אם אינני אדם
הוא היה מודע לחלוטין לגופו היושב במערה בשיכול רגליים, אך הרגיש כאילו אין פיסת הבשר הזו נוגעת לו במיוחד עת הניח לתודעתו לשוטט במחוזות אחרים.
הייתה זו פריווילגיה השמורה למפסידים, שכן דרך המנצחים היא לרוץ לעבר הקרב הבא, לתור אחר ניצחון נוסף בו יוכלו להתהדר. לא כך המפסידים, שמשנקטעה ריצתם יכולים הם לעצור ולהרהר, לשקול דברים מחדש, להפיק לקחים.
אם היה מישהו בעולם שהיה ראוי לפריווילגיה זו השמורה למפסידים הוא הרגיש כי הוא זה, שהרי לא רבים נחלו תבוסה מזהירה כמו זו שלו. אך האם עוד נכון היה למדוד אותו על פי דרכם של בני האדם?
המחשבה ניקרה במוחו במרוצת השנים. אמנם לרוב אין יצור מסוגל לעקוב אחר השינויים המתרחשים בו עצמו בעת התהוותם, אך לעיתים ניתן לזכות לרגעי חסד בהם נקרע מסך כלשהו והתודעה מתבוננת לאחור ואומרת 'אחח, מרחק רב הלכתי'.
אולם הוא היה לרוב מהמנצחים, או לפחות מהשורדים. לא היה לו פנאי להעמיק את אותה התבוננות.
אין זאת שלא הפסיד מימיו, שכן אין בנמצא אחד שלא נחל תבוסה מעודו, אך מעולם לא הרגיש כי הייתה תבוסתו מוחצת כל כך. כעת, מתוך ריקנות האובדן, היה לו זמן להרהר. כעת יכול היה להקדיש מחשבה לדרך שעבר ולהבין את המקום בו נמצא כעת.
האם הוא עוד חלק מעולמם של בני האדם או שמא הפך כבר ליצור מסוג אחר?
הוא ישב בחשכת המערה והרהר בעקרונות המבדילים יצור אחד ממשנהו. חשב מהם העקרונות המבדילים את האדם מן החיה, המבדילים את האדם מן האלים.
העיקרון הראשון שניסח היה עיקרון המודעות, והדבר נסך רוגע מסוים לתוך קלחת הרגשות העצומה שאיש מבחוץ לא היה יכול לזהות, אילו היה מי שיביט בפנים הדוממות כפסל.
אמנם לא היה לו ביטחון בעובדת היותו אדם, אך הוא טרם הידרדר למדרגת החיה. על אף שבתהפוכותיו המייסרים ניקרו לו הזדמנויות רבות בהן יכול לאבד את שפיותו, כמו שראה שקורה לרבים אחרים, הוא ידע כי עדיין יש לו אחיזה בגרעין שהיה נפשו. היה זה גרעין חלקלק, רטוב מדם ודמעות, אך עדיין היה זה הגרעין הפשוט של עצמיותו. הוא עדיין היה שם.
הוא זכר איך כמעט נטרפה דעתו כאשר נאלץ להרוג את אביו במו ידיו, ארורים יהיו השדים כולם על שהביאו אותו לידי כך, ארור יהיה הורקס, אך היה זה כבר זיכרון רחוק. הפצע לעולם לא יחלים בצורה מוחלטת, זאת ידע, אך עבר כבר השלב בו איים הדבר על יציבותו הנפשית.
משנוכח כי אכן לא הדרדר למדרגת החיה תהה האם הגיע למדרגת השד. הרהר באלו הממליכים עצמם לאלים בעודם ממצים את כוחות חייהם של בני האדם.
האם הוא שונה מהם לאחר שלמד את רזיהם?
הוא הרגיש את הכוח זורם בתודעתו, כוחות חייהם של מאות אנשים השמים בו את יהבם. הכוח התנחשל דרכו והעניק לו את הרחבת התודעה באמצעותה התנתק מגופו הגשמי. אין זאת שלא היה מחובר לגופו יותר, אך הוא היה כבר הרבה יותר מאשר גופו בלבד. בעוד זרועות גופו יכלו להגיע למרחק של חצי מטר, תודעתו הייתה מסוגלת לפעול במרחקים עצומים. לו רצה, יכול לראות למרחקים עצומים כאילו נכח שם בגופו.
אך הוא לא הרגיש עצמו כאחד השדים או האלים שנואי נפשו.
כך ישב במערתו ונתן לזמן לחלוף בעוד תודעתו משוטטת באיים אחרים ורואה את צרותיהם של בני האדם.
הוא ישב שם בדממה עד שניסח את העיקרון השני, עיקרון הרגשות המבדיל בין בני האדם לאלים.
אין זאת שסבר כי האלים אינם בעלי רגשות. בניגוד לרוב בני האדם, הוא ידע את האלים. הוא שירת אותם, לחם בהם, שתה איתם, הלך בחברתם. הו, הוא הכיר את היצורים המתועבים האלו יותר ממה שהיה חפץ להכיר, אם כי ידע כי לעולם לא יכיר מספיק את צפונותיהם בנות אלפי השנים שאולי אבדו לנצח.
אך הוא הכיר אותם מספיק כדי לדעת את רגשותיהם, וכל מה שראה שם היה שאפתנות וחמדנות, תאוות כיבוש ורצון לעצמה. היו שם גם הססנות וחשש, מתח והתרוממות רוח, אך אלו היו כולם רגשות משניים שתמכו במטרה הסופית. האלים כולם הונעו מתוך רצון אינסופי בשררה. הם לא ינוחו עד כי יהיו הכל נתונים למרותם.
לא זה הדבר שראה כאשר בחן את נפשו שלו. הוא מאס בכל אלו והרגיש כי הם חונקים את קיומו. העובדה כי פזורים ברחבי הקיום אנשים התולים בו את תקוותיהם הייתה כעול על צווארו. לא היה לו חפץ בשלטון או שררה. אולי חלם על אלו כשהיה צעיר יותר, אך לא עוד. כבר שנים רבות שאין הוא רוצה בכך.
רוחו הייתה מודעת לזאבים שנכנסו למערה כעת, מרחרחים את האוויר ומתקרבים לאיטם לגוף הקפוא כפסל. הם היו חמישה ונראה כי ידעו ימים טובים יותר. אולי הרעב הוא שהניע אותם לחפש טרף כל כך גבוה בהרים, לא היה לו ממש אכפת.
הוא עיצב את האנרגיה הזורמת דרכו, משתמש בכוחות החיים על מנת לזרוע מוות. הסלעים קרעו את בשרם, שברו את עצמותיהם ובקושי השאירו להם שהות לפלוט יללת מוות אחרונה בטרם נדמו לעולם.
נדרשו לו כשתי פעימות לב על מנת לבצע את הדבר. עד כדי כך היה מיומן כבר בשימוש בכוחות הבריאה. כמובן לא מיומן כמו הקוראים לעצמם אלים, אך לו לא ניתנו אלפי שנים לשכלל את כישרונותיו. הוא נאלץ ללמוד תמיד כשגבו אל הקיר.
הוא הביט בפרווה הצבועה בדם מבצבצת מבין הסלעים וחשב כמה קל וטבעי בשבילו הוא ההרג. מה היה חושב על זה אחיו עדין הנפש, שנטל חיים רבים מספור מכורח הנסיבות, אך כל אחד ואחד מהם הותיר את רישומו על לוח ליבו. בזה כנראה דמה יותר לאלים, שאכזריותם התכליתית לא ידעה סוף. הלוואי והיה דומה יותר לאחיו.
דממה שררה שוב במערתו וכעת הייתה כניסתה חסומה. הוא יכול לחזור להרהוריו בלי לחשוש שמישהו יפריע לו. לא שהיה סיכוי גדול שמישהו יבקר במערה הספציפית הזאת, שכן אויביו הניסוהו הרחק מארץ נושבת והכפר הקרוב ביותר היה במרחק של לפחות חמישה ימי הליכה.
תודעתו העמיקה בעיקרון השני, באמצעותו ניסה לשים את אצבעו על המבדיל בינו לבין יצורים אחרים המנתבים את כוחות החיים של הבריאה.
הם אכן עשויים להרגיש, האלים, אך מנעד רגשותיהם צר הוא. כל תחושה הקיימת בהם הרי היא תומכת בשאיפתם האחת והיחידה לעצמה. הרגשות שלו היו אחרים. הוא ידע כי בתקופות שונות של חייו פעל ממגוון רגשות, שרק מעטים מהם היו קשורים בדרך כלשהי לרצון להשיג עצמה.
הוא זכר את ימי בחרותו, עת הלך בעולם פעור עיניים וגילה איים חדשים, עולמות מלאים במראות מופלאים. זכר את הקסם שהילך עליו עת נתקל במחזה לא ידוע, עת דיבר עם אדם חדש בו מצא נקודה של עניין. הוא מצא עניין באנשים רבים בצעירותו. בעיני רוחו יכול עוד להיזכר בשוק הגדול של אוקלטה, שריחות התבלינים שלו נקשרו אצלו לתחושת החופש האמיתית שחווה שם לראשונה.
סקרנות. זו הייתה המילה שחיפש. זהו הרגש שהניע אותו בתקופות רבות של חייו, עת רצה לראות הכל, לגלות מחוזות חדשים, להאדיר את ידיעותיו. איזו סקרנות יודעים האלים? איזו סקרנות קיימת ביצור שכל תכליתו לרמוס תחת מגפו את הקיום בכללותו?
אך אם הסקרנות היא השומרת על אנושיותו הרי שכבר לא היה בטוח בכלל שעדיין ראוי הוא להיקרא אדם. הוא חיפש בנפשו את הסקרנות, את ניצוץ העניין הנקי שזכר מעברו, וראה רק ריקנות עמומה. במובנים רבים מאס כבר בעולם ובמה שהיה לקיום להציע, העייפות והציניות הכריעו לבסוף את להטו. הוא נדרש למצוא רגש אחר.
הוא שלח את תודעתו, משתמש בתורת 'הצפייה' שלמד בימי חורפו, מפגין ביכולת זו רמת שליטה שמורהו הזקן ככל הנראה לא היה מאמין לעולם שאי פעם יגיע אליה אי מי מתלמידיו. באמצעות ניתוב כוחות החיים הביט בעולמם של בני האדם, מנסה לזהות מהם הרגשות המובילים אותם. מהם הרגשות המניעים אותם להמשיך הלאה.
האם יזהה רגשות אלו גם בקרבו?
הראשון לעלות היה הפחד. הוא ראה אותם עובדים בשדות, חוששים לרעוב למוות בחורף הקרוב. ראה אותם משלמים מיסים ומשלימים עם עבדותם הנצחית, שכן כך לפחות לא סבלו מעינויי הגוף. התבונן לעומק וראה את הפחד מכרסם אפילו בקרב החזקים ביותר. אציל הפוחד מערעור מעמדו. מלך החושש ממלחמה קרבה.
אך לא ייתכן כי הפחד הוא המבדיל בין אלים לבני אדם. הוא הכיר את האלים, אולי טוב יותר מכל אדם שחי אי פעם. גם אם לא היה זה מחזה נפוץ במיוחד, גם אם ידעו להסתיר זאת היטב, האלים ידעו פחד מהו. את הבזק העיניים הבורחות הצידה, הנסגרות מעט כמו לפני מהלומה, היה ניתן למצוא גם בקרב אל אם הלה חשש מהשמדה או פגיעה משמעותית. במו עיניו ראה זאת כאשר חזה בהשמדת גופו האמיתי של טריון, הגאה שבאלים.
לא, לא הפחד הוא המבדיל בין בני האדם לאלים.
הוא חזר להתבונן.
הזמן חלף, אך הוא ניצב במקומו בעוד המראות המשיכו לזרום לתודעתו. סוחר ממולח המרמה סוחר אחר על מנת להרוויח כסף לקניית סוס חדש. טבח הטורח במשך יום שלם על סעודה מפוארת של אציל מקומי. בחור המוכן ללחוש לנערתו כל מה שתאבה לשמוע על מנת שתתרצה לו.
התאווה, האם זו היא?
אין ספק כי התאווה הייתה נוכחת בחיי בני האדם, במידה רבה מזו שבה היו מוכנים להודות לרוב. הם כיסו אותה בגינוני טקס ובפלפולים משפטיים, אך היא תמיד הייתה שם מאחור, אורבת ומנחה, מכוונת את היד החותמת על מכתב רשמי ארוך ומכובד, מתערבת אפילו בשיקול הדעת הפשוט והיומיומי.
האלים לא ידעו תאווה, אך הוא ידע. אולי בזאת נבדל הוא מהם?
הוא חזר להביט בליבו פנימה וחיפש את התאווה, אך התקשה למצאה כעת. מחשבות עלו בו על מאכלים ערבים וחדוות הזיווג, אך כל אלו היו ממנו והלאה. הוא ניסה לעורר עצמו במחשבות על מאכלים שידע כי אהב בעבר ועל נשים יפות שהכיר, אך הרגיש כי יצרו נותר בתרדמתו.
לא היה לו ברור האם נעקרה ממנו התאווה לחלוטין או שמא רק רחקה ממנו בגלל טרדותיו והתלאות הרבות שפקדו אותו. חששו התעורר מפני האפשרות הראשונה, מפני האפשרות שדמה כל כך לאלים שהרסו את חייו.
במהירות המשיך לחפש, מנסה להיאחז בתחושה אחרת, למצוא רגש אחר המבדיל אותו מן האלים וקושר אותו לבני האדם.
נפח החובט בפטישו על הסדן, כהן נושא את ידיו לפני עדת מאמיניו, אב המדריך את ילדיו מהי הדרך הנכונה לזרוע את גרעיני החיטה, נערה בוכה על אהבתה הנכזבת.
זה הלם בו פתאום.
זמן רב עבר מאז הונע בעקבות פחד או תאווה, אך זיכרון האהבה עוד היה בהיר בעיני רוחו.
הוא חשב על ליסנדרה שלו, זקופה וגאה, שערה כמו הלילה ועיניה מחייכות תמיד. ליסנדרה שקולה צלול ונעים, שכל רואיה נכבשו מיד בקסמיה העדינים.
אך המחשבות הביאו איתן גם את הכאב.
זיכרונות על ליסנדרה שלו כפופה וחבולה, שערה מלוכלך בבוץ ודם ועיניה כבויות. ליסנדרה שקולה סדוק מכאב ובושה, שכל רואיה ידעו כי איבדה את רצון החיים.
הזיכרונות הביאו איתם את הכאב, אך גם את ההקלה, שכן היה לו ברור שעדיין קיימת בליבו אותה אהבה. גם אם יפלו השמיים והריק יטרוף את האיים כולם, גם אם יבוא הקץ על ממלכות בני האדם, לעולם לא יחדל לאהוב את ליסנדרה שלו. הוא ידע כי זו אמת בזכות הדמעות שירדו על לחייו הקפואות כאבן, זולגות על סנטרו ונופלות בטפטוף איטי.
בזאת נבדל הוא מן האלים, אותם יצורים שאינם יודעים אהבה מהי. זוהי התובנה שביטא בנסחו את העיקרון השני.
אך עד כמה שרצה לשכנע את עצמו כי עודנו אדם, לא יכול להתעלם מן העיקרון השלישי שהתגבש בתודעתו. עיקרון העוצמה.
הוא הרהר בדרך הארוכה שעבר מאז עבד בחוותו של אביו, עת שירתו בנאמנות אל עריץ. זה נראה כאילו התרחשו הדברים בחיים אחרים, כמעט כאילו היו אלו זיכרונות של אדם אחר.
מחשבתו נדדה לקרבותיו הראשונים, למורה שהפך את עולמו על פיו, הסיר את מסך השקר מעל פני האלים. האדם שרמז לו לראשונה על קיומם של כוחות עצומים הפועלים בעולם ללא שיוכלו הכל לראותם.
וכעת הוא שולט בכוחות אלו ברצונו, אותו רצון שחושל במבחנים רבים מספור.
הוא התמקד בתחושת הכוחות הזורמים דרכו ותהה האם צדק מורהו הזקן כאשר טען כי רצון הבורא היה כי כל אדם ישלוט בכוחות חייו. האם ייתכן עולם בו כל אחד מסוגל לבצע פלאים?
הוא כנראה לעולם לא יידע, שכן הבורא היה ואיננו. קרוע לרסיסים בידי אותם משרתים תאבי שררה שהמליכו עצמם על פיסות גופתו.
הכוח שהרגיש כעת, הדברים שיכל לעשות באמצעותו, קשה היה לתאר את החוויה כאנושית.
אמנם אנשים רבים נבדלים זה מזה ביכולותיהם, ניתן למצוא אנשים בעלי כישרונות ייחודיים, אך לרוב מדובר בהבדל כמותי. אדם אחד הוא חזק יותר, אדם שני בעל זיכרון יוצא דופן.
הכוחות שעמדו לרשותו חרגו מגבולות האנושי, הייתה בהם איכות אחרת.
אילו ניצב הוא בנעליו של הבורא, לא היה מעלה על דעתו להפקיד כוח שכזה בידיהם של בני האדם. החורבן הנלווה לכוח כשהוא נמצא בידיהם של קומץ אלים היה טיעון מכריע לדעתו לכך שסכנה טמונה בפתיחת מאגרי הידע לכל דורש.
בית משירם של האלפים מטלוריאן עלה במחשבתו, מתנגן בראשו כמעט כאילו היו שם איתו, שרים בקולותיהם מלאי החיים.
שלושה הם חטאי הנוטרים
כי בגדו באדון שהכל הטרים
הביאו הריק לתוך היכליו
שואפים הם עוד לאכול מכליו
מה נעימים היו אלפים אלו, באיזו עדינות ומילים עקיפות הצליחו לבטא את המכוער וההרסני, שהיה כל כך לא טבעי להם. מה נכספה נפשו להסתובב פעם נוספת בגניה הכסופים של טלוריאן ולהנות מאור הכוכבים המאיר על דמויות אצילות אלו, לשמוע את שירתם מעוררת ההתפעמות מהדהדת בעמקים השמורים.
כמובן שאם אי פעם ידרוך שם שוב ינסו ככל הנראה להורגו. זה עוד בלי שידעו לאן לקחו אותו השנים, לאיזה יצור התפתח להיות. הוא תהה אם היה עולה הדבר בידם למול הכוח שרכש עם השנים. הם היו מנסים בכל מקרה, זאת ידע.
לו רק יכול היה להיות מן האלפים המתבודדים. לחיות את חייו באותו מקום קסום, אותו טיפחו האלפים במשך אלפי שנים.
הוא שיווע להיות אלף, שכן עתה היה ברור לו כי אינו אדם.
העיקרון השלישי, כעת כבר בהיר במוחו, לא השאיר מקום לתהייה. עוצמתו חרגה מזו של בני האדם ואין הוא יכול עוד להימנות עימם.
אך הוא גם לא היה אלף, בכך לא היה כל ספק.
מה מהותו אם כן? איזה מן יצור היה הוא כעת, לאחר כל מה שעבר?
בעודו יושב ומהרהר, ניקר במוחו שיר אלפים אחר שזכר משהותו בטלוריאן.
על יסוד הרוח ועצמת הבשר
עת נבעו במחשבת השר
חיים שכלל ושפלים הגביה
ניצוץ הכוכבים באדם הביע
במהרה הבין מדוע עלה בדעתו דווקא שיר זה, המתייחס למוצאם של האלפים הנעלים מבני האדם קצרי הימים. זכר את הסברו של פאנדגלאן למילות השיר שנראו לו סתומות בתחילה.
האם גם הוא, כמו האלפים או האלים, היה כעת יצור מסוג חדש? האם היה הוא ברייה בפני עצמה שטרם הייתה כמותה?
כן, כך נראה לו. לא הייתה דרך אחרת לראות את הדברים.
אך איזה מן יצור הוא כעת? מהי תכליתו?
מסעו הרוחני המשיך בעוד העולם שוטף סביב מערתו הדמומה. אם ישב שם יום או שנה, אפילו הוא לא היה יכול להיות בטוח. בהתכנסות זו, ניסח את מהותו החדשה, את תכליתו.
שלושת העקרונות, זאת הבין כעת, לא רק הבדילו אותו מן החיה, האדם או האל. על פי העקרונות שניסח ניתן גם להגדיר את היצור החדש שהוא, הרי מהי מהותו של כל יצור אם לא סך הדברים בהם נבדל משאר הקיום.
בשלבו אותם יחד, קיבל את התמהיל הייחודי שייצג את המהות אליה התפתח בכל אותן שנים שעברו עליו. מהות שתנחה אותו כיצד להמשיך במאבקו.
ראשון היה עיקרון המודעות. עדיין היה מחושב, עדיין הייתה בו היכולת לפעול בצורה אסטרטגית ותככנית. הוא לא יידחק באבלו להתנהג כמו חיה חסרת זהירות. רוחו הייתה חסונה ואדירה מאי פעם. אם אויביו טרם הצליחו לשבור אותה עד היום חרף כל ניסיונותיהם, הם כבר לא יצליחו לעולם.
כזה היה כעת, יצור בעל רוח עמידה, איתנה.
שני היה עיקרון הרגשות. מנעד רגשותיו לא היה רחב כבר כמו זה של בני האדם, אך עדיין היה רחב מזה של האלים. בכל עת בערה בו שלהבת האהבה והגעגוע לליסנדרה הנאווה. רגש זה ינחה את מעשיו, אכזריים ככל שיהיו, ויתעתע באויביו העוצמתיים ביותר. כיצד יכולים השואפים לעוצמה לשער מה יעשה יצור הפועל מתוך רגש כה זר להם? הוא יקריב את העולם על מנת להחזיר אליו את ליסנדרה שלו, חשב בצורה לא מטאפורית בכלל.
כזה היה כעת, חדור ביעד אהבתו כחץ שלוח שאין לו עוצר.
שלישי היה עיקרון העוצמה. כוחו היה רב, הרבה מעבר למושגיהם של בני האדם. הוא אמנם השתווה בקושי לפחותים שבאלים, אך זו הייתה מגבלה טכנית בלבד. כעת, משידע את נתיבי הכוח, דבר לא ימנע ממנו לצבור עוצמה נוספת שתשרת את מטרותיו. מיומנותו תלך ותגבר, מאמיניו יתרבו ואנרגיית חיים עד אין סוף תזרום בתודעתו.
כזה היה כעת, עוצמה המתגברת והולכת בהתמדה.
כך היא מהותו, עמיד, אוהב, עוצמתי.
כעת, משהבין את מקומו, הגיע זמנו לפעול. הוא שלח את תודעתו על פני האיים, נוגע במאמיניו. מסייע לזה במטרה שעלתה בקנה אחד עם רצונו, מנחה את זה כיצד להרחיב את השפעתו. הכל חלק מתוכנית גדולה שהלכה ונרקמה במוחו כל אותו הזמן.
הוא ילך ויגדל ויפרע מכל אותם השדים הארורים שטימאו את העולם בעצם קיומם. הוא עוד יצחק בהנאה כאשר יתעלל בגופו האמיתי של 'החולם' על כל מה שעשה לליסנדרה שלו.
לא יהיה חזק ממנו ברחבי הקיום כולו. אלים שוטים, הקימו לעצמם אויב שלא ידעו את מהותו ותכליתו. הם ייקח לעצמו את מטרתם וישתמש בכוחם על מנת להגשים את שאיפותיו.
הגוף פתח את עיניו, הגפיים התנערו קלות, הפה חייך חיוך מסוכן.
אלים מסכנים, הם לא יודעים איזה יצור בראו.
