גלגול מלא
אלבה ישבה במחפורת והסיטה את המרבד הישן שהצל עליה. המחפורת שעדנה והיא חפרו במו ידיהן סיפקה להן קרירות והגנה. אלבה הציצה החוצה ומצמצה בעיניה, שמש הכתה בה בחוזקה, הודפת אותה בחזרה אל פנים האדמה. במשך כל היום המתינה לשובה של עדנה. מעט מים נקוו בתחתית הבור. היא הרכינה את גופה הארוך וגמעה מעט. נצטרך לשמור על הנביעה העדינה עד עונת הגשמים הבאה. בינתיים הקרקע שבחוץ התכווצה ונסדקה. החיים הנותרים בערבה היו נדירים ולא נגלו בקלות לכל עין, רק הקשוחים והמסתפקים במועט החזיקו מעמד.
עם עלות השחר יצאה עדנה אל עבר המעבדה הישנה ששכנה בתוככי הגן הבוטני. לפני שהגיחה מפתח המחפורת, שיקעה אצבעותיה בתחתית השלולית ומרחה שכבת בוץ על פניה ועל זרועותיה. בילדותה, שנדמתה לה רחוקה כל כך (כמעט כמו חיי אישה אחרת), הייתה מצטופפת בסבך וצופה מבין חרכי הגבעולים בפילים שעל גדת הביצה. הם היו מגלגלים את גופיהם הגדולים בבוץ סמיך שהגן עליהם מפני שמש, טפילים וחרקים. עכשיו טפילים וחרקים כמעט ונעלמו מארצה, כמו גם פילים נחלים וביצות. שמש לעומת זאת התחזקה, הפכה לשליטה. היא התרגשה מהמחשבה שחלפה בראשה – היא ממשיכה את מסורת הפילים. מישהו הרי צריך לשמר משהו מחוכמת הענקים העדינים. לשמר, להגן, לזכור – כמה השתנתה אחריותה. מים שקשקו בתחתית מימייתה בקצב צעדיה המהירים. שבעה קילומטרים בסך הכול עמדו בינה לבין יעדה, אך היה עליה להזדרז לפני ששמש תקום גבוהה ונקמנית בשמיים.
מרחוק, מתוך האובך, נגלו לה גדמי העצים וגבבת הצמחים החרבים שהקיפו בזמנו בשפע ירוק את המעבדה. עם מות העץ האחרון בגן נבזזו ענפים וגזעים כחומרי בנייה וסכך. אפילו יום אחד לא המתינו האנשים. עדנה, אלבה ושאר עובדי המקום ניסו לשווא להגן על חלקת גן-העדן שלהם, על מפעל חייהם, כלומר על מה שנותר ממנו. בשבוע שלפני הסוף הם הטמינו כל מה שיכלו במרתף המעבדה, בעיקר זרעים שהספיקו ללקט בשנים עברו, כשהאדמה עוד הייתה פורייה, כשצמחים הפיקו פרחים, חרקים זמזמו מסביב ופירות עוד הבשילו בענפים. גם עדנה מיהרה אז אל הבריכה שבלב הגן, אל צמח ששורשיו בצבצו מגדותיה. בתחתית הבריכה, מעל שארית המים, צף נוזל צהוב שומני ומצחין. היא כיסתה את אפה ופיה במטפחת וגזמה מהצמח המסכן כמה עלים רחבים בצבע ארד, לא לפני שבדקה היטב את צדם התחתון, אחר כך גלגלה אותם בפיסת בד ורצה למרתף. היא קיוותה שחאנום הקשישה שמרה בקפסולה זרעים וקני שורש מערוגת צמחי הביצה. היא לא הספיקה לשאול את הפרופסורית ולא היה אדם אחר שהכיר כמותה את הגן. לפני שנכנע לצמא, לא עמד ליבה של הקשישה בפני מראות החורבן והיא כמשה עוד בטרם התחילה המנוסה לעיר העילית.
השמש עלתה בשמיים ועדנה הגיעה אל שער הגן. דלתות השער נעקרו כבר מזמן והיא חצתה בין שני עמודי מתכת שהיו נטועים עמוק באדמה הקשה. היא פילסה דרכה בסבך הגדום והקרוע, מביטה ימינה ושמאלה לוודא שאין איש מאנשי העיר בסביבה, מניחה בחשש יד מכוסה בוץ על חזה. שם, בפנים חולצתה, נתפר מפתח המרתף.
היא התקדמה אל עבר המעבדה וההבנה נחתה עליה באחת: אין כל צורך במפתח. ההרס פשה בכל. דלת המעבדה נפרצה ומשקופי העץ נתלשו, הרכוש נעלם כולו ומה שלא נשדד נותץ. קירות המבנה הנותרים נסדקו והתפוררו. אפשר היה לשער מה עשו להם להט השמש, שרק הלך והתעצם, ושיטפונות הגשם, שניתכו על הארץ תוך ימים בודדים מדי חורף. עדנה פילסה את דרכה אל פתח המרתף שהיה חפור באדמה. דלתו הייתה חסרה וחלק מתקרתו קרס. אור השמש האיר חמש מדרגות שהובילו פנימה. היא ירדה בזהירות אל בטן העזובה. שברי מבחנות חרקו תחת רגליה, ריחות עובש ושתן מעורבים בניחוח קלוש של צמחי מרפא עלו בנחיריה. בפינת המרתף היא ראתה גוש מאורך צנוף בבדים. זה היה אדם, גולם אדם. היא לא התמהמהה לבדוק אם הוא ישן או מת. היא באה לכאן כדי למצוא משהו והיא זוכרת בדיוק היכן הטמינה אותו.
…
אלבה הציצה שוב וראתה את דמותה של עדנה קרבה, תחת בגדה התגבהה גבעת החבילה. היא מצאה אותן! רוחה עלצה. היא הרימה את וילון המרבד הכבד בעוד עדנה משחילה פנימה את אבריה הקלים. הבוץ על פניה של עדנה נסדק והתפורר, היא התנשפה. לעת עתה החליטה לא לספר לאלבה דבר ממה שראתה. המציאות כבר נהרסה, מה הטעם לנפץ גם את החלום. אלבה לקחה מידיה את צרור הבד ופתחה אותו ביראה. בתוך הסמרטוט היו מונחים עלי ארדוד יבשים, אלבה הפכה אותם בעדינות. על צדם התחתון בלטו שורות סדורות של ביצי עפשלולית. הן הניחו לגופן להישען, כתף אל כתף מנו את הביצים הצהובות שדמו לטוטמים זעירים. זה היה המחקר שלהן, לפני שהכול קרס. שמונה-עשרה ביצי עפשלולית – האם עוד יש בתוכן חיים, כמה בכלל יצליחו לבקוע? ואם תבקענה, האם יצליחו שתיהן לבדן להגן על היצור היקר לאורך הגלגול המלא? השאלות חלפו במוחן, אבל הן לא התעכבו להרהר בהן. העבר היה מלאי המזון שלהן והוא הלך ואזל, העתיד – חיה פיקטיבית, אליל של עם זר.
אלבה ניגשה אל אחורי המחפורת וגיששה באפלה. מתוך ארגז פלסטיק ישן היא שלפה מחברות מעופשות. המחברות שלהן. היא סימנה בידה לחברתה ועדנה נעמדה ומשכה את המרבד הגדול עד מקום בו נפער בו פעם חור עגול וגדול. בעד החור חדרה עכשיו קרן ארוכה ומדויקת שהאירה באור לבן את המחברת. כתב ידן הזעיר והדיאגרמות המסוגננות ריצדו בעיניהן כנחיל חרקים. נייר היה מצרך יקר ערך בשנים האחרונות של לימודיהן, הן השתדלו לחסוך בדפים. נדמה להן שרק לפני זמן קצר עוד פיתחו את מחקרן, ישבו למשך שעות ארוכות של תצפית בצמחי הביצה, בחיק עננים מזמזמים של חיים זעירים ומכונפים. יום אחד הן גילו את העפשלולית. מעולם לפני כן לא פגשו יצור דומה לו. העפשלולית הראשון שהתגלה להן היה עדיין זחל, הוא בקע מתחתית עלה הארדוד ומיד התחיל לכרסם אותו במרץ ולמצוץ את לשד הצמח המר. בהמשך בקעו זחלים נוספים, שמנים ומנוצים.
הן עקבו אחרי הזחל הראשון, אחרי שבוע ימים הוא התכדר והפריש סביבו קורי ארד דקים שהזכירו לאלבה תכשיט עתיק שהיה שייך לסבתה. באורח פלא ובתיאום שלא הצליחו להסבירו, הצמיח הארדוד עלה גלילי שכיסה מעיניהן את הגולם. כל בוקר הן שבו לגדות הביצה ועד הערב חיכו לבקיעתו. הן הבחינו שחרקים אחרים אינם מתעניינים בצמח ואפילו שומרים ממנו מרחק. ערב אחד, השמש כבר כמעט שקעה ואור זהוב נכלא בסבך צמחי הביצה ובאוויר הלח. כל איבריהן כאבו מהישיבה הממושכת, אבל הן לא התיקו עיניהן מהעלה הגלילי עד שברגע אחד נפרש לפניהן. רגעים ספורים אחר כך נפקח בראש הארדוד ניצן צהוב. היה נדמה להן כאילו מישהו לחץ על כפתור במערכת הפעלה נסתרת במעבי הצמח. במקום בו הייתה פקעת הגולם נותרו חוטי ארד קרועים שמתוכם בקע יצור מכונף. היצור החדש פרש וניער כנפי חפיה שחורות וקשיחות שמתחתן הציצו כנפיים שקופות זוהרות. אור אחרון וחמים של ערב חדר בעדן וייבש אותן. בטרם הספיקו להבין מה קורה, העיר טרטור מעופו של היצור את אלבה ועדנה מחלומן. מול עיניהן צלל כתם שחור ומבריק אל מעמקי הפרח ונעלם.
תחת קרן השמש קם הסיפור מן הנייר, מלווה בתרשימים, ציטוטים ואינספור שאלות לא פתורות. כבר כמעט שנה שהן תקועות כאן תחת האדמה, מנסות לשרוד בקבר שחפרו לעצמן, לא יודעות מה עלה בגורל שאר נשות המעבדה.
בחורף האחרון, עת העמיקו את החפירה, נתקלו בשכבת סלע צהבהב ורך. אלבה נזכרה במשהו, שביב מידע שלמדה פעם בקורס מבוא לגיאולוגיה. היא נעצה את מוט הברזל בין השכבות והלמה בו בכל כוחה. הסלע התפורר ומיד החל לירוק בפניה זרזיף עדין של מים. גילוי הנביעה היה ברכה גדולה וגם מקור בלתי נדלה לחרדה. הוא אפשר להן לחיות בלי התלות באנשי העיר העילית ובאספקת המים הזעומה. בהרים היו בארות עתיקות יומין שבדרך עלומה פסח עליהן הזיהום. הבארות האלו נשמרו בכוח הזרוע על ידי מספר מועט של אנשים . המעיין שלהן היה עוד סוד שיש לשמור עליו. המים גם העירו את הגרעין החקרני שבהן, לא עברו הרבה ימים בטרם הרים ראש מעבר ליצר ההישרדות.
….
אלבה גלגלה בחזרה את העלים אל תוך הבד המרופט, היא אחזה בשני שורשי כפות ידיה של עדנה ונתנה בה מבט. עדנה נענעה את ראשה לאט: לא, איש לא עקב אחריה. לא, היא לא מצאה בחורבות המעבדה את הקפסולות של חאנום. היא לא ידעה אם הוטמן משהו במקום אחר, לא היה אז זמן לדבר, להסביר, לתכנן. בדיעבד, היא הבינה, אולי כן היה זמן. בהתחלה טפטף החידלון אל תוך הגן טיפה אחר טיפה, הם פשוט סירבו להבין שמה שקרה בחוץ יחדור בסופו של דבר גם אל המעגל החי שנאבקו לקיים. אחר כך המוות פרש את מניפתו, מפגין יכולות וירטואוזיות של כליה. בשלב מסוים כבר היה מאוחר מדי, עופות הטרף שעמדו בחומות העיר העילית היו דרוכים לתקוף ולהשתלט. והזיהום, הזיהום הנורא זרם בתעלות שחפרו ממאגר המים, זרם והציף ואז יבש במהירה, מותיר קרום צהוב, מסכה מזוויעה על פני הכול.
…
עדנה טמנה ידיה בכיסיה העמוקים והפכה את תוכנם בזהירות אל תוך צנצנת זכוכית סדוקה. אדמה, אדמה שחפרה מקרקעית הבריכה. לאחר שאספה בבוקר את החבילה ממטמונה שבמרתף, לאחר שחיפשה לשווא והבינה שלא נותר דבר שלם נוסף מעבודתם, היא החליטה לאסוף אדמה מקרקעית הברכה החרבה. הרי זה בדיוק היה נושא המחקר הידוע של הפרופסורית. חאנום התחילה לפענח את מנגנון ההישרדות של הזרעים, היא הצליחה לבודד חלבון מסוים בזרע שמשמש כמתג המעירו או מרדימו, מוח צמחי זעיר שיכול לשקול ולהחליט – לנבוט או לא לנבוט. זרעים מסוגלים להישאר רדומים שנים רבות ולקום לתחייה אם רק נמצאים להם התנאים הראויים.
זו האפשרות היחידה, עדנה חשבה לעצמה. היא הסתובבה וסרקה את הקרקע אחר חפץ כלשהו שתוכל לחפור באמצעותו. משהו לבן קרן בין העשבים היבשים ומשך את עינה. היא הרימה אותו, זו הייתה עצם, היא חשבה שאולי עצם חזה. העצם התיישבה בין אצבעותיה כמו כף קטנה. היא התחילה לגרד את פני האדמה ולאחר כמה דקות הכתה בה בייאוש. הלמות קשות נשמעו בחלל הגן. עדנה התיישבה ונחה, גמעה מעט מים והמשיכה. כל כך הייתה שקועה במלאכתה ולא זכרה שעליה להישמר. לבסוף מילאה כיסיה בחופנים של אדמה, אספה את חבילת הבד עם העלים וטמנה גם את העצם בבגדה לפני שיצאה בדרכה חזרה אל אלבה. היא לא הביטה לאחור.
עכשיו פסעה עדנה בזהירות סביב תהום האמת. היה עליה להסביר לאלבה הכול, היא נמנעה מלתאר בפניה את עומק החורבן.
אלבה האזינה בחלחלה ונטלה בידיה את העצם. איזה לב פעם מאחוריה? האם הייתה זו מישהי שהכירו, מישהי שעבדה לצדן יום יום? כמה מהר כילתה השמש את הגוף המת! עוד כמה זמן יחזיקו מעמד גופיהן החיים? צליל נקישת הזכוכית העיר אותה ממחשבותיה. היא שתתה, ניקתה את פניה במעט מים והרטיבה פיסת בד במים. אלבה קינחה את גופה העייף של עדנה משאריות הבוץ וסחטה את שארית הלחות אל תוך אדמת הצנצנת. הן הציצו מבעד לכיסוי המרבד על כוכבי השמים. הכוכבים נעו במסילותיהם ובהקו, חפים מסכנה ומדאגה. שתי הנשים התכרבלו במעיליהן הישנים, מתנחמות בקרבת הגופים. קור הערב חלחל בעצמותיהן בעוד עיניהן הולכות ונעצמות.
…
שכבת הקרקע הלחה פקעה, היה בוקר שותק שהחל להתחמם. יכול להיות שבאותו היום, ואפילו באותה השנה, היה זה המקום היחידי בו לב עצר לרגע מלכת ולא מפחד. בהמשך היום פסיגים התרוממו ונפרשו כמו שתי כפות ידיים. עדנה כתשה את העצם היבשה ופיזרה בגומה. הן לא היו בטוחות שזה יעבוד, באופן טבעי גדל הארדוד במים רדודים, עשירים בחומרים אורגניים שהתפרקו. חוץ מדשן אבקת העצמות הן אספו את השתן שלהן וייבשו את מעט הצואה שהטילו מחוץ למעונן. המרבד הוסט בשעות הבוקר המוקדמות ואחר הצהרים. רוב שעות היממה תוכננו בקפידה לטובת האור, הטמפרטורה והלחות. זה היה רחוק מתנאים מתאימים. ועדיין, הצמח שיתף פעולה, כאילו דרוך לתשוקתן ולמסירותן. אחר כך נטו גבעולים דקים מדי והגביהו אל כיוון פתח המחפורת, עלים התרחבו בארד חיוור. אלבה ועדנה ציפו לבקיעת הביצים, הן הסתובבו מחוץ למחפורת ושרפו את עורן, או ישבו שעות בפנים בשתיקה, קוראות במחברות ובספרים הישנים. מדי פעם רעם רחוק התגלגל לפתחן, באופק פסעו צלליות אנשים בדרך המובילה אל העיר העילית ובחזרה, נושאים מכלים משונים על כתפיהם.
אחרי ימים שאיבדו את ספירתם התחילו לנשוב רוחות יבשות. הן מצאו מפלט בעומק מעונן, יונקות מעט מים מהנביעה החלשה, היישר מחריץ הסלע, מחפשות לשטוף את האבק הנגרס בשיניהן, את החול שהתיישב בגרונן. אלבה משכה אליה את עדנה, נדמה היה לה – עשרות זחלים מנוצים מכרסמים בעלי הארדוד. עדנה צחקה, זה היה צחוק מרווה. הן צפו בזחלים הרעבתניים, הן נרדמו והקיצו, הזחלים עוד היו שם. השמש זרחה ושקעה ושוב זרחה, הן היו עייפות כל כך. עדנה הרימה את ראשה וחזתה לפתע בצללית כהה חולפת מחוץ למסך המרבד. לכמה רגעים נמוגה דוגמת הכוכבים שהקרינה השמש על הקיר מבעד לחורי האריג. כשעלה בידה להשתחרר בזהירות ממשקל גופה של אלבה הישנה היא נאבקה לתלוש את איבריה החלשים שהשתרשו בקרקע. קירות המחפורת והמעט שהיה בה סבבו מול עיניה והיא חיפשה במה להיאחז. גבעולים דקים מדי בתוך אגרופיה, רשרוש מוכר של סבך. היא נעמדה והשתדלה למקד את מבטה. מה שנאחזה בו עתה היה עלה מגולגל היטב, ליבה פעם. היא חייבת להעיר את אלבה, התכשיט העתיק של סבתה נצנץ מתוך גליל העלה. מאוחר מדי, חוטי הארד היו קרועים. היא תרה בין העלים הדלילים אחר אבן-החן השחורה, איפה את, איפה את? אלבה פקחה את עיניה, קולה המתנגן של עדנה העיר אותה, מזכיר לה שיר ילדים ישן. סנוורים קשים היכו בהן, מסך המרבד נתלש. אלבה הליטה עיניה וכשהרימה אותן שוב במאמץ, הספיקה לראות בפתח דמות כהה, כרוכה בבדים טלואים ואת צלליתה של עדנה קורסת תחתיה ומתאחדת עם החשיכה שבתחתית הבור. אלבה ניסתה להשמיע קול, זה היה כמו חלום שחלמה פעם, גרונה לא נענה לה. איפה את, איפה את? קולה של עדנה הדהד במקום זאת בראשה. היא הרימה זרוע מול פניה, מפינתה שמעה פתאום בחדות מוזרה דשדוש רגלים במים ורחש צמחים נרמסים ואז טרטור מוכר של כנפיים. בפתח המחפורת המגולה ריחף באיטיות עפשלולית בוגר. אלבה הביטה בו נמלט החוצה, שחור ובורק, היישר אל לב פרח צהוב וגדול שהמתין לו מעל בשמיים.
