העולם של האחר

הרכב הישן הצהוב והחבוט של פליס כהן, איש עסקים ובעל גלידרייה מצליחה בעיר הקטנה שבה נולד וגר, שבק חיים באמצע המסע לאירוע החתונה שלו, על כביש אפור מחורץ, קילומטר וחצי לפני עיירה נידחת וממבט ראשון כמעט חסרת חיים.

דקלים, ענני אבק, חום, לחות, וחתול דרוס שמעיו שפוכים מתוך בטנו המדממת.

פליס הסב את פניו בגועל.

"חתול מטומטם." אמר וירק על הכביש כאילו הייתה זו אשמתו של החתול שדרסו אותו.

מחר בצהריים הוא אמור להיות בעיר אחרת, גדולה הרבה יותר, שוקקת וחיה הרבה יותר. שם הוא יתחתן עם תשוקת נעוריו ואהבת בגרותו, מירה שמואלי.

היא כל כך תתבאס אם גם לחתונה שלנו אאחר, חשב בבהלה מבודחת שהטילה צל  מריר על ליבו. במהרה הוא התעשת, שלף את הטלפון הסלולרי מכיסו, וחיפש באינטרנט, שנטען דקות ארוכות עד שהניב תוצאות, שירות גרר כלשהו.

"אינטרנט מטומטם." אמר וירק על הכביש.

רגע לאחר מכן קול בס צרוד וחזק שוגר לתוך אוזנו.

"הלו? מימדבר?"

"שלום, אדוני. הגעתי לגרר צ'יטה?"

"כה. מה קרה?"

"הרכב שלי, האמת דגם די ישן, נתקע באמצע הדרך ל,"

"אתה מפה?"

"לא. אני מ,"

"הבנתי. לפי הקול שלך. שמע, איפה אתה נמצא כרגע?"

פליס הסתכל על סביבותיו וניסה למצוא סימנים מזהים שיסבירו לאיש, שלא שאל לשמו והוא גם לא, היכן נתקע הרכב.

"המממ, יש פה די הרבה חול. אהה, דקלים, דקלים גדולים. אין איזה בניין או חנות, אבל לפי הגוגל מפות זה מראה שאתם ממש קרובים."

"בטוח שאין עוד משהו?" שאל האיש.

"אני לא יודע אם זה יעזור אבל, אתה יודע, חתול דרוס. מת."

האיש פרץ בתרועת צחוק רמה שהבהילה את פליס וכמעט גרמה לטלפון לקפץ מידיו אל הכביש.

רק זה חסר לי, חשב, בלי רכב או אמצעי תקשורת כלשהו בחור השחון הזה.

"כן, כן, אני זוכר. בבוקר ממש מיהרתי ושמעתי איזה משו מתפוצפץ לי מתחת למשאית. כן, חתול מטומטם. או שזאת הייתה נקבה? רק חתולות יכולות להיות כאלה מטומטמות."

הוא המשיך לצחוק עד שפליס קטע אותו.

"אז מתי אתה מגיע?"

האיש השתתק.

דממה ארוכה השתררה. התמהיל של דממה ושממה גרם ללב שלו לפעום בפחד. הוא בחן את צג הטלפון וראה שאות הקליטה הסלולרי מופיע. השיחה עמדה על שתי דקות ושלושים שניות.

"הלו? אדוני, אתה שם?" שאל.

נשמע המהום שקט ולאחריו קולו של האיש, שקט עוד יותר:

"לא צחקת ממה שאמרתי. אתה לא משלנו."

ניתוק.

פליס ההמום פצח בבינג' קללות ארוך וניסה להתקשר שוב. בספרה השביעית הפלאפון שבק חיים, חיי הסוללה אזלו.

"שיט, פאק, שיט. פלאפון מטומטם."

אתה לא משלנו, אמרו גם הבריות בעיר הקטנה שלו. שש פעמים פתח בקמפיין גיוס המונים עבור הקמת הגלידריה שלו ושש פעמים נכשל. בפעם השביעית הצליח, בכוחות עצמו, מהכסף אותו הרוויח מאוסף עבודותיו המזדמנות.

"מספיק עם המחשבות. הגיע הזמן לזוז." אמר לעצמו, ועצם האמירה הובילה אותו למעשה. הוא החליט להשאיר את הרכב במקום ולהתקדם ישר. הייתה לו תחושה שישנה עיירה בהמשך. בשולי הכביש הבחין בקבוצת חתולים צועדת ביחד איתו, כל אחד אחר ממשנהו, עיניהם מפוחדות אבל הילוכם נמרץ. קורבנות דריסה עתידיים.

אם היה בודק לפני את הרכב, אם היה מטעין את הפלאפון יותר, אם היה מצטרף לצחוקו של איש הגרר הגס, אם היה בודק אם בכיוון שהוא הולך אליו, ישר ישר ישר, ישנה עיירה.

אם היה מודיע לאשתו לעתיד שאולי הוא יחמיץ את החתונה שלהם.

אם ואם ואם ואימאימים מטומטמים.

ירד הערב ולהקלתו בתים זעירים נראו באופק. הוא התנשם בכבדות, חיוך עולה על פרצופו העייף.

הוא הגיע לעיירה קטנה שרחובותיה ריקים מאנשים. קבוצת החתולים נעצרה הרחק מאחור, מיללת לעברו, מזהירה אותו מהסכנות האורבות קדימה.

בהמשך כביש ארוך הבחין בשלט ירוק דהוי שעליו נכתב אכסניית הבית החם לצד גרפיטי של איבר מין מגוחך בגודלו. הוא נכנס לחדר קבלה קטן, מחניק מאבק, והמתין למי שלא יהיה שיקבל את פניו.

"הלו?" קרא, וכעבור רגע הגיחה מחדר קטנטן לימינו אישה בגיל העמידה ולגופה כתונת פרחונית עם כפתורים גדולים. האישה חייכה אליו וחשפה שורת שיניים מצהיבות.

"באת לקבל חדר?" שאלה.

"כן, כמובן. יש לכם, אההה, איך משלמים?"

"לא מקבלים כרטיס אשראי. רק מזומן."

פליס שלף מארנקו חבילת שטרות והגיש לה אותם. לא היה בו הכוח לשאול מהו המחיר הדרוש. היא שלפה מתוך הערימה את השטרות הפחות מקומטים והחזירה לו את השאר, החיוך לא מש מפרצופה.

"לילה, כן?" שאלה.

הוא הנהן.

"אתה לא מפה." אמרה, חיוכה מעט מתכווץ.

הוא הנהן.

"נשוי?" המשיכה לשאול בעוד רגליו מאיימות לקרוס מתשישות.

"מחר. מתחתן."

"מזל טוב. איזה יופי." חיוכה התרחב שוב.

"קוראים לה מירה. היא בהיריון." אמר בצרידות.

"רגע, רגע. היא בהריון?"

הוא הנהן.

"ועוד לא התחתנתם?"

"מחר."

"אתם מתכוונים לעבור לגור פה?"

"כן." אמר למרות שלא התכוונו כלל.

חיוכה התכווץ שוב עד שנעלם לגמרי. פליס החליט להותיר אותה ככה, לא מחייכת מבחוץ לא מבפנים, ובתחושת מיאוס ממנה ומשאלותיה נכנס לחדר מספר 3. הוא הניח את הטלפון על שידת עץ קטנה ומבלי לטרוח להוריד את חליפתו השתרע על המיטה ונרדם.

הוא התעורר לקול דיבור של המון רועש. קרני השמש חדרו מבעד לחלון גדול בחזית החדר, חסר וילונות ופרטיות. ילד הציץ בעדו וכשנתן בו מבט כועס הילד נמלט.

"הוא קם, הוא קם." שמע אותו אומר בהתרגשות.

קול נשי היסה אותו בחדות.

ההמון המשיך לזמזם.

"הוא? היא? לעבור לכאן?"

"ככה אמר."

"בהיריון ועדיין לא התחתנו?"

"היריון שלישי שלה משלושה גברים שונים."

"זונה, זונה. מי ירצה אותה?"

"רק ליברלי מסריח כמוהו. על בטוח תומך בחתולים המזדיינים בתחת."

"היי, יש כאן ילד."

"מצטער. אבל את יודעת שזאת האמת."

"צודק."

"נכון."

"מסכים במיליון אחוז."

"מה עם הציור המזוהם על השלט?"

"נער בן שלוש עשרה. נענש קשה."

"יופי, יופי."

הכעס התגבר בקרבו והוא זינק מהמיטה לכיוון החלון החשוף. המון של גברים ונשים התגודד מחוץ לחדרו. משקלטו אותו מתבונן בהם עטו על פרצופיהם חיוכי שנאה ומעליהם כסות של נחמדות, כמו של האישה מחדר הקבלה.

רק הילד לא חייך, התבונן בו בסקרנות כאילו לא ראה אדם מימיו.

פליס יצא את החדר מבלי לשטוף פנים והתקדם בזריזות לעבר היציאה ממתחם האכסנייה. הוא הציץ לאחור וקלט את פקידת הקבלה עומדת עם ההמון ובידה סכין מטבח חדה, על פרצופה מצויר חיוך מעוות כשל השאר. הוא פתח בריצה לעבר המקום בו השאיר את הרכב. פשטה בקרבו תחושה משונה.

סכנה מרחפת מעליי, חשב והגביר צעדיו.

בדרך פגש בקבוצת החתולים. הם יללו לעברו כל כך חזק.

ברח, ברח, ברח.

עד הצהריים הגיע לרכב. הוא קיווה שיתמזל מזלו ויצליח להתניע אותו. על השמשה המאובקת המתין לו פתק לבן קטן.

תיקנתי את הרכב. אין צורך בתשלום. השארתי לך מתנת חתונה בקופסה ורודה כמו שאתה אוהב. זה במושב האחורי. סע.

הוא הגיע למקום החתונה לקראת חצות.

בחנייה המתינה לו מירה הכועסת. היא בכתה וצעקה עליו ודרשה הסברים ומיד. הוא סיפר שנתקע לו הרכב ואיש טוב והגון תיקן אותו. את כל השאר השמיט.

"הוא אפילו לא דרש תשלום. אה, והוא השאיר לי ברכב מתנת חתונה לכבודך."

פניה אורו.

"באמת?"

הוא ניגש למושב האחורי ואחז בקופסת המתנה הוורודה שהייתה די כבדה- מה יש שם? – מגיש לה אותה וקד קידה.

"לכבודך, אהובתי." אמר ברוך.

"ההורים שלי עדיין באולם. גם הרב. נתחתן היום." אמרה ומעיניה זולגות דמעות.

הוא הנהן כילד מתרגש.

"איפה יש זרים חמים כאלה, שמביאים מתנות כאלה כבדות, לאנשים שהם לא מכירים?" אמרה והסירה בחשש מהול בציפייה את המכסה.

פליס ציפה לקריאת הפתעה אבל במקומה קיבל צרחה מקפיאת דם. מירה אחזה בשמלתה הלבנה, הסירה את נעלי העקב בבעיטה, ורצה כאחוזת טירוף הרחק ממנו ומהקופסה שנחתה על הכביש.

גופת חתול, מעיו משתלשלים מבטנו הפתוחה, עיניו המתות זוהרות בחושך, התגלגלה ונעצרה סנטימטר בודד ממנו.

דקות ארוכות בהה פליס בגופה עד שהחליט לעשות משהו. הוא עצר את נשימתו, ניגש אל גופת החתול, והכניס אותה במהירות ובעדינות אל הקופסה. אחר כך נכנס לרכב ונסע משם כדי למצוא מקום בו יוכל לקבור את הגופה.

"עולם מטומטם." אמר ובכה.

כשסיים לקבור את הגופה, דמדומי השחר מופיעים בשמיים, הופיעה קבוצת חתולים ויללה לעברו. היה נדמה לו שהוא קולט מהם הכרת תודה.

הם מהעיירה הקטנה או שזאת קבוצה אחרת? שאל את עצמו. יללות גבוהות, מהירות, מעט שונות.

משם ומפה, אמרו.

פליס ידע, חד וברור, שהוא לא מדמיין. הוא עבר לעולם שלהם. באחת, ברגע, ממבט ארוך אל עלטת קיומם ומעבר לה. הוא חש את הבדידות של השוליים, את הפגיעות והסכנה, את הזעם הקורבני, הניכור שנבע מהיותם נוכחים-לא נוכחים בעולם. הם הגבירו את קצב היללות, דוחקים בו לצאת מהמצב הסביל ולהפוך אותו לפעיל.

אני צריך להתחתן. יש לי ילד, אישה, עסק, אמר.

הם הגבירו את הקצב, נשמעו כמתחננים, אוזניהן הקטנות נעשות אדומות.

לבסוף התרצה.

רק נפחיד אותם, אמר.

נסיר את הווילונות שיש, אם יש, מהחלונות. נשבור חפצים. כסאות, שולחנות, ארונות. נהרוס לאיש הגרר את המשאית וגם את הרכב הגדול שלו.

הייתה לו תחושה שיש לאיש הגרר רכב גדול, מטיל אימה ממבט ראשון. הוא ישמח לנפץ לו את הזגוגיות ולנקב את הצמיגים.

בחיוך מאוזן לאוזן הוא פתח עבור קבוצת החתולים את דלתות המושב האחורי. הם הסתערו לתוך הרכב והתיישבו בציפייה נרגשת, שקטים ומתוחים.

הזריחה השתלטה על השמיים.

"קדימה." אמר ונכנס לרכב בניתור.

דקות בודדות על הכביש, לעבר העיירה ואל תוך הבוקר, נשמע בראשו קולו של אחד החתולים.

אתה משלנו.

הוא הסתובב לעברם בחדות, פיו פעור. הרכב החל לסטות לכיוון השוליים המסוכנים, החתולים יללו לעברו באזהרה והוא חזר להתמקד בכביש.

אתה לא משלנו, אמר לו אביו החורג, שוב ושוב, באכזריות הולכת וגוברת. אתה לא משלנו, אמרו תושבי העיר שלו. אתה לא משלנו, אמר נהג המשאית. אתה לא מפה, אמרה בעלת האכסנייה. 

מאיפה אתה? שאל אותו אביו והצליף בגבו בחגורה, מותיר בו סימנים אדומים-מדממים. מאיפה הוא? שאל את אימו והותיר גם בגבה סימנים.

הוא ממך.

הוא לא ממני.

הוא, 

הצלפה, סימנים, צרחות. פליס חש את כאבה וצרח גם הוא. 

שקט, ילדה בכיינית. מאכיל לי כל היום את החתולים המזדיינים שלו. רוצה לדעת מה עשיתי ל, 

והוא עבר למקום אחר, זיכרון אחר. ילד צורח אחר, בגבו גם סימנים מהצלפות חגורה. 

הילד הקיץ משנתו המסויטת בבהלה, גופו מסריח ורטוב מתערובת של זיעה ושתן. הוא זינק מהמיטה במהירות וניגש למראה, בוהה בעצמו. דקה, שתיים, שלוש, מצחו מתכווץ, עיניו נסגרות. פליס חש שתודעתו נוכחת בחדר ממשי של ילד ממשי. הוא התקרב אליו עד שריח השתן הכה בנחיריו, תודעתו מרפרפת לאורך החדר כמשב רוח קל. ובעוד הוא בוחן את פניו של הילד משהו קשה, גס, ניער אותו לכל עבר. עיניו של הילד נפקחו, חיוך אכזרי נמרח על פניו, תודעתו מרשרשת, יורה: 

צא 

לי

מהראש

אוהב

חתולים

מזדייןןן

פליס ותודעתו חזרו אל הרכב שדהר בשעטה, שוב, אל השוליים. אחד החתולים, שחור עם כתמים לבנים, נגע בכפתו בהגה, מנסה לעזור. פליס התעשת על עצמו, רגע-שניים לפני התנגשות, וסובב את ההגה חזק שמאלה, חוזר למרכז הכביש. אנחת רווחה נמלטה מפיו ומפי החתולים. 

מה קורה לי? שאל אותם.

אתה אמפתי, אמר החתול שחור-לבן והמשיך: ואנחנו בדרך לעצור את הפסיכופתי. לא לקרוע וילונות, לשבור חלונות, להרוס רכבים. זאת המשימה שלך, אתה יודע כבר. 

הפסיכופתי? נהג הגרר? 

קבוצת החתולים הנהנה לחיוב כמקהלה. 

זה סימן, חשב לעצמו, זה לא מקרה שנתקעתי בעיירה, בחתול המת, בכם, אתם, צריכים ממני עזרה? 

הם הנהנו. 

הפסיכופתי, נהג הגרר, הוא תמיד היה ככה או שהחיים,

הבזקים של אישה צורחת, אב מצליף, סימנים בגב, חתולים מתים, אישה בהריון, גם היא מתה, התפוצצו בראשו. ההגה איים להישמט מידיו אבל הוא לא נתן לזה לקרות שוב, הגביר את חוזק אחיזתו עד שמפרקי ידיו הלבינו. 

אנחנו מתקרבים, אמרו החתולים. הוא הנהן, חש את הסכנה מהבהונות עד לפדחת. השמש סיימה להאיר, החושך החל להשתלט על השמיים. 

הפסיכופתי, בדומה לאביו, תלה את החתולים שלו על עץ בחצר. הפסיכופתי, בדומה לו, עמד להינשא לאישה שעוברה לא היה שלו. הוא ידע. גם פליס יודע. אבל מה שנהג הגרר עשה לאישה שלו ברגע שגילה על כוונותיה לברוח, צרחותדםצרחותמתחתלאדמה, פליס לעולם לא יעשה. הוא החליט לעצור בצד ולהתקשר למירה, לסיים את העניין עבורה ועבורו. כעבור שעה או יותר חזר לרכב והמשיך בנסיעה. שוטר עצר אותו בהמשך הדרך ותהה למה לעזאזל יש כל כך הרבה חתולים במושב האחורי.

הם החברים שלי, אמר פליס.

השוטר נאנח ואיחל לו דרך צלחה. 

זה כל כך יפה שאתה רגיש, אמר אחד החתולים, ג'ינג'י עם חברבורות לבנות. 

כן, מאז ומתמיד. קיבלתי הרבה רוע בגלל הרגישות יתר שלי, אבל גם הרבה טוב, אני מניח. תראו, אני בדרך להציל פיסה קטנה מהעולם, לא?

הם הנהנו.

יש עוד כמוני? 

כן. לא הרבה אבל יש. הם פזורים ברחבי העולם וגם להם קורים דברים בדרך עד שהם מבינים מה עליהם לעשות. 

מה הם, אני, יכול לעשות? 

או, הרבה. אתה אחד מהטלפתיים החזקים ביותר שפגשנו. אף אחד עוד לא נכנס לזיכרון באופן ממשי כמו שאתה עשית. 

תמיד הרגשתי אנשים, ידעתי מה הם רוצים, לפעמים סיפקתי, ריציתי אותם, אפילו שלא רציתי. אבל הזיכרון, הייתי ממש קרוב אליו, לילד. אולי אני יכול לשנות אותו?

ורגע לפני שהעולם התהפך פרוותו של החתול השחור-לבן סמרה, טפריו החדים נשלפו, ואז התנגשות, הרכב מתהפך, זכוכיות מתנפצות, יללות וצרחות, הלב פועם באימה ודם נוזל לכיוון העיניים. פליס ההמום קורע מעליו את חגורת הבטיחות ומשתחל מבעד לחלון, רסיסי זכוכית ננעצים בגבו. 

מארב, מארב, מארב, קולם של החתולים הולם בראשו בעוצמה. 

אתם בסדר? שואל פליס ומתכופף לוודא מי זקוק לעזרה, מי פצוע, מי חי, מי מת. להפתעתו הוא מגלה שחלקם פצועים, לא באופן קשה, אבל כולם בחיים. 

ואז מקיפים אותם אנשי העיירה. מנהלת האכסנייה, הילד שבהה בו מהחלון, ילדים נוספים, מבוגרים נוספים, ואיש הגרר, מכוון לעברם רובה ציד ארוך וקטלני. 

"אתה לא שייך לפה." אמר. 

אנשי העיירה הריעו כמקהלה. 

"אני כן." אמר פליס והזדקף על רגליו בנחישות, עד כמה שהותירו לו רגליו הפצועות. החתולים סיננו בזעם כאומרים: 

גם אנחנו.  

איש הגרר פרץ בתרועת צחוק רמה וירה. בום. חתול אחד נפל. בום נוסף. חזהו של פליס התפוצץ וגופו נהדף לאחור, נוחת על הכביש. מהומה החלה. האנשים והחתולים הסתערו זה על זה. ירייה נוספת נשמעה. פליס כיווץ את מצחו, אני חייב לעצור, 

ילד בפיג'מה בגווני אדום-כחול רץ לעבר חורשה סמוכה לבית מגורים, סכין חדה וחבל עבה בידו. מהחורשה נשמעו יללות חתולים. פליס רץ אחריו, ממהר להשיג אותו.

צ'יטה, ג'וני, פליקס, בואו לפה.  

עצור. 

לא תוכל לעצור אותי. הם שלי.  

עצור. בבקשה.

תתחפף, אתה לא שייך לפה.

על גבו של הילד כתמי דם. הסימנים מההצלפות, הבין פליס. 

היי, היי, היי, תסתכל עליי, סחט פליס את ריאותיו עד שחזהו בער. 

הילד הסתובב, על פניו דמעות. 

פליס הסיר את חולצתו מעליו והסתובב, חושף גבו בפני הילד. סימנים-צלקות נחרטו בהן לאורך שנות ילדותו. הילד פער פיו ואז פלט השתנקות ארוכה. 

אההה אההה אההה

בכיו של הילד התגבר והתגבר, נדמה שלא יעצור לעולם. הסכין והחבל נשמטו מידיו. רק ילדות קטנות בוכות, אמר לו אבא, והוא הסתובב כדי שפליס לא יראה אותו בחולשתו. פליס התקרב כדי לחבק את גופו הרועד, הכול יהיה בסדר ילד, אבל רגע לפני שהגיע אליו נשאבה תודעתו מהזיכרון וחזרה אל גופו חסר החיים. 

איש הגרר התייפח על הכביש. אנשי העיירה בהו בו מבולבלים, אבודים. הפחד שלהם מהרוע שלו התפוגג והם לא הבינו למה הלכו אחריו כמהופנטים. 

שני ילדים ניגשו אל קבוצת החתולים הפצועים ואמרו שהם רוצים לעזור להם לקבור את האיש. 

אתה יכול עם היד? שאל החתול שחור-לבן את אחד הילדים, ידו השמאלית מכוסה בגבס. 

כן, כן, זה כבר פחות כואב. ריססתי גרפיטי על שלט. איש הגרר לא אהב את זה, הוא אמר שזה הומוסקסואלי.  

החתול שחור לבן הנהן והורה לקבוצת החתולים להתכונן למסע הלוויה. הם ניגשו לגופתו של פליס ושני חתולים נוספים, דוחפים אותם בכפותיהם. שני הילדים הצטרפו וכל אחד מהם הרים רגל וחתול. בחצי הדרך לשוליים, שם פגשו את פליס ושם תכננו לקבור אותו ואת חבריהם, הצטרפו אנשי העיירה, בידיהם אתים ומעדרים ששימשו אותם לפני מספר שעות בקרב. ירייה נשמעה ממרחק. 

איש הגרר, אמר-חשב הילד בעל הגבס. 

הקבוצה המשיכה בדרכה בעוד השמש מותחת אורה על פני הרקיע השחור-כחול.