים. הם שמעו עליו בעיקר מין הילדים מבית הספר.
באותה הפעם ההיא בעיר גם המון משפחות שמחות פגשו, כאלו שהאמינו שהסטטיסטיקות לא יסגרו עליהן. אחרי הכול, זה רק אדם אחד, מתוך כל האנושות. אנשים האמינו בכל כוחם שהם אינם פחדנים.
בערך שעה מכניסתם אל המנהרות הגיעו לשער כתום. אביגדור פתח את חלון הרכב והציץ למצלמת האבטחה. השער נפתח, והם נכנסו פנימה. זו הייתה מעלית, והם חיכו בסבלנות בזמן שהיא העלתה אותם מבטן האדמה לקומה העליונה במגדל מפואר. הם יצאו מהרכב, נעמדו מול דלתות המעלית.
הדלתות נפתחו, חושפות מאחוריהן חדר לא גדול וחסר חלונות. זה הפתיע את הנער, מפני שבדרך כלל בקומות גבוהות שכאלו היו מתגאים בעלי הנכס ובונים את הקירות לחלוטין מזכוכית. לא, כאן היה זה חדר לבן מתכתי, עם אור לבן נעים. בכל זאת, הנער התגעגע לאור חוץ. כבר שעה שהוא לכוד במבני מתכת.
כאשר צעדו בחלל, פגש אותם איש ג'ינג'י בחליפה שחורה, שהיה בערך בגובה של אביגדור. הוא לחץ לו את היד, אמר שנעים לו מאוד והציג את עצמו כחוקר בתחום. הנער, לא יכל להתמקד בדבר מלבד גליל הזכוכית שעמד במרכז החדר, בתוכו ריחפה חולייה אחת עם רגליים פתלתלות בצבע שחור בוהק.
"מאיפה השגת את זה?" שאל הנער את החוקר.
החוקר הסתובב אליו. "היו לי מפגשים קודמים איתו." אמר. "לא חיפשתי אותו, הוא הגיע אליי."
הנער התקרב אל הגליל והבחין שקצותיו של החולייה מאפירים. "זה מה שקורה כשהיא מנותקת מהמלקט למשך זמן," אמר לו החוקר.
"מתי פגשת אותה?" שאל הנער. "מזמן," ענה לו החוקר. "בתקופה אחרת."
"כשניתקתי אותה," אמר הנער, "היא נזלה. הפכה לנוזל שחור."
"החייתי אותה מחדש, מהנוזל שהייתה. אני מסוגל לשלוט בה עכשיו. אנחנו, רוב האנושות, יודעים רק על היכולת שלה לסרוק את הפחדים של אנשים, ולבחור מי יעלה אל האילונים בטקס הנשירה. אבל האמת, היא חזקה הרבה יותר. החולייה הזו, מסוגלת לאתר יותר מאת הפחדים שלך. היא סורקת את כל הרגשות שלך, והיא יכולה לעשות בהם כרצונה."
הנער נשם עמוק. "אז מאיפה אנחנו יודעים שהיא לא משנה פחדים של אנשים כרצונה?" שאל.
החוקר התרשם מהשאלה. "היא לא יכולה. היא כפופה לאילונים. אם היא תעוות את המציאות, היא לא תוכל לחזור." אמר החוקר.
הנער השתהה לרגע במחשבה. "אני לא חושב שנכון להתייחס אליה כ-היא," אמר הנער בשקט. "אני לא חושב שהיא יצור חי בפני עצמו."
"לא, יותר מזה. אני מאמין שהיא גם לא יצור חי כשהיא מצורפת לשאר החוליות." מניח החוקר את ידו על הגליל. "המלקט לא יכול לחיות בלי המפקחים עליו. אני מאמין שהוא חלק מהם. חלק שהם מנסים להדחיק, חלק עזר, גלגלי עזר. אין לו רצונות משלו. אם האילונים היו יודעים להשתמש בו בצורה נכונה, גורלנו היה מר."
"זו הזרוע המבצעת המרתקת ביותר שנתקלתי בה." אמר הנערץ
הוא בהה בחוקר, ואז באביגדור, שעל פניו שרר מבט של אדישות. "אתה מוכן להתיישב בבקשה?" אמר החוקר. הנער התיישב על הכיסא הרך.
הוא פנה אל אביגדור. "יש לך כאן את התשלום?" שאל אותו. הוא הנהן, והעביר לו חבילת שטרות. "היי, אביגדור," אמר הנער.
"זה בסדר," אמר אביגדור. "שב בשקט."
זה היה משהו גס להגיד, אבל אביגדור לא רצה להתווכח ולא רצה להסביר את עצמו. הוא היה מוכן לעשות את זה בשביל הנער, ככפרה. הנער בהה בו בשתיקה, נשאר לשבת על הכיסא.
"אתה מוכן להתחיל?" שאל החוקר. הנער הנהן. הוא חיבר אליו כמה כבלים. את הראש שלו השעין לאחור. הקרבה לחולייה השחורה צמררה את הנער מעט. הוא נשם עמוק, ניסה להיות גיבור ולא לפחד. הוא הבחין שאביגדור עבר לחדר אחר. אולי לעשן סיגריה אחת, או שאולי באמת הוא לא יכול לראות. הנער לא ידע.
היה הבזק, ושם התהליך נגמר.
התהליך היה כרוך בכאב חד, אבל רק לרגע, אז זה לא היה עד כדי כך נורא. הנער היה רדום, קצב הלב שלו היה בסדר. החוקר יצא החוצה, לקרוא לאביגדור. הוא אמר שהוא מאמין שהכול אמור להיות בסדר, ושלאחר יום הנשירה עליהם לחזור כדי להחזיר לו את מי שהוא.
אביגדור רק סיים את הסיגריה, הרים את הנער בידיו ונשא אותו לאוטו, משם הם נסעו חזרה למדבר.
כשישן הנער בביתו, מזיע, רועד ומכווץ, היה צועק הרבה מתוך שינה. מירה אחותו שמה לב שהוא ישן זמן רב, אבל כאשר הביא אותו אביגדור היא הניחה שהוא אמור להיות בסדר. בכל זאת, היה לא נעים לשמוע אותו צורח ככה, שוב ושוב. היא העדיפה להתרחק מחדרו רוב הזמן, לכן לא שמה לב כאשר בלילה הזדחל לו נחש שחור ארוך וחקר את מוחו של הנער.
הוא היה לכוד בתוך המוח של עצמו. מוח ריק, מוח חשוך וקטן. בלי פחדים, בלי שמחה. הוא ניסה לדפוק על קירותיו אבל זה לא עזר. והחלומות שלו היו משעממים נורא בעבור כל אדם אחר, ומפחידים עד מוות בעבורו. תחושת מחנק נוראית, ערפיליות וחרדה.
המלקט, שתה את הפחד המשתק של הנער בשקיקה והודה על ההזדמנות לנקמה. במהלך כל הלילה נשאר שם בחדרו של הנער כי היה עוד ועוד ממנו. בסוף הלילה, עם הזריחה, נמלט כמו ערפד, בחזרה למרעה האילונים.
ארכידאוס, האילון המיועד להיות המפקח על אירוע הנשירה, הוא הבן של קודמו בתפקיד. קודמו, שבמהלך העשור שקע בענן. נראה היה שכל האילונים הצטערו בעבור ארכידאוס. הוא היה טוב. ותמיד כשהיה צעיר לא היה קופץ ורץ בדשא בסיבובים, היה תמיד יורד על ברכיו, זוחל עם חבריו המבוגרים ומרבה ללמוד מהם בכל עת. הייתה לו חוכמת זקונים מיוחדת. הוא זכה להערכה ולכבוד רבים מאוד בקרב קהילת האילונים.
ארכידאוס ידע מה תפקידו העתידי באירוע הנשירה. היה עליו לגרום לבן האנוש שיגיע אליהם מין הארץ לפחד כמה שיותר, להשתמש כנגדו בפחדים הגדולים ביותר שלו. לסחוט ממנו את הפחד שלו. רק אם יבצע את התפקיד שלו בצורה ראויה וישיג רמת פחד מספקת, יוכלו האילונים לחיות לעשור נוסף. ללא ספק, המון אחריות עמדה על כתפיו שלו. הוא לא אהב לגרום סבל, אבל התענוג היה בכך שביכולתו לשנות את המצב, לגרום סבל מרוסן, לא הרס. זו הייתה ההזדמנות היחידה בה יכל להיות בשליטה, לבצע את תפקידו כאילון. הוא היה אסיר תודה.
המלקט, הזדחל אליו במהירות, טיפס מרגליו אל זרועו בתקתוקים, העביר לו את המידע החדש. יש נבחר, אחד שיגיע מחר. הכול יהיה בסדר.
ביום שלאחר מכן, ישב אביגדור בביתו של אביו הזקן בידיעה שהכול יהיה בסדר. הוא ידע מה יצטרך לעשות למחרת, אחרי הנשירה, ושמח על כך שביצע את תפקידו. הוא הרגיש קצת יותר שלם עם עצמו מקודם לכן. הוא קיווה שלא יאספו אותו אל השמיים באותו היום. אביו הפעיל דיסק אחד נעים במכונת הדיסקים והוא העביר את אצבעותיו בשערו המאפיר באנחה.
הנער התעורר בשעות הערב, בדיוק בשעה שמזג האוויר הופך להיות יותר נעים. הוא נראה כולו כמו צל של אדם. פרצופו קודר, הוא לא יציב ורועד. מירה נכנסה לחדרו, והוציאה אותו איתה החוצה, אוחזת בידו כדי שלא ייפול זו הייתה שעת שקיעה והטקס עתיד היה להתרחש בקרוב. מירה חיבקה אותו. היא הייתה בתקופת ההתבגרות שלה ולא הייתה נמוכה ממנו בהרבה.
היא גם הייתה מעשנת. היא הדליקה אחת, נעזרת בה כדי לעבור את היום בשלום. "זוכר את יום הנשירה האחרון?" שאלה אותו. "כשבדרך חזרה ראינו המוני מכוניות נוסעות לכיוון המדבר, כדי לצפות במאורע?" היא חייכה. "כל מיני ג'יפים, רכבים ישנים. אבא צחק והתחיל להתחרות בהם. אמא רק צחקה ולא אמרה לו להאט."
היא הסתכלה אל עבר כיוון העיר. "אנשים, פורסים שמיכות ומחצלות. רק רוצים לראות מי נבחר. כולם מתאספים כמו במטר מטאורים חולני," היא צוחקת. "פשוט נורא."
הנער רעד מאוד ולא אמר דבר. הוא ידע שהוא אהב את אחותו.
כשהגיעה השעה, שלח ארכידאוס את אצבעו, תפס בנער ברוח. ידיה של מירה נשמטו ממנו כשהוא ריחף אל השמיים כמו נוצה. באותם הרגעים ניתן היה לשמוע מחיאות כפיים מצד האנושות.
כשהגיע הנער אל מרעה האילונים, הונח בקופסא שחורה של מטר על מטר, שדימתה את מה שהרגיש בתוך המוח. האילונים בהו בקופסא השחורה, מרחפת. לנער רק נותר להתנשף שוב ושוב בפחד.
ארכידאוס קירב את הקופסא השחורה אליו, והצטער מאוד. הוא לא יכל לראות את שהתרחש בפנים, וייאוש נורא מילא אותו.
האילונים האחרים בהו ללא ניע, משותקים. כל אחד מהם רצה בדיוק את מה שהוא רצה: לבהות, לחקור, לשלוט. הם רצו להחזיק את הקובייה השחורה בידיים. הלוואי ויכלו ללכוד את בן האנוש בכיפת זכוכית, שתמיד יוכלו לשים עליו את העין. לראות אותו יושב, עומד, מכה בקירות הכיפה עם שני אגרופים, מנופף בידיו בעצבנות. כשירצו, יוכלו להרים את הכיפה, ולנענע אותה מעלה ומטה. וכך, כשיחליטו, ירד שלג בכל שטח עולמו של בן האנוש, וזו תהיה ההתרחשות המעניינת ביותר בחייו של אותו בן אנוש. הם לא יכולים. הם לא יכולים אפילו לשלוט בגופם שלהם. מעינו של ארכידאוס זלגה דמעה כבדה אחת כשהוא שלח את אצבעו ושבר בקלות את דפני הקובייה. ארכידאוס שלח את אצבעו מיד אל ראשו של הנער המכווץ כמו עובר והרדים אותו – הקנה לו שלווה. האילונים זחלו בשארית כוחותיהם אל עבר ארכידאוס, המבוגרים והצעירים כאחד, והעבירו את הקופסא ביניהם, שהייתה מעטפת בטוחה מספיק. כולם נעצו בה מבט עם עיניהם הכתומות והחביבות.
זמן מה לאחר מכן, התעורר הנער. הוא התרומם והסתכל סביב: על המרבדים הירוקים, על ההרים הכתומים הכהים שרק פסגותיהם בולטות מבעד לשכבת העננים, ולא ידע שהיו אלו אילונים ישנים. זה היה מראה יפה מאוד.
רק המלקט, זוחל בשקט תחת הענן. הוא יורד לארץ, מסתובב בשקט. נטמע בעיר הצפופה בקלות וחוקר עם חלוף הזמן.
