ברית ערים תאומות

שמחתי מאד, כאשר שמעתי שהעיר אור יהודה (בישראל) כרתה ברית ערים תאומות עם המלין.

ושמחתי עוד יותר, כשנודע לי שמשלחת נוער מאור יהודה עתידה להגיע לעירנו.

מובן שהתנדבתי להיות זה שידריך אותם בביקורם בעיר.

היה זה בוקר נאה במיוחד בחודש יוני, כאשר קיבלתי את פני המשלחת בפתח המלון שלהם, מלון שטאט-המלין, במרכז העיר.

כמו רוב מדריכי התיירים בעירנו, לבשתי את תחפושת "החלילן מהמלין" שלי.

האגדה מספרת, שכאשר החלילן, שהיה נווד, הגיע לעיר המלין בפעם הראשונה, הוא לבש בגד צבעוני. בתלבושת הזו הוא משך אחריו את העכברושים. כשחזר שוב לעיר, לאחר שלא קיבל את שכרו, ומשך אחריו את ילדי העיר, כבר היה לבוש כולו בירוק.

לכבוד ילדי אור יהודה, לבשתי הפעם את החליפה הצבעונית.

הפגישה הייתה לבבית. הישראלים דיברו היטב באנגלית.

מהר מאד עברנו לשמות פרטיים: אני (הנס), המורה להיסטוריה שליוותה את הילדים (ליה), והמאבטח עב-הגוף שנלווה לקבוצה (קובי).

ביקשתי מהמורה ליה שתציג בפניי את הילדים, לפי שמם וגילם.

המבוגר בין הילדים היה תור, בן 17, והצעירה ביותר הייתה ספיר, בת 12. בסך הכול היו שם תשעה בנים ותשע בנות. ליה הסבירה לי שביהדות המספר 18 מסמל חיים.

אחרי סיור קצר ברובע העתיק של העיר, התיישבנו בכנסייה שמול כיכר השוק, הקרויה על שם ניקולאי הקדוש. את המפתחות לכנסייה קיבלתי מהכומר, לבקשת ראש העיר, במיוחד עבור ביקור המשלחת.

"מי יכול לומר לי מתי נוסדה אור יהודה?" שאלתי.

"1955," ענתה דורית.

"יפה מאד," עניתי, "אבל להבא אני מבקש להצביע לפני שעונים. ומתי נוסדה המלין?"

אף אחד לא ענה.

"871," השלמתי אני את התשובה.

"ואנחנו לא רק ותיקים יותר, אלא גם גדולים יותר, בהמלין יש כמעט 60 אלף תושבים, ובאור יהודה רק כ 40 אלף," הוספתי.

אף אחד לא צחק. כנראה חוש ההומור הישראלי שונה מזה הגרמני.

החלטתי לעבור ישר לסיפור של החלילן, זה תמיד הולך טוב.

"בשנת 1284, הייתה בהמלין מכת עכברושים. ראש העיר דאז הציע פרס כספי גדול למי שיצליח לטפל בבעיה. באותה עת עבר בעיר נווד, שאיש אינו יודע את שמו האמיתי, והוא מוכר רק כ'חלילן מהמלין'. היום היו, אולי, קוראים לו 'מדביר'. החלילן הצליח למשוך החוצה את העכברושים בעזרת מנגינה קסומה שניגן בחלילו. העכברושים קפצו למימי הנהר וייזר, אותו נהר שזורם ממש בסמוך למלון שלכם, וכל העכברושים טבעו למוות. אבל ראש העיר לא שילם לחלילן את שכרו, למרות מה שהבטיח. לכן, בחודש יוני של אותה שנה, חזר החלילן להמלין, והפעם משך החוצה את ילדי העיר. הילדים נעלמו – אין איש יודע לאן. נותרו מאחור רק שלושה ילדים – אחד פיסח שלא יכול ללכת מהר אחרי החלילן, אחד עיוור שלא ראה לאן ללכת, ואחד חירש שלא שמע את מנגינת החליל.

זו, כמובן, אגדה. אבל יתכן שהיא מבוססת על מקרה אמיתי. יש חוקרים הסבורים שבאותה שנה היגרו רבים מבני הנוער של אז מהמלין למקומות אחרים באירופה, למשל פולין וטרנסילבניה, בחיפוש אחר פרנסה."

"הילדים שהיגרו היו יהודים?" הצביעה ושאלה אנסטסיה, הבלונדינית שבחבורה.

"אולי. לא חשבתי על זה. אבל הייתה, כמובן, קהילה יהודית בהמלין. אחת מהן היא גלוקל מהמלין, יהודייה די מפורסמת, שחיה בהמלין בראשית המאה ה-18, וכתבה יומן שמהווה מקור היסטורי חשוב. אני עצמי דובר יידיש, מאחר וכמה מחבריי הטובים ביותר היו יהודים."

המשכתי לסקור את ההיסטוריה של המלין לאורך הדורות, וליה החמיאה לי ואמרה שאני מתאר את זה באופן כל כך מרתק ומפורט, ממש כאילו חייתי בעצמי בתקופות ההן. לבסוף הגענו למלחמת העולם השנייה, נושא שהבנתי שעלול להיות מעט בעייתי, מה גם, שלפני הגעתה להמלין, עברה המשלחת במחנות ההשמדה בפולין. החלטתי שבשלב הזה אנסה לקצר:

"במלחמת העולם השנייה, נכלאו בבית הכלא של המלין קומוניסטים, הומוסקסואלים, וגם יהודים. כולם היו לא רצויים בעיני השלטונות הנאציים. לאחר המלחמה, נשאר בעיר חיל מצב בריטי, שעזב רק ממש לפני שנים בודדות. הם הביאו מבריטניה תליין מיוחד, שהוציא להורג עשרות נאצים (רובם בכלל לא מהמלין), באותו בית כלא. כיום, בית הכלא הוסב לבית מלון. למעשה – זהו המלון בו אתם מתאכסנים!"

"גם אתה היית נאצי?" שאל יואב.

"מובן שלא," עניתי, "מאז סיום המלחמה, הנאציזם אסור בגרמניה. ואני, כמובן, נולדתי הרבה אחרי המלחמה. אני רק בן שלושים!"

סיירתי עם הקבוצה בחלקיה השונים של הכנסייה. ראינו גם שחזור של חלון זכוכית צבעונית, המתאר את סיפור החלילן. (החלון המקורי, מימי הביניים, נהרס בשנת 1660). את מרתף הכנסייה לא הראיתי להם. הסברתי שלשם מותר רק לנוצרים להיכנס.

בתום הסיור בכנסייה, ליה אמרה שהגיע הזמן לארוחת צוהריים, ושאלה אם יש מסעדה כשרה בהמלין. עניתי בשלילה. "גם מסעדה טבעונית זה בסדר," אמרה ליה.

"יש לנו מסעדה טבעונית אחת בעיר," עניתי, "ממש פה, מול הכנסייה, אולי ראיתם אותה בדרך: ממלכת החומוס של לילה וחאלד, ששייכת לזוג פלסטינים נחמדים מאד. הכול שם טבעוני, אורגני, טעים וזול. ואחרי הארוחה יש לנו את ההפעלה המיוחדת שהכנתי, שאני בטוח שהילדים ייהנו ממנה."

אחרי שכולם סיימו לנגב חומוס, הסברתי מהם כללי המשחק שהכנתי – שמבוסס על מנהג המליני עתיק. כל משתתף מקבל חבילה של מדבקות צהובות, שנועדו להדבקה על הבגד. ראשונים יענדו מדבקה המבוגרים, כלומר ליה, קובי, ואנוכי. עד ששלושתנו נסיים להזמין ולשתות את הקפה שלנו ולשלם את החשבון במסעדה, על הילדים להתפזר ברחבי העיר – אבל רק בתוך האזור התחום בכביש הטבעת, שממוקם היכן שהיו בעבר חומות העיר העתיקה. וגם לא מומלץ לשהות ברחוב שפעם היה קרוי בונגלוזנשטראסה, והיום הוא הקצה המזרחי של רחוב קופמאנסהוף, כי זה המקום שממנו, על פי האגדה, נעלמו הילדים. אחרי הקפה, המבוגרים יתחילו לחפש את הילדים ולתפוס אותם. כל ילד שייתפס ישים על חולצתו מדבקה צהובה, ויצטרף לתופסים. עד שיישאר רק ילד אחד שלא נתפס, והוא יזכה בפרס – חליל אמיתי עשוי כסף." וכאן הוצאתי מתרמילי חליל כזה, והראיתי לילדים. "ועכשיו – להתפזר ולהתחבא!"

הילדים רצו לכל הכיוונים במצהלות שמחה.

בזווית עיניי עקבתי אחרי ספיר.

"אתה בטוח שזה לא משחק מסוכן?" שאלה ליה.

"אני עושה את זה עם כל הקבוצות שאני מדריך," השבתי, "עד עכשיו לא היו שום בעיות. איך אתם אוהבים את הקפה שלכם? עם חלב שיבולת שועל, או חלב קוקוס?"

בלב הולם צעדתי אל תוך הכנסייה הדוממת.

משהו זז מאחורי אחד הספסלים.

"אני רואה אותך!" הכרזתי.

הילדה התיישרה והחלה לנוע בזריזות לכיוון המדרגות.

ספיר.

עיניים כחולות. שיער ארוך דק, ישר, שחור כמו הלילה, גולש על חולצת בטן לבנה.

זוג ניצני שדיים, קטנים, חצופים, בלי חזייה – כי לא צריך. כל כך שונה מכדי החלב הענקיים והדוחים שיש לנערות הבוגרות יותר, הנראות כמו נשים.

מכנס שחור והדוק, ומן הכיס האחורי מזדקר פלאפון, המאיים ליפול מתוכו בכל רגע.

היא שלחה בי מבט מתגרה, ונעלמה במורד המדרגות המוליכות אל המרתף האפלולי.

מרגש.

הדלקתי את האור במדרגות, וירדתי לאט ובזהירות. אין מה למהר. מהמרתף הזה אין כל יציאה.

החדר היה, למעשה, מחסן. ספרי קודש על מדפים, גלימות כהונה, שולחנות וכסאות מתקפלים, קטורת. בקצה החדר היו שלושה ארונות קבורה חדשים, מדיפים עדיין ריח של עץ אורן טרי, מוכנים לקלוט שלושה קשישים מהקהילה שימיהם ספורים. אחד מהם היה מעט פתוח, כדי סדק. סגרתי אותו בנקישה רמה והתיישבתי עליו במהירות. מתוך הארון בקעו צעקות חנוקות בשפה שלא הבנתי. חשתי את תנועותיה של הילדה ואת דפיקותיה על מכסה הארון, וזה העביר דגדוגי עונג בישבני.

כעבור דקה, הצעקות הפכו ליבבה חלושה, ואחרי דקה נוספת, גם זה פסק.

פתחתי את הארון. ספיר הכניסה אוויר מלוא ריאותיה וניסתה להתיישב.

מיד הדפתי אותה כלפי מטה, כיסיתי את פיה ביד אחת, ובידי השנייה אחזתי בגרונה וחנקתי אותה. עורה הלבנבן והמנומש קיבל גוון כחלחל, תנועותיה דעכו, ובתוך זמן קצר לא נותר בה אות חיים. עיניה הכחולות היו קרועות לרווחה ואישוניה מורחבים, כאילו ראתה בשניות חייה האחרונות את השטן בכבודו ובעצמו.

סגרתי את הארון בשקט, עליתי למעלה, כיביתי את האור, נעלתי את הכנסייה, ויצאתי לכיכר לחפש את שאר הילדים.

פתאום נזכרתי בפלאפון. חזרתי לקחת אותו. הגופה עוד הייתה חמה. הוא נשלף בקלות יתרה מהכיס האחורי. כיביתי אותו ושמתי אותו בתא פנימי של התרמיל שלי.

השמש כבר החלה לשקוע, כאשר עשרים בני אדם עם מדבקה צהובה נאספו בכיכר. תשעה נערים, שמונה נערות, ליה, קובי, ואנוכי.

"מי חסר?" שאלתי. "ספיר," ענתה ליה. "יפה מאד," עניתי, "מגיע לה פרס – חליל הכסף!" הוצאתי את החליל מתרמילי ונפנפתי בו בעליזות. "צלצלי אליה, שתגיע," הוספתי.

"היא לא עונה!" אמרה ליה.

ליה, קובי, ואנוכי ליווינו את הילדים חזרה למלון, ומיד אחר כך הלכנו שלושתנו לתחנת המשטרה בצנטראלשטראסה, כדי לדווח על היעלמותה של ספיר.

"המשטרה פה מאד יעילה," אמרתי כשיצאנו מהבניין, "אני בטוח שעד מחר בבוקר ימצאו את ספיר."

אם מבט היה יכול להרוג אותי, אולי זה שנתן בי קובי היה עושה זאת. ליה נמנעה מלהסתכל לכיווני, ומדי כמה שניות מחתה את עיניה ואת אפה בממחטת נייר.

אחרי שנפרדתי מהם בפתח המלון, חזרתי לדירתי השכורה, שהיא ביתי השני בהמלין.

בחצות הליל, לבוש בבגדים בצבע ירוק כהה, ועם תרמיל גב גדול בצבע תואם, חזרתי לכנסייה.

את ספיר הכנסתי לתרמיל, והתחלתי ללכת לכיוון המערה שלי, בגבעות שממזרח לעיר. הילדה הייתה קלה כנוצה. בתוך שעתיים הגעתי למערה, ביתי הראשון בהמלין.

די היה בשלט ששמתי לפני שנים בפתח – "זהירות, אין כניסה, באיסור מוחלט. חשש מקדחת המערות," כדי להבטיח לי פרטיות מלאה. בכל זאת – גרמניה.

אלף שנה אני חי במערה הזו. לסירוגין. נודד בין ערים שונות בגרמניה וברחבי אירופה. הרי, אם אתעכב במקום אחד יותר מדי זמן, יתחילו לתהות איך אני נשאר תמיד כמו בן שלושים. להמלין אני חוזר בערך פעם במאה שנה, כשכל מי שהכיר אותי כבר בטוח מת.

ב 1284 אכלתי את המוחות של כל ילדי העיר (למעט שלושה): התקופה המאושרת ביותר בחיי. זה הספיק לי למאה שנה. אבל כשאני אוכל מוחות של ילדים מערים אחרות, זה לא מרגיש אותו דבר. אין את זריקת המרץ והאנרגיה שמספק מוח המליני צעיר. כשאני אוכל מוח של ילד פריזאי, רומאי או ברלינאי, אני מרגיש – ובכן – כמו זומבי. זה פשוט לא זה. נותר רק לשרוד, איכשהו, עד שאחזור הביתה להמלין.

לכל עיר עתיקה בעולם יש את האל-מת שלה. ללונדון יש את ידידי הוותיק ג'ק המרטש. לפריז – את הגיבן מנוטר דאם. לבראשוב שבטרנסילבניה יש את הרוזן דראקולה. לירושלים – ישו, כמובן… וכן הלאה. ולהמלין, יש אותי, החלילן. אני חלק מהעיר, והיא חלק ממני. תמיד, אחרי שנות הנדודים, אני חייב לחזור הביתה להמלין.

אבל, בשנים האחרונות עליתי על תגלית מופלאה:

כשגרתי כמה שנים בעיר קטנה בפולין ששמה קלוואריה זבז'ידופסקה, סוף סוף הרגשתי שאני כמעט חי: מוחות הילדים שם היו מרעננים בהחלט. ואז התברר לי, שהעיר הקטנה הזו היא אחת מחמש הערים התאומות של המלין. מסתבר שזו התוצאה של ברית ערים תאומות!

לכן, קל להבין באיזו התרגשות פתחתי את הגולגולת של ספיר.

היום, פתיחת גולגולת זו מלאכה קלה – לא כמו פעם: יש מסור חשמלי. וכאן ביער, בלילה, אין מי שישמע אותו.

אחרי שסיימתי את הכול, וגם ליקקתי בתאווה את הקרומים והנוזל שנשארו דבוקים לצד הפנימי של עצמות הגולגולת, עצמתי עיניים ונאנחתי בסיפוק.

אני חושב לעבור לגור באור יהודה!