ביערות מחוץ לעיר

מגף פוגש שלולית. טיפות שניתזות פוגשות סדקים עקומים באדמה רטובה. גופו בגד בו, קצת, לוחש לו את סימני העייפות באוזן כמו חרק שמזמזם לקראת שינה. שרירי רגליו החלו זועקים. שורפים. נתפסים כנגד השחרור הלא מוכר של עול היורד מליבו של אדם במנוסה. הוא רצה לשכנע את עצמו שההצצה הדאגנית אל השק שבידו באה בפרקים ארוכים, אבל לא היה בו הכוח דיו להישיר מבט קדימה כשגוף החיה הקטנה נחבט בדפנות השק, מתגלגל סביב עצמו, מחפש איך לא ללכת לאיבוד בתוך מקום כל כך קטן.

מה הוא היה? אולי דרקון, אולי ציפור, מעין התחלה של בדיחה. אדם בבגדי עבודה מלוכלכים נס על נפשו כשבידיו חיה לכודה אחוזת פחד, מחפש להצילה, או לכל הפחות לנחם את עצמו, על שעשה, על שהציל. זה נחשב הירואיזם כשהוא לא בטוח בכשרות מניעיו? זו נחשבת יוהרה כשהוא לא בטוח אם בסוף יספר?

ממרחק של שמיים וארץ פגשה אוזנו בקול המעופפים מתכוננים לנדידה. בין העצים קולות של ציפורים ליוו אותו, מצייצות ומזהירות, הנה חולף לו בן אנוש, כולם להתרחק, כולם להימנע. הוא רצה לספר להן שהוא מציל את החיה הקטנה, שהוא לא האיש הרע. לקבל קצת אהדה.

רעש נוסף ליווה את קולות הרקע, מבקש לקבל יחס מיוחד כמו תוף שקיצבו משתלב יתר על המידה במנגינה, מתמזג, כמעט נעלם. רעש של אנשים מחפשים, רעש של אנשים שרודפים ומבקשים לשחק תפקיד אויב.

החיה הקטנה פלטה קול דקיק ועמום שהצליח בקושי למלט את קיומו מתוך השק.

הוא יהיה חייב לעצור, גם אם לרגע. להסדיר נשימה. לוודא שהיצור בסדר. להציץ בסקרנות על החיה, לראות מה טיבעה. אבל מתי עוצרים?

אמנדה אמרה לו שהם לוכדים שם דרקונים, ביערות, מחוץ לעיר, שהם אוסרים אותם בכלובי ברזל דחוקים ומעבירים אותם למעבדות רחוקות בארצות שרק ספינות משא מגיעות אליהן, או מטוס.

לפתע נתקל. נתקל, ואז מעד, וזמן מעידתו היה אומנם שנייה, אך נדמה היה ארוך, מספיק ארוך בשביל לחפות על פגיעתה של החיה באדמה, אך לא על שלו. הוא פגע עם הברך באבן, ונחת על כתפו, ודבר ראשון כשדמם על הקרקע ביקש לראות שהשק לא נפגע. בד אפור חצץ בינו ובין גירגורה היבש של החיה.

אריק לא זז. הוא נתן לעצמו לשכב שם רגע, לא יודע מה הייתה עוצמת הפגיעה. נדמה לו שאולי בכך נמלט מרודפיו, שאולי לא זיהו יותר את תנועותיו בין העצים. כל מה שהיה צריך לעשות זה ליפול. לשקוע קצת לאדמה. טעם בוץ מצא את דרכו אל שפתיו. מתגרה בו שיעביר לשון, להסיר את הגירוד, לטעום את מליחותו הצמיגית. אריק סירב. הוא נשם קצת מהאף, לסמן לעצמו שהוא עודנו בחיים, ופקח עיניים, ורק כעבור רגעים שהיו ארוכים, אולי ארוכים מידי, הוא מתח את צווארו קצת, והביט סביבו.

עכשיו ראה במה נתקל. חצי גבעה ממנו עמד סלע מחודד, בולט חציו מין האדמה, מחכה לנרדפים שייפלו ממנו, יתגלגלו, ואריק רק תהה אם זה אומר שהמגפיים שקנתה לו מירה נקרעו. הוא הזיז קצת את רגל ימין איתה מעד, מרגיש אבן זרה ומחודדת מכבידה על ליבו כשקרע במגף פגש את עורו, כשקרע בבשרו פגש את כאב גופו. הוא סובב מעט את גופו, ברכו פועמת מכאב, בכתפו מתפזרת תחושה חמימה ומשונה, תחושה שקרנית שדמתה קצת לחיבוק של מירה.

מחר הכל יכאב יותר.

הוא הזדקף לישיבה, מוריד מחולצתו עלה יבש שדבק בה, כאילו הניקיון המינימלי הוא שיסדר את הכל. הוא הרגיש קצת מזויף עכשיו, יושב שם עם החיה בתוך השק, עם רגלו המדממת ושפתיו היבשות מקור החורף שזחל על אדמת היער כמו נחש, ומשהו בליבו ששואל אותו, שואל אותו בלי להתחשבן – תגיד, אריק, מה אתה עושה?

פניה המאושרות של אמנדה היו תלויות במחשבתו כמו תמונת רפאים על קיר נשכח בבית שדייריו כבר אינם מדברים. הוא היה מספר לה סיפורים מתוך ספרי ילדים, והיא הייתה מחנכת אותו בתמורה, מספרת לו על הדרקונים ביערות, על נדידותיהם השנתיות שנקטעו, היא הייתה אומרת לו, אבא, הם רוצים לנדוד לארץ חמה יותר, הם רוצים לנדוד, והייתה מושכת לו קצת בשרוול כאילו שיכנועה הוא שיביא לקץ הסבל של הציפורים.

אולי ציפורים.

עיניו של אריק נחו על השק. אמנדה אומרת שהם דרקונים לכל דבר ועניין. עם כנפיים, עם קרניים, עם זנב ארוך ונחשי, מקצה אפם המחודד נמלטות עננות עשן קצת בהירות, כאלו שאור השמש מעלים כלא היו, או מפזר לכל הפחות, לעננות של אבק, לעננות של דמיון.

הוא היה חייב לדעת אם היא צודקת.

הוא הושיט את ידיו, והרים את השק, והבד העבה התאכזר לעורו, ובאצבעות רועדות תפס בקצה אחד של הקשר העליון, ונעצר, ממתין לעולם שימנע ממנו, ממתין לעולם שיזכיר לו שאין באמת דרקונים, לפני שייווכח לאמת.

אולי הוא בעצם לא רצה לדעת.

העולם עשה את שלו. קול רודפיו חזר ופרע את דרכו מתוך דממת היער, ואריק ראה צל נופל, צל רחוק, צל נע בין עצים וצמרות, ופניה המאושרות של אמנדה שוב צפו בראשו, הוא רצה לומר לה, אמנדה, תראי, הצלתי לך דרקון, והיא תגער בו על שלא שיחררו, שלא החזירו לחבריו, שלא נתן לו לנדוד עימם, והוא ירצה לגעור בחזרה שזה אינו דרקון, אלא ציפור, ושהיא כרגע עוד קטנה, וקולות אדם הפריעו לו להמשיך לשבת שם, לחשוב, לרכון מעל השק ולבדוק בינו לבין עצמו במה הוא האמין, במה הוא לא, והוא קם, קם בצליעה מביכה וצפויה להחליא, ולקח את השק, ולקח את עצמו, והחל מדדה שוב קדימה, עכשיו הרבה יותר בשקט.

הם דרכו על עלים ושברו ענפים ופילסו את דרכם ביער באכזריות שחיפתה על צעדיו שלו. הוא פסע בשקט בעוד שהם תרו אחריו, מחפשים אותו, מחפשים את השק, מחפשים את שניהם אולי, ואריק ידע שיש להם רובים ביד, ושזה לא צחוק. הוא ידע שהם חברה מאוד נחשבת, הוא ידע שהם חברה מאוד אכזרית, הוא לא הבין למה הם צריכים דווקא ציפורים, אבל היו הרבה דברים שהוא לא הבין, אז הוא הבליג, ונשאר להתנחם במטרתו הרגעית העכשווית. הוא מביא לאמנדה ציפור, כלומר, דרקון, ואחר כך הוא יחלים. ואולי מירה תראה אותו נכנס מהחצר, מחזיק ביד שק קצת מסקרן, והיא תראה את פניה של אמנדה נדמות לקערה כשימזוג אליה אושר, ואולי היא אפילו תחייך, מירה, אולי מירה תחייך, אולי היא תבקש לומר לו גם תודה, אולי הם יחליפו קצת מילים.

אולי מירה קצת תסלח לו. ואריק לא יברח. אריק לא ייבהל מהמחוייבות, אריק לא ינדוד, אריק יישאר. אריק נשאר. אריק נשאר, נכון?

משהו לבן צד את עינו באופק. משהו לבן מרובע. לבן, מרובע, ביתי, בנייני, וכשנעצר ומצא לו זוית נכונה, אריק ראה סוף סוף את העיר, נשפכת באופק כמו חלב מתיישן, חלב עם כתמים, חלב קצת גושי, קצת מצחין. הוא נשם, וכשנבלע האוויר בריאותיו ופרח לו חזרה הוא גילה על פניו חיוך. קצת עקום, קצת עצוב, אבל חיוך.

אריק הוריד את מבטו. הוא עמד במעלה גבעה שגובהה סימן את גבול היער, ובתחתיתה גדר חלקית, קצת שבורה, קצת מסמנת כניסה.

הוא החל יורד לאט. מגפיו מחליקות ומסרבות להחזיק את כובד משקלו. הוא אמר למירה שהן לא ממש מתאימות, ומירה התעקשה, ומירה קצת בכתה, כי היא אמרה ששום דבר שהיא עושה לא מתאים לו, והמגפיים פתאום לבשו צורה של הרבה מאוד דברים אחרים שהיו מרחפים בחלל הבית וסירבו לרדת, סירבו להתגלות כשאמנדה בצורתה הילדותית הייתה יושבת במטבח והכפית הקטנה בידה, ואריק היה חייב לנער את עצמו מהזיכרונות שקצת תקפו כדי שלא ייפול שוב, ולבסוף פגעה כף רגלו השמאלית באדמה המישורית של ספר כביש, והוא חצה את הגדר הפרוצה, ועלה למדרכה, ונשימותיו הכבדות היו לפתע כל שאפף אותו, כשהיער נותר מאחור.

אולי לא האמינו שברח, או לא הבחינו שמצא את דרכו אל העיר, כי רודפיו כבר לא היו בעקבותיו, ואריק עמד רגע ארוך והתנשם, ובזוית עינו צד את מראה המדמם של רגלו, ובגדיו המלוכלכים, אבל השק היה בידו, ובכפות ידיו הרגיש דרך הבד את נשימותיו של היצור, ואת ההקלה של שניהם מתמזגת.

ואז ירייה.

קול שפילח את האוויר כמו סכין, חוצה אותו לשניים – לפני, ואחרי.

החיה שבשק צווחה. היא הסתבכה בינה ובין עצמה, בתוך השק, מבקשת להימלט, ואריק איבד אחיזה, והשק צנח – פוגע בקרקע – פולט קריאת כאב – ואריק התכופף להרים אותו, ועננת עשן קטנה פרחה ממנו, מתוך קרע או חור שלא ניגלו לעין, נמלט ומרחף מול עיניו חסרות האמונה של אריק, שהתכופף, והרים, ושוב חזר וצלע קדימה.

הם היו שם שוב, חזרו לחפשו. אריק הרגיש עכשיו איך נוכחותם, בלתי נראית ככל שתהיה, מבססת את קיומה בדרך שבה דברים מפחידים עושים. רק עצם דממתם העיבה עליו, תפסה בעורפו כמו חתול והקפיאה את איבריו.

איפה הוא בעצם?

אריק הביט סביבו. הינה הבית של הילדה עם הקוקיות מהגן של אמנדה, שהוריה תמיד מעשנים, והינה הטרמפולינה השבורה שכולם מכירים, שוכבת על צידה בחצר של משפחה שגם עליה עוברים דברים, ורחוב אחד אחר כך הוא זיהה גם את המכונית של הגננת, שהייתה אוספת את אמנדה מהבית שלהם כשהמצב היה הרבה יותר קשה, ובין שרץ לבין שהביט סביבו הוא גם הפנה את תשומת ליבו אל השק שבידו, ופחד נוסף ושקט התגנב לליבו, פחד שעוד לא ממש זיהה…

וירייה נוספת נשמעה. ושוב הכל היה נראה לאריק קצת מגוחך, תוהה מי מרשה לחבורה כזאת של אנשים להחזיק ברובים ולסחור בחיים, והוא נזכר שבעולם הזה יש הרבה דברים מטורפים, ואולי לא להכל יש הסברים הגיוניים, ופתאום מהיער עלה קול, ואריק הסתובב, כי הוא היה חייב לדעת, ומול עיניו עלתה עננה של ציפורים, או אולי של דרקונים, הוא לא ממש ראה, והם השמיעו קול רחוק בהבדל של שמיים וארץ, וסידרו את עצמם בצורת נפלאה שכזו באוויר, בראשם רק אחד, מאחור גם בודדים, והם החלו עפים, ונוסקים, וגובהים, ואריק ידע שהם מתחילים נדידה, וכשהוריד את מבטו הוא עמד בתחילת רחוב ביתו, ומרחוק הוא ראה את אמנדה ומירה בחצר, והן לא רואות אותו, והוא השפיל מבט אל השק, שלא זז, ולא נע, וברקע עוד ירייה, ועוד ירייה, והוא ראה את מירה מרימה מבט מודאג, ורואה אותו, ולא זזה.

אריק תפס בכמה אצבעות רועדות את הקשר שבמעלה השק, ופתח אותו.

הוא פחד שהחיה כבר מתה. הוא פחד שזו באמת ציפור. הוא פחד שמירה לא תדבר איתו למרות כל מה שעבר, למרות שסיכן את עצמו בשביל לשמח את אמנדה, והוא בעיקר פחד שלא יוכל לשאת את הכל, שיהיה חייב לברוח, שיהיה חייב לנדוד.

אולי הוא לא באמת רוצה לדעת מה יש בתוך השק.

הוא בכל זאת הסתכל.

הזנב באמת היה קצת נחשי.