שלוש דפיקות וחזיר
החללית זבולון, יומן אישי, יום שלישי, עשירי במרץ, שמונה עשרים ושלוש:
נא להתעלם ממה שהקלטתי אתמול. אני לא חושב שרב-אלוף גונן הגיע לתפקידו דרך השריר הטבעתי בישבנו ואני לא שונא את ברוטוס, הצ'יוואווה של אמא שלי. להגנתי, הייתי מסטול מהתחת. תרתי משמע. אתמול גיליתי שאם אני עושה לעצמי חוקן עם אלכוהול מדולל, החיים יפים.
רק עכשיו נרגעתי מספיק כדי להקליט את היומן.
לפני שעתיים התעוררתי לקול דפיקה בדלת ולמרות הריפוד מעל דרגש השינה, דפקתי את הראש. אני לא חושב שיש לי זעזוע מוח אבל יש לי זעזוע מאיזשהו סוג על בטוח.
אני מאייש חללית מחקר הנושאת זרעים וזיגוטות מוקפאות של חיות חווה אל אירופה. לא זו של סוקרטס, זו של גלילאו. במילים אחרות, אני נהג משאית חלל ואני יודע שלא העליתי טרמפיסטים בשום מקום. חרא. אני מקרטע לכיוון מיכל התרופות ובולע שני נוגדי כאבים. אחר- כך אני מוצץ את ארוחת הבוקר משקית יניקה ומתיישב מול המסכים. היום יש לה טעם של פנקייק ישן עם ריבת תות וזה שיפור משמעותי.
יומן אישי, כנ"ל, לילה:
סיבוב אחרון ביחידת המשא. כולם שם. כולם ישנים.
אין כאן הרבה אפשרויות בידור. ישבתי לקרוא ספר. אני הולך לישון.
שלוש דפיקות. כוס אמק. כוס אמאמאמק. באמצע חלום על זויה, האקסית של דוד שלי. לא רק על, גם מתחת, מסביב ואז טוק, טוק, טוק. אני לא קם. גם אם איבדתי את דעתי באיזה מסדרון של התת-מודע, זכותי לישון. וחוץ מזה, זו חללית משא ליחיד. אין דלת.
יומן אישי, רביעי, השעון טוען ששמונה בבוקר:
כשיצאתי מכוך השינה, כמעט החלקתי על הרצפה. המשטח הפולימרי היה רטוב למרות שלא זכור לי גשם בחללית. נאנחתי מעומק שעמומי וניגשתי לעמדת המחשב. תמיד אותו נוף מהמסך, אותן טמפרטורות. ביום 22, בלילה 17. הם החליטו שכך אני מתפקד הכי טוב אבל אני חושד שמטעמי בטיחות וכיסת"ח לא רצו שאסתובב עירום. עוד 792 שעות ליעד. הירח אירופה היא אולי לא אתר תיירות אבל רצה שמועה שהקימו שם מזקקה. עם כל השעמום, יותר טוב שאני פה מאשר בעולם-בית. אף-אחד לא רודף אחרי עם הוצאה-לפועל ולא מציקים לי עם 'מתי תתחתן?'
אני לוחץ אריזת מרק אפונה ועושה בראש רשימה במי להתנקש. נכון לעכשיו, מי שהמציא את המשחה הזאת מככב. לא רחוק אחריו, מעצב הפנים של זבולון שלר לקח בחשבון דפיקות ולכן שוב תקעתי את הראש בתקרה. ארבעה כדורים ושלוק מים.
יש לי הרגשה שזבולון מציץ מעבר לכתף שלי כשאני קורא. בכוונה החלפתי לספר פנטזיה אירוטית.
יומן אישי, חמש:
סיימתי שתי סדרות מתח ואחת דוקומנטרית. אין הרבה הבדל ביניהן. מחר אני אלמד שרברבות ופוקר מקצועי. כדי לקבל את העבודה, נאלצתי לחתום שאני לומד משהו שלוש שעות ביום בשביל שלא אשתגע או אתנוון. עם הגננות והספרדית גמרתי בשבוע שעבר. נו אס אינטרסנטה, או משהו כזה. אני גם חייב לעשות שעה כושר מרוכז ולהקליט את לחץ הדם. אין אמון בעולם.
יומן אישי, מה זה משנה?
גיליתי איך לעקוף את עניין ההקלטה והחלטתי שיש אלוהים ושהוא לא חובב כושר. לא, בצחוק. למחוק. שכחתי שחתמתי על חוזה.
זבולון שולח לי שאלות על המסך ואני צריך להסביר לו אם מה שאני קורא אמיתי ומה זה אומר. אין לי כוח אליו וגם לא חתמתי על חוזה הוראה. אמרתי לו שאם הוא מתעניין בפנטזיה שיילך לקרוא את התנ"ך. שה ספר שיש עליו המון ביקורות טובות.
הדבקתי פתק כמו של בית מלון על הקיר – לא להפריע. האם השיגעון יודע לקרוא? זבולון יודע ויש לי שקט ממנו. יוצא לסיבוב בדיקת מלאי לפני השינה.
פאק. שתי חפיסות חסרות. ספרתי אולי אלף פעם. ח-3 וח-4 התאדו.Pigs in space. אני יוצר קשר עם הבסיס. האם להזכיר את הדפיקות?
לא מצאו כלום. סרקו את זבולון, בדקו את הצ'יפים של החפיסות וכלום. עכשיו הם מאשימים שאכלתי אותם. למה שאני אוכל זיגוטות של חזירים? מצד שני, אולי הם מודעים לטעם ולמרקם של האוכל. עשו לי בדיקת אמת ויצאתי זכאי. גם בדיקות דם וקיבה. עדיין לא מאמינים לי.
יומן אישי, כנ"ל:
התעוררתי בבת-אחת. לא יודע מה השעה. ריסקתי את השעון אתמול. דממה. אין דפיקות? לאן השיגעון הלך? אני חוזר לישון.
חלמתי על קוסמונאוט עירום מנשנש זרעוני חזירים. וכן, אני יודע שהוא רוסי כי הוריד אותם עם וודקה ואחר כך דפק גרפס עם מבטא.
מתישהו אחר-כך:
התקף-לב.
באמצע המקלחת היבשה משהו רחרח לי את השוק. עגול, וורוד עם שני חורים. חזירון. זין.
מסתובב פה חזיר חי ומחרבן בכל החללית. ניסיתי להרים אותו והוא צרח כאילו אני שוחט אותו. חזיר חכם. קראתי עליהם קצת והחלטתי שזבל הוא חיית מחמד ולמרות השם הרע שיצא לי שם למטה, אני לא אוכל מחמדים. הידעתי שחזיר הוא חיה נקייה? נקייה אבל לא מנקה אחריה.
זבל שוקל חמישים קילו וכבר לא נכנס איתי לדרגש. שמתי לו שמיכה על הרצפה. הוא נוחר בלילה משהו נורא אבל הוא מקשיב לי בלי להפריע ולא מתלונן על האוכל. עוד לא הודעתי לבסיס.
זבולון העיר אותי מנמנום הצהריים כדי להצהיר שגם הוא מופיע בספר הקדוש. אמרתי לו שהאיש לא היה מציאה גדולה ושיקרא מה אבא לו כתב עליו ושחוץ מזה, אני, אדם שוורץ, הייתי קודם. הוא אמר שאדם הראשון לא נחשב ואיזה מטומטם הוא היה. עצמתי עיניים ונחרתי בכוח.
כשהתעוררתי הבחנתי בגוש שחור צמוד לזבל. לונה. מנהג משאית הפכתי להיות חוואי.
שלא כזבל, לונה אינה מחמד. יש לה דעה על כל דבר והיא לא שומרת אותה לעצמה. הסברתי לה מה קורה לחיות לא-מחמד ועכשיו זבל לא מדבר איתי.
"אתה תפסיק עם זה, אתה שומע?" צעקתי אחרי שמצאתי ביצה מתחת לעמדת הפיקוד. "תיכף ומיד!" עם מי אני מדבר? עם הקירות? סבתא הייתה אומרת "רצי דה לום." כלומר: דבר למנורה ביידיש, ואנחנו בכלל מהמזרח.
אני לא יכול לישון, אני לא מרוכז ואין לי תיאבון. הסרחון בחללית בלתי נסבל. אף-אחד לא הכין את המחסן הנייד הזה למגורי חיות. לפי חשבוני, יש לפחות עוד 660 שעות ליעד. אולי אני אקח שלושים כדורי שינה ושהם ידאגו לעצמם. עזרא העז נוגח בי בעדינות. אם אני לא מאכיל אותו מיד, הוא יתקע לי קרן במעיים וינשנש את הכיסא.
מישהו העלים לי את הכדורים. עשיתי מסדר ובחנתי אותם אחד אחד. הם לא נשברו בחקירה. קול צחוק דומה לאנושי אבל מתכתי מהדהד מהקירות. אז מסתבר שלא רק שאני מדבר עם הקירות, הם עונים.
זבולון הוא בן זונה מנאייק ולא איכפת לי שהוא קורא מה אני חושב עליו.
אני תשוש. איבדתי איזה חמש קילו וחמישים שעות שינה. נדמה לי שלונה מנסה להניק אותי. יצאתי מדעתי ולא נראה שאשוב. נא להשאיר הודעה אחרי הביפ.
הבסיס לא עונה. אולי עזרא חיבל בתקשורת. אולי הם בחופשת מולדת.
"אני רוצה למות." הודעתי לכולם כשהתכנסנו לשעת סיפור.
אני לא חושב שהם הבינו כי הם המשיכו לשבת במעגל עד שהקראתי להם סיפור. מרים והים. הם רצו לראות תמונות של ים. שלחתי את קוק, התרנגול גבר-גבר, להביא את הנייד.
זבולון טוען שהוא אלוהים וגם מביא הוכחות מהתנ"ך. אני טוען שאמא שלו מחשבון כיס. אולי זה לא היה רעיון טוב לשלוח אותו לקרוא כתבי-דת. לאחר דין ודברים שכלל אישומים, איומים וגידופים בשפות שונות, ולאחר שהבטחתי לא לכתוב עליו ספר בשם בעל זבול הוא התכייל על חוש הריח. תוך חצי שעה זבולון צחחצח את שיניו, קירצף את בתי-השחי, התגלח ושם אפטרשייב.
למרות דרישותיי, הבן-זונה מסרב להשיב את התקשורת עם הבסיס אבל מסכים שכרגע, הוא לא מדגיר עוד חיות. הברווזים שאימצו אותי כאם עזבו את הקן ופינו את מקומם לאלפקה.
חיפשתי אבל אני לא מוצא את נחושתן, נחש החנק. אולי הוא עושה ביקור בית אצל הארנבות. הם באמת יצאו משליטה.
זה לא יומן, זו ביוגרפיה ואני לא בטוח שאני הדמות הראשית.
אלוהי הזבלים מרחיב את החללית. הוא משתמש בדשן, בנוצות, בקליפות ובמה לא?! הוא גם מאוד מתלהב מעצמו ואין לי כוח להתווכח איתו על עובדות החיים. הילד עסוק, הוא שקט והוא לא מבלגן את הבית. שישחק עם קקה מצידי.
אין לי מה להתלונן. אני שותה קפה בחלב מכוס אמיתית ואוכל ביצים טריות. החיות ניזונות מאוכל מהונדס שזבולון העתיק מהאינטרנט. אני מתלונן בכל זאת. זבל שוקל מאה עשרים קילו. אין מספיק מקום לזוז שלא לדבר על פעילות גופנית ואנחנו עולים על העצבים אחד של השני. זבולון אומר שעוד שבע עשרה-שעות.
התעוררתי לשקט מבהיל. אין נחירות, קרקורים, פעיות. הרמי את היד להגן על הראש ולא הייתה תקרה מעלי.
"זבולון!" דפקתי על הקיר עם אגרוף. "אתה שם?" אחרי שתי דקות ופרקי-אצבעות אדומים, אלוהי החללית הואיל בטובו לענות.
"רצית מרחב נשימה."
"איפה הן? מה עשית למחמדים?" הוא לא ענה. תפסתי כיסא וזרקתי על הקיר.
"אווטש." הוא צחק עלי המניאק. חזרתי לדרגש וכיסיתי את הראש בשמיכה. הריח של זבול מילא את נחיריי וגרם לצריבה בעיניי. ריח יכול לגרום לדמעות ולנזלת, אם יש לך אלרגיה לפרידות.
"רוצה לראות את החווה?" הוא הציע. הצצתי מהפינה של השמיכה.
"איזה חווה?"
הדפוק פתח מולי דלת שלא הייתה שם קודם ומעבר לה… ירוק. לא שחור, לא כוכבים רצים אלינו ונעלמים מאחורינו, לא אין. ירוק, עם הריח של ירוק.
זבולון הפך לתחנת חלל. הוא די התחמק כששאלתי מהיכן החומרים והטכנולוגיה. מה איכפת לי. יש לי חווה.
"אז לא נוסעים לאירופה?" שאלתי בארוחת הבוקר שכללה דגנים בדבש וסלט פירות והוגשה בסגנון פיקניק על מפה משובצת באדום ולבן.
"לא."
"חטפת את החללית?" שאלה טיפשית, הרי הוא לא יכול לחטוף את עצמו. יעכשיו לשאלה העיקרית:
"מה אתה מתכנן לעשות עם כולנו?"
הרגשתי אותו מחייך וזה עשה לי צמרמורות בשערות הקטנות של העורף. הוא שם מוזיקה דרמטית, אולי ווגנר ושאל:
"מכיר אדם וחווה?"
