ראצ'ט
פאולה
הקולות החרידו את התחנה ובייחוד בלילות השקטים. מאחר ובתחנה כל הלילות היו שקטים, כל לילה נחרדה מאותן יללות יגון. פאולה הייתה בחרדה כה גדולה עד שהאמינה שבפרוץ היללה הבאה תחטוף התקף לב או תפיל. מיותר לציין שלא הצליחה לשכב עם אללוף. הדבר הזה לא הפסיק להסתובב סביב התחנה וליילל. לגשת לכל חלון ולהביט על מסדרונות התחנה בעיניים כלות. אולי מישהו יביט עלי, אולי מישהו יעשה משהו בשבילי.
רבים וטובים באמת נרתמו לעשקות משהו בשביל היצור. ללבוש חליפה ולצאת החוצה ולשעשע אותו, אבל אף פעם זה לא הספיק, ולמה שיספיק? הרי ידוע שסיפוק בתחנה תמיד נמצא בחוסר – שחוסר סיפוק הוא מצב כרוני שעליו אפשר רק להקל. גם אם נרשמו תורנויות עשרים וארבע-שבע של כאלה שהרחמים בהם לא התפרקו לפרודות קטנות עם השנים בחלל, בכל זאת היו מצבים יומיומיים בלתי צפויים, שבהם היצור היה נותר לבדו בריק, קופץ מחלון לחלון, בתקווה, ברצון בלתי פוסק לליטוף.
הלילה לא היה שונה מכל לילה. השגרה הייתה המצב הקיומי וכל דבר חדש נכנס לזרם השגרה כמו מקל צף בנהר. פאולה ואללוף הצטפפו במיטה שתמיד הרגישה צרה מדי. אור קטן במסדרון רק הדגיש את הלילה. והאוושות והחריקות ונשמת התחנה והיללות נשמעו היטב.
"אבל אני רוצה אותך", אמרה אללוף.
"אני לא יכולה", השיבה פאולה.
"למה?"
"את לא מבינה? תשמעי את היללות!"
"לא, אני לא מבינה", השיבה אללוף, "אני לא ספר שאפשר להניח לאחר כך. את לא יכולה פאקינג לשים בי סימניה".
אללוף שלחה יד אל ידה של פאולה אך פאולה עצמה עיניים.
"אני מתהפכת, אל תעלבי", אמרה פאולה, "אני עייפה".
פאולה ניסתה למצוא תנוחה, אבל בכל פעם ששקטו אוושות המצעים נשמעו זעקותיו של היצור. איך היא לא מבינה? אחרי שתיים שלוש התהפכויות קמה למטבח. אף אחד מחפצי הבית לא עזר. השעון דשדש במבוכה, המים הרהרו את עצמם, הכוסות היו קרות. עוד שעתיים לעבודה. אללוף עבדה במעבדות ומשמרות הלילה הפכו לאחרונה להיות האהובות עליה, לאט לאט הלך ונעשה נדיר שהן חלקו מיטה בשעות הלילה.
המטבח היה מואר באור נעים ופאולה הכינה לעצמה קפה וקראה קצת מהספר שהביאה מהספריה הציבורית, נשנשה קרקרים וממרח מתוק וכעבור שעה נכנסה לאמבטיה ויצאה הלומה מהמים החמים ומעייפות מתוקה. היא התלבשה באיטיות ויצאה מהבית בטריקה.
גרשון פגש אותה במנעל האוויר. בשתיקה לבשו את חליפותיהם הלבנות. לייטו הייתה אחת מהתחנות הענייות בצבר הורייזן; כל שנה שעברה הרחיקה אותם מהאקזיט והחוב לקרן ההתיישבות האמיר, עוד מעט יגיעו למצב שגם אם יהיה כאן אקזיט, רווחיו בשנים הראשונות יזרמו לכיסוי הגרעון. אפשר לומר שהלחץ בתחנה היה רב.
בינתיים הציוד היה ישן והחליפות, שהיו על גבול התקני, לא פעם נקרעו מיותר מדי מאמץ. כשסיימו להתלבש לקח כל אחד את תיקו ביד אחת ואת כוס הקפה בידו השניה ונכנסו לג'יפ. אם הג'יפ לא יתקע היום זאת תהיה הצלחה. על כך נהגו תושבי לייטו להפטיר: מתוק על יבש – כלומר, ציפוי מתוק של עוגה יבשה.
פאולה התיישבה מאחורי ההגה וגרשון נכנס למושב הסמוך. הטבלט הנוראי לא חדל להקפיץ משימות מרגע שנדלק. פעם היו ארבע כיתות תחזוקה של שישה טכנאים, ואז איחדו אותן לשתיים כדי שאפשר יהיה לומר ששנים עשר טכנאים זה מוגזם לכיתת תחזוקה. אז שיחררו שלושת רבעי מהטכנאים ושכרו ארבעה חסרי השכלה בתנאי שהם "בעלי ידיים טובות". לא פלא שעם ירידת היוקרה של יחידת התחזוקה, נותר לבסוף טכנאי אחד ששילמו לו מלא, וכל השאר היו אנשים שלא הסתדרו באף מקום אחר.
מרגע שיצאו ממנעל האוויר החורקני לא עבר הרבה זמן ומרצ'ט הגיע בריצה ועמד מול הג'יפ כאילו זה משחק. גרשון עצר את הג'יפ כי אי אפשר היה לנחש מה עלול המשוגע לעשות ובאמת לאות כניעה זה קפץ היצור על מכסה המנוע והביט אל תוך הרכב דרך השמשה הקדמית.
"יצור מזוין", פלטה פאולה.
מרצ'ט כשכש בזנבו ונבח. זימיו נפתחו ונסגרו בצורה שלא חדלה לעורר בפאולה גועל נפש. היצור נשם פחמן דו חמצני מהאטמוספירה הדלה של לייטו ואכל אוכל רווי סוכר. על היצור הזה השליכה התחנה את חלום ההתעשרות. אלא שהם קיוו שהוא יתרבה וזה לא עבד בינתיים.
"פאקינג אידיוטים", פלטה פאולה. לא שכל כך עניין את פאולה כלב המבחנה המזוין, הבעיה העיקרית הייתה שאחת מהמוחות הדגולים הייתה אללוף, שעבדה במכון הוטרינרי להתפתחות.
"מישהי התעוררה על הצד האפל הבוקר", אמר גרשון.
"אני פשוט פקוחת עיניים, גרשון! אני גרה עם אישה נוראית", אמרה פאולה ושמטה את ראשה הצידה ועצמה עיניים.
"אללוף?"
"כן", אמרה פאולה.
"לא לא לא, היא לא על הסרגל אפילו… את משוגעת".
"אולי, מה צריך לעשות היום?"
"אנחנו צריכים לבדוק את כל כליאי הברק, אמורה להיות סערה בסוף השבוע. עכשיו תפעילי מגבים ותעיפי ת'כלב".
אבל פאולה לא עשתה זאת. היא הזדקפה ופשוט התחילה לנסוע אל השממה.
"מה את עושה פאולה?" שאל גרשון.
"זה לא כלב. גרשון, אתה חייב לעזור לי", אמרה פאולה, "פאק, אתה חייב לעזור לכל התחנה. אנחנו לא ישנות כבר אני לא יודעת כמה זמן, לילות לבנים, זה לא נורמלי, אני משתגעת".
"את לא יוצאת", אמר גרשון.
"אני חייבת גרשון… מה זה נראה לך? זה נראה לך נורמלי?"
גרשון הביט על הכלב שניסה לעלות על הגג ולהיכנס אל תוך תא המטען הפתוח מאחור. הוא נראה מאושר, לשונו השתרבבה החוצה והרוח המהירה מתחה את עור פניו לאחור. האמת שהוא נראה סבבה. רק הזימים שהזרימו את האטמוספירה וקלטו את הפחמן נראו קצת לא נורמלים. ובלוטות הצדפה שצמחו לו פה ושם. הוא נראה קצת כמו קינג'י.
הם הגיעו לקו היציאה. פאולה הביטה על גרשון.
"גרשון, אתה זוכר שפעם הסתובבת בעולם והרגשת בודד, האמנת באמת ובתמים שאתה היצור הכי פגום עלי האדמות?"
"לא…" השיב גרשון.
"תפתח את השער בשם הפגומים, הבודדים והמשוגעים".
גרשון נשען לאחור.
"אני צריך לחשוב", אמר.
הם ישבו והביטו על השערים שעה שגרשון מתופף באצבעו על הטאבלט. הגבולות הרחוקים של התחנה שכנו במרחק חמישים קילומטרים משם. הם היוו בעיקר מעצור לכל מי שעבד בחממות וחטף ורטיגו בשממה הארוכה. אחרי קו לייטו הייתה ארץ שוממה, מכוסה בהרבה סימוני חירום ועמודי תקשורת שנראו אקראיים כמו פטריות אחרי הגשם (היה להם בדיוק את אותו היגיון מדויק של פטריות אחרי הגשם). לא שגרשון חשש מיציאה מחוץ לתחום. הם עשו לפחות פעם בשבוע את הדרך מחוץ לגדרות לעמודי התקשורת והכירו היטב את השטח, אבל היה זה הטירוף בעיניה של פאולה שלא הכיר.
גרשון מולל את שפמו ולבסוף הכניס את קוד האישור והשערים נפתחו.
פאולה הביטה בגרשון והכרת התודה נשפכה ממנה. שמו הראשון לא היה גרשון אלא ליאלין. בשלב מסוים ביקש שם שיתאים יותר לגבריות המסוקסת והמעוצבת שאיתה ביקש לצעוד על בימת העולם. הוא זה שהביא את פאולה לעבודה בתחזוקה אחרי שנזרקה כמה פעמים מכל מיני עבודות משרדיות. "את חייבת לצאת איתי החוצה, תסמכי עלי", טען שוב ושוב, ובאמת, בחוץ, בתחזוקה, הם מצאו איזה חופש.
הגי'פ חצה את מדבר לומה, מימין חממת ה קקטוסים, גרנויליות מתחנת… ומשמאל … רחבי העלים. אלה מימין סיפקו סוכר, אלה משמאל חמצן… ואף אחד לא חשבלחבר אותם יחד.
אחרי שעברו את החממות כבר הבחינו באורייקה, ההררית הגבוהה שהתנשאה מעל התחנה והייתה שולחת לעברם רוחות חזקות, עננים, מים וברקים. הייתה זאת הררית געש בעלת התפרצויות הוואיניות חלשות, והיא זאת שהביאה במידה רבה חיים לתחנה. האדמות סביבה היו חמות בחמש מעלות משאר לייטו והפכו את האדמות של החממות מסביב לפוריות. היא הייתה אחת משלושים הרריות הגעש של לייטו, אחת משלושים ראותיה.
גרשון הביט לאחור. מרצ'ט שכב בתא המטען ומדי פעם הרים עיניים. פאולה הובילה את הג'יפ במעלה קובאי. המעלה סובב את ההררית עד שהגיע לתחנת ממסר קטנה ומגודרת. הם היו צריכים להגיע לכאן לפעמים וזה לא היה לגמרי בלתי הגיוני שיגיעו לכאן. הבעיה תהיה להסביר למה הגיעו לכאן מבלי שזה נמצא בלוח העבודה.
כשהגיעו לבשה פאולה את הקסדה ולפני שגרשון הספיק לעשות משהו לקחה את הקסדה שלו ויצאה עימה החוצה.
"פאולה", צעק גרשון.
פאולה לא השיבה.
"לכל הרוחות פאולה!"
ברגע שיצאה מיותר לציין שמרצ'ט קפץ מתא המטען והתחיל קופץ עליה בכשכוש זנב.
"כן, כן אידיוט מטומטם… אל תקרע לי את החליפה…"
מרצ'ט נבח ונשכב על הגב והביט לעברה של פאולה במבט מכוון לליטוף וגירוד. פאולה התלבטה. לבסוף קראה לו והלכה.
"פפאולה…" קרא גרשון…"מה את עושה פאולה?"
"זה לא הגיוני גרשון", אמרה פאולה.
"שום דבר לא הגיוני, הכל תלוי בנקודת המבט שלך, יש אנשים עם אמפתיה ויש אנשים שאין להם אמפתיה".
"לך תאונן", אמרה.
אללוף המטומטמת. שום דבר כבר לא היה בשליטה.
"אני בהריון, גרשון, וזה לא טבעי, וזה… מה עם אללוף? היא בכלל מבינה שאני בודדה?"
"מזל טוב", אמר גרשון, "כן. לא. היא לא מבינה. היא תבין".
"תודה. חבוב, היא תבין לגמרי", אמרה פאולה.
"בוא כלב מזוין", קראה פאולה. מרצ'ט בא אחריה לתחנת הממסר. הם נכנסו פנימה ופאולה סגרה את הגדר. היא ניגשה אחר כך לתא החשמל של כליאי הברק והוציאה את הרצ'ט שלה. חגורת הכלים לחצה על בטנה והגיע הזמן להרחיבה בעוד חור. תוך זמן קצר פתחה את הקופסה, שיחררה את חוטי הארכה וסגרה את הקופסה.
"תהיה יצור טוב ותמות", אמרה למרצ'ט וחמקה מבעד לשער התחנה.
"יכניסו אותך לכלא פאולה", אמר גרשון.
"לא, אם תגבה אותי", אמרה פאולה.
"אני אוהב את היצור הזה", אמר גרשון.
"אין לו זכות קיום, הוא בודד", אמרה פאולה.
"מכינים לו חברה", אמר גרשון.
"לא בזמן הקרוב, הם לא".
פאולה הביטה על היצור מביט עליה בחזרה. לבסוף יצאה מתחנת הממסר ונכנסה לג'יפ לא לפני שהשאירה את הקסדה של גרשון בתא המטען הפתוח.
גרשון לא אמר מילה. הוא רק הביט על פאולה באכזבה.
"זה דבר טוב, גרשון, וכדאי שתתחיל לעשות גם אתה משהו, כי טובי המזדיין, לא יתחיל להתייחס אליך בכבוד אם לא תעשה משהו, יש דברים שאי אפשר לתקן עם רצ'ט, רק עם פטיש".
"את מדברת על סקס?"
"מה? גם! גם! אבל לא רק. זאת האנטרופיה של תחנת חלל, היא מפוררת אותנו… מתי טובי חמק למקלחת שלך בזמן שהתקלחת?"
הם עשו את דרכם חזרה בשתיקה.
"תבטיח לי שאתה לא חוזר לשם", אמרה פאולה.
גרשון לא אמר שום מילה מיותרת עד סוף המשמרת. כשנגמרה המשמרת הם נפרדו. פאולה לא ידעה מה הוא החליט.
אללוף
אללוף ישבה כהרגלה במשרדה ובקושי הצליחה להתקדם בעבודה. היא בהתה בשום מקום למרות שעיניה קראו שוב ושוב את הנתונים. הם לא הצליחו לייצר כלבת ריק. כל המערכת לא עבדה. מי חשב שאוקסיטוצין לא יגיב טוב לכל המערכת. האסטרדיול סירב להגיב. והיו עוד אינסוף בעיות עם פְּרוֹגֶסְטֵרוֹן שהגופיף הצהוב פשוט סירב להפריש. הטבע נלחם בהם. הכאוס נלחם בהם. היא הרגישה שכולם נלחמו בהם. היא הביטה בחלון. מרצ'ט לא הופיע כבר יומיים. בכל בוקר נהגה להוציא לו צלחת אוכל ולשחק איתו בכדור. ביום הראשון האמינה שהוא אוכל במקום אחר. היו לו הרבה חברים-ילדים שדחקו בהורים שלהם לטפל בו ולשחק איתו. כולם השתתפו במאמץ להשתיקו בלילות. לעייפו כדי שיישן. הבוקר הוציאה לו מתוך הרגל אוכל חדש במקום הישן והקפוא, וקראה לו כמה פעמים.
האטמוספירה של לייטו הייתה מורכבת בעיקר מפחמן דו חמצני. הלחץ האטמוספרי על פני השטח בממוצע הוא 6000 פאסקלים, כשישים אחוזים מהלחץ הימי הממוצע של כדור הארץ. על שיא אורייקה מעל 10000 פסקל. הרבה מתחת לגבול ארמסטרונג לגוף לא מוגן. לא למרצ'ט. האוויר בלייטו היה מורכב 70.40% פחמן דו חמצני 10.95% חמצן 0.201% ארגון 18.704% חנקן, וכמות זניחה אך לא בלתי חשובה של מתאן ועוד גזים חד חמצניים, רווקים, וזוגות, ומשפחות, ממרחבי הטבלה של מנדלייב. מרצ'ט לקח פחמן דו חמצני מהאוויר ועם סוכרי האוכל היה פולט חמצן בנפיחות מצחיקות. החשבון היה פשוט, אלף מרצ'טים וטריליון נפיחות כאלה, יסדרו את האטמוספירה של לייטו. אבל לא, לבת זוגתו לא התאים לנפוח. היא סירבה לחיות. היא סירבה לחיים הללו. אבל מי שואל אותה בכלל? לא שאלו אותי גוד דמט. את תבואי בין אם תרצי ובין אם לא תרצי. אי אפשר בלי רחם ובלי שגרים של חמישה, שבעה, שמונה אפילו, אם נרצה למלא נפחני חמצן שם בחוץ.
אללוף קמה והביטה מהחלון. היא לא רצתה לחזור הביתה. הייתה שם שתיקה. הייתה שם בטן הולכת ותופחת. לבסוף לקחה את הדברים שלה ויצאה מהמשרד. היא עשתה את דרכה במסדרונות, בכל חלון עמדה וסקרה את השממה של לייטו. בדרך כלל, אם לא מצא עיסוק טוב יותר, מרצ'ט היה מלווה אותה הביתה. לפעמים היה עליו להקיף מחסנים ומבנים מנהלתיים ולעשות עיקופים על מנת להספיק להגיע לחלון הבא, מגיח נושם חמצן דו חמצני מזימיו ונושף חמצן עם הלשון בחוץ.
אבל הפעם לייטו נראתה שוממת מכרגיל. אולי הברקים באופק העניקו תחושה כזאת, של הסתתרות, של המתנה, משהו יותר מובנה בנפש מאשר באמת. כי נראה שהתחנה ומרכז הקניות היו צפופים באותה מידה. הוא עברה דרך כמה חנויות בגדים וחשבה אולי לנצל את הקצבת החורף, אבל הביטה בלי עניין בבגדים. המוכרות נשמעו לה כמאחורי מסך זכוכית. היא עמדה בפינת המרכז המסחרי וחשה בודדה והבינה שאין לה לאן ללכת ועל כן עשתה את דרכה אל המסילה הצפונית.
משעלתה על המסילה חיכתה זמן מה עד שהתפנה מקום ואז התיישבה ועצמה את עיניה. היא החליפה את משמרות הלילה במטרה לתקן משהו, אבל היא ידעה שבשביל לתקן צריך להתנצל, בפומבי ולהתחרט וכל זה פשוט לא הצליח לצאת מפיה.
היא ירדה מהמסילה כמעט בקצה התחנה, זרקה מבט אל החלונות החיצוניים. שממה. פנתה לביתה בשמץ תקווה כי תעשה זאת הפעם. התנצלויות זה דבר קל. השאלה היותר קריטית היתה האם היא בכלל אוהבת את פאולה?
היא נכנסה הביתה ואמרה שלום רפה. פאולה ישבה ליד שולחן האוכל והתעסקה בחגורת הכלים שלה. אללוף התקלחה ויצאה במגבת והתיישבה לאכול קרקרים עם ממרח מלוח ועגבניה.
"מה את עושה?" שאלה.
"מרחיבה עוד חור בחגורה שלי", השיבה פאולה.
"אכלת משהו מזין היום?" שאלה אללוף.
"כן, הייתי בחדר האוכל היום", השיבה פאולה. "ואת?"
"גם אני, מתי היית?"
"לא יודעת, עוד בהתחלה, לפי הערמות, ואת?"
"לפי זה, די בסוף, אני חושבת", השיבה אללוף.
"למה לא קבענו?"
"לא יודעת, נזכרתי בזה רגע לפני שסגרו", השיבה אללוף.
"אני צריכה שתדברי איתי, מותק", אמרה פאולה. "אני חייבת, הלחץ הזה לא טוב לי, לא טוב להריון, את חייבת לעשות מה שאת צריכה לעשות… עוד שבועיים אני סוגרת את הרגליים, אורגזמות מזרזות לידה".
"סקס זה העניין?"
"אז מה העניין? כלב פחמני?"
"לא. בכל אופן את תמיד צוחקת על מה שאני עושה, את לא מתייחסת אלי ברצינות. את והחברים שלך מתנשאים עלי".
"מותק, אף אחד לא מתנשא עלייך, קשה לי כרגע להתייחס ברצינות לנפיחות של הכלב שלך".
"הוא יאזן את האטמוספירה, נוכל לצאת החוצה", השיבה אללוף.
"באמת?"
"באמת".
"אה אה".
"מה זאת אומרת?"
"הוא יצטרך לנפוח די הרבה".
אללוף נאנחה. "אני מצטערת, אני קצת עייפה, קצת בדיכאון, אני הולכת לישון".
אללוף התקרבה לפאולה ורכנה לנשק אבל שפתיה פגשו בזווית פה.
אללוף נרדמה חיש מהר והתעוררה באמצע הלילה. דממת הלילה הישנה. קולות התחנה. שאיבות ופליטות. ללא יללות מלבד יללות רוח הסערה המתקרבת. היא דמיינה שהרוחות נושאות יללה רחוקה. האמנם? אבל היללה הרחוקה הייתה לה באמת באמת מוחשית ביותר. כמו צליל שנוצר מהרמוניה, נמצא ולא נמצא על דפי החמשות.
"הכל בסדר?" שאלה לפתע פאולה.
אללוף התחילה לבכות.
"אני כאילו שומעת אותו רחוק רחוק, הרוח מביאה איתה את הקול, תקשיבי, אני אשמה בכל זה".
"את לא אשמה, המחלקה שלך אשמה, הרעיון טוב, הביצוע על הפנים".
"כל הזמן הזה מאז שהוא נולד הוא רצה מגע, חום, תחושה חוזרת של השרירים, אישוש של קיימות, פרופריוספציה".
פאולה עצמה את עיניה. היא רצתה לצעוק על אללוף שלא הכל נסוב סביבה. ותחושותיה. ורצונותיה.
"אללוף".
"מה?"
"אני חושבת שאת מגזימה. הוא לא נולד. הוא הוכלא. היה לי דוד עם שתי ציפורי אהבה. הן מעולם לא יצאו מהכלוב וחיו שלושים שנה", אמרה פאולה ורצתה להוסיף, "והיצור נמצא באורייקה". אבל לא. באותה מידה היא יכלה לומר, "את מטומטמת". מדהים.
"פאולה…"
"מה?"
"גרשון בא אלי אתמול. הוא מת, רצחת אותו, גרשון אמר שהוא כנראה יסיים למות מחר, אני מקווה שאת מרוצה".
גרשון
הבוקר הגיע כשאללוף מכונסת בעצמה. בוכה לפרקים. פאולה קמה ואכלה משהו ויצאה לעבודה. מדהים, מעולם לא חשבתי שאכעס כל כך. פאקינג HCG. צרבת. בחילות. עייפות. הקאות. והאללוף הזאת מדברת איתי על כלב זימים. החור שפאולה עשתה בחגורה היה קרוב מדי. "אכ!!" קראה ויצאה החוצה מחדר ההלבשה. בחוץ כבר התחילו רוחות חזקות לנשוב. כל הנקמנות הזאת, זאת לא אני.
היא וגרשון מיעטו לדבר מאז האירוע. פאולה התיישבה ליד ההגה. כוס הקפה שלה בידיה וחיכתה. גרשון העמיס ציוד מאחור. היא הביטה על רשימת המשימות. כליא הברק בתחנת הממסר. היא תהתה למה התכוונה אללוף כשאמרה שהכלב הנפחן יסיים למות מחר. הוא גוסס? למה גרשון לא גאל אותו מיסוריו? כי ביקשתי ממנו? גרשון נכנס לרכב ופאולה התחילה לנסוע. היא עשתה את דרכה לחממות ולגבול החיצוני.
"תעשי מה שאת רוצה פאולה", אמר גרשון.
"בדיוק", אמרה פאולה. "מישהו צריך לעשות מה שהוא רוצה. טובי שמזיין מהצד, הוא עושה מה שהוא רוצה?"
"כן", השיב גרשון.
"ככה זה. אם לא תעמיד אותם על הרגליים האחוריות הם יחשבו שאתה כלבלב".
"את משוגעת", אמר גרשון.
"אל תמעיט בערכי", אמרה פאולה.
הם נסעו בשתיקה. השמים היו מעוננים וגשם ליווה אותם כל הדרך. ככל שהרחיקו המגבים עבדו יותר ויותר מהר. פאולה רכנה קדימה כדי להבחין בדרך, שתתה קפה ונשנשה קרקרים. היא הדליקה את הרדיו והאזינה לקולות התחנה המקרטעים. מילווקי היה השדרן החביב עליה והוא התעורר מוקדם כמוהם. הוא היה כמוהם. מאותה להקה. פעם היא הייתה שייכת ללהקה. הייתה. ועוד איך הייתה. מילווקי הייתה אישה, איש, נרקומן, איש דת, שדרן, די-ג'יי. הוא לא הפסיק אף פעם. הוא לא נתקע. ותמיד היה שייך ללהקה.
"אנחנו כבר התרחקנו", נשמע קולו של מילווקי בדממת הרכב, "חלק מהחיים בלייטו כוללים את התנאי שלא נוכל להתרחק יותר. אז מה עושים? מביטים על החיים דרך חלונות?… אנחנו כבר לא שומעים את היללות… מרצ'ט לאן שלא התרחקת? חזור אלינו. מתגעגעים". את דבריו סיים עם השיר של פאטי.
How much is that doggie in the window?
The one with the waggly tail
How much is that doggie in the window?
I do hope that doggie's for sale…
הרוגז, הקליטה המשובשת ותנאי הדרך גרמו לפאולה לסגור את הרדיו ולרכון עוד יותר קדימה. היא נסעה בעקבות אבוקות הסערה הפזורות רחוק מדי לעזאזל. אבל את אורייקה לא היה ניתן לפספס. שחורה, אפופה ענני סערה וכל קמט בגופה שאולי העניק לה איזה חן קשוח, כאחת מחברות הלהקה, נעלם כרגע עם ענני הסערה, הרעמים והברקים שאפפוה.
"את תהרגי אותנו", אמר גרשון.
"אני לא", אמרה פאולה. "אני מחשלת אותנו. אתה צריך להבין את התימה שבסאבטקסט".
"את מה?"
פאולה צחקה.
"היית צריך לראות את הפנים של אללוף כשהיא אמרה לי שסיפרת לה כבר. כאילו זאת הייתה איזו דרמה. אתה יודע מה עשיתי מיד אחר כך? מה? יודע? פאקינג נרדמתי".
"פאולה, אללוף היא מהטובות, תאטי קצת. אין מה לראות שם".
"הוא מיילל", אמרה פאולה.
"הוא כבר מת. ברק פגע בו אחרי שניתקת את כליא הברק. אללוף תרגע והיא כבר לא תדמיין שהיא שומעת אותו".
"גרשון, יש לה שמיעה חמש חמש, רוצה ללבוש קסדה ולחכות לי פה. אני אאסוף אותך כשאחזור".
"מטומטמת".
פאולה הגיע אל מרגלות ההררית והתחילה לעלות במעלה קובאי.
"פלא שעוד לא הרגת אותנו", אמר גרשון.
"אתה בפנים מדמיין איך אנחנו ניראים מבחוץ, אבל אין לך שום מושג איך אנחנו ניראים מבחוץ", שרה פאולה לצלילי השיר הקטוע.
בעיקולים המערבים מילווקי היה חוזר לשדר לכמה רגעים… "אורייקה, יש לה צד אפל וצד מואר, היינו רוצים שתהייה משהו אחד אבל היא לא… אין באמת צד אפל לירח… בחנות של סירי תמצאו דברים שהוברחו אל לייטו, המשטרה לא מעלימה עין, אבל גם לא עוצרת… כל הקווים בלייטו דקים…"
ואז הם הגיעו אל תחנת הממסר. פאולה כיבתה את המנוע. שקט שרר סביב כאילו היו בעין הסערה. פאולה לבשה באיטיות את הקסדה מבלי להתיק את עיניה מהמחזה מולה. גרשון לבש גם הוא את הקסדה והם יצאו החוצה. החצץ הבזלתי של אורייקה חרק תחת נעליהם הכבדות. הם התקרבו אל גדרות תחנת הממסר. מרצ'ט בער במרכז הרחבה הצרה. מפיו ומפי הטבעת בקע זרם קלוש של חמצן בוער. כל החמצן שבו שרף עצמו באיטיות מזעזעת. פניו כבר לא היו מוכרות ואחוריו כמו נמסו. פאולה הלכה אל אחורי הג'יפ והביאה מטפה, נכנסה אל החצר וניסתה לכבות את הכלב. בדממה של המחסה שלהם היה אפשר לשמוע אותו פולט יבבת אש שקטה. משלא הצליחה לכבות אותו דפקה לו פאולה את המטפה בראש. היא מוטטה אותו על הקרקע. הוא לא הפסיק לבעור מבעירת החמצן. היא דרכה עליו וטבעה בעיסת בשר ודם שהייתה מרצ'ט. אבל זה הפסיק את הבערה.
"בן מבחנה מזוינת", אמרה פאולה.
גרשון הביט בעצב על המחזה משוללל הרסן וצילם את הגופה בטבלט. הם עוד יצטרכו לעמוד לחקירה. לאחר מכן יצא ולקח יריעת קנווס מתא המטען וכיסה את מרצ'ט.
פאולה ניקתה את נעליה בשפשופים על סלעי הבזלת מסביב.
הם עשו את דרכם בחזרה אל התחנה כשהסערה בעקבותיהם.
"גרשון", אמרה פאולה.
"אה", פלט הגבר בעל הזקנקן הצר.
"אני אוהבת אותך, למרות שאתה לא לטעמי", אמרה פאולה.
"תודה מותק", השיב גרשון והגביר את הרדיו.
לאחר מכן החיים לא חזרו למסלולם הקודם.
