לוקי והפטרייה

גיבורת הסיפור שייגלל בדפים אלו היא לוקי.

יפה הייתה לוקי, שחורת כפות ופרועת זנב. עיניה החומות ופרוותה הלבנה אילצו אותה להיאבק על תוארה הגזעי כ"משיבה זהובה", בלשון העבריים, אך תכונותיה הגנטיות ויכולותיה המרשימות העניקו לה את נצחונה ואת זכותה לשאת את התואר. היא אומנם נשאה את שמו של האל הנורדי המומחה בתחבולות, אך בהתנהלותה האצילית ונכונותה להגן על היקרים שלה יכלה להיקרא על שם היימדאל, מגינם של האסגארדים באותה המיתולוגיה.

בעת התרחשות האירועים הייתה לוקי בת שנה וחצי – כלומר, כמעט בת ארבע־עשרה בשנות בני עמה – אך במעשיה הנאצלים והחלטותיה המחוכמות, ידעה לוקי כי בינתה אינה נמדדת בשנים. לעתים אף גילתה, למגינת ליבה, כי ההיגיון שהנחה אותה היה ברור ויציב אף יותר משל המשפחה עליה שמרה, ודוגמא לכך תובא בסיפור הנפתח כעת.

משפחתה של לוקי מנתה חמש חברות וחבר, מתוכם אמא אחת. השישה טיפלו בה היטב בתמורה לשירותיה, ואף העניקו לה נחלה משלה בשטחם – ממלכה מדושאת רחבת ידיים שבה שלטה לוקי ביד רמה. לוקי ידעה שהם אינם חכמים כמוה, שכן בכל פעם שבה ביצעה את חובתה וגירשה את הרוחות הרעות שארבו לבני המשפחה – בדרך כלל, בלעיסה יסודית של בובה, נעל או עט – הם נזפו בה קשות.

"תבינו," לוקי ניסתה להסביר בכל פעם, "הצלתי אתכם מהמפלצת האורבת בקרב השעון המעורר! פירקתי אותו לגורמים, היא לא תוכל לשוב ולפגוע בכם!"

אך בני האדם נטולי ההשכלה רק הנידו בראשם בעצב, מילותיה של לוקי חולפות על פניהם בלי להשאיר רושם כאילו היו רוח קלה, ומנעו ממנה דברי חיבה במשך חמש־עשרה דקות שלמות. העונש היה קשה מנשוא, אך לוקי ידעה שעליה להתמודד איתו אם ברצונה להמשיך ולהגן על המשפחה שכה אהבה.

לוקי הייתה מאומצת, ולכן למדה להשתמש ביכולותיה בדרכים עקיפות, בהתאם לאינטואיציה ולנטיותיה הטבעיות. את אמה הביולוגית היא פגשה מדי פעם, מה שהעניק לה הזדמנות לשוחח אודות כשרונותיה ולבקש עצות באופן ישיר, אך את מרבית אורחותיה היא רכשה במאמץ רב ובמסגרת חוקיהם המשונים של בני האדם.

לא הייתה חוקיות עקבית והגיונית בתורתם של בני האדם שלה, וזה תיסכל את לוקי. היא יכלה ללעוס ולגרש בלי נזיפה את השדים ששלטו בצעצועיה, למשל, וכן לפזר חתיכות מגנות של גזר ברחבי החצר כדי למנוע מרוחות רעות להגיע אל הבית, אבל בכל פעם שלכדה לוקי גרב, ספר או לחמניה אחוזי דיבוק, היא ננזפה ונענשה. בני האדם כנראה אהבו את השדים שרחשו וליחשו ברהיטים שלהם.

אלו היו חיים לא קלים, אך לוקי נאלצה להתרגל אליהם. מדי פעם היא מצאה את עצמה תוהה אם בני האדם שלה נשלטים בעצמם בידי שדים, אבל היא תמיד מיהרה לגרש את המחשבה מראשה כאילו הייתה מזיק זדוני בעצמה. בני האדם שלה אולי היו טיפשים, אבל הם לא היו שדים. לוקי אומנם לא יכלה ללעוס אותם כדי לוודא זאת – בפעמים היחידות שהעזה לנסות, אמא כעסה עליה במשך ימים שלמים – אבל היא ידעה שבתוך תוכם, בני המשפחה הכסילים שלה הם בעצם טהורים וטובי לב. אם להתעלם מהעובדה שהם הכריחו אותה להתרחץ מדי פעם, יש לציין את העובדה שהם תמיד אספו את הלכלוך מהחצר שלה, וניקו את הקיא שלה אם אכלה יותר מדי. השדים שלוקי הכירה לא נהגו בכזו אלטרואיסטיות, ולכן יכלה לוקי לנוח בשלווה בידיעה שבני המשפחה שלה נקיים ממזיקים, לפחות בגופם.

משום כך, בתמורה לכל מה שעשו בני האנוש למענה, הפכה מסגרת החוקים האנושית להיות גבולות בלתי־עבירים עבור לוקי. היא למדה להתנהל בהתאם להם, חיה בבית בלי להתלונן יותר מדי, עשתה את צרכיה בחצר בלבד (זה לא היה קשה במיוחד, ברגע ששתלה במוחות האנושיים את הרעיון להתקין דלת־לכלב) וישנה בשלווה בכל לילה באחד החדרים הפנימיים. היו אומנם רגעים קשים – כמו הגלות האיומה אל הקומה למעלה כשהבת הגדולה מצאה לנכון לשפוך ליטרים של מים וסבון על הרצפה למטה, או כמו הכורח המעיק להיות מחובקת בידי אחיה כשהחיים התאכזרו אליהם מעבר לרגיל – אבל לוקי אהבה את המשפחה שלה, והייתה מוכנה לשלם את המחיר כדי להגן עליהם. היא רק הצטערה שהם לא יודעים לדבר, ולא מסוגלים להבין את חשיבותם של מעשיה. אולי היו מפריעים לה פחות במילוי חובותיה לו היו מבינים כמה חיוניים הם.

ובשנה האנושית השנייה לחייה של לוקי, הופיע הכוח הזדוני המוביל את הסיפור הנוכחי. הפטריה.

הפטריה הגיעה זמן רב לפני שהחלה להשליט את אימתה על הבית. אמא קנתה אותה ושכחה ממנה במחסן, מה שאיפשר ללוקי לרחרח ולחקור אותה במשך זמן רב.

"אני מכירה פטריות," היא אמרה לג'ורג', העכבר שגר במחסן, בעת הבדיקה הראשונית. "וזו לא פטריה רגילה. הם מניחים אותן במקרר, בדרך כלל."

"אלוהים יודע מה זה עוזר," המהם ג'ורג', מכרסם בקפידה חתיכת במבה ששלף מאחת המלכודות. לוקי והוא תהו רבות על האופן המסורבל שבו ניסו בני האדם להאכיל אותו. "אלו פיסות של עובש. מה יעזור לשמור אותן בקירור?"

לוקי התמתחה עד קצה גבול יכולתה, וזוג חיפושיות הזבל השכנות מיהרו להתרחק הציפורניים שנשלפו מכפותיה. "אם פטריות הן עובש, דע לך שעובש זה טעים."

"דוחה," אמר ג'ורג', וניקה תלתל אבק מקצה הבמבה שלו. "בכל מקרה, מה הבעיה בפטריה הזאת, אם כבר טעמת ואהבת פטריות אחרות? אני לא רואה מה יכולה להיות הבעיה. אני אף פעם לא בודק את הבמבה שלי, כי טעמתי כבר אלף אחרות."

"רואים שאתה לא כלב, ג'ורג'," לוקי ליקקה במקצועיות את הקרטון שבו הייתה ארוזה הפטריה המסתורית. "פטריות באות במגוון סוגים, צורות וגדלים. לא כמו במבות. קיים סוג שאתה יכול לחתוך ולערבב עם ירקות, אם אתרע מזלך להיוולד כבן אדם. יש גם סוג שאתה יכול לטחון ולעשן, אבל זו לא חוויה שנועדה לעכברים – ויש פטריות זדוניות. רעילות, מכושפות, מרושעות… או נשלטות."

"כולנו נשלטים, לוקי." ג'ורג' פלט אנחה פילוסופית. "אנחנו גופי בשר שרוחות נוהגות בהם, את יודעת. אפילו בני האדם היקרים שלך…"

"מה איתם?" נבחה לוקי, וג'ורג' נרתע וכמעט הפיל את האוכל שלו. "תיזהר שלא לומר שום דבר שיזיק לך אחר כך, ג'ורג'. בני האדם שלי אולי לא רואים את העולם שמעבר, אבל הם היצורים הטובים, המתוקים, המקסימים והמיטיבים ביותר – "

"בסדר, תירגעי." ג'ורג' הניח את ארוחתו בצד וניגש גם הוא אל אריזת הקרטון. "למה שלא תגידי לי מה בדיוק את רואה? אני אנסה לעזור."

השניים בילו זמן רב בחקירת הפטריה המסתורית, אך לוקי ידעה שלא יוכלו לרדת לשורש העניין מבלי לחדור את שכבת הקרטון, יעד שנמצא מעבר לכוחותיה. היא רק קיוותה שאמא תוסיף לשכוח מהעניין, והפטריה תרד לתהום הנשייה יחד עם המחסן המקיף אותה, כשיבוא קץ העולם שעל פני האדמה ולוקי תיקח את המשפחה כולה אל מדינת העננים המרוחקת.

אבל תקוותה נכזבה. שנה אחרי שהובאה הפטריה המסתורית של המחסן המאובק, הגיע החורף. הוא נשב ברוחות חזקות ומספקות, העניק לדשא הסינתטי כמה גשמים עלובים וכמעט עזב, אבל מזלה של לוקי לא שפר עליה, ואמא נזכרה בפטריה הארוזה בשבועות האחרונים של העונה הקרה.

זה קרה ברצף מבלבל מאוד של אירועים. קודם כל לימדה הבת הגדולה את אמא את הקסם שברשימות מה־לעשות – לוקי התרשמה מכך, למעשה, המגילות יצירות־האנוש כמעט הגיעו לרמת האומנות הכלבית – אבל אז התחילו דברים להיעשות, מגמה מוזרה ביותר בין כותלי הבית הספציפי שלהם. המזגן שהמתין בסבלנות להתנקות במשך שנתיים באמת נוקה, הכיריים המוכתמות שופשפו והוברקו, הפרחים שנבלו מצאו את מקומם בעולם טוב יותר אך די מסריח, אפילו הבלאגן המדהים שבחדר של לוקי ואחותה סונן והתמיין – ונראה כי אמא שאבה מכך מוטיבציה, כי אחרי כל זאת היא משכה את הפטריה מעוררת האימה ממעונה המחסני והוציאה אותה אל החצר של לוקי.

"זה לא ייגמר טוב," נשף ג'ורג' בידענות, ומיהר להימלט מאימת כפתה של לוקי לפני שתכה בו.

לוקי הצטערה שהיא לא יכולה להבריח את הפטריה באותה קלות, אבל היה ברור כי העניין לא יהיה פשוט כמו טיהור בובה אחוזת דיבוק. משהו מרושע מאוד שכן בתוך דמוי העובש הארוז.

בסוף הערב הכריזה אמא בגאווה בלתי מוסתרת כי הפטריה תלויה סוף סוף, וליבה של לוקי נשבר בקרבה כשראתה את חמשת אחיה מברכים את אמא בלבביות לכבוד ההישג. הם דיברו ודיברו על ייעודה של הפטריה – נדמה כי הם מאמינים שהיא מיועדת לשמש כמגינה מול החורף המקפיא, ומשום כך נקראה "פטריית חימום" – ולא הצליחו לקלוט אפילו שבריר מהסכנה האופפת את המכונה האפלה.

לוקי בעצמה לא הייתה בטוחה מה מקור הזדוניות המחרידה שנדפה בגלים מפטריית החימום שנתלתה בחצרה, אבל אז הדליקה אמא את הפטריה בפעם הראשונה.

לראשונה הודתה לוקי בכל לב על שאמא לא מבינה את שפתה, שכן הנביחה שפלטה לוקי מבלי משים הייתה שקולה לקללה נוראית ביותר בשפת האנשים.

בני משפחתה, תמימים עד כאב, התרווחו להם בנחת במערכת כלי הישיבה המסודרת תחת פטריית החימום החדשה, ולוקי טופפה לה בלאות והתיישבה על הרצפה לצידם כדי להישיר מבט אל על, אל השד האדום החדש שהקיף את המרפסת האחורית בזוהר חמים ומרושע.

"אה," הוא ציחקק מלמעלה, קולו עמוק ומהדהד ולגלגני, "אז את היא מגינתם של היצורים הללו?"

"אני," השיבה לוקי בכובד ראש, "וכדאי לך לשמור על לשונך כשאתה מדבר עליהם. גורלך נתון בידיי."

השד צחק מלוא ריאותיו השטניות, והצליל הרעיד את ליבה של לוקי בקרבה. איך ידע השד שהיא חסרת אונים מולו? האם לא נולד רק הרגע? האם שכן כל הזמן הזה בקרב הפטריה הכבויה?

"תמשיך לצחוק," היא אמרה במתינות, "מי ייתן וסופך הקרב יהיה עליז כחייך הקצרים."

השד שלף זרוע זוהרת ואלגנטית ששילחה לעבר לוקי קללה נטולת מילים, ובני המשפחה האנושיים – עיוורים אל מול האיום המוחשי כל כך – הרחיקו אותה מהאזור בעדינות תקיפה.

"את לא יכולה לנהום, לוקי," הם אמרו, ולוקי תהתה באומללות מה היא כן יכולה לעשות. השד השוכן בפטריית החימום היה עצום ונורא יותר מכל רוח רעה שפגשה לפני כן.

הימים הבאים חלפו עליה בתחושת מועקה כבדה. היא ידעה בדיוק מה לעשות כנגד השדונים הקטנים, הכישופים המודעים, הרוחות ילידות השאול והדיבוקים המינוריים שמצאה מדי פעם בכלי הבית – לעיסה טובה ויסודית גירשה אותם לצמיתות, בדרך כלל. במקרים הכי גרועים היא קברה אותם בחצר האחורית לכמה שעות, וזה היה סוגר את העניין – אף כי האריך את משך הזמן שבו נאלצה להתמודד עם החינוך האילם של בני האנוש, שכן החפירות הרסו את הדשא הסינתטי.

אבל כנגד האיום הנוכחי… היא לא ידעה מה לעשות. התנהלותה של לוקי נצבעה בדכדוך קודר בכל הימים העוקבים, והיא נמנעה מלהשיב שלום גם לשדונים הידידותיים המאכלסים את צמחי הבית, ואפילו לרוח הרפאים המקסימה ששכנה בבית כבר שנתיים. האיום היה ברור ומוחשי כל כך, והיא הייתה זעירה וחסרת כוח כל כך. מה תעשה? במי תוכל להיוועץ?

"אני אגיד לך מה תעשי," אמר ג'ורג' ביום השלישי, שולה במומחיות פיסה של גבינה צהובה ממלתעותיה של מלכודת מתוחכמת במיוחד. "תפסיקי להתבכיין, זה מה. הנושא הזה חדש לך? תחקרי אותו. נראה שהשד החדש די יהיר – לא אהיה מופתע אם הוא ישתף יותר מדי אודות עצמו. הוא לא חושב שיש לך כוח נגדו."

"באמת אין לי כוח נגדו," נאנחה לוקי, וג'ורג' נעץ בה מבט נוקב.

"אז אני מניח שסתם נקראת על שם אשף התחבולות הנורדי."

לוקי זקפה אוזניים, גאוותה מתעוררת ונעה בקרבה כמו פרפר פצוע. זה היה מעט מכדי להחדיר בה מרץ אמיתי, אבל מספיק כדי להקים אותה מחדש על רגליה.

"זה נכון," היא אמרה, יותר לעצמה מאשר לג'ורג'. "כבר לימדתי את עצמי איך להיפטר מכל המזיקים הרגילים. לא ניצב מולי אתגר כבר כמה חודשים, אבל אין זה אומר שאין ביכולתי להתגבר עליו."

"זה מה שאמרתי," זימזם ג'ורג'. הוא היה מוכשר בנטילת קרדיט, בין שהגיע לו ובין שלא.

ממקום שיחתם במחסן, לוקי שינסה מותניים ופצחה בדהרה אל ממלכתה המדושאת. דלת הכלבים הקטנה היטלטלה מאחוריה, נוקשת בעליזות, ובעודה מתקדמת, לוקי יכלה לחוש בחום ההולך ומתגבר מכיוון החצר האחורית.

"אה, כלבלב קטנטן," בירך אותה השד, משתבלל בתוך עצמו ומצמץ בזוג עיניים זוהרות בצהוב. "לא הלכת לחפש לך בית חדש?"

"לא." לוקי קיפצה על הספסל שבו נהגה אמא לשבת, הסתובבה סביב עצמה פעם אחת ואז התיישבה. "אתה הולך לצאת מפה לפניי, מר שד."

היה קשה לראות בתוך כל הזוהר, אבל נדמה היה לה שהשד מזעיף פנים. "קוראים לי יאווליג."

לוקי פלטה נחרת צחוק. "אתה יודע שזאת קללה, בנורווגית."

"נראה לך שאני תומך בברכות?"

"פשוט קשה לי להאמין שמישהו אי פעם אמר את השם שלך בחיבה."

"תראו מי מדברת," נחר יאווליג. "בתשע מתוך עשר פעמים שהשם שלך נקרא, הוא נצעק."

לוקי זקפה את חוטמה. "הם לא מבינים שאני מגינה עליהם."

"זה לא גורם לך לרצות לפרוש?"

לוקי נמנעה מלהשיב, הורידה שוב את ראשה והתמקמה על הספסל. היא תישאר שם די הרבה זמן, כדאי שיהיה לה נוח.

אף על פי שהפסיקה להשתתף בשיחה, השד המשיך לתפעל את הצד שלו באינטראקציה. הוא זימזם מעליה, מרכיב רשימה של סיבות לפיהן עליה להפסיק לתפקד כשומרת, שר מדוע התפקיד שלה מבוסס על כפיות טובה, ניסח לעצמו פואמה על השפלתה הקרובה. לוקי רק ישבה והקשיבה, מכריחה את עצמה להימנע מלהירדם למרות איכותו המכשפת של הקול השטני. היא ידעה שאם תניח לשד להישאר במעונו החדש יותר מדי זמן, הוא יוכל להשתלט על בני האנוש – להתגנב אל קרבם בצורת חום מגונן, להתפשט בגופם דרך כלי הדם הרבים, להזין את מוחם במגוון מחשבות שדיות, זדוניות, רעילות…

לוקי התנערה, פוקחת עיניים במאמץ. היה ממש קשה להישאר ערה כשהיא ספונה בחיבוקו של הקול המתנגן הזה.

למרבה המזל, לא עבר זמן רב לפני שאמא יצאה עם אחד השדים הקטנים שלה. הגלילים הארוכים והלבנים היו שלוחות שאול שלוקי נאלצה להכיל את קיומן, מאחר שהן עזרו לאמא, במובן מסוים. לוקי עקבה אחרי פעולותיה של האישה כחולת השיער בעודה מציתה גליל מתכת קטן ומצמידה אותו אל קצה אחת המקלות הלבנים, ואז שואפת מתוכו ונשענת לאחור.

"היי, לוקי," אמרה אמא, משהבחינה בנוכחותה. לוקי הביטה מעלה כדי לבדוק אם בת האנוש מבחינה בנוכחות המרושעת מעליה, ונבהלה כשאמא זינקה לעמידה.

"אני לא מאמינה!" היא קראה, "הפטריה דלקה כל הזמן הזה? אלוהים, זה אמצע היום."

לוקי בחנה אותה בשעה שהניחה את הגליל הלבן שלה בכלי זכוכית קטן ומיהרה פנימה. ליבה זינק בקרבה כשראתה מה אמא מחזיקה בידה כששבה למרפסת – שלט שחור קטן.

"תודה שאמרת לי, לוקי," היא אמרה, אבל תשומת ליבה של לוקי הוקדשה כולה אל הפטריה. אחרי שאמא לחצה על השלט, התעמעם הזוהר האדום ודעך, והצבע הבוהק נמוג בהדרגה עד שנותר רק אור חיוכו המזוויע של יאווליג. היא כמעט יכלה לשמוע אותו אומר, את לא תוכלי להביס אותי, כלבלב קטן.

כה חבל עבורו שבזה הרגע היא מצאה את הפתרון להשמדתו.

לוקי לא ידעה כמה ימים חלפו מאז, כי היא קבעה את לילותיה סביב יציאותיה של אמא למרפסת. היא בחנה היטב את האופן שבו הפעילה בת האדם את הגלילים הלבנים בעזרת המצית, את האופן בו זימנה אמא את יאווליג בערבים קרים, ואחרי מחקר מעמיק וארוך, הגיעה לוקי למסקנה כי ישותו של השד מושרשת בשלט השחור הקטן.

"אז תהרגי אותו?" שאל ג'ורג' בענייניות, כששמע את שטף דבריה הנלהבים של לוקי.

"הו." הביטוי הקצר קטע את לוקי באמצע ההסבר. להרוג?

"זה לא מה שעשית עד עכשיו?" ג'ורג' היה עסוק בבחינת מלכודת חדשה, עגולה ומסורגת. "לא הרגת אותם בכל פעם שפגשת אותם?"

לוקי הנידה בראשה, לאט. "רק שחררתי אותם מהכלים הגשמיים שעצרו בעדם."

ג'ורג' הביט בה במבט רב משמעות. "זאת פחות או יותר ההגדרה של המילה להרוג."

לוקי הצטערה על שדיברה איתו, כי נחישותה הידרדרה עכשיו אל התלבטות אתית. האם באמת תהרוג את השד בעת השמדת הכלי שהכיל אותו? האם שווה מותו את הצלת חייהם של ששת בני משפחתה?

"תשמעי, לוקי," אמרה רוח הרפאים החביבה, גבר צעיר בשם אומץ, כששמע את הקושייה הפילוסופית החדשה. "אני מכיר את השדים ששיחררת, והם לא מתו. המהות שלהם קשורה ברוח, לא בגוף."

לוקי נשכבה על הרצפה, מובסת. "איך אתה יכול לדעת?"

"ובכן," אמר אומץ, מרחף אל הרצפה ומקפל את רגליו תחתיו כדי לשבת לצידה, "השחרור שלך אותם מתרגם אותם מרע לטוב, לוקי. מאיפה את חושבת שהגיעו השדונים שמחיים את הצמחים?"

זה הייתה נקודת מבט חדשה לגמרי, ולוקי הרימה את ראשה מהרצפה לכבודה. "אתה בטוח?"

"במאה אחוז," אומץ הנהן. "אני מדבר איתם כל הזמן, את יודעת. הם אסירי תודה."

הידיעה כי השחרור מהווה מעין שירות עבור השדים המרושעים הייתה הקלה, אם כי דבקותה של לוקי במשימה הלכה והתערערה עם כל מפגש שלה עם יאווליג. הוא נהג לומר דברים כמו "משימת חייך היא חסרת תוחלת", או "אני חזק מדי בשבילך", או "וותרי כבר, כלבלב קטן". למה שתרצה לעזור לו?

אבל חיי משפחתה עמדו על הכף, ולוקי לא עמדה להניח לשד טיפשי אחד לחבל בהם.

וכעבור ימים מספר, הגיעה ההזדמנות היישר אל כפותיה, נוצצת וזכה כמו טל הבוקר. אחרי שאמא יצאה עם הגלילים הלבנים שלה ושילחה את יאווליג חזרה אל מאורות השאול, היא הותירה מאחוריה דבר חשוב אחד – השלט השחור הקטן.

לוקי לא יכלה להחמיץ את האפשרות. היא אספה את השלט אל לועה, וכמעט שמטה אותו כשהזדמזם הקול החמים באוזניה.

"בחייך, כלבלב קטן," היא שמעה אותו אומר, ברור וקרוב כאילו התערסל שוב מעליה למרות הפטריה הכבויה. "הם רק יכעסו עלייך. את יודעת את זה, נכון? ותהיה לך ברייה אחת פחות לדבר איתה."

לוקי חשקה שיניים, מהדקת את אחיזתה בשלט. "אני לא צריכה אותך."

"בטח שכן," המה יאווליג, זחוח ומרוצה כאילו כבר ניצח. "מי יישאר לך, אם לא אני? העכבר ההוא? שדוני הצמחים? תודי בזה. לבד מהרוח שרודפת את הבית, אני היצור התבוני ביותר שיצא לך לדבר איתו מאז אמא שלך."

לוקי הקשיחה את קולה. "אמא שלי גרה בבית הזה, יאווליג."

לאחר מכן היא אטמה את אוזניה כנגד הקול שבער בה מבפנים, ופתחה במלאכתה בתנועות מתורגלות. פיצוח ראשוני של הפריט. טחינה יסודית ככל האפשר של כל אחד מהחלקים. פיזור הרסיסים ברחבי החצר כדי לוודא השמדה.

אור הבוקר הבליח בקצות השמיים, משלח קרני אור אפור של שחר אל זירת ההרג. שברי השלט נחו, דוממים, בין גבעולי הדשא הסינתטי, ולוקי הרגישה בנפילת המתח מכה בה. האם הוא באמת נעלם?

לא תביסי אותי, היא שמעה אותו אומר, אבל היה זה בוודאי הדמיון שלה. היא לא ישנה כבר זמן רב כל כך…

אמא כעסה עליה מאוד, כמובן, וג'ורג' רק הניד בראשו כאילו חזה את המתרחש. אומץ רוח הרפאים עיקם שפתיים באומרו כמה יקרה הייתה הפטריה, אבל לוקי לא ענתה לאיש מהם. היא נשאה בגבורה את עונשה הלא־צודק, מתבודדת בפינת החצר שלה עד תום תקופת הענישה, ורק שמחה שפועלה הספיק, ושהשד האיום הסתלק. היא עוד יכלה לראות את החיוך שלו, זוהר באפלה, נשאר שניות ארוכות אחרי שנמוג הגוף האדום כמו היה חיוכו של חתול צ'שייר. כן, העבודה שלה מבוססת על כפיות טובה, אבל זה היה שווה את זה. רווחתם של בני ביתה, חיוכיהם, אושרם, הזכות לחבק אותם בעת צרתם – כל זה היה שווה את זה.

והיא לא סיפרה אפילו לג'ורג', אבל כשעלה אותו הבוקר והציף באורו את החצר שהייתה מקום מנוחתו האחרון של גופו הגשמי של יאווליג, לוקי יכלה להישבע שהיא ראתה גוף לבנבן, שקוף ומנצנץ, זולג מתוך הפטריה הדוממת ומטה את ראשו בתודה.

ולכן, לבד מהידיעה שבני המשפחה שלה היו בטוחים שוב, לוקי נשאה את העונש שלה בשלווה, יודעת שההקרבה שלה הצילה גם נפש נוספת.