הציד האחרון
"אני רוצה להינשא לאשתך." הנסיך ג'ון אמר בקול ברור וכמעט גרם לי לעוף מגב הסוס שלי. רכבנו זה לצד זה ביער הצפוף. קרני השמש הראשונות כבר הסתננו מבעד לעלים ויצרו צללים מרקדים על האדמה.
"א-אלייז'ה?" גמגמתי. "מה לך ולה אדוני?"
הסוס הגדול והשחור כפחם צעד בעצלתיים לצד הסוס האפור והפשוט שלי. החזקתי במושכות בחוזקה, מנסה להסתיר את הרעד שעבר בידיים שלי.
"היא האישה היפה ביותר שראיתי, רובין. אתה בוודאי יודע את זה." הנסיך השיב, מבט משונה על פניו.
אלייז'ה כמובן הייתה יפיפייה. מאז שהייתה ילדה ועד היום בו נשאתי אותה לאישה והבאתי אותה אל הארמון לגור איתי במגורי האבירים, היא תמיד סובבה ראשים עם שיערה הבהיר והארוך ועיניה הגדולות.
"הוד מעלתך, אתה לא יכול לבקש ממני דבר כזה." אמרתי בקול נמוך והסתובבתי להביט באבירים הרוכבים מאחורינו, מקווה שאף אחד מהם אינו שומע אותנו. "אלייז'ה היא אשתי ואני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר."
"אני יודע שמה שאני מבקש אינו נהוג, אבל הקדשתי לנושא מחשבה רבה. זו אחת הסיבות שיצאנו למסע הצייד הזה מלכתחילה, רציתי שתהיה לנו הזדמנות לדבר על זה בלי הפרעות." הנסיך אמר והביט בי.
לא הייתי בטוח מה לענות. הקדשתי את חיי כדי לשרת ולהגן עליו, נשבעתי לאביו אמונים והתכוונתי גם להישבע לו בבוא היום המתקרב ובא, בו ג'ון יהפוך למלך. אבל אלייז'ה הייתה חשובה לי יותר מחיי, נשבעתי גם לה ולא חשבתי לעולם שאצטרך לבחור בין השבועות הללו. אבל ידעתי מיד מה התשובה שלי.
"לא. אני לא מוכן לכך. אני מצטער הוד מעלתך." אמרתי, מתקשה להאמין שהמילים האלו יוצאות מהפה שלי. מעולם לא סירבתי פקודה, מעולם לא הייתה לי סיבה.
"רובין," הוא נענע את ראשו בתסכול, כאילו הייתי ילד סורר. "תוכל לקבל מה שתרצה. את כל הזהב והנשים שתוכל לדמיין. אפילו את חד הקרן האחרון שבוודאי נצוד עד סוף היום."
"אני לא רוצה דבר, אדוני." השבתי לו. "שוב דבר לא יגרום לי אושר אם אאבד את אלייז'ה."
"אוכל פשוט לקחת אותה." הנסיך התריס כנגדי. "ואז תישאר בלי שום דבר."
"עם כל הכבוד אדוני, המלך לעולם לא יאשר דבר כזה." עמדתי על שלי. הנסיך היה רגיל לקבל את כל מבוקשו, אבל לרגע שחכתי שהוא נסיך ואני אביר פשוט בחייל הרגלים שלו. היינו שני גברים, כשאחד מהם מנסה לקחת את אשתו של האחר.
"אבא כבר זקן." ג'ון פיהק. "בקרוב אני אהיה המלך ואתה תצטרך להחליט למי אתה נאמן. אלייז'ה תהיה שלי, השאלה אם אתה תהיה איש עשיר מאוד בחצר המלך או נידון למוות בכלא שלי."
שתקתי בזמן שהוא בחן אותי. אם היה כל אדם אחר, הייתי מפיל אותו מהסוס ונאבק בו על האדמה. אבל הייתי צריך לחשוב על המשפחה שלי, שהייתה אלייז'ה. לא יכולתי פשוט להכות את יורש העצר.
"מה התשובה שלך, רובין?" הנסיך דחק בי ועצר את הסוס שלו. עצרתי גם אני את שלי ופשוט בהינו אחד בשני.
לא ידעתי מה להגיד. איך לצאת מהתסבוכת הזו. ידעתי שגם אם אלייז'ה תתנגד בכל תוקף לעסקה הזו, הוא לא ייקח בחשבון את הרצונות שלה. הוא מעולם לא החשיב את דעותיהן של נשים, אפילו לא של אימו, המלכה.
השתיקה התארכה והסוסים שמאחורינו עצרו גם הם. הנסיך ג'ון נשף בחוסר סבלנות וללא ספק עמד לגעור בי, כשצעקה פלחה את האוויר.
"הוא שם!" אביר בשם רופוס קרא ותשומת ליבו של ג'ון עברה ממני אל העצים הצפופים.
בתוך רגע הוא כבר הדהיר את הסוס שלו אל עבר כתם לבן שרץ בין העצים, אני ויתר האבירים אחריו.
אם יש משהו שהנסיך אהב, היה זה ציד. במיוחד של חדי קרן. הייתי בטוח מלתת תשובה, לפחות עד שהוא יגדע את הקרן הכסופה מראש הבהמה.
"רובין! קח איתך שני רוכבים מהירים ותאגפו אותו מלפנים!" הוא קרא אלי ומיהרתי לעשות כדברו. "אבל אל תהרגו אותו! שלא תעזו להרוג אותו."
לא הייתי חולם להרוג את חד הקרן בעצמי. ידעתי כמה הנסיך אהב לראות את החיה נופלת על האדמה. הפרפור האחרון של החיים היה משהו שהוא סירב להסיט ממנו את מבטו.
רכבתי קדימה עם שני חיילים נוספים והורתי להם להתקדם במקביל אלי. הנסיך ג'ון נשאר מאחור עם תריסר חיילים נוספים. הסוס שלו היה מרשים, אבל גם כבד מאוד. לא היה סיכוי שהוא יצליח לעמוד בקצב שלנו.
רעמה לבנה-כסופה נגלתה אלי מבין העצים, כמו ירח שמופיע ונעלם בין עננים אפורים. חד הקרן ברח במהירות, מתחמק מענפים ומגזעי עצים בחינניות. איגפנו את החיה משני צדדיה, עד שזיהיתי קרחת יער גדולה, מושלמת כדי לאגף אותו. דרבנתי את הסוס שלי לרוץ מהר יותר ודחקתי את חד הקרן, כך שיהיה חייב להיכנס למעגל הריק מעצים. כדי לחסום את דרכו, נאלצתי למשוך חזק במושכות ולעשות סיבוב חד. לרגע מפחיד אחד חשבתי שאני עומד להחליק על הדשא הרך ולהתרסק את האדמה, אבל העברתי את המשקל שלי לכיוון הנגדתי והתיישרתי. עומד פנים מול פנים מול החיה.
הוא היה יפיפייה. למרות שכבר ראיתי כמה כאלה, כל פעם התרשמתי מחדש מאצילות שאפפה את החיה הזו. למרות שנראה כמו סוס, גופו היה עדין יותר, עם רעמה ארוכה וכסופה שהגיעה כמעט עד הפרסות שלו. רגליו היו דקות, אבל ידעתי שאילולא התרגיל הקטן שעשיתי לו, לעולם לא הייתי מצליח להשיג אותו. הקרן הכסופה, הפרס של כל צייד, התנוססה בגאווה על מצחו. חד הקרן האחרון. או לפחות כך האמין הנסיך ג'ון.
היצור ניסה לשנות את מסלול הבריחה שלו ופנה אל קו העצים מימינו, אבל שני החיילים ששלחתי כבר הגיעו לשם וחסמו את דרכו. כשהוא ניסה לברוח לשמאלו, מיהרתי לדהור לכיוון ולחסום אותו גם משם. כך המשכנו את הריקוד הזה עד שהנסיך ויתר האבירים הגיעו אל קרחת היער וכיתרו אותה. הוא היה מאושר.
"עבודה טובה רובין," הוא אמר בקשיחות, כאילו המחמאה מכאיבה ללשונו. "הלילה נחגוג את ההצלחה שלך. ואולי גם דבר נוסף." הוא אמר בלי להביט בי. במקום, הוא שלף באיטיות חץ מעוטר נוצות ומיקם אותו על מיתר קשת גדולה.
לא אמרתי דבר. רק אני ידעתי שהתכוון לחגוג את הזכייה שלו באלייז'ה והמחשבה על כך רק גרמה לכפות ידי להתכווץ.
חד הקרן נראה עצבני, הוא בטש ברגליו בעשב וניער את ראשו המעוטר. עיני הקריסטל שלו, המוקפות ריסים לבנים ארוכים, הביטו לצדדים בחיפוש נואש אחר פרצה שתאפשר לו לברוח.
היער היה שקט כל כך, עד ששמעתי את המיתר שנמתח לאחור בקשת. אף ציפור לא צייצה, אף עלה לא רשרש ברוח. הייתי צריך להבין כבר אז שמשהו לא בסדר. אבל כעסתי כל כך והייתי עסוק בלחשוב על פתרונות שירחיקו את הנסיך מאהובתי. לא הייתי מודע לשינוי שהתרחש, עד שכבר היה מאוחר מידי.
רק כשהצללים שמולי החלו לנוע ללא קול, הרמתי את עיני והתמקדתי במעמקי היער החשוך עכשיו. קרני השמש שהסתננו מבעד לעלים נעלמו ואפלה שררה סביבנו.
"הוד מלכותך, עצור!" קראתי והחץ השתחרר ועף לכיוונה של החיה. לשבריר שנייה חשבתי שהוא יפספס, הנסיך ג'ון לא היה הצייד המוכשר ביותר, אבל החץ ננעץ ברגלה האחורית. אולי אילולא הצעקה שלי הוא היה הורג אותה במקום או אולי מפספס אותה לחלוטין, וזה היה הדבר שחשבתי עליו כשהוא התפרץ עלי בכעס. בברור מאמין באפשרות הראשונה.
"לעזאזל רובין!" הוא קרא כשחד הקרן צלע בכאב וניסה פעם נוספת לפרוץ את דרכו אל מעמקי היער. "בגללך כמעט פספסתי אותו לחלוטין! תכננתי להשתמש בפרווה שלו כדי שיתפרו ממנה שמלת כלולות, כדאי מאוד שלא גרמת לי להשחית את ה-"
"הצללים, הוד מלכותך." אמרתי מבין שיניים חשוקות, מתאמץ לא להגיד שאלייז'ה לעולם לא תלבש את שמלת הכלולות שלו.
"מה איתם?" הנסיך שאל בכעס ופנה להביט בכיוון שאליו החוויתי.
לא הייתי צריך לענות, וגם ככה לא הצלחתי לדבר מרוב זעם. היום הקיצי והיפה שליווה אותנו נעלם, כמעט שלא היה אפשר היה לראות דבר מעבר לקו העצים שהקיף אותנו. החשכה סביבנו רק התעמקה עם כל רגע שעבר, עד שלא נותר דבר מלבד מעגל העצים ומי שבתוכו.
"ת-תראה!" ארתור קרא לצידי וקרעתי את עיני מהחשכה אל חד הקרן. רק שהוא כבר לא היה היצור הצחור והיפיפה שרדפנו אחריו.
מהפצע שהיה אמור לדמם דם כסוף, כפי שכבר ראיתי אין ספור פעמים, טפטף חומר שחור כמו זפת. החומר הלך והתפשט לכל גופו הלבן.
ואז החיה שינתה את צורתה.
במקום פרסות, יצאו ידיים ארוכות ורזות, עם ציפורניים מעוקלות ששרטו את האדמה שלפניהן. הגוף התיישר והצלעות הפכו לבולטות וחדות למראה. אבל הדבר הנורא ביותר היה הראש. כבר לא היה ראשו של סוס וגם הקרן כבר נעלמה. עיניים שחורות וגדלות, ריקות הביטו בנו וחיוך רחב, רחב מידי, הופיע על פני היצור שעמד לפנינו.
זה היה הרגע בו התחילו הצעקות.
כל אחד מהאבירים שלף את חרבו ונרתע לאחור. כולם הביטו אל הנסיך ג'ון, מחכים להוראות ומקווים לסגת.
"ת-תהרגו א-את הד-דבר הזה!" הוא קרא, עיניו בולטות מחוריהן.
חמישה אבירים התקרבו אל היצור, שחייך עדיין את אותו חיוך מטריד. איך העור שעל פניו לא נקרע ממנו?
הגברים הקיפו אותו וכיוונו לעבר היצור את חרבם. כשהיו קרובים מספיק לחתוך את היצור, אחד מהם הניף את חרבו אל עבר צווארה של המפלצת.
עצרתי את נשימתי, מקווה שהוא יכרות את ראשו. אולי כך ימחק החיוך הנורא הזה.
היצור פשוט תפס את החרב באוויר עם זרוע ארוכה ורזה ובנשיכה מהירה קרע לרווחה את גרונו של האביר.
שאר הלוחמים מיהרו לתקוף, מהססים רק לשבריר של שנייה, אבל היצור זז במהירות שמעולם לא ראיתי. הוא קרע לגזרים את גופם עם טפריו המעוקלים, החיוך לא דועך לרגע מפניו.
בשלב הזה הפכנו מציידים לניצודים. האבירים שנותרו מיהרו לעלות על סוסיהם והנסיך ג'ון דהר לעברי, סוסו הכבד משאיר טביעות עמוקות באדמה.
"תתחלף איתי בסוסים." הוא אמר בבהילות וממהר לרדת מהסוס שלו. "הסוס שלך מהיר בהרבה משלי."
זה היה הרגע שהבנתי שאם הנסיך ג'ון לא יהיה, כל הצרות שלי יפתרו. הזעם שנאגר בתוכי מהרגע שהעלה את שמה של אהובתי על שפתיו, הפך להקלה נהדרת.
"לא." השבתי ומשכתי במושכות כדי שהסוס שלי יתרחק לאחור.
הנסיך ג'ון בהה בי בהשתאות בזמן שהיצור הפיל את כל אחד מהאבירים שנותרו מהאוכף שלהם. הם צרחו כשהיצור עקר את ליבם. הסוסים שלהם ברחו אל היער, ללא פגע.
כשהבין שאני לא מתכוון לעזור לו, הנסיך ג'ון טיפס בחזרה על גב הסוס המרשים שלו והתחיל לדהור בהיסטריה אל עבר העצים.
לרגע חשבתי לעצור אותו. לתת לו להיתפס על ידי המפלצת הזו, אבל אז היצור דיבר בפעם הראשונה והאחרונה. לא ידעתי מה משמעות המילים, אבל ברגע שהם יצאו מבין חיוכו, הסוס השחור נעצר במקומו, כמעט מעיף את הנסיך ג'ון מגבו. צפיתי באימה בעוד הוא מתקרב אל המפלצת, ללא חשש, ומרכין את ראשו.
"תזוז כבר! בהמה חסרת תועלת!" הנסיך קרא ודקר את גופו של הסוס בעקביו, אבל הוא לא זז. הוא פשוט חיכה בזמן שהיצור התקרב יותר ויותר, בעוד הוא נאבק עם האוכף בניסיון להימלט.
כשהוא נפל על האדמה נשמע צליל שבירה מטריד והצרחה שפלט לא הותירו מקום לספק. הוא שבר את רגלו ואלי עוד כמה עצמות נוספות, אבל זה לא עצר אותו מלזחול רחוק ככל האפשר מהיצור.
יכולתי לברוח באותו הרגע. יכולתי לחזור אל זרועותיה של אלייז'ה ללא הצרה שהעסיקה אותי במשך כל אותו אחר הצהריים.
אבל רציתי לראות את זה. רציתי לראות אותו נקרע לגזרים וליהנות מכל רגע.
היצור העביר יד רזה על גבו של הסוס, מלטף אותו בחיבה, והמשיך להתקרב אל הנסיך הזוחל. ג'ון צרח והתחנן, אבל הסוף שלו הגיע, בדיוק כמו של היתר.
ותסלחו לי שאני אומר את זה, אבל זה היה יפיפה.
* * *
"ולא יכולת להציל אותו?" המלך שואל כשאני מסיים לספר את מה שקרה באותו היום, פחות או יותר. הוא כועס בעוד המלכה שלצידו מוחה את פניה במטפחת רקומה ומתייפחת.
"לא." אני אומר בפשטות. "גם חמישה-עשר אבירים לא היו יכולים לעצור את היצור הזה."
"ואיך אתה הצלחת לברוח ממנו?" הוא שואל בחשדנות. יורש העצר שלו איננו והיחיד שיש לו תשובות הוא אני.
"לא הצלחתי." אני אומר בפשטות.
"אז הוא פשוט נתן לך ללכת? אתה מצפה שאאמין לשטויות האלה?" הוא יורק לעברי, צווארו העבה נעשה אדום מרגע לרגע.
"אני חושב שהוא רצה שאספר את הסיפור הזה, כדי שכולם ידעו מה קורה למי שצד ביער שלו." אני מסביר בשקט.
"היער שלו?" המלך מתפוצץ באופן סופי ויפחותיה של המלכה רק מתגברות. "זה היער שלי! אני אראה לו בדיוק מה קורה למי שמעז לפגוע במשפחה שלו ולנסות להשתלט על האדמות שלי! בלגיו, תאסוף את המחלקה שלך. אני רוצה שתצא עם שחר אל היעד ותביא לי את הראש של היצור הזה!"
"כן הוד רוממותך!" הגנרל בלגיו קורא מאחורי. הוא עומד בהיכל האבן יחד עם קבוצה גדולה של אבירים לבושים בשריון.
"אני לא בטוח שזה רעיון טוב כל כ-" אני מתחיל להגיד אבל המלך קוטע אותי.
"לא שאלתי לדעתך, רובין. אתה צריך להגיד תודה שאני לא מאשים אותך בבגידה על כך שלא עשית הכל כדי להציל את הבן שלי!"
התפוח לא נופל רחוק מהעץ, אני מבין. המלך והנתינים שלו לא יניחו ליצור או ליער. הם ימשיכו להתייחס אליו כאל שלהם ויצודו בו עד שלא יישאר דבר.
"רובין היה מוכן למות ראשון בשביל הבן המגוחך שלך." אני אומר באיטיות. "אפילו כשהוא ניסה להכניס למיטה שלו את אשתו. אבל אני? אני הרבה פחות סלחן."
"איך אתה מעז לדבר אלי?!" המלך צועק, אבל אני רק מנענע בראשי.
"אם לא היית מפנק אותו, אם רק היית מלמד אותו ערכים, אולי הוא לא היה הופך למפלצת כזו והוא היה היום בחיים." אני משיב ברוגע.
"שומרים! קחו אותו מכאן! אני רוצה שהוא יוצא להורג מיד!" המלך צורח עכשיו, אדום כולו.
אני נאנח ומחייך חיוך רחב. רחב מידי.
