שעון הקיץ והרומן הראשון

״הכול קיים כדי להוביל לספר״

— סטפן מלרמה, ׳הזיות׳

כשהציעו לו החברים לרדת לסיני, כבר רקם בני כחובב סטארגייט מושבע תכניות אחרות שמערבות יותר פירמידות והרבה פחות סתלבט על החוף. וכך הוא התחמק עם שחר ומצא עצמו בחנות שעונים בוחן פריט יחיד ומיוחד שעליו סמלים במקום מספרים. אמנם אי אפשר היה לחייג אתם לצ׳ולאק אבל את העין של רע, ראש התן של אנוביס והנחש של אפופיס, בין היתר, הוא זיהה מיד וזה היווה לו תמריץ מספק כדי לקנות את השעון על אף מחירו המופקע. הוא קנה גם קופסא מצועצעת ודי מכוערת, תחב בה הרבה מילוי של גזירי עץ והניח בתוכה בחרדת קודש את השעון. כל המונית חזרה, הוא למד את השעון וניסה להחניק חיוך כדי לא להיראות יותר מדי מאושר ולעורר את סקרנות הנהג. כי אין דבר שבני שנא יותר מאשר שיחות סרק או שאלות שנועדו להעביר את הזמן: ״או שאתה מתעניין במה שאני מספר או שאתה סתם עושה לי שיחות ניצול״, תמיד חשב לעצמו. השעה הייתה 10:00.

בדיוק באותו הזמן, סומייה רמדאן סוף־סוף סיימה את הרומן הראשון שלה: ׳עלי נרקיסוס׳. והרגישה איך היא עוזבת את הכול, אין היא מאפשרת לאוזניהּ לא להאזין לשיחות של זרים כדי אולי ללקט איזה משפט שיחלץ אותה מעוד ׳מחסום כתיבה׳ כמו שמכנים זאת האמריקנים. סומייה מעדיפה את המונח ״ימים שחורים״. ברומן שלה, הפרוטגוניסטית קימי מסבירה שהקסם הלבן הוא בין המילים וימים שחורים הם כשהקסם השחור מנצח ומונע מהקוסמים והמכשפות למלא את השורות. אח! כמה היא חלמה על הרגע הזה, אחרי שנתיים של עבודה והתכתבויות ארוכות ולא נגמרות עם העורכת שטענה בין היתר שהספר יכול לתת סיפוק גדול יותר לקוראים לו רק היא תסכים לערוך קצת שינויים בסוף, ״מי יודע?״ ניסתה בשכנוע נוסף ואחרון: ״אולי זה גם יגדיל את הסיכוי שיתרגמו את הספר, את יודעת…״

כשהגיע לחוף, חבריו עדיין היו ישנים, מסטולים שכמותם. הוא טחב את הקופסא עם השעון לשק השינה שלו והלך לשתות קצת תה מקומקום שעמד בכניסה לאוהל. לא חלפה דקה והוא כבר חזר, מחשבות טורדניות ניקרו בו על כך שהוא זונח את השעון שלו בלי השגחה, כל היתר נשארו עדיין באותה התנוחה ממש. לא מפתיע. השעון הורה על 10:00 בדיוק והמחוגים נעצרו. טוב, על בני זה לא הותיר רושם. אז דפקו לו בטריה מעפנה, קורה. סתם מתוך סקרנות, הוא שלף את הטלפון שלו וראה שאכן השעה 10:00. האינסטינקטים שלו והצפייה שלו בסדרות מד״ב כולם אמרו לו דבר אחד: לצאת מהאוהל ולבחון את סביבתו הקרובה. מבט אחד הספיק לו. הים היה שקט, שקט מדי, אין אדווה אחת לרפואה. זהו, הזמן עצר מלכת. ועכשיו נשאלת השאלה מה הוא עושה בכל הזמן הזה? מסתובב בערום? מחלק סטירה למישהו שעלה לו על העצבים? מגניב נשיקה לרינת שישנה באוהל הסמוך? ומה זה לעזאזל כל הרעיונות הקריפיים האלו? 

בנקודה הזאת נספר שבני פגש את רינת בחוף בסיני לפני כמה ימים ונשבה בקסמה. כמו לא מעט חנונים אחרים הצופים במדע בדיוני (אבל בואו לא נכליל), הוא לא העז לגשת אליה או אפילו להביט בה יותר משתי שניות. זה לא שהוא האמין שהיא תטרח להביט עליו בחזרה והוא יהפך לאבן, זו פשוט הייתה מלחמה פנימית בביישנות שטבועה בו  ומעין הכרה במגושמות שלו שאינה מאפשרת לו לחבר שני משפטים בעלי ערך ליד בחורה, בטח לא מישהי כמו רינת. 

בני התאושש והתחיל לנתח את המצב. חלפה דקה שלמה של בהייה עד שהוא זנח את מה שמתרחש סביבו (אפשר גם: ׳לא מתרחש׳, הכול תלוי בצורה שבה מסתכלים על זה) וחזר לחשוב על השעון. השעון! אולי התשובה נמצאת בכלל בו? הוא הסתכל וזיהה שהמחוג הגדול עומד על העין של רע והמחוג הקטן על המגל של כרונוס. ביחד זה נותן שעון שמש. או בקיצור וואחד מבוי סתום גדול.

בעוד בני מתוסכל מחידת הזמן שנעצר, התרפקה לה סומייה על המיטה כאילו היא לא ממהרת לשום מקום, מה שהיה באמת נכון. הרומן שלה היה הרי גמור. לבסוף גמלה בדעתה שבכל זאת כבר מאוחר והתה עם הנענע לקולות הציפורים אמנם סובל דיחוי קל, אבל אין היא יכולה להרשות לעצמה לדלג עליו לחלוטין. תוך כדי שהיא שפכה מים מהקומקום באוטומטיות של סופרים מבלי בכלל להסתכל על הכוס, בדיוק הכמות הדרושה ולא זרזיף יותר, היא שמה לב למשהו מוזר: אין ציוץ ציפורים. היא תהתה כמה זמן היא נמנמה. כסופרת היא סלדה מרעשים מונוטונים ולכן לא החזיקה שעון בבית והיא מתאבת שעוני יד. היא יצאה לרחוב, לא טורחת אפילו לסגור את חלוק הבית שלה ומנסה לתפוס איזה ילד שיאמר לה מה השעה, אבל כל האנשים ברחוב היו קפואים. היא נתחה במהירות הבזק את מה שקורה ואז זה הכה בה. היא נזכרה שבתחקיר לרומן שלה היא קראה על שעון הקיץ של הסופרים, היא רפרפה על זה בזמנו אבל עכשיו הפרט הזה נדמה היה לה חשוב ביותר. היא פתחה את אחד הקלסרים של התחקיר לרומן ושלפה משם עמודים מצולמים והתחילה לקרוא בשקידה. היא החלה לסכם לעצמה את הפרטים החשובים: שעון הקיץ של הסופרים הוא אירוע המתרחש בכל פעם שסופר מסיים את הרומן הראשון שלו ומעניק למי שמחזיק בשעון הסופרים ומביט בו כשהמחוג נעצר על 10:00 שעתיים שלמות מתנה. או אז גם הסופר זוכה לשעתיים. אם בזמן הזה, הסופר יצליח לפגוש את בעל השעון, אז… בנקודה הזאת הבינה סומייה שהיא אולי סופרת נהדרת (הקבצים של הסיפורים הקצרים שלה כבר העידו על כך) אבל חייבים להודות על האמת שרוב הזמן היא מרחפת ולכן את שאר העמודים היא שכחה לצלם. כמה אופייני מצדה ואפילו מצחיק, הלא כן? אבל על כל פנים את סומייה זה לא הצחיק ואפילו דיי עצבן: ״מא אהבלני! דווקא כשנהיה מעניין! מה אנחנו פה בסיפור של אמריקנים? קליף האנגר? עכשיו! סרייסלי?!״

בניגוד לדחיפות והבהילות של סומייה, בני לא ידע שהזמן עצר מלכת רק לשעתיים בלבד והיה רגוע לחלוטין. היה משהו נינוח בשקט המוחלט הזה שגרם לו להתעלם מכל היתר: מהבדואים הקפואים, מאנשים עם רגל אחת באוויר באמצע הליכה ואפילו מהציפורים ששהו באוויר מבלי ליפול. אבל לפתע היה לו רעיון, אולי הוא ישאל רכב, רק לכמה רגעים, ויראה איך שאר העולם נראה, ממילא אף אחד לא ירגיש בחסרונם. התהייה הקטנה שעוד נותרה לו היא האם הרכב יתניע, אבל הרי הטלפון שלו עבד, לא?

סומייה מהירת המחשבה הבינה שעם הרכב שלה היא תיעצר מהר מאוד ולא תצליח לעקוף את המכוניות העומדות. היא מצאה אופנוע עם מפתחות בפנים, נתנה דחיפה קטנה שפינתה את הרוכב מהמושב (כשהזמן יחזור צפויה לו נפילה קטנה), התעלמה מהשטות של הקסדה ו… האופנוע התניע. עכשיו נשאלת השאלה לאן לנסוע? כמצרית מלידה וכסופרת המקום הראשון שעליו היא חשבה היה סואץ. ״הכול קיים כדי להוביל לספר״, היא זכרה את מלרמה כאילו קראה אותו אתמול. אם הקיום כולו נועד להוביל ליצירה שופעת גם אם מלאכותית (אישית סומייה מעדיפה ״עשויה מלאכת מחשבת״) הרי שאין כמו תעלת סואץ כדי לסמל את זה, גם מלאכותית וגם מקור מים המקשר בין שתי יבשות, שהן שקולות לשפיעה שבתהליך הכתיבה המתורגמת לשפע ולעומק של הנאמר והלא נאמר בחווית הקורא.

בני לא מצא אף רכב, היו רק אופנועים. הוא התלבט אם לבחור אחד עם סירה בשביל הביטחון הנפשי הדומה לזה שמתקבל מגלגלי עזר לאופניים אבל בסוף בגחמה של רגע עלה על האופנוע הכי גדול ויפה שראה, אם כבר אז כבר. מזל כי לולא יכולת התמרון, רחוק הוא לא היה מגיע. בכל אופן, מרגע שעלה על האופנוע התחולל אצל בני שינוי. באופן המנוגד לחלוטין לרוגע שאפיין אותו עד לפני כמה רגעים, הוא דהר, כשהוא משאיר אחריו ענני אבק שנשארו שוהים באוויר. הוא עקף מכוניות בזו אחר זו נגד כיוון התנועה ובין הנתיבים, הכול הולך. 

סומייה נהגה כמו שקימי מהרומן שלה כתבה, שזה אומר באריגה בלתי נגמרת של ימין ושמאל, קדימה ואחורה כדמותה המיתולוגית של פנלופה, אורגת ופורמת. כל הדרך היא חשבה על פרטים מהרומן שלה, על הקיר המשותף בדבלין עם הדירה של אוסקר וילד, על פנלופה ועל המיתוס של נרקיס: המראה שקימי מסתכלת עליה שמופיעים עליה מעין אדוות, תמונות הילדות שהיא קורעת. רק כשהיא יצאה סוף סוף מקהיר, היא התחילה לצבור מעט תאוצה. דבר זה לא מנע ממנה להמשיך בהרהורים, זו כאמור אחת מהמעלות של סופרים, כל האוטומטיזם הזה.

גם אצטרובל נופל היה גורם להם לקפוץ מהמושב, אז עוד אופנוע? בסואץ – באופן שנדמה שהיה מכתוב אך לחלוטין היה החלטה מודעת של בני שרצה לחוות את האירוע במלואו ותכנון קפדני במקרה של סומייה – הם נפגשו. הם נעמדו זה מול זה כאילו ראו פעם ראשונה בימיהם יצור חי.  בכל זאת עברה למעלה משעה מאז שהזמן לכל שאר העולם נעצר. אבל לא זאת הייתה הסיבה האמיתית. הם נעמדו כך בסטנדוף מקסיקני בעיקר כי לשניהם היו שאלות שדורשות התרה יחד עם הרבה התרגשות עצורה המהולה בקמצוץ של נחמה. סומייה התחילה בשצף ישירות באנגלית, כי לא הייתה צריכה יותר משבריר שנייה כדי להבין שהוא לא מכאן. שצף כזה שלבני לקח יותר מכמה רגעים כדי לעמוד בו. ״אני מבינה שאתה הבעלים של שעון הסופרים? ממי קנית אותו? מתי? יש עליו כיתובים מיוחדים? פרקת אותו? האם המחוגים נעים כרגע? אגב מה השם המלא שלך והעיסוק שלך? תתעלם מהשאלה האחרונה, היא לא חשובה.״ ואז שתי שניות אחר כך: ״נו אולי תפסיק סתם לעמוד כמו איזה כעכ סדה יבש ותתחיל לדבר, אין לנו את כל היום!״ בסוף הוא יצא מהשוק והתחיל לענות, אבל ממש לפני שהסביר על הכיתובים נעצר ושאל: ״רגע, אמרת שאין לנו את כל היום? מתי הזמן מתחיל לחזור?״. ״יא חביבי, אני סופרת. אני יודעת שהדימוי שלנו הוא של מעתיקי מציאות או כותבי פרוטוקולים בבית משפט, אבל תאמין לי שזו מלאכת מחשבת. למשל אני הבנתי ישר שאתה ישראלי מבלי לשאול אותך, אתה גם נראה לי הצעיר במשפחה אז מנחשת שקוראים לך בנימין. אז שאני לא אדע שיש לנו שעתיים בדיוק מרגע סיום הרומן שלי? עכשיו תמשיך בהסברים, התחלת לומר שיש סמלים של אלים מהמיתולוגיה המצרית….״

בני הרגיש בכל זאת קצת ביטחון עצמי כשהתחיל להסביר על כל הסמלים תוך שהוא פותח את הקופסא ומציג לה את השעון וגם סומייה נמלאה בקמצוץ של הערכה כלפיו. גיק, אבל יש בסוף משהו שימושי בקלבסה שלו. בעוד בני ליהג, סומייה איבדה סבלנות, משכה את השעון והצמידה את הרומן שלה לשעון. היא חיכתה שיקרה משהו נפלא. כלום לא קרה. לתחושתה אין להם יותר מרבע שעה. כל הידע הספרותי והאינסטינקטים שלה אמרו לה שחייב להיות קשר לרומן הנוכחי, כי את הרומן הבא היא אפילו לא התחילה. בינתיים תוך כדי שהמוח שלה הריץ את כל הרומן שתי וערב, היא המשיכה לנסות. חבל על כל רגע! היא החזיקה את הידיים של בני ואמרה לו להסתכל אתה ביחד על מי התעלה. כלום לא קרה. היא החזיקה את הרומן והוא את השעון. בני אמר בייאוש ששוב כלום לא קרה. אבל סומייה אמרה בהתנצחות: ״הבט שנית. הסמלים של השעון לא נהפכו! רק המחוגים התהפכו! והמחוג הקטן מצביע עכשיו על בז שזה הסמל של הורוס״. מכאן שהתשובה חייבת להיות בשמים, אלמנטרי מי דיר ווטסון. ״אולי יעזור לך לדעת שאני טייס מסוקים במילואים בחיל האוויר…״ סומייה הריצה במהירות של פנטיום ארבע חדיש את העובדה החדשה וישר התייחסה אליה בביטול: ״לא, לא, לא. בזמן של שעון הסופרים לא היו כלי תעופה, הפתרון צריך להיות בשמיים אבל אנחנו שניים, כמו השעה שתיים, צריכים להיות בקרקע. זה גם מתחבר למיתוס של נרקיס שמופיע בכותרת של הספר שלי ולא רק״ ואז הוסיפה ״אבל תודה״ ומיד: ״אה וגם זה: המחוגים על עשר משמעם שעון הקיץ של הסופרים, אבל לעין של רע יש בטוח גם משמעות של הסתכלות, הפתרון טמון בהסתכלות שלנו״. 

״ומה עם הבז?״ שאל בני. ״את הבז כנראה צריך למצוא בשמיים״. בני הציע שיקיפו את סואץ עם האופנועים, אבל סומייה שוב פסלה את הרעיון מאותה סיבה שלא היו אופנועים בעבר והבז יכול להיות בכל מקום וגם אסור להם להתפצל ואין מספיק זמן. היא ידעה שהם במקום הנכון, בזמן הנכון ושהם האנשים הנכונים עם החפצים הנכונים. לבסוף היא פסקה שיש להזיז את מחוגי השעון לשעה שתיים ידנית. ואכן כשהזיז בני את המחוג, עם לא מעט דאגה ממה שעלול לקרות, הופיע בז קפוא על השמיים. הם הביטו שניהם במים על ההשתקפות של הבז. ואז החלו ליפול עלים מהעץ על המים. בני, הביט בשעון בפלאפון שלו ואמר בהדגשה לסומייה שהשעה הייתה עדיין 10:00. היא שמעה אותו, קול של עורב מעצבן ורציונאלי באמצע אירוע על טבעי. היא הייתה מרוכזת בעלים. העלים יצרו מילים בערבית: ״תלי שעון על הקיר… וכווני אותו שעתיים אחורה… והסופר האירי יהיה שם תמיד לשרותך״. סומייה היתה נרגשת. היא שאלה את בני איך הוא מרגיש. הוא היה נראה לה שונה, מאוד שונה, אבל הוא התעקש שהוא מרגיש כרגיל.

בינתיים כמו בחיזיון תעתועים הבז נעלם מן השמיים כפי שהופיע. רוח קלה נשבה והעלים החלו לזוז במים מטשטשים את כל מה שהיה נראה כמו אותיות בערבית. סומייה נפרדה מבני, להוטה לגשת לחנות ולנסות לתקשר עם אוסקר וילד בלי מחיצות. הם החליפו טלפונים, אמרו זה לזה ״אללה מעק״ ונשבעו שימשיכו להיות בקשר. בני נסע בחזרה לסיני. בחוף הוא פגש את החברים המסטולים שלו שרק התעוררו. אבל לפני שאמר להם שלום, הוא שם לב שרינת נראתה לא בנוח עם כל הגברים שמסביבה, שהיא הסתכלה לצד, שהגוף שלה היה מכונס ושהיא חיבקה את שתי הרגליים בצורה חזקה מדי. בני בצורה לא אופיינית החליט ליזום. הוא קרא לרינת ואמר לה שיש מישהו מיוחד שביקש לראות אותה בהמשך החוף. רינת ניצלה את ההזדמנות, הודתה לו בלבה והלכה אחריו בלי יותר מדי שאלות. רינת הלכה תחילה בצעדים נחפזים ואחר כך יותר ויותר מדודים. ואחרי שהם התרחקו, היא נעצרה לרגע תוך שהיא זורקת אליו מבט הצידה שכאילו תוהה בקול: ״איך ידעת? איך ידעת שאני רוצה לעוף משם?״ בני ענה: ״יש לי עיניים של סופר ואני די בטוח שמה שאת הכי צריכה עכשיו זה קצת זמן לעצמך״. רינת החזירה את מבטה קדימה לעבר המשך החוף הנטוש, עדיין בלי לומר מילה, והמשיכה לצעוד. בני נעצר. הוא זיהה אצלה משהו פחות מחושב בהליכה. באותו הרגע, חיוך התגנב לשפתיים של רינת, ממש לשנייה, משהו בה החל להיפתח כמו עלווה של פרח, זו היתה רק שנייה אבל היא נדמתה לה כמו נצח.