רחוב התהילה
| רחוב התהילה!
ברוכים הבאים לעולם שעליו חלמתם! בעזרת טכנולוגיית מציאות רבודה ייחודים וחדשנית, העולם היומיומי מסביבכם נהפך לסיפור שבו אתם הגיבורים! |
מעל התיאור הגנרי להפליא של האפליקציה היתה תמונה של מפת עיר שנראתה כאילו נלקחה מתוך אפליקצית מפה כזאת או אחרת, ומעליה דוגמן לבוש ג'ינס וחולצת טי מחזיק טלפון נייד ביד אחת וחרב זוהרת בשנייה.
בסך הכל, היא לא נראתה כמו אפליקציה מדהימה. סתם עוד משחק גאוגרפי כמו עשרות אחרים שנכנסו לאופנה מאז פוקימון גו. מצד שני, לא חיפשתי משהו יוצא מן הכלל. כל המטרה היתה משהו שיעודד אותי ללכת לעבודה ברגל במקום לעלות על אוטובוס, ואולי גם לצאת להליכות יזומות בערב כדי להוריד קצת את הכרס שגידלתי במשך שנים של עבודה משרדית וכמות מינימלית של פעילות גופנית.
לחצתי על התקנה. אישרתי גישה לג'י פי אס. אישרתי ש"קראתי" את תנאי השימוש. כל הצעדים הרגילים של התקנת אפליקציה, שבאמת כבר עובדים באוטומט.
| אזהרה!
ברחוב התהילה, הסכנות אמיתיות. אנא הקפידו על מודעות לסביבתכם. |
לוקחים את עצמם קצת יותר מדי ברצינות, לא?
מצד שני, אין ספק שאם אני לא אשים לב לסביבה שלי אני בסכנה להדרס על ידי קורקינט חשמלי. בכל זאת, תל אביב.
באופן אפילו קצת לא מפתיע, השם שלי לא היה קביל בתור שם משתמש. מישהו אחר כבר נרשם איתו. מחקתי את ההצעה המגוחכת הרגילה של להוסיף ספרות אקראיות לסוף השם. אם אני צריך להמציא שם משתמש, אני כבר אמציא אחד עד הסוף.
| ברוך הבא לרחוב התהילה, ירחמיאל ברווזי!
ההרפתקה תתחיל ברגע שתצא לרחוב! |
מעניין. רוב האפליקציות האלה לא יודעות אם אני בתוך הבית או בחוץ. משהו על זה שהג'י פי אס לא מספק רזולוציה מספיק טובה. עם פוקימון גו הייתי צד זובטים מהמיטה.
הסתכלתי על המסך שוב אחרי שירדתי לרחוב.
| אתה נכנס ל:
ג'ברווקי שיניו נושכות, טפרו חזק! הג'ברווק מטיל טרור על הרחוב. הסמרלחים מתחבאים והחזרוני ברח. אין איש שיעז להכנס לרחוב ג'ברווקי כל עוד הוא מברבק! משימה: הבס את הג'ברווק, והשב את השלווה לרחוב! פרס: 100 נקודות תהילה, 1 גבורה. משימה: סור מדרכו! אתה לא במצב להלחם עם הג'ברווק. קודם כל תגיע למקום בטוח. פרס: עשר נקודות תהילה. |
היו לי רק שניות לראות את המפה, ולשים לב שהשם של רחוב ז'בוטינסקי השתנה, לפני שההודעה קפצה על המסך. וברגע שקראתי את ההודעה, הרחוב כולו הבהב והשתנה.
הבניינים מסביבי נעלמו. אין יותר חזיתות אפורות. אין יותר שלטים של חנויות. אין יותר פיגומים של תמ"אות כאלה או אחרות. במקומם, מצאתי את עצמי מוקף בעצים.
התנועה מסביבי נעלמה. אין יותר מכוניות צופרות. אין יותר אופניים חשמליים שמנסים להרוג את הולכי הרגל, שנעלמו גם הם. אפילו הכביש הוחלף באדמה מכוסה עלים.
הצורה הכללית של רחוב ז'בוטינסקי לא השתנתה. במקום בו היו הבניינים, צמחו עצים שהיו צפופים מספיק אחד לשני כדי למנוע את המעבר, ובמקום בו היה הכביש הושאר ביניהם נתיב שהשתרע ממערב למזרח.
גם זמן לחשוב על איך האפליקציה מצליחה לשנות את כל הרחוב מסביבי בלי שאני אפילו לובש משקפי מציאות מדומה או משהו לא היה לי, כי משהו התחיל לשאוג מכיוון הים, בקול שהיה גורם לאריה ממוצע להתחבא מאחורי האנטילופה הכי קרובה.
היו לו ארבע רגליים, כל אחת מהן יותר ארוכה ממני, ונגמרת בטפרים באורך הזרוע שלי. שתי כנפיים ענקיות נפרשו מאחוריו, ונתנו רקע לצוואר באורך לפחות שני מטר שנגמר בראש עם ארבעה מחושים ושיניים בגודל הראש שלי.
וכל זה מכוסה בקשקשים ירוקים ומבריקים.
הג'ברווק, (כי מה עוד זה יכול היה להיות?) חיכה מספיק זמן כדי לוודא שראיתי אותו, והתחיל לרוץ לכיווני.
היער, הג'ברווק עצמו, ובמיוחד השאגה שלו, היו מספיק ריאליסטיים שלא עצרתי לחשוב אם הם אמיתיים או לא, והתחלתי לרוץ מזרחה.
הג'ברווק רץ כמו שרק משהו עם ארבע רגליים וזוג כנפיים יכול לרוץ, בשילוב של דהירה וקפיצות שנעזרו בכנפיים כדי להאריך אותן. זאת נראתה כמו דרך תנועה מסורבלת מאוד, אבל איכשהו היא הצליחה להיות מספיק מהירה כדי שהוא יתחיל להשיג אותי.
לא שזה היה יותר מדי קשה. בכל זאת, כל הבלאגן הזה התחיל מזה שרציתי להתחיל הליכות כדי להכנס קצת לכושר.
רגע לפני שהג'ברווק תפס אותי, ראיתי פתח בעצים משמאלי. בדיוק איפה שאבן גבירול היה צריך להיות.
| אתה נכנס ל:
אבן-טרול הם חפרו יותר מדי עמוק. הטרול התעורר, והעבודות על הרכבת נעצרו. משימה: הבס את טרול האבן, והרכבת הקלה אולי תעבוד מתישהו במאה הקרובה. פרס: 100 נקודות תהילה, 1 גבורה. |
היער נעלם, ואיתו הג'ברווק.
במקומם, מצאתי את עצמי במערה.
לפידים בוערים סיפקו מספיק אור כדי שאוכל לראות שרוחב המערה הקביל למה שזכרתי מהרחוב. טרקטורים נטושים ומרוסקים תפסו חלק מהמערה, ונטיפים שבורים ניתלו מהתקרה.
רחוק ממולי, הלפידים האירו דמות ענקית שחסמה את המערה. הוא היה רחוק מדי בשביל לראות פרטים, אבל הוא נראה עשוי מאבן, ומספיק גדול כדי שהפגיעות של הראש שלו בנטיפים יסבירו את המצב העצוב שלהם.
היה לי בדיוק מספיק זמן להתחיל להתנשף בזמן שהטרול אמר משהו, אבל בקול כל כך נמוך שהרגשתי אותו בעצמות יותר מששמעתי אותו, ובקצב איטי שלא הצלחתי להבין ממנו כלום. כשהוא ראה שאני לא מבין מה הוא רוצה, הוא עבר למשהו שכן הצלחתי להבין. הנטיף שהוא החזיק ביד ונפנף בו באיום.
ברחתי חזרה לז'בוטינסקי. או, יותר נכון, לג'ברווקי. עם קצת מזל, הוא המשיך הלאה ואני אוכל להגיע לרחוב פחות מסוכן.
לשמחתי, לא ראיתי את הג'ברווקי, ויכלתי להמשיך מזרחה.
הלכתי בערך חצי בלוק לפני שהשאגה של הג'ברווקי חזרה, הפעם מכיוון מזרח. לא רציתי לחזור לטרול, והג'ברווק רץ מספיק מהר שאני לא אוכל להגיע חזרה הביתה. התחלתי שוב לרוץ, בתקווה שמוסינזון יהיה קצת יותר סביר.
פעם נוספת, הצלחתי להגיע לפנייה שניות ספורות לפני שהג'ברווק תפס אותי.
| אתה נכנס ל:
מושינג-זון אנחנו יכולים לרקוד אם אנחנו רוצים. אנחנו יכולים להשאיר את חבריך מאחור. כי חבריך לא רוקדים, ואם הם לא רוקדים, אז הם לא חברים שלי. אזהרה: מושינג-זון פתוח לשחקנים עם לפחות חמש נקודות חוסן. |
הפעם מצאתי את עצמי בהופעת מטאל. הבמה היתה במרחק של כמעט שני קילומטר ממני, וכמעט כל המקום ביני לבינה היה מלא באנשים רוקדים.
עבור ערך נתון של רוקדים. ושל אנשים.
הגובה הממוצע שלהם היה שניים וחצי מטר, והרוחב הממוצע היה מטר וחצי. העור שלהם נראה אדום, אבל לא הצלחתי לראות אם הצבע האמיתי שלהם או אפקט של התאורה המעומעמת. מה שכן ראיתי היה אוסף אקראי למראה של קרניים, זנבות, טפרים, וכנפיים, ומספר ידיים שנע בין שתיים לשש.
ושריון. כל אחד ואחת מהרוקדים היה לבוש לפחות חלקית בשריון מתכתי, שצלצל ברעש שהתמודד בהצלחה עם הלהקה כל פעם שהם התנגשו אחד בשני.
והם כל הזמן התנגשו אחד בשני, בעוצמה שהיתה הופכת אותי לפירה. צעד הריקוד המרכזי שלהם היה לקפוץ אחד לכיוון השני, ולדפוק ראש בראש. לא היה לי שום סיכוי להצליח לעבור דרך הקהל הזה. לא בלי לפחות חמש נקודות חוסן, ככל הנראה.
מצד שני, היה רווח של כמה מטרים ביני לבין תחילת הכאוס, והקהל היה עסוק בנסיון להתקרב אל הבמה, ככה שהיה לי לפחות קצת זמן לנשום. הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא את הטלפון ולצאת מהאפליקציה, אבל הרחוב מסביבי לא חזר למצב הרגיל שלו. אפשרות להסיר את האפליקציה לא היתה. כמו הזבל שמגיע מותקן על הטלפון מראש, לא היתה לי הרשאה להוריד אותה. לכבות את הטלפון גם לא עזר, ועדיין לא הייתי מספיק נואש לשבור אותו או לנטוש אותו.
הייתי, לפחות בינתיים, תקוע בתוך מה שזה לא יהיה שרחוב התהילה עשה לעולם.
לא היה לי שמץ של מושג איך האפליקציה עשתה את זה. לא היתה, למיטב ידיעתי, שום טכנולוגיה שמאפשרת להשתלט ככה על החושים שלי. הסביבה שלי נראתה אמיתית לגמרי, ועכשיו כשהיה לי זמן לשים לב לזה, הקולות הרגילים של העיר נעלמו לגמרי, ואפילו הריח של העיר התחלף בריח אחר, גופריתי וחריף.
הג'ברווק והטרול היו כל כך אמיתיים שהאינסטינקט שלי לברוח מהם השתלט עלי לגמרי, וגם אחרי שנרגעתי קצת לא הייתי בטוח שהוא טעה. הסיכוי שהצלחתי לרוץ הלוך ושוב ברחובות תל אביב בלי לראות את התנועה מסביבי ואני עדיין בחיים דומה לסיכוי שלי לזכות בלוטו. עד כמה שזה לא סביר, עדיין יותר קל לי להאמין שהאפליקציה הזאת שינתה את המציאות.
חיכיתי עשר דקות בכניסה למושינג זון. מספיק זמן שהלב שלי חזר לפעום בקצב סביר, ובתקווה שמספיק זמן בשביל שהג'ברווק ילך לחפש מישהו אחר לרדוף אחריו. הצצתי חזרה ליער בזהירות, ואחרי שלא ראיתי כלום המשכתי ללכת לכיוון מזרח. המפה של רחוב התהילה הראתה שרחוב רמז נשאר רחוב רמז, וקיוויתי שזה אומר שאני אוכל לצאת מהמשחק כשאני אגיע אליו.
לקח קצת זמן עד שהאוזניים שלי התאוששו מהמוזיקה של המושינג זון, אבל אחרי דקה או שתיים התחלתי לשמוע קולות של כל מני בעלי חיים וציפורים. הצלחתי גם לראות נוצות של משהו שהיה צבעוני מדי אפילו בשביל דררה.
והכי חשוב?
לא היה זכר לג'ברווק. שום דבר לא הפריע לי ללכת את המרחק לרמז.
| אתה נכנס ל:
הרמז ברוך הבא לאחוזה של ד"ר בלייק. האורחים מתכנסים בטרקלין לשיחה ושתייה לפני ארוחת הצהריים. זמן עד לתחילת המשימה: 3:37 שעות. |
רחוב רמז לא נשאר רחוב רמז. הוא הפך ל"הרמז", ומצאתי את עצמי בחדר הכניסה של בית אחוזה מפואר.
| הצלחה!
ברחת בהצלחת מהג'ברווק, והגעת למקום בטוח. עשר נקודות תהילה. |
כל הדירה שלי היתה נכנסת בלי שום בעיה בחדר הכניסה. הוא היה מרוצף בריבועי שיש בצבעים שחור ולבן, וחליפות שריון מבריקות עמדו ליד הקירות. התקרה היתה מספיק גבוהה בשביל הטרול מאבן גבירול לעמוד זקוף, אבל הוא עלול היה להתקל בנברשת הקריסטל שהיתה תלוייה באמצע.
"ברוך הבא לאחוזה של ד"ר בלייק, מר ברווזי."
המשרת, שהייתי מוכן להשבע שלא היה שם כשנכנסתי, היה לבוש בחליפה שנראתה יקרה יותר מכל הבגדים בארון שלי ביחד.
"ארוחת הצהריים תוגש בחדר האוכל בשעה שתים עשרה בצהריים בדיוק. בינתיים, אתה מוזמן לטרקלין להתרועע עם האורחים האחרים."
"מה, לעזאזל, קורה פה?" צעקתי על האדם הראשון שראיתי מאז שיצאתי מהבית.
"אין שום סיבה להתעצבן אדוני. הדבר היחיד שקורה פה הוא שד"ר בלייק הזמין כמה אורחים לארוחת הצהריים."
"זה מה שיש לך להגיד? מה קרה לרחוב רמז? מה קרה לרחובות האחרים? איך אני יוצא מפה?
"אני לא יודע כלום על רחוב רמז, אדוני. אבל אם אתה רוצה לצאת מפה, הדלת נמצאת מאחוריך."
"איך אני יוצא מהאפליקציה הזאת?"
"אני מצטער אדוני, אבל אני לא יודע שום דבר על אפליקציות. אולי אחד מהאורחים האחרים יוכל לעזור לך?"
לא באמת ציפיתי לתשובה מועילה, אחרי התשובות הקודמות שלו. מיואש, נתתי לו להוביל אותי לדלת מעץ אלון בקיר השמאלי של החדר.
הטרקלין היה אפילו יותר גדול מחדר הכניסה, והכיל לא פחות מחמישה אזורי ישיבה שונים, בכל אחד מהם מספיק ספות עור שחורות לשישה אנשים. רק אחד מאזורי הישיבה היה בשימוש, וגם בו היה רק אורח אחד.
"אתה נראה כמו מישהו שבדיוק נכנס ל'רחוב'," האורח קם מהספה והתקרב אלי. "אני יוסי2002."
"אין מצב שזה השם האמיתי שלך". יוסי2002 נראה בסביבות גיל העשרים. השיער שלו היה שחור, וקצת ארוך מדי, כאילו שהתספורת האחרונה שלו היתה לפני שבוע יותר מדי. הוא היה לבוש בג'ינס וחולצת טי, עם שריון עור שנראה כאילו הוא יצא ישר מתוך 'שר הטבעות'. חרב קצרה תחובה בחגורה שלו השלימה את התמונה.
"ואיך בדיוק קוראים לך?"
"ירחמיאל ברווזי," התשובה יצאה מהפה שלי כנגד רצוני. "לא רגע. זה ירחמיאל ברווזי. ירחמיאל ברווזי!"
"חבל על המאמץ. שם המשתמש שלך הוא השם היחיד שאתה יכול להגיד פה."
"אז יוסי2002?"
"יוסי היה תפוס, ולא היה לי כח לבחור שם בשביל אפליקציה שהייתי בטוח שאני אוריד מהטלפון אחרי חצי שעה."
"אאוץ'."
"אה. לפחות זה תפס אותי בגיל 21, ולא בגיל 13. אני לא חושב שהייתי רוצה להסתובב עם שם משתמש שהייתי בוחר בגיל 13."
תוך כדי השיחה, יוסי2002 הוביל אותי בחזרה לספה, ולקח שלוק מבקבוק זירו שישב על שולחן הקפה.
"דווקא לך יצא לא רע. ראיתי שמות הרבה יותר גרועים מירחמיאל ברווזי מסתובבים פה."
"מה זה 'פה' בדיוק? איך אפליקציה על הטלפון שלי עושה את כל… זה?"
"אין לי שמץ," יוסי2002 משך בכתפיו. "ולא פגשתי אף אחד שיודע. השחקנים לא יודעים יותר מאיתנו, והדב"שים לא אומרים שום דבר מעבר לתחומים שהם אמורים לדבר עליהם."
"דב"שי?"
"כמוהו," יוסי2002 הצביע על המשרת, שהיה בדרך בחזרה אלינו עם מגש שעליו בקבוק ספרייט, אותו הוא הניח מולי. "זה אומר 'דמויות בלא שחקן'. מוכרים, אנשים שנותנים משימות, כל מיני כאלה. הם חלק מהאפליקציה, ומוגבלים לתפקיד שלהם."
"איך אני יוצא מהדבר הזה? אני מאחר לעבודה, ויש איזה דינזאור שחוסם לי את הדרך."
"דינוזאור? אין דינוזאורים באזור. הכי קרוב זה ברחוב היורה, וזה בצד השני של העיר."
"אז אני לא יודע מזה זה. כל מה שאני יודע זה שהוא חוסם לי את ז'בוטינסקי."
"נכנסת לג'ברווקי? על היום הראשון שלך ובלי נשק?"
"אתה אומר את זה כאילו היתה לי ברירה. רק יצאתי מהבית, והדבר הזה התנפל עלי."
"אתה גר על ג'ברווקי?" יוסי2002 התכווץ באמפתיה. "קשוח. אבל בלי קשר, אין לך מה להגיע לעבודה. אתה ב'רחוב', ואף אחד מחוץ לאפליקציה לא יראה אותך."
"מה?"
"אני לא יודע איך הדבר הזה עובד בדיוק, אבל אנחנו לא יכולים לראות את מי שלא באפליקציה, והם לא יכולים לראות אותנו. אתה יכול לשכוח מהעבודה שלך."
לא יכלתי לעשות כלום חוץ מלהסתכל על יוסי2002 באימה.
"מצד שני," הוא המשיך, "אתה יכול לגור בדירה שלך בלי לשלם שכר דירה יותר, ואפשר להשתמש בנקודות תהילה בשביל להזמין קניות. אתה יכול לחיות טוב על המשימות."
"איך זה עוזר לי אם אני לא יכול להתקרב לדירה בגלל ה… ג'ברווק הזה?"
"אתה צריך להביס אותו," יוסי2002 משך בכתפיו. "היית אמור לקבל על זה משימה כשנכנסת לרחוב."
"ואיך אני אמור לעשות את זה בדיוק?"
"אני לא בטוח. אף פעם לא ניסיתי להתמודד עם הג'ברווק. אתה יכול לנסות לבקש רמז מהמשרת."
"לבקש מה?"
"רמז. אתה ברחוב הרמז, ובנוסף למשימה של הרחוב יש פה אפשרות לקבל רמזים על דברים אחרים בעיר. זה עולה קצת תהילה, אבל לפעמים זה משתלם."
המשרת, כאילו הוא הרגיש שמדברים עליו, בחר ברגע הזה להופיע שוב.
"רמז למשימה עולה חמש נקודות תהילה, מר ברווזי. האם אתה מעוניין?"
לא ממש היה לי כיוון אחר, אז הנהנתי לכיוונו.
"בבקשה אדוני," אמר המשרת, והציג בפני מגש שהופיע משום מקום, ועליו מעטפה סגורה.
| שילמת חמש נקודות תהילה עבור רמז למשימה "הבס את הג'ברווק" |
בתוך המעטפה היה פתק מקופל, עם המילים "מר ברווזי, עם החרב הסרפילית, בכיכר הדינה."
"נראה סביר," יוסי2002 אמר לפני שהתחלתי להתרגז על הרמז חסר התועלת.
"נראה סביר? איך זה נראה סביר בדיוק? זה לא אומר כלום!"
"זה אומר שאתה צריך להשיג חרב סרפילית, ולתפוס את הג'ברווק בכיכר הדינה. לא נורא מסובך."
"ואיך אני אמור לעשות את זה?"
"תשמע. אם היה פה משהו מורכב, הרמז היה נראה אחרת. אם זה כתוב ככה, כנראה שאתה יכול להשיג את החרב די בקלות. יש נפחים גם בחרש וגם במקבת, לאחד מהם כנראה יהיה אותה."
"וכיכר הדינה? רגע. כיכר המדינה?"
"אתה מתחיל לתפוס איך זה עובד."
"אוקי. אם החרש נשאר החרש, הוא די רחוק מפה. איפה זה המקבת?"
"יהודה המכבי."
"אוקי, זה לא נורא. אני יכול להגיע בלי בעיה."
"אל תמהר. כמה נקודות תהילה יש לך?"
"נשארו לי חמש אחרי הרמז."
"זה לא יספיק לקנות חרב. אתה גם לא רוצה לעבור דרך העז. סמוך עלי."
"אז מה אתה מציע? המשימה פה ברמז תיתן לי קצת תהילה, לא?"
"כן, אבל אתה לא רוצה להתעסק איתה. היא תיקח לך שבוע, במקרה הטוב."
"אז מה כן?"
"השור תמיד צריך עזרה עם משהו, והוא נותן תהילה סבירה בשביל הזמן שזה לוקח. אתה בכל מקרה רוצה להגיע לאבן טרול אחרי הצהריים, כי הטרול הולך דרומה לקראת ערב, להפעיל את המשימה עם דרך באגינס."
"זה יותר מדי בשבילי. אתה אומר שכדאי לי ללכת דרך משה שור?"
"כן. 'משה' שור. ואז דרך אבן טרול למקבת."
"ואז אני חוזר לז'בו… ג'ברווקי באותה דרך?"
"לא טוב. בארוחת צהריים יגלו פה שד"ר בלייק נרצח, ותתחיל המשימה. אם תכנס לכאן חזרה אתה תתקע בה. ואתה לא רוצה ללכת יותר מדי דרומה באבן טרול, כי אתה עלול לפגוש את הטרול. אתה יכול לחזור דרך נמרור. לא מסוכן שם. בכל מקרה, אני צריך לזוז. יש לי תחרות חידות בגולום, ואני צריך לעבור דרך ההר בדרך."
"תודה על העזרה. הייתי די אבוד כשנכנסתי לפה."
"בכיף. אנחנו השחקנים צריכים לעזור אחד לשני. אנחנו בדרך כלל נפגשים פה בהרמז על הבוקר. נשמח לראות אותך."
יוסי2002 חיסל את שארית הזירו שלו בשלוק אחד, ונפנף לי לשלום בדרך לחדר הכניסה. לי לקח עוד כמה דקות לסיים את השתייה שלי, ואז יצאתי מהאחוזה לכיוון רחוב שור.
מכל הדברים שציפיתי לראות בתל אביב, שדה חיטה היה אחד מהאחרונים.
| אתה נכנס ל:
מוש השור מוש השור עובד וטוב לו. משימה: השריון של צבי הצב נשבר והריבועים שמרכיבים אותו התפזרו בחווה! מצא את הריבועים והרכב מחדש את השריון של צבי! פרס: 25 נקודות תהילה. ארוחת צהריים. גישה למשימה נוספת. |
היו לי שאלות. המון שאלות.
למה השור הולך על שתי רגליים (עם נעליים מעץ!) ולובש סרבל אדום, אבל שאר החיות לא?
איך הצב הצליח לפזר את חלקי השריון שלו בכל. רחבי. החווה?
למה שור מדבר מגיש לעובדי החווה שלו צלי בקר?
מה האנשים שאחראיים על החלק הזה של האפליקציה עישנו, ואיך אני משיג קצת מזה?
אבל המשימות היו קלות ולא מסוכנות, הרווחתי שם חמישים נקודות תהילה, והארוחה נתנה לי אפילו בונוס נוסף.
| בונוס זמני: ארוחת חווה
+1 עמל זמן השפעה: 8:00 שעות |
קצת חפירה באפליקציה הראתה שנקודת העמל הזאת נותנת לי נקודת כח ונקודת חוסן. רק עוד ארבע כאלה ואני אוכל לראות מה יש במושינג זון. לא שהיה לי איזשהו רצון לראות מה יש במושינג זון.
לפני שיצאתי מהחווה, השור תפס אותי, ונתן לי צנצנת מלאה נוזל סמיך ושחור.
"שמעתי שאתה הולך לנמרור אחרי זה. הוא הזמין ממני מיץ לתת, וזה יחסוך לי את ההליכה אם תוכל להביא לו את זה.
| משימה:
מוש השור צריך לשלוח מיץ לתת לנמרור. פרס: 10 נקודות תהילה. |
המערה של אבן טרול היתה ריקה לגמרי, כמו שיוסי2002 הבטיח. לא היה שום סימן לטרול, חוץ מהנטיפים השבורים. הנחתי ש'דרך באגינס' היתה מקבילה לדרך בגין, מה שאומר שהוא די רחוק ממני.
| אתה נכנס ל:
המקבת פטיש, מסמר, ניקח מהר. משימות זמינות: תלוי במוכרים |
רחוב המקבת היה בדיוק מה שהייתי מצפה מרחוב מלא בנפחים ונגרים.
רועש.
קולות הפטישים נשמעו מכל עבר ברגע שנכנסתי לרחוב. ביחד עם העשן שהתמר מארובות הנפחיות, כל מה שרציתי לעשות היה לברוח חזרה למערה השקטה של אבן טרול.
אבל בלי החרב הסרפילית, לא היתה לי שום דרך להגיע בחזרה הביתה.
הרחוב היה מורכב כולו מתצוגות של מה שזה לא יהיה שבעל הפטיש הרלוונטי ייצר ומכר.
עברתי על פני שריונות שנראו לקוחים מסרט על תחרויות אבירים. עברתי על פני שולחנות, כסאות וארונות מטבח.
בכל אחד מהדוכנים, המוכר קרא בשבחי הסחורה שלו בקול רם מספיק להתגבר על הפטישים.
אף אחד מהם לא תפס את תשומת ליבי, עד שהגעתי לדוכן שהציג אוסף חרבות מרשימות. המוכר היה גבוה, והשיער הבלונדיני הארוך שלו כמעט והסתיר את האוזניים המחודדות.
"חרבות אלפיות אמיתיות! זוהרות באור כחול בנוכחות אורקים, או שתקבלו החזר על הקנייה! חובה לכל מי שרוצה להסתובב בבאגינס או גולום!"
"יש לך חרב סרפילית?" שאלתי את ה… אלף?
"סרפילית לא. יש לי נשכניות, חבטניות, ועוקץ במבצע! החרבות הכי טובות נגד אורקים בעיר!"
"תודה בכל אופן," אמרתי והמשכתי במעלה הרחוב.
עברתי לפחות חמישה דוכני חרבות נוספים לפני שמצאתי את מה שחיפשתי.
זה לא היה דוכן של חרבות. בעצם, חוץ מחרב אחת בקצה השולחן, לא היה לי שום מושג מה הדברים שהוצעו שם למכירה היו.
גם לא היה שם מוכר. הדוכן עמד ריק לגמרי, עד שהתקרבתי.
"לחתול יש סחורה אם יש לך כסף!" נשמע קול מאחורי. כשהסתובבתי, היה מאחורי חתול מפוספס.
"מה?"
"אנחנו לא יכולים להשתמש במילה השנייה. יש עליה זכויות יוצרים."
"אתה יודע מה? אני לא רוצה לדעת. יש לך חרב סרפילית?"
"הולך לצוד ג'ברווק? אין הרבה שמסתכנים איתם בימינו."
"אין לי הרבה ברירות. יש לך אחת?"
"בוודאי. רק חמישים תהילה והיא שלך!"
בשנייה שהסכמתי, החתול והדוכן התחילו להעלם. נשארו מאחורה רק החיוך של החתול, והחרב.
| שילמת חמישים נקודות תהילה עבור חרב סרפילית!
קניק קנאק! |
ברגע שלקחתי את החרב, נעלם גם החיוך של החתול. בשלב הזה, כבר לא נשארה לי היכולת להתרגש מהשטויות של רחוב התהילה, ופשוט המשכתי בדרך לכיוון נמרור.
| אתה נכנס ל:
נמרור |
לא הספקתי לקרוא מה ההודעה אמרה, לפני שמשהו קפץ עלי מאחורה, והפיל אותי לבור.
למזלי, לא נפצעתי מהנפילה. אולי בגלל החוסן שקיבלתי מהארוחה של השור?
"פילנפיל!" נשמעה הצעקה מחוץ לבור, וראש של בובת טיגריס הופיע והביט עלי מלמעלה. "נמרור תפס את הפילנפיל!"
"אני לא פילנפיל!" צעקתי עליו.
"זה מה שפילנפיל היה אומר!"
"אבל אני לא פילנפיל! אני ירחמיאל ברווזי!"
"אתה לא נראה כמו ברווז! אתה פילנפיל!"
בשלב הזה הבנתי שהשיחה הזאת לא באמת הולכת לשום מקום, ושאם אני רוצה ללכת לאנשהו אני צריך לשנות נושא.
"אתה נמרור?" שאלתי את הבובה.
"היחיד במינו!"
"יש לי בשבילך מיץ לתת ממוש השור." אני לא מאמין שהמשפט הזה יצא מהפה שלי.
"מיץ לתת? נמרורים אוהבים מיץ לתת!"
"אם תעזור לי לצאת מהבור, אני אתן לך את המיץ!"
נמרור הוריד חבל לתוך הבור. אני לא יודע איך הוא עשה את זה עם כפות של בובת טיגריס, אבל הוא הצליח.
| הצלחה!
יצאת ממלכודת הפילנפילים! 10 נקודות תהילה הצלחה! נתת לנמרור את מיץ הלתת! 10 נקודות תהילה. |
נמרור חזר להשגיח על מלכודת הפילנפילים שלו, ואני המשכתי בדרכי לכיוון רחוב ג'ברווקי.
היער של נמרור, שהיה מואר באור שמש ונראה ידידותי ומזמין, הפך ליער האפל והמאיים של הג'ברווק.
| אתה נכנס ל:
כיכר הדינה |
כיכר הדינה היתה קרחת יער גדולה, שבמרכזה פסל של חתולה. הג'ברווק חיכה לי בצד השני של הכיכר, ושלפתי את החרב הסרפילית כשהוא התחיל לברבק לכיווני.
לא היה לי שום מושג איך להשתמש בחרב, אבל האפליקציה, בפעם הראשונה מאז שהתקנתי אותה, באה לעזרתי.
עקבות זוהרים בירוק הופיעו לפני, מראים לי איפה לדרוך, ופסים זוהרים באדום הראו לי לאן לנפנף את החרב.
אני לא יודע אם זה היה קשור לאפאתיות שלי, או לזה שהיה לי את הנשק המתאים בשביל להלחם בו, אבל הג'ברווק היה פתאום הרבה פחות מפחיד.
הוא אפילו נראה יותר קטן משהוא היה כשהוא רדף אחרי בתחילת היום.
ההנחיה של האפליקציה דאגה לזה שאני אהיה בדיוק במקום הנכון כדי לחמוק ממנו בכל פעם שהוא התקרב, ושאני אצליח לפגוע בו עם החרב הסרפילית.
הוא עדיין הצליח לסרוט אותי עם הטפרים שלו כמה פעמים, כשעקבתי אחרי ההנחיות יותר מדי לאט.
וזה עדיין לקח חצי שעה של התחמקויות והתקפות לפני שהצלחתי להביס אותו. אבל הצלחתי.
| הצלחה!
זה יום שהיא! יהו! יהי! פרס: 100 נקודות תהילה +1 גבורה פרי עץ הטמטם |
בשלב הזה, כל מה שעניין אותי היה להגיע הביתה ולנוח, והתעלמתי מכל ההודעות האחרות של האפליקציה עד שעליתי לדירה שלי.
מסתבר שוולט מקבלים נקודות תהילה, והחלטתי שאחרי היום שעברתי מגיע לי סושי. עד שהוא הגיע, הסתכלתי על הפרי שקיבלתי כשניצחתי את הג'ברווק. הוא נראה קצת כמו בננה, אבל עם קליפה במרקם וצבע של תפוז.
קילפתי אותו והוא עדיין נראה כמו בננה בצבע תפוז.
משכתי בכתפי וטעמתי אותו.
היה לו טעם תפונני.
