אזהרת טביעה

היא תמיד רצתה לשחות, כשהייתה צעירה, לפני שהיה לה את העור שלה. היא והאחרים גדלו כך, במושבה קטנה לא רחוק מהים. עיניהם כחולות תכולות, רק מחכים להתבגר. כשיתבגרו עורם יגדל ויוכלו להצטרף להוריהם במסעותיהם בים, לנדוד ממקום למקום, להתעטף בקצף הגלים ובקרירות המים. לראות את המראות הרחוקים, לשחות מחוף לחוף.

ועורה גדל, עם השנים. עיניה שחורות כאשר היא מתעטפת בו, רואות במצולות. הגלים קרירים והמים עמוקים והיא שוחה ושוחה ושוחה. עם אור הבוקר היא עולה, ומשילה את עורה, אפור וחלק וקריר כמו המים בהם שחתה. היא מצאה לעצמה דירה כשהתבגרה. הגיע הזמן להיות עצמאית, אמרו לה. מבוגרת מכדי להיות ילדה וצעירה מכדי להיות בוגרת. שכר הדירה הנמוך במודעה משך את עינה, חמש דקות מהים, אוטובוס לאוניברסיטה מהתחנה הקרובה.

היא מניחה את עורה בעדינות בקופסא, ארוז כצעיף תחרה יקר ושמור. עורה קר ואפור, נח וממתין לה. בימים היא לומדת באוניברסיטה. כך אמורים, ללמוד מקצוע, תואר ראשון ואולי גם שני. כך כולם עושים, מסתבר, גם מי ששוחה בלילה מתחת לקצף הגלים. בערבים היא עובדת, כי ככה צריך. קצת ממלצרת, קצת שיעורים פרטיים. היא מלמדת שחיה בבריכה בימי שישי.

המים הללו צורבים בעיניה, מלאים כלור ושאר חומרים. לא כמו מגעם המלטף של המים המלוחים על עורה האפרפר. היא מלמדת ילדים ומבוגרים, הם ללא עור שממתין להם על מדף. הם לא יודעים, לא מרגישים בחסרון. כיצד תרגיש בחסרון דבר שמעולם לא הכרת? סודיות תמיד הייתה חלק מחייהם של הסלקי, ילדי הגלים.

שנה אחת לפני סיום הלימודים, היא חוזרת לדירה. הדלת פתוחה מעט, הסלון מבולגן, הטלוויזיה חסרה. הבהלה לופתת אותה בעודה נחפזת לחדרה.

חסר. נעלם. נגנב. נשדד.

העור האפור שלה, הקריר כגלים בשעת חצות, נגנב, נלקח. הים שבתוכה שוצף וגועש וגודש וזועם וכועס. היא מרגישה עירומה פתאום, יותר מאשר חשה כל חייה. היא עוזבת הכול. מעבירה את ימיה בין עבודה לחיפושים. כיצד ניתן למצוא דבר שאיש אינו יודע מהו? היא מרגישה בתוכה תמיד את קריאתו של הים. קורא לה, מחכה. הים סבלני, אך היא מעולם לא הייתה.

היא זועמת. בחלומותיה היא רואה סופות, גלי ענק שמטביעים ספינות. היא רואה את עצמה מטביעה ילדי אנוש במי הבריכה. היא זועקת מתסכול, מהאדמה שכובלת אותה כך.

היא שמעה סיפורים על אבותיה הרחוקים, בעברם הקדום, אשר היו מושכים בני אנוש תמימים אל המים. מפתים אותם, משלים אותם בהבטחות לאהבה וחזיונות על סף המים. משתמשים בהם, זורקים אותם, מטביעים אותם במימי המצולות הקפואים. היא תמיד חשבה שהסיפורים הללו תלושים כל כך, מנותקים מהמציאות. היא מבינה יותר טוב עכשיו, חולמת את הסיפורים האלו עכשיו. היא תוהה מה קרה לאבותיה הקדמונים, אילו חטאים נעשו להם שגרמו להם לזעם הזה, לרצון הזה להשמיד ולהרוס. לנקום. החלומות שלה רדופים בשלדי ספינות נרקבים, בפרחים הצפים על פני המים, בגופות מאהבים נסחפות. היא מרגישה את הקור בחלומותיה, חודר עמוק, מתיישב סביב עצמותיה. משתק.

בחיפושיה היא מצאה אותו. את ניל. הוא סבלני ואוהב וחייכן וכל כך אוהב אותה. הוא אוהב לדבר, ולא אכפת לו למלא בשבילה את הדממה. הוא מחבק ואוהב, והם שוכבים יחדיו ערים עד השעות הקטנות של הלילה. שיערו שחור ומעט גלי, ועיניו תכולות כחולות, עמוקות כמו הים, הן מגיעות עם אזהרת טביעה.

הוא צייר. לא במקצועו. יש לו מקצוע מכובד, קלאסי. הוא מנהל קרנות צעיר, עובד בשביל אנשים אחרים עם שאיפות גדולות וחיוכים מזויפים. יש לו חיוך יפה, אמיתי, לא כמו לשאר אנשי היבשה. כשהוא מחייך, חיוכו רחב ומאיר את עיניו. הוא קנה לה שמלה כחולה כמתנה, פעם אחת. יש לו חליפה מחויטת ועניבה תואמת, וביחד הם נראים כמו זוג מלכותי, כסף ישן. זאת אשליה של עושר, אבל היא מבינה אותו. ידו על מותנה עדינה ורכה בעודם פוסעים באירוע. היא נתלית על זרועו בעודו מציג אותה לשותפיו בעבודה. זה לא תמיד היה כך, הוא מספר לה. לא תמיד הייתה לו עבודה מסודרת וחליפה ואישה יפה שנשענת על זרועו. הוא נהג לטייל הרבה, הוא מספר לה. איש העולם הגדול, הולך מפה לשם ומחפש את החיים עצמם.

איך היית אם היית חי פעם? היא שואלת אותו, וברקע מבעבעות מחשבותיה על אבות אבותיה הנוקמים. אני? הוא שואל. אני הייתי פיראט, ובוודאי פיראט ידוע! היה לי סימן היכר ייחודי, אולי כובע? ואישה בכל נמל, כך שתמיד הייתי בבית. אתה בבית עכשיו? היא שואלת אותו. הוא צוחק וזורק ראשו לאחור. את בכלל צריכה לשאול? הוא מחייך אליה, שיניים לבנות צחורות מככבות. את יודעת שאת הבית שלי-

היא אוהבת את ציוריו. בקהילה שלהם לא היה מקום רב לאומנות ברת החלוף. דפים, צבעים, קנבסים, בדים… האוקיינוס בולע את כולם. בודדים מהסלקי עסקו באומנות. פסליהם של מי שעסקו בה לעיתים נדירות נראו מעל פני המים. למרות שמעולם לא הפגינה חיבה רבה לאומנות, משיחות המכחול שלו משכו אותה לתוך הקנבס. היה לו כישרון רב לחקות ציירים מפורסמים, והוא שחזר ציורים שראה בצורה מושלמת כמעט. הוא נהג לומר לה שבכל שיטוטיו לא הצליח למצוא את הקול הפנימי שלו, את החזון ליצור דבר מקורי, מיוחד, פרי ליבו. הוא מצייר דיוקנאות רבים שלה, בהתחלה כדמויות ידועות. כמונה ליזה וכמרילין מונרו. יום אחד הוא מעניק לה במתנה ציור שלה. בציור רגליה במי הים הרדודים שבחוף, והיא מושיטה את ידה ומביטה אחורה אליו. היא תהתה אם הוא יודע, באיזו דרך, מה היא. אם הוא מכיר את חלומותיה, את הקריאה בתוכה.

הם מרבים להסתובב יחדיו בחנויות עתיקות ובשווקים פתוחים, עוברים דוכן דוכן, כמעט באובססיביות והיא עודה מחפשת את עורה. הוא שואל אותה פעמים רבות אחר מה היא מחפשת כל אותם הימים. היא לא עונה, הסודיות טבועה בה עוד מימי ילדותה. תדע כשנמצא, היא אומרת ועודה מחפשת. בחלומה היא שוקעת בים, טובעת תחת קצף הגלים, משותקת ללא העור שלה, מושכת איתה למטה כל מה שסביבה. היא יודעת שהוא תמיד ילך אחריה, והיא תרצה שהוא יבוא, וזה מפחיד אותה. היא נזכרת בחלומותיה ותוהה. האם זה טבוע בה, בקוד הגנטי שלה? האכזריות הזאת? הוא לעולם לא יוכל ללכת אחריה, לא באמת, היא יודעת זאת. היא חולמת עליו, באחד הלילות. רואה אותו צף במים הקרים, שיערו כהילה מסביבו ועיניו התכולות ריקות וחלולות.

היא יודעת שהוא רוצה להציע, אבל היא לא יודעת אם תוכל להישאר. הים הוא הגאות והשפל האכזריים, והוא עוד קורא לה ומושך ומושך.

הוא נוסע לכמה ימים. להתאוורר, הוא אומר לה, לבקר את ההורים. היא שותקת, כמו שהיא מרבה לעשות. מתחת לגלים לא מנהלים שיחות, ולמרות כל שנותיה כמהלכת אדמה יבשה היא לא מצליחה להשיב לו, לא כפי שרצתה. הוא נוסע, והיא עודה מחפשת. היא שמעה שמועה על חנות נסתרת, חבויה בפינת רחוב מאובקת. הרוח נושאת זאת אליה בערבים, בקרביה של העיר, הלב המת והחי של העיר מורגש כמעט מתחת לפני השטח. בדקות הכי אפלות של העיר, בשעותיו של הלילה כשההפרדה בין העולם הגשמי לעולם שמעבר דקיקה, אפשר לחוש את הימים שעברו מביטים בעורפך. אמרו לה שבחנות זו מוצאים דברים אבודים.

שיטוטיה כיום כבר לא נושאים הרבה תקווה, אך הים עוד קורא לה ואינו מוותר והיא עודה מחפשת. היא מרגישה תמיד מיובשת, עורה מעקצץ ומגרד. היא רוצה לצלול לתוך האוקיינוס, לשקוע עמוק לתוך המים, לספוג את האנרגיות לתוכה, לפרוס ידיים וגפיים ולשחות ימים. היא לא נכנסה למימיו של הים מאז שנגנב ממנה עורה, היא ידעה שתטבע אם תנסה לשחות. הים ימשוך אותה לקרבו ויחזיק אותה בחיקו והיא אחת מילדיו אבל לא יכולה לנשום והיא תטבע כמו כל אותם מאהבים ותשקע לנצח נצחים.

היום הזה לא שונה מכל יום אחר שהיה ואחר שיהיה. מזג האוויר לא החלטי, ואווירת הכובד באוויר מתויגת בקלות כאשמתו. לא היה סימן מקדים, או מסר שמימי. העצים לא שרו או נדמו, ודירתם הייתה שקטה כמו כל יום לאחר שהוא עזב. היא שוב יוצאת לשיטוטיה, והליכתה ברחובות איטית וחסרת כיוון. הבניינים מעט אפורים, ביום הזה, והשמיים איתם.

חצי קומה, ירידה למרתף, מוכר מנומנם. קופסאות ישנות על מדפים מכוסי אבק. היא מדשדשת לה בין ערמות. מעילים, צעיפים, ספרים, רהיטים ועוד ארגזים. כל כך הרבה חפצים ישנים, כל כך הרבה היסטוריה חיה בין ערמות אבק. היא מזיזה קופסאות הצידה, המדף כורע מעומס ומשקל. שם זה מונח, בתוך אותה תיבה ישנה שניתנה לה על ידי הוריה. העור שלה, קריר ואפור וריחו כמו הים, החתיכה החסרה שלה. היא מתעטפת בו כמו גלימה, שם בנבכי החנות המאובקת.

השעה כבר מאוחרת והיא הולכת לה, עוברת את המוכר המנומנם, חבויה בין צללי הרחוב, חולפת לצד עוברי אורח עייפים וצעירים שיכורים. היא לא שמה לב והיא כבר על החוף, מחליקה בין הגלים. הים קורא לה הביתה, ובעודה שוקעת אל מתחת לקצף הגלים, היא יודעת שכבר לא תחזור.

הוא חוזר לדירה ריקה, כעבור כמה ימים. הדלת רק טרוקה, ותיבה ישנה ריקה מונחת על השולחן. חלקיקי אבק זעירים מסתחררים באור הבוקר, נעים ברוח העדינה הנושבת מן החלון הפתוח. מבטו חולף על פני דירת הסטודיו שחלקו. נדמה לו כעת שנוכחותה הגשמית הייתה מצומצמת כל כך. היא לא נהגה במיוחד להתפרס על פני מרחב המגורים שלהם, תמיד חיה כמוכנה לעזוב. הוא לא ידע הרבה על משפחתה. היא הייתה מספרת לפעמים, על המושבה הקטנה ליד הים, על ערבים על החוף בהמתנה למשפחתה שתחזור.

כשהיה צעיר הם תמיד היו נעים ממקום למקום. עוברים בין עיר לעיר, נוסעים שעות ארוכות ברכבות וברכבים. הוריו תמיד היו מחפשים אחר דבר מה. הוא לא ידע בדיוק, אך הוא ידע שזה לא היה דבר מן העולם הזה. הם חיפשו דבר של אגדות, מן העולם שמעבר. כך הוא גדל, בין דירות למלונות לקרונות קרוואנים במסע שאינו נגמר. כשהתבגר ונפרד והחל לחפש את מקומו, הוא לא ידע לעשות דבר מלבד להמשיך הלאה. הוא חשב שזה מצחיק, שכך הוא מצא אותה אחרי כל השנים הללו. בלא אפילו לנסות הוא מצא את מה שהם תמיד חיפשו. אבל יותר מכך, הוא ידע שמצא מה שהוא תמיד חיפש. מקום להישאר בו, הפסקה מן התנועה המתמדת. הארכות לחוזי שכירות, רכישות שנועדו לא רק למחר או לשבוע הבא. בית לחזור אליו, היום ומחר ובשנה הבאה. הייתה זו האירוניה השמיימית, שהאדם שהכי מבקש להישאר מצא את ביתו במי שתמיד ביקש לעזוב.

שניהם שתקו לגבי כל כך הרבה דברים. על עברם, מחשבותיהם, תקוותיהם, על מי שהיו. היו לו את הסודות שלו. הוא שיקר לגבי הרבה דברים, אבל מעולם לא על אהבתו אליה.

בעודו יושב על שפת הים, ימים לאחר מכן, מביט אל הים שצבעו כצבע עיניה וצבע עיניו, הוא חושב ותוהה ויודע למה מעולם לא בקש ממנה להישאר.