שישי בצוהריים עם אלה והבנות

נו, אני כל הזמן שומעת את ההולכי-שתיים מדברים שצריך לקנות דירה, לקנות דירה, הירקן שואל אותי יש לך דירה סבתא? התופר בפינה שואל איפה את גרה סבתא? היום חשוב שיהיה נכס סבתא, ואני גם אין לי נכדים, רק ילדים, המון ילדים בעזרת השם, ובכל זאת קוראים לי סבתא, וכבר בחיי שנמאס לי לתקן. אבל אני כן אומרת להם, אני לא צריכה דירה מותק, אני יש לי בניין שלם, תודה ששאלת. שש דירות, ואת כולן אני משאירה לילדים שלי שיחיו: הזוג הצעיר שעכשיו נכנס – השולמנים, עכשיו נכנסו להריון, נשמות שלי טפו טפו טפו – שגרים ליד מדלן המורה לפסנתר בקומה השנייה, והאחיות לאה ושושנה אדרי בקומה הראשונה שצועקות אחת לשנייה דרך החלון כאילו כואב להן ללכת את השתי מטר מעבר למסדרון ואולי לא להפחיד את הדרורים כל כך, והחמדאנים בקומה השלישית עם שלושת הקטנטנים שיהיו בריאים שקופצים כל הזמן למדלן על הראש, ולידם מיקה ושירה – הן אומרות שהן סטודנטיות אבל, נו, למי יש בכלל זמן ללמוד משהו איך שהן כל היום והלילה רבות וצועקות לגבי הכלים בכיור, געוואלד. ויש גם את הילדים שגרים בין הדירות ומחוץ לדירות ומעל ומתחת לדירות – העכברים שמדגדגים לי בתוך הקירות, והפילודנדרון השמן שמוציא לי תינוקות בכל החצר וכל הזמן מנסה להתחפר לי מתחת ליסודות, אבל נו, ככה הם הטרופיים, מתפרשים, טיפה של דרך ארץ אין להם. והגפן הגדול שצומח על כל הצד המערבי שלי ועושה צל נעים לחמדאנים ולמדלן ורק לפעמים מגזים ואני צריכה להזכיר לו מי בעלת הבית, והצרעות שהחבאתי בצל של המרזב כדי שהגדולים לא יראו ויבהלו כי מהכול הם נבהלים אלה, והדרורים שמקננים כבר כמה דורות במרווח ליד החלון של האמבטיה של לאה אדרי כי החלון הזה שיהיה בריא תקוע כבר שלושים שנה, למרות שהבן שלה כל הזמן אומר שהוא יתקן, אבל אתם חושבים שהוא ניסה מתישהו לתקן? קדחת. רק לבוא מפתח תקווה ולאכול עוגיות ולשכוח את ארגז הכלים שלו הוא יודע, ולהתלונן. יש בניינים שפשוט לא יודעים לחנך את הילדים שלהם, בה.

בכל מקרה בשישי שעבר היה צוהריים אז הלכתי לביאליק להיפגש עם הבנות כי היה זה מה שאני עושה בשישי בצוהריים. אני לא אוהבת ללכת הרבה כי כשאני הולכת-שתיים אין לי שורשים בכלל ואני עם כל המטר-שמונים-ושלוש שלי מתנודדת כמו גבעול של זיפנית והאגן שלי – זה משהו של הולכי-שתיים, כמו ציר גדול של דלת אבל חורק ודפוק כל הזמן – תיכף מתחיל לעשות לי בלגן ואם חשבתם שאנחנו ככה נוטים כשאנחנו מזדקנים אז תקשיבו לי טוב, אתם בכלל לא יודעים מה קורה להולכי-שתיים. זה פלא שהם בכלל מגיעים לאנשהו בלי ליפול על הפרצופים הקטנים שלהם, חה! אתם צעירים ורכים, אני יודעת, ורובכם בכלל לא התחלתם עדיין לנסות ללכת-שתיים, ואני יודעת שהדור שלכם גם אומר שזה יעני איכשהו לא בסדר לרצות בכלל ללכת-שתיים, כי מה רע לנו ככה עם השורשים באדמה ומה יש לנו לחפש בכלל אצל ההולכי-שתיים, אבל אני בשישי בצהריים נפגשת עם הבנות שלי בביאליק באחת-עשרה וחצי ושותה את התה שלי ולפעמים עוצרת אצל הירקן והוא נותן לי לטעום פלח של תפוז או חתיכת קובו – אתם אל תסתכלו עליי ככה, אתם בכלל יודעים מה זה קובו? לא, שום דבר אתם לא יודעים, וזה טעים מאוד – ושום דבר לא יעצור אותי ובטח לא כל הקשקשת הזאת. אבל בכל זאת אני מודה שקשה להתרחק, והאמת היא שבדרך כלל אני מעדיפה לא ללכת צפונה מכצלנסון, כי כבר אחרי שינקין אני מתחילה להסתחרר – לא בדיוק סחרחורת, משהו, אני לא יודעת, הקלילות הזאת שמרגישים כשמתרחקים מהשורש. ההתנתקות מהאדמה. אבל מה אני אעשה שאני אוהבת את רחוב ביאליק בשישי, ובשביל לראות את הבנות אני מוכנה לסבול את הקלילות הזאת. נו, מה אני אגיד, זה אפילו נחמד, לפעמים. אתם יודעים איך אנחנו נהיות כבדות עם השנים.

אז באותו שישי בצוהריים גם כן הלכתי לשמה להיפגש עם הבנות כי היו לי חדשות והן לא הלכו לשום מקום. כי חדשות לא נעלמות אם לא מספרים אותן, לא משנה כמה רוצים, אבל אם כן מספרים אז לפחות יש על מה לדבר. אז הלכתי. 

לפני זה כמובן שדאגתי לילדים. שום דבר הם לא יודעים לעשות לבד. או ואבוי לי ולהם אם פעם אחת אני שוכחת וישר זה אוי-אוי-אוי הבניין הישן הזה לא טוב לכלום צריך לשפץ צריך לדבר עם העירייה אוי-אוי-אוי. המשפחה של העכברים שגרה בין קומה 2 ל-3 שוב התרחבה אז סידרתי להם עוד הרחבה למחילה כי אלה אולי לעירייה הם לא יכולים להתקשר אבל לכרסם לי את הגבס ואת החוטים כשצפוף להם הם יכולים ועוד איך אז אני דואגת שצפוף לא יהיה. ובכל מקרה הם גם ילדים שלי, גם אם הם פיצקל'עך כאלה ועושים את הקקים הקטנים שלהם בכל מקום ואני חייבת לנקות אחריהם כדי שהילדים הגדולים לא יראו ויקראו חס ושלום למדביר או ישימו מלכודות רחמנא ליצלן. ככה זה אלה, חושבים רק על עצמם. אז אני מסדרת, שוין. שיהיה להם נעים. נור, ההכי קטנה של החמדאנים, היא מצוננת כבר שבוע כפרה עליה. בדיוק כמו אבא שלה זאתי, ברגע שמתחיל הסתיו ישר נזלת כמו ברז דולף. נו, אז אמרתי מילה לגפן בחלון שלה שייפרד קצת וייתן לשמש להיכנס, לייבש לה טוב טוב את כל הסינוסים הקטנים שלה. עדינים כמו סביונים אלה, אפילו פוּ אי אפשר לעשות עליהם. וזהו, קצת רוח בחדר מדרגות סידרתי שיהיה נעים לקראת הסופשבוע, שמתי את כל השאר איך אומרים, על אוטומט, ויצאתי לראות את הבנות. 

ציפי ואלונה כבר היו שם כשהגעתי. ציפי גרה קרוב, היא תמיד מקדימה כדי לפלרטט עם המלצרים המסכנים, חה. אלונה גרה הכי רחוק, בצפון העיר, ליד הפארק – אבל לא אכפת לה לבוא עד ביאליק בשבילנו. ככה זה האירופאיות, יש להן חוסן. ערבה הגיעה אחריי, וכרגיל כל מי שעברה לידו נעץ מבטים. ובכלל לפעמים אני חושבת שההולכי-שתיים מסתכלים עלינו מצחיק רק בגלל ערבה. משונה מאוד אני אומרת לכם איך שכמה סנטימטרים פתאום עושים להם מוזר בעין. אני עם המטר-שמונים-ושלוש שלי ואלונה עם המטר-תשעים-ושתיים שלה וציפי עם המטר-שבעים-ושבע שלה (היא אומרת שפעם היא הייתה שני מטר – אני לא חושבת שזה נכון אבל בגיל של ציפי שקרים כבר הופכים לחלק מהאמת, כמו שורש של פיקוס שיורד ויורד ונהיה בסוף גזע) וזה הכול בסדר, זה לא מפריע להם, אבל ערבה באה עם שני-מטר-ועשרה ופתאום כולם אוי-אוי-אוי את נורא גבוהה גיברת תיזהרי שלא תיפלי גיברת נוח לך פה גיברת? כאילו שפעם מישהי גם הייתה הולכת-שתיים וגם היה לה נוח באותו זמן. שישימו שולחנות בגובה נורמלי אם הם כל כך חוששים לנוחות שלי, ערבה אומרת וכולנו צוחקות לנו כשהיא מתכופפת ככה מעל הצ'אי-על-חלב-שקדים שלה והראסטות האפורות שלה כמעט מטאטאות את המדרכה מתחת לשולחן. 

אני לא רוצה עדיין לספר את החדשות שלי אז אני מחכה שישאלו. אלונה נאנחת כי ככה היא תמיד מתחילה לדבר והיא שואלת את ערבה, מה איתך, ערבונת, מה שלום הדיירים. המבטא של אלונה כבד והרי"ש הזאת לא הולכת לשום מקום, גם לא שמונים שנה אחרי שהספינה ההיא סחבה את הליבה שלה מהמולדת, רק שורש קטן היא הייתה אז שנכלא בתוך איזו אבן חול שמישהו סחב השד יודע למה, ואז כמו כולנו, האבן הפכה לאבק והאבק הפך לבטון או ללבנים או מה שתרצו, ועכשיו היא בניין, בניין-אלונה, למרות שהיא אומרת שהיא זוכרת עוד איך היה להיות עץ-אלון. אני לא זוכרת שום דבר מלהיות עץ-אלה, ואם ציפי זוכרת משהו מהצפצפה שלה אני צנצנת, זקנה יותר מאבק זאתי, אבל כשאלונה אומרת אני מאמינה לה. ערבה אומרת, בסדר, בסדר ומספרת לנו שהלחיאנים שוב טסים. נו, הם הילדים של ערבה כבר עשור כמעט והיא כל כך אוהבת אותם וכל כך עצוב לי בשבילה שהם כל הזמן טסים. 

"בחיי שאני לא מבינה אותם," היא אומרת בקול של לא נעים לי להגיד משהו רע אבל יש משהו רע אז מה לעשות. "השקיעו כל כך בדירה ובסוף הם אף פעם לא שם." 

וציפי אומרת, "לפחות חיימק'ה שלך בקושי יוצא מהבית," ומחייכת חיוך מנחם וטופחת על היד של ערבה והצמידים והטבעות שלהן – זהב לבן ופנינים אצל ציפי, חוטים ואבנים אצל ערבה – עושים את הקיש-קיש-קיש שלהם זה על זה כאילו הם בשיחה סודית משלהם. אני רואה את הנחיריים של אלונה עושים את הדבר ההוא שהם עושים כשהיא עומדת להגיד משהו מצחיק, ואז היא פולטת, "חיימק'ה לא יוצא כי הוא לא מוצא את הדלת!" וגם אני לא מתאפקת ונוחרת קצת. הגופים האלה של ההולכי-שתיים לא יודעים להסתיר שום דבר.

"הוא יודע איפה הדלת," ערבה מחייכת לתוך הצ'אי שלה. 

"אולי תיאורטית, אבל איך ימצא אותה בתוך ענן העשן…"

ערבה צוחקת ואומרת, "הוא רק מאדה עכשיו, לא שהעשן הפריע לי. בעיקר חבל לי שהוא כל הזמן סוגר את התריסים, אז אני מדי פעם דואגת שאיזה ענף ייכנס שם וירופף, יכניס קצת שמש ואוויר. הוא חושב שטוב לו החושך, ואני יודעת שצריך לתת להם את החופש שלהם, אבל לפעמים אמא פשוט יודעת מה טוב והחופש בא במקום שני. ובכל מקרה הלחיאנים יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים, איך שהם מתרוצצים. פעם אחת לא ישבו במרפסת אפילו. אתן יודעות איזה נוף יש אצלי על הגבעה?"

"לאן הם טסים?" אני שואלת. "דרום אמריקה שוב?" 

"אירופה הפעם", אומרת ערבה.

"שישמרו על עצמם בעזרת השם," אומרת ציפי. "ושיזהרו. לא אוהבים אותנו שמה."

אני רוצה לעזור, אז אני מציעה, "אם שואלים אותם, שיגידו שהם מאיטליה," אני לא מכירה איטלקים, אבל שמעתי שהם כמו יוונים, ושהיוונים כמו ישראלים, אבל אלונה מגלגלת עיניים כאילו שהיא המומחית העולמית לגויים. "הם יידעו שהם לא מאיטליה, אלה. הם אירופאים." 

"יימח שמם," ציפי אומרת, בשביל הטעם הטוב, ואלונה אפילו לא נעלבת כי היא יודעת שדברים כאלה פשוט נופלים מתוך הפה של ציפי כמו שקקי נופל מתוך ציפור ואם את במקרה מתחתיה אז זה חבל מאוד אבל זאת לא אשמת הציפור. וציפי אפילו לא שמה לב לכלום כי היא עסוקה בלקרוא למלצר, עושה לו מוצו-מוצו עם השפתיים כאילו שהוא חתול, וכשהוא בא היא מבקשת תפריט, למרות שיש כבר תפריט על השולחן והיא מכירה אותו בעל פה. אני אומרת לערבה, "שווה לנסות. כבר קרו מקרים." אני משוכנעת שמקרים אכן קרו. "שלא ידברו עברית גם." 

"אם בעברית עסקינן, סיפרתי לכם על הפעם שביאליק ביקר בי?" ציפי אומרת, כי אם תשאלו את ציפי אין משורר או איש ציבור שלא ביקר בה או נח תחת הצל שלה או התפעל ממנה כשעבר לידה ברחוב. "בכבודו ובעצמו! כשהילך על מרצפותיי הדהדו צעדיו בפנטמטר יאמבי…"

כולנו שמענו מספיק סיפורים של ציפי כדי לדעת שחייבים לעצור אותה עכשיו, לפני שהיא תתחיל לדבר על הרטט הארוטי שחשה כשהוא עבר במבואה שלה, וערבה פשוט הייתה הראשונה שמהר פלטה, "מה איתך, מאמא'לה?"

אם לומר את האמת אני חושבת שהיא שאלה את אלונה, אבל, נו, אני ממש רציתי שהיא תשאל אותי, וכמו שאמרתי הגופים של ההולכי-שתיים אין להם שום סבלנות ושום איפוק, אז אני פולטת, "טוב אתן יודעות איך זה," ואני נאנחת, ואלונה סוגרת את הפה שלה כי היא שומעת בקול שלי שמשהו לא כשורה. שוין, זה לא שניסיתי להסתיר את זה. 

ערבה ישר חושבת שזה משהו עם הילדים – נשמה זאתי, תמיד הילדים הכי מעניינים אותה, והיא מהר אומרת, "מה שלום הילדה של משפחת חמדאן? היא עדיין חולה?" וזה קצת מצחיק כמה שהיא מנסה לא לעשות עניין, ואני שמחה שאני יכולה להגיד לה שכן, אבל הכול בסדר, אז אני אומרת לה, "כן, אבל הכול בסדר, אתן יודעות איך זה בגיל הזה. היא בסדר גמור טפו טפו טפו, אבל יש חום אז אין גן. נראה לי שדווקא נחמד לה להיות עם ההורים כל היום." 

"השאלה אם זה נחמד להם," אומרת אלונה, כי לאלונה יש רק דיירים צעירים ואופנתיים ואין ביניהם אפילו לא תינוק אחד לרפואה, אבל הייתם חושבים שיש מאתיים כמה שהיא מתלוננת על הבכי שבוקע מהבניין ממול דווקא באמצע הלילה. אז אנחנו צוחקות קצת, ואז אני נזכרת, כי ככה זה זיכרון, רק להרוס הוא יודע, שבעצם לא ממש הכול בסדר כמו שאמרתי לערבה. אבל בגלל שאמרתי משהו לגבי משפחת חמדאן אז כמובן שציפי חייבת להגיד משהו, כי זאתי יותר גרועה מהאירופאים והגרמנים ביחד יימח שמם, ובאמת לפני שאני מספיקה להחליף נושא היא מצקצקת בלשון שלה ואני מחליטה לא להגיב, פשוט לא להגיב, פשוט להחליף נושא ולא להתייחס אליה, ואומרת, "נו, מה עכשיו, ציפי? יש לך משהו להגיד על משפחת חמדאן?" כי באמת שום דבר הם לא יודעים לעשות הגופים האלה של ההולכי-שתיים, ובטח לא את מה שאומרים להם, ואני מרגישה את השיער שלי סומר כי אני יודעת שהיא הולכת להגיד משהו על הילדים שלי ושאני אין לי ברירה אלא לחנוק אותה תיכף ומיד, פשוט ככה, עם הידיים המוזרות האלה עם כל האצבעות שלפחות לחנוק כמו שצריך הן יודעות. 

והיא מיד אומרת, "לא, לא, חלילה לי מלומר משהו. גם ככה אף אחד לא – " 

ואני אומרת, "יופי," ולוקחת שלוק מהתה שעדיין חם מדי ושורף את הבפנוכו של הפה שלי, לא זוכרת איך קוראים לזה, חיק? ואני מקללת למרות שלא התכוונתי. לא משנה מה אמרתי, אתם קטנים ולא צריכים לשמוע דיבורים כאלה. אבל ציפי לא יודעת לסתום אפילו קצת, אז מיד היא אומרת בצווחה החדה הזאת שלה כמו מיינה שנבהלה משום דבר, "אֵלֶה אף פעם לא מתחסנים", ואני צועקת עליה, "מה זאת אומרת, 'אלה'," והיא אומרת בחזרה, "את יודעת טוב מאוד מה זאת אומרת, אני אמרתי לך כשהם נכנסו," ואני מסבירה לה – כן, אל תסתכלו עליי ככה, אני מסבירה לה בנימוס – כן, ובאדיבות – שתדע שהם דווקא כן התחסנו, גם ההורים וגם הילדים, הם מתחסנים כל שנה, והחיסון לא יעיל במאה אחוז, ומי יודע בכלל אם זה שפעת או סתם צינון, אבל ערבה לא נותנת לי לסיים כי היא כבר יודעת לאן זה הולך, כפרה עליה, אז היא פשוט אומרת לי אֵלָה, אל תקשיבי לה, ואת תאכלי את השטרודל שלך, ציפי, שזה הכי קרוב שערבה מסוגלת ללומר לציפי נו תשתקי כבר את המקור שלך. והיא טופחת על היד שלי שרק אז הבנתי שהיא באגרוף – כל כך מהר הן מגיבות, הגפיים האלה של ההולכי -שתיים – והיא גם מניחה על הכתף שלי את הזרוע העגולה והרחבה שלה ומושכת אותי לחצי-חיבוק בישיבה, שזה משהו באמת נעים ונחמד שהגוף הרגיל לא יכול לעשות ככה אבל הגוף של ההולכי-שתיים מתאים לזה מאוד. ונו, הריח של השיער הולכת-שתיים של ערבה תמיד מרגיע אותי. אז אני נרגעת טיפה וערבה אומרת לי, בשקט, לא שצריך להיות בשקט כי ציפי כבר שלושת-רבעי חירשת גם ככה, "את לא תשני אותה". אבל אני יותר זקנה ממנה, ואני יודעת שהכול משתנה. 

ואלונה יש לה קמט במצח מאז שאמרתי טוב אתן יודעות איך זה, והיא אומרת, "מה קורה איתך, אלה?" 

ואני לא מצליחה עוד ואומרת, "קיבלתי מכתב."

"מה זאת אומרת, מכתב?" אומרת ערבה. "בדואר?" 

"שמו על הדלת," אני אומרת. "השאירו ככה כמו פתק, רק גדול, שכל הילדים יראו. שכל מי שעובר ברחוב יראה. שום טיפה של כבוד." ואני מרגישה איך העיניים שלי מתחילות לדלוף ואני מנסה להגיד להן, אוי ואבוי לכן, לא עכשיו, בקול הרציני שלי, כי כשאני אומרת בקול הזה למרזב להסתיר את הצרעות הוא מסתיר, וכשאני אומרת לגפן לזוז אז הוא זז, אבל העיניים האלה של ההולכי-שתיים לא שמות עליי קצוץ והן דולפות בכל זאת, ואני אומרת, "הפעם זה רציני, בנות." 

ערבה אומרת, "עוד שיפוץ?" אבל היא יודעת שזה לא שיפוץ. אני קצת כועסת, לרגע, שהיא מכריחה אותי להגיד את זה, אבל אי אפשר לכעוס על ערבה. כפרה עליה, אני רואה שהיא דולפת גם. ואני אומרת, "לא, מאמא. לא, הפעם זה לא סתם שיפוץ. אתן יודעות… אתן יודעות מה זה. ידענו שזה בא."

ואלונה אומרת אוי וויי'ז מיר, ועוד כל מיני דברים, ומצטלבת, וציפי מכסה את הפה שלה בידיים שלה, שזה אולי הדבר היחידי שיכול לעצור את הפה של ציפי. וערבה אומרת, "לא. לא יכול להיות. את כל כך צעירה. ובריאה כל כך, שומרת על עצמך – אני רואה כמה שאת משקיעה. אמרת להם שאת עושה פילאטיס?" אני מסבירה לה שאני לא עושה פילאטיס, והיא כועסת לרגע ואומרת, "אבל נתתי לך אז את הפלייר ואמרת שתלכי," ואני אומרת לה, "אפילו לשירותים אני לא הולכת, אז לסטודיו נעים? נו מותק, זה לא הגוף שלי. את יודעת את זה." והיא יודעת, שוין, אני מניחה שהיא חייבת לכעוס על משהו. אני אומרת לה שלא מעניין אותם פילאטיס, רק כסף מעניין אותם. אפילו לא שואלים, מודיעים – ככה, על נייר, אפילו לא אמרו לי בפנים. שמו פתק, כאילו מודיעים על הפסקת חשמל, רק שזה לא החשמל שמפסיק, זאת אני. ככה זה תמ"א 38. בוקר בהיר אחד מופיע פתק ואומר לך, להתראות מאמא, את אֶת שלך סיימת. 

שאר הבנות משתתקות אז וכולנו פשוט לוגמות את התה שלנו. ציפי, כמובן, מדברת ראשונה. "אסון", היא אומרת, לבסוף. "איזה אסון". אני מושכת באף כי יש לי שם איזו סתימה. ואז ציפי אומרת, ואני כמעט רוצחת אותה, "אבל את יודעת," ובגלל שלא רצחתי אותה בזמן היא ממשיכה ואומרת, "אולי זה דווקא יעשה לך טוב. לפעמים לא מורידים ממש את הכול, רק עושים מתיחת פנים. ראית את תמרה מחרוזים? לא מזהים אותה, כזאת חתיכה היא נהייתה. גבוהה, רזה…" 

לא תודה, אני אומרת לה, ומה שאני רוצה להגיד זה ואת יכולה לסתום גם את הפה שלך, כי אני ראיתי את תמרה מחרוזים, וחוץ מהשם שום תמרה לא הייתה שם. לא מזהים אותה כי זאת לא היא, זאת קליפה, תרמיל ריק שכל הזרעים התפזרו ממנו. שישמרו לעצמם את המתיחות-שמתיחות שלהם, אני לא קונה את הקשקושים של המדינה. פרופגנדה ושקרים ובסוף מי משלם? אנחנו. התושבים. את אמא שלי נטעו פה לפני שהייתה בכלל רמת גן, שלא לדבר על מדינת ישראל. אבל אני לא אומרת את כל זה כי אין לי כוח לשטויות של ציפי. קל לדבר כשאת בניין לשימור ואת יודעת שלא יגעו לך ברעף אחד מרעפי ראשך.

אלונה נאנחת כמה פעמים כי היא כנראה מאוד רוצה להגיד עוד משהו ולא יודעת מה אז בסוף היא אומרת שככה זה בכל העיר, וכשאני שואלת איך היא יודעת היא אומרת שהיא דיברה עם שקד מקריניצי. בצפון העיר אפילו יותר גרוע. יש דרישה. הורסים, ואז בונים עשר קומות, חמש-עשרה קומות, חמש-שש דירות בכל קומה. ציפי אומרת, "אתן יודעות, היה זה ראש העיר קריניצי שהניח את אבן הפינה שלי, לפני כמעט מאה שנה. בכבודו ובעצמו! הו, זה היה גבר מרשים. מכוער כמו הלילה. אבל מרשים". אלונה מתעלמת ממנה ואומרת, "מה אם תעזבי?" 

נו, כמובן שאני מגלגלת עיניים. בטח שחשבתי על זה, פשוט לקחת את האבן עם הליבה שלי ולעזוב, שיתמוטט מאחוריי הכול, הילדים הגדולים גם ככה יצאו בקרוב ואת השאר אני אגרש. אבל לאן אני אלך? חוץ מרמת גן כלום אני לא מכירה. וגם אם כן הייתי, בכל הארץ אותו דבר. הורסים, בונים, הורסים, בונים. אני לא עוקרת עכשיו כדי לקבל עוד פתק עוד שלושים שנה. אבל כשאני אומרת לה את כל זה היא עונה לי מיד, מהמותן, כאילו היא חשבה על זה כבר, "תטוסי לאירופה. כמו הלחיאנים. באירופה יודעים לכבד בניינים." ואני שואלת אותה, "מה אני אעשה באירופה? אהיה זרה כל החיים? אדבר במבטא? אתחיל מאפס?" "מה כל כך כל נורא במבטא," היא אומרת, ואני מנסה להגיד לה שלא התכוונתי לזה ככה אבל ערבה נכנסת לי באמצע ואומרת, "ומה תעשי פה?" ככה! נו, אתם לא מכירים את ערבה אז קשה לכם בטח להבין מה הפתיע אותי, אבל אני אספר לכם שהיא לא נשמעה כמו ערבונת הרגילה שלנו, כזאתי עדינה ושקטה תמיד, ואולי פשוט הקול שלה מוזר כי היא עדיין דולפת. והיא ממשיכה, "נו מה? מה תעשי פה אז? תצמחי לתוך עצמך כמו כמהין? תהפכי לחניון? תהפכי ל… ציפי? סליחה, ציפי."

"מה?" אומרת ציפי. "בה," אני אומרת לה ולערבה ביחד, ומנופפת ביד אחת כאילו שהיא מדברת יתושים. "אין מה לעשות באירופה."

אבל היא מתעקשת. היא כל כך מתעקשת שאני חייבת להקשיב לה. "אז לא אירופה. אמריקה. אוסטרליה. אי באמצע האוקיינוס-השקט. מה זה משנה? מה זה משנה איפה תהיי? העיקר שתהיי", אמרה ערבה, "מה יש לך פה? תמ"א ומרכזי קניות וחניונים של שבע קומות. לפחות באירופה יהיו לך שמיים מעל הגג ואדמה מתחת ליסודות." ואני שוב מופתעת, כי ערבה לרוב לא אומרת דברים כל כך כואבים, ואני לא צריכה להגיד לכם שלא תמיד מה שכואב הוא מה שנכון, אבל אתם צעירים אז אולי לא יודעים שלפעמים הוא כן. 

ואני אומרת לה חלק ממה שמסתתר בתוך כל הדברים האחרים שאמרתי כמו הגרעינים הקטנטנים של הקובו שעדיין תקועים לי בשיניים. אחד כן אחד לא. אני אומרת לה, אני אתגעגע לילדים. אני לא אומרת לה, אני אתגעגע אליכן. אני אומרת לה, אני אתגעגע לעצים הצעירים שצומחים בגינה לידי, אל תסתכלו עליי ככה, נו, אתם יודעים. אני לא אומרת לה, אני פוחדת. וערבה אומרת לי שהיא יודעת את כל הדברים האלה, והיא אומרת, "אבל את תהיי. ויהיה עולם שלם, חדש." ואלונה אומרת שזה מפחיד, לעזוב, ואז היא חושבת קצת ואומרת לי, "את יודעת מה, להגיע, זה עוד יותר מפחיד. אבל לפעמים נגמר טוב." וציפי, שהיו לה יותר ילדים מכולנו לפני שהחליטו לשמר אותה כמו מלפפון בצנצנת ולהחליף את כל הילדים שלה במבקרים, היא אומרת פתאום, "ככה זה ילדים, את דואגת להם ומטפחת אותם ואז הם עוזבים וחושבים עלייך מדי פעם, ואת חושבת עליהם כל יום, כל יום. בכל יום שעובר את חושבת עליהם." ערבה שואלת אותי אם יש לי תמונות שלהם, כדי שאני אוכל להסתכל מדי פעם ולהיזכר, אבל אני לא צריכה תמונות. אמא לא שוכחת איך הילדים שלה נראים. וערבה אומרת, אנחנו נתגעגע אלייך גם, מאמאל'ה, אבל, והיא לא ממשיכה, כי אין שום אבל. נו, לפעמים פשוט מתגעגעים, ועצוב, וזהו. 

 

*

 

אלה עלתה במדרגות. התחושה הייתה משונה; היא לא הייתה רגילה לחוות את הבניין כך, מבחוץ. ברגע של בהלה חשבה לעצמה שאם ישוב איזה מהדיירים, אולי אם שכח משהו וחזר לקחת אותו, או אם נתקף רגע של נוסטלגיה והחליט לבוא פעם אחת אחרונה למרות הגדר וסרטי האזהרה, כנראה לא יזהה אותה. יחשוב שהיא זרה. וזרות תהיה לה גם כך עוד מעט, ובשפע. הילדים הרי מעולם לא ראו אותה בצורה זו. ובכל זאת חשבה שאולי יראו בה משהו מהבית. משהו מהחלונות בברק של עיניה. משהו מהפוטוסים שהשתלשלו מהמרפסות בשיערה. אולי בקמטים סביב עיניה יראו את הסדק במדרגה הרביעית לקומת הכניסה, את השלות החסרות מהתריסים הגדולים שפניהם לחזית.

אבל הבניין היה ריק. שישה שבועות כבר עמד ריק לחלוטין, ממתין לדחפורים שיבואו. ועוד הרבה לפני כן עזבו הדיירים, ובהוראתה, העכברים, הצרעות, אפילו הדרורים בחלון האמבטיה של לאה אדרי. היא לא חשבה שמישהו מהדיירים ישוב דווקא היום, אבל בכל זאת רצתה לבדוק. ולראות. לראות אותה, את עצמה. אז היא הורתה לבניין שידאג לעצמו לשעה קלה, לבשה צורת אישה, ועלתה במדרגות, בפעם הראשונה. 

הדירות היו פתוחות לרווחה. הדיירים לא טרחו לנעול את הדלתות כשעזבו, או אפילו לסגור אותן; נותרו מעט רהיטים עזובים שהותירו למי שירצה לבוא ולקחת, או לדחפורים, מי שיבוא קודם. על הרצפות התגלגלו כל מיני דברים. עט. אגוז מלך. פתקים מכל הסוגים והצבעים. בקבוק קולה ריק. עגיל בודד. צלוחיות של עציצים. סרט מידה. מברג. גומייה לשיער. אלה אספה את כולם, מלבד הפתקים ובקבוק הקולה, וסידרה אותם בשורה על הקיר הנמוך שתחם את החצר. לאחר מכן ירדה אל קומת המרתף, היכן שהיו המקלט והמחסן, ומצאה את אבן הפינה, את הליבה שלה. היא התלבטה מעט לפני שהוציאה אותה, אך ההתלבטות נגעה בעיקר לאופן בו תעשה זאת, לא לעצם המעשה. לגבי זה גמרה כבר בדעתה. 

הייתה בה מידה של סיפוק כשהבינה שהיא גוזלת מהדחפורים את מלאכתם. אתם לא יכולים לפטר אותי, חשבה; אני מתפטרת. 

היא עזבה לפנות בוקר. הבניין לא התמוטט מיד לאחר שלקחה את האבן, אך גם לא זמן רב לאחר מכן.

 

*

 

אלה פתחה את התריס והביטה מבעד לחלון הקטן. משהו כמו אימה אחז בה, שזור בעוד דברים רבים אחרים. היא הצמידה אל חזה את אבן-הליבה שלה, זו שנכלא בה בעת הכרייה אותו סיב-שורש דק של שממנו צמחה אלה כולה, כל בניינה והווייתה, כל זיכרונותיה ופועלה. היא חיבקה אותה. הגרעין שלה. מעל הים, גבוה יותר מכל עץ, מכל בניין, ריחפה השמש מעל האוקיינוס השקט, ולאורה הביטה אלה הלאה, הלאה, הלאה, אל ארץ חדשה.