פלוסים ומינוסים

לא ברור מתי אירעה האנומליה, או כיצד נוצרה. חלק מהמדענים גרסו שמדובר בעוד שלב באבולוציה האנושית. אחרים טענו שכמו רוב הנזקים בטבע, גם זה היה תוצאה של מעשה ידי אדם – הזיהום הסביבתי, המעבר לתזונה כימית מהונדסת מלאה, או המניפולציות הביולוגיות לשיפור היכולות האישיות, שהפכו פופולאריות יותר ויותר, ממש כמו טיפולי האסתטיקה למיניהם.

תהא הסיבה אשר תהא, משלב מסוים החלו להיוולד ילדים בעלי מטען חשמלי חיובי או שלילי. לא חלפו שלושה דורות, והאנושות כולה נחלקה לשניים: בעלי מטען חשמלי חיובי ובעלי מטען שלילי. אלו כונו על ידי המדענים בהשראת השפה הלטינית – 'הומו פלוס' או 'הומו מינוס'.

בתחילת הדרך איש לא ייחס חשיבות רבה לתופעה. זו הייתה עוד תכונה מולדת, כמו תכונות רבות לפניה. מאפיין מבחין כיתר המאפיינים האנושיים. הרי מה זה משנה אם אדם נולד ימני או שמאלי; בעל עיניים כחולות או חומות; בעל גון עור שחום או לבן; זכר או נקבה. כולם בני אדם וכולם נולדו בצלם.

כאשר החלו מתרבים מקרי המוות הבלתי מוסברים, רובם בקרב צעירים, נדלקה נורה אדומה. עשר שנים ומאות אלפי קורבנות נדרשו על מנת לאבחן את הסיבה לתמותה המוזרה. 

בשלב די מוקדם גילתה חוקרת ישראלית שכל הקורבנות היו בני זוג "מעורבים" – כאלו שאחד מהם בעל מטען חיובי והשני בעל מטען שלילי. האיתור המדויק של הבעיה היה קשה הרבה יותר, והמאמצים לפתרון התעלומה נמשכו מספר שנים. במהלך כל אותה תקופה רק החריפה הבעיה, ומספר הקורבנות האמיר לממדים מפלצתיים.

היו אלו שני חוקרי מוח אמריקאים שהצליחו בסופו של דבר לפצח את החידה ועל כך זכו בפרס נובל. מסתבר שכל מגע פיזי אינטימי בין בני זוג "מעורבים", לא רק מגע מיני מלא, אלא אפילו נשיקה או חיבוק, שחרר פעימות חשמליות למוחותיהם, אשר לא תועדו בעבר. כל פעימה כשלעצמה לא גרמה לנזק מיידי ולא הותירה שום סימן. אולם מספר שבועות ולעיתים מספר חודשים של חשיפה לפעימות חשמליות כאלו, יצרו נזק מיקרו-טראומטי למוח. נזק מצטבר זה גרם לבסוף, כמעט תמיד, לקצר במוחו של אחד מבני הזוג, ולעיתים אצל שניהם, ולמוות מיידי. אם שרדה בת הזוג והרתה בעקבות המגע, הסתיים ההיריון כמעט תמיד בהפלה או בלידה שקטה של עובר ללא רוח חיים. תועדו מקרים בודדים בעולם של לידות תקינות לאחר היריון ממגע של זוג מעורב.  

טובי המומחים ניסו ללא הצלחה להבין מדוע התופעה מתבטאת לרוב אך ורק במותו של אחד מבני הזוג, אף שהוכח כי פעימות החשמל פגעו במוחות של שניהם. לא זוהו גם דפוס או כל מאפיין אחר שיכלו לתרום למציאת תרופה או פתרון לבעיה. הקורבנות היו שונים במינם, בדתם, בגזעם או בכל מאפיין מבחין אחר שהכירה האנושות. לא נמצא גם הסבר לכישלון כל היריון שנוצר בעקבות מגע בין מעורבים. כל הניסיונות לעקוף את הבעיה, כגון באמצעות מבודדי חשמל במגע פיזי, ניטרול אזורי המוח הרלוונטיים, דיכוי הורמוני "אהבה" כאוקסיטוצין או סרוטונין וכיוצ"ב, לא סייעו. גם המחקרים והבדיקות שנעשו לילדים הבודדים שנולדו לזוג "מעורב" לא העלו דבר.

על מנת להתמודד עם היקף התמותה המשמעותי, שרק הלך וגדל, לא נותרה ברירה אלא להכריז, לפחות באופן זמני, על תקנות לשעת חירום, אשר אסרו זוגיות מעורבת באשר היא. 

מטבע הדברים, פתרון קיצוני זה, אשר היה בו משום פגיעה חמורה בזכויות הפרט, יושם ראשית במדינות טוטליטריות קיצוניות, דוגמת קוריאה המאוחדת, סין ורוסיה הגדולה. אולם לאחר שהיקף התמותה במדינות אלו החל לצנוח, ומנגד האמיר במדינות המערביות הנאורות כפדרציה האירופית המערבית וארצות הברית, לא נותרה גם להן ברירה אלא לפנות לצעדים קיצוניים ולאסור זוגיות מעורבת. היה זה האות לכל יתר מדינות העולם ליישר קו, ועד מהרה האיסור על זוגיות מעורבת הפך קונצנזוס וסטנדרט מקובל.

בהיעדר פתרון אחר, ומאחר שמדובר בחיי אדם, הפך מצב החירום הזמני לשגרה קבועה. לקראת סיומה של המאה ה-21 לא נותרו עוד זוגות "מעורבים" בעולם, והאנושות התפצלה באופן רשמי לשניים. על מנת למנוע הטעיה של הציבור, סומנו כל ילד וילדה, מייד לאחר לידתם, בסימן מאפיין על ידם – מינוס לבעלי המטען השלילי ופלוס לבעלי המטען החיובי.

***

ג'ני ומייקל נולדו למציאות שבה החלוקה בין בני האדם לבעלי מטען שלילי או חיובי מובנת מאליה. 

החוקים היו ברורים ומובנים, וכטיבם של חוקים, רובם המכריע של בני האדם צייתו להם. 

היו כמובן יוצאי דופן, ממש כמו בעבר הרחוק, כאשר זוגיות חד מינית או בין גזעית היו אסורות. זוגות מעורבים מצאו בתחילת הדרך דרכים יצירתיות להתייחד הרחק מעיניהם הפקוחות של אוכפי החוק, החל במפגשים ליליים בגנים או בפארקים מרוחקים, ובשירותים ציבוריים, או תוך עקיפה של המגבלות הטכנולוגיות שנועדו למנוע הפרה של הדין. עבריינים אלו, גם אם לא נאסרו או נקנסו כפי שנקבע בחוק, שילמו בדיעבד מחיר יקר הרבה יותר בחיי אחד מבני הזוג או שניהם. מקרים כאלו הפכו נדירים.

רובם המכריע של בני האדם ראו באיסור גזירת גורל הנחוצה לשמירה על חייהם, והשלימו איתו.  בעלי סימן הפלוס או המינוס חיו אך ורק עם בני מינם. אסור היה להתגורר בבניין, קל וחומר תחת קורת גג אחת, עם בעלי סימן שונה. בניינים שלמים סומנו בפלוס או במינוס למען יראו וייראו. תחבורה ציבורית, מוסדות ציבור, היכלי תרבות וספורט, בתי חולים, בתי אבות, וכיוצ"ב כללו הפרדה סימנית.

בבתי הספר שבהם נותרו עדיין לימודים פרונטליים, שריד לתקופה שאינה עוד, למדו בעלי סימן פלוס או מינוס בבתי ספר נפרדים, ובערים דלות תקציב באופן שלא אִפשר די מתקנים – כיתות נפרדות. בבתי הספר שכללו כיתות משני סוגים ההפרדה נאכפה בקפדנות, באופן שאפילו הפסקות הלימודים בין הכיתות השונות לא חפפו, ונמנעה גישה בו זמנית לשטחים הציבוריים, על מנת למנוע מפגש לא רצוי בין התלמידים השונים.

שבבי הזיהוי שהושתלו בגופם של בני האדם בגיל שש ושימשו את האנושות פחות או יותר לביצוע כל פעולה הקשורה בהתנהלותם היומיומית, כללו מטבע הדברים סימן זיהוי חיובי או שלילי המאפשר איתור מקום. בדרך זו יכלו הרשויות לנטר את מיקומו של כל אדם בכל רגע נתון. מערכות פיקוח התריעו על נוכחות של בעלי מטען חיובי ושלילי בחלל אחד, ובמקרים המתאימים מנעו כניסה מהבלתי מורשים. במקרים אחרים הוקפצו למקום מפגש משותף כוחות אכיפה משטרתיים, ובעלי סימנים שונים נדרשו לספק הסברים המניחים את הדעת לנוכחותם המשותפת בחלל אחד. מטבע הדברים, הסברים כאלו לא היו בנמצא והמפגש הסתיים במעצר, ולאחר מכן במאסר בפועל. עד מהרה סווגו שכונות – ואפילו ערים שלמות –כשכונות או כערים בעלות מטען חיובי או שלילי. המעבר ביניהן התאפשר אך ורק לבעלי סימן התואם את אופי העיר ואת סיווגה, או לצורך מתן שירותים חיוניים.

ג'ני ומייקל היו בני שבע עשרה, וכמי שנולדו בשכונה המתאפיינת במעמד סוציו אקונומי "נמוך", למדו בבית ספר הכולל לימודים פרונטליים תוך הפרדה כיתתית סימנית. ג'ני הייתה בעלת מטען חיובי, ומייקל נשא מטען שלילי.  

הם הגיעו ממשפחות שכונו בעבר בנות "המעמד הבינוני". בתקופה הרלוונטית נעלם "המעמד הנמוך". "המעמד הבינוני" תפס את מקומו בתחתית סולם המעמדות. אלא שבתקופה זו של האנושות סוגיית העוני כבר הפכה בלתי רלוונטית. אמנות בין-לאומיות למיגור העוני הביאו ליצירת סף רמת חיים מינימלי שאושר על ידי ארגון האומות המאוחדות וחייב את כל מדינות העולם ללא יוצא מן הכלל. רעב, היעדר אמצעי חימום או קורת גג, נעלמו מן העולם. משמעות ההשתייכות למעמד הבינוני התבטאה פשוט בקיום מכובד וסביר, ולא ביותר מכך, וברמה נמוכה יחסית של שירותים חברתיים ושל תשתיות ציבוריות, כגון בתי ספר "מעורבים" חלקית.

שניהם התגוררו באותה העיר, אך בשכונות נפרדות בהתאם לסיווגם. הם מעולם לא נפגשו פיזית. מעולם לא ביקרו האחד בשכונה או בבית של השני. למעשה, כף רגלם לא דרכה מעולם בו זמנית על קרקע שאינה נפרדת במרחק מינימלי או בזמן מוגדר.

במציאות חייהם, הסיכוי שלהם להיפגש שאף לאפס, ואף על פי כן, הם נפגשו.

***

אינטראקציה אנושית בסיסית מתחילה תמיד במבט. מפגש ראשוני בין שני זוגות עיניים. כך אירע גם בין ג'ני למייקל.

ג'ני הייתה הראשונה ששמה לב לבחור הנאה ששיחק כדורגל בחצר בית הספר, באחת ההפסקות של המינוסים. ככה כינו התלמידים בעלי המטען החיובי את עמיתיהם בעלי המטען השלילי. מראהו מצא חן בעיניה, אבל בעיקר משכה את תשומת ליבה הנוכחות שלו בקרב חבריו. ניכר היה שהוא דומיננטי בקרב שכבת המינוסים, ושעל פיו יישק דבר.

סקרנותה בשילוב עם יצירתיות ותעוזה הביאו אותה להמציא מאותו היום ואילך סיבות שונות ומשונות שבעטיין הייתה חייבת להימצא בסמוך לאחד מחלונות בית הספר המשקיפים לחצר, בדיוק בשעות ההפסקה של המינוסים. 

בכל פעם גנבה מספר דקות של צפייה מרחוק במתרחש בחצר, או ליתר דיוק במתרחש סביב הבחור שבחצר. זה עורר אצלה מיום ליום יותר ויותר רגשות ותחושות נעימות.

"הקליק" התרחש במהלך אחת מאותן צפיות בסתר. מייקל הרים את מבטו ונתקל במבטה של ג'ני ניבט מאחד החלונות במסדרון שבמתחם הכיתות של הפלוסים. כבר כמה זמן הרגיש תחושה מוזרה, כאילו מישהו עוקב אחריו. מסיבה בלתי מוסברת מצא לנכון לחדול דווקא באותו הרגע מעיסוקו ולהביט למעלה.

מבטיהם נפגשו ואינטראקציה אנושית התחילה. אינטראקציה אסורה בין פלוס למינוס. 

מייקל הביט אל ג'ני כמה שניות ואז חייך. כשראתה ג'ני שהבחין בה התרחקה מהחלון בבהלה ושבה לכיתה. מייקל גיחך לעצמו וחזר לעיסוקיו.

אותו מפגש מבטים מקרי ראשוני הוביל למפגשי מבטים רבים נוספים. תחילה נשמרה דינמיקת התִקשור המקורית. ג'ני הייתה מתייצבת בחלון כלשהו בשעה הייעודה, ומייקל, ששהה באותה העת בחצר, צד את מבטה. לעיתים התחלפו היוצרות, ומייקל היה זה שצופה מבעד לאחד מחלונות מתחם הלימודים של המינוסים, בבחורה היפה, המהלכת בחצר ומעת לעת מגניבה מבטים מבוישים למעלה.

הם פשוט צפו האחד בשני, סוקרים ומסוקרנים, שניות או דקות, ככל שהזמן התיר. בשלב זה לא יכלו לתקשר ביניהם בדרכים אחרות, אבל אותם מבטים ממושכים זרעו זרעים של רגש. תחושות מהסוג שאפיין את התקשורת הזוגית משחר האנושות הציפו אותם וגרמו להם להרגשה נעימה. הם התאהבו.

***

הדינמיקה הזהירה בין מייקל לג'ני התחלפה, ככל שעבר הזמן, בהתנהגות עתירת תעוזה ובנטילת סיכונים גדלים והולכים. בשלב הראשון הם החלו להטמין האחד עבור השני פתקים במקומות נסתרים בחצר בית הספר. בשלב השני נוספו למסרים הכתובים תשורות שונות, אישיות. בהמשך מצאו את הדרך לתקשר באמצעות רשתות חברתיות מחתרתיות, כאשר עשו שימוש בפרופילים פיקטיביים. תקשור בפתקים שודרג לתקשור בהודעות מוצפנות, ובהמשך למפגשים באמצעות 'אוואטרים' במתחמי מציאות מדומה.

הקשר בין הזוג הצעיר הפך רגשי יותר מיום ליום. הקרבה ביניהם הייתה כקרבה בין בני זוג לכל דבר. הם שיתפו ביניהם בכול: בקשיים, בהתמודדויות, בחוויות היום יום, בהתלבטויות, וגם בפחדים ובסודות הכמוסים ביותר. ועם כל הקרבה והרגש משהו היה חסר. אותו מרכיב שחייב שיהיה כדי להפוך את הקשר האנושי בין בני זוג לשלם – המגע הפיזי. 

מפגשים וירטואליים הם דבר אחד. המרחק בינם לבין מפגש פיזי אמיתי הוא מרחק שנות אור. מפגש פיזי בין מינוס לפלוס היה כשלעצמו קשה לביצוע. מפגש שכלל אינטראקציה אינטימית היה קרוב לבלתי אפשרי, בוודאי עבור שני תלמידי תיכון צעירים ממשפחות טובות ושומרות חוק.

אבל החסך הטריד והזמן דחק. הם היו בשנת הלימודים האחרונה שלהם. בסוף השנה תיפרדנה דרכיהם, וכל אחד יצא למסלול חייו. אין לדעת אם מסלולים אלו ייפגשו, או אם יצליחו לשמור על קשר. זה חייב היה לקרות בקרוב, ולא זה לא יקרה לעולם.

מי שיזם את הצעד הבא היה ג'ני. לאחר מפגש וירטואלי נוסף היא ניצלה שתיקה רגעית בין השניים כדי להטיל את הפצצה:

"תגיד, לא היית רוצה שניפגש?"

"את מתכוונת למפגש אמיתי? פיזי?

"כן", ענתה בנחרצות.

"את מבינה מה את אומרת?"

"מה אני אומרת?" 

"שנפר את החוק. שנעשה משהו שאפשר לשבת עליו בבית סוהר. ושאם חס וחלילה יקרה מה שאני מאמין שיקרה במפגש כזה, את מבינה מה יהיו ההשלכות".

מייקל נשמע עצבני.

"אל תתעצבן, מינוס", ענתה ג'ני בחיוך כדי לנטרל את כעסו. "קודם כול שאלתי אם היית רוצה שניפגש. זה לא אומר שניפגש. אבל היה נחמד לשמוע שאתה מעוניין בזה. חוץ מזה יש דרכים להיפגש בלי להיתפס. קראתי על זה קצת. וגם אם נפגשים, לא בהכרח חייבים… אתה יודע. אבל היה נחמד לראות איך אתה לא מאחורי מסך או קיר או חלון."

 

מייקל נשמע מפויס יותר:

 

"ברור שהייתי רוצה להיפגש. אין דבר שהייתי רוצה יותר מזה. אבל אני לא רואה איך זה אפשרי. עזבי מה שאת קוראת בסיפורי אלף לילה ולילה."

"טוב, רק רציתי לדעת שאתה רוצה לראות אותי. ואני שמחה שהיית רוצה גם קצת יותר מזה. האמת שגם אני. חושבת על זה לא מעט"

"טוב מאמי", ענה. "הלחצת אותי לרגע. כבר מאוחר. בואי נפרוש ונדבר מחר"

 

הם נפרדו בנשיקה וירטואלית, כזו שעושים עם היד על השפתיים, וחזרו כל אחד לתחומו. הרעיון לא התגבש לכדי תוכנית, אבל זרעי המבצע נזרעו.

***

מרגע שרעיון המפגש נזרק לחלל האוויר הווירטואלי, הוא לא הפסיק להעסיק את שניהם. ג'ני התייסרה כתמיד עם עצמה. היא לא שיתפה את שעבר עליה עם איש. לא היו לה חברים קרובים. היא הייתה בת יחידה, והוריה היו דעתניים ונוקשים בכל הקשור לשמירת חוקים ולעמידה בסדר יום מסודר ו"נכון": לימודים. חוגי העשרה. פעילות פנאי בעלת ערך מוסף, המסייע "להתקדם בחיים". ג'ני חששה שתיתפס ותאולץ לנתק כל קשר עם מייקל. היא לא הייתה מוכנה לכך.

מייקל הרגיש בטוח יותר לחלוק את סודו עם ליאון – שכנו, וחברו הקרוב לספסל הלימודים עוד מימיהם בגן הילדים.

הם נהגו להיפגש גם מחוץ לשעות הלימודים והרבו לבלות יחדיו. ליאון היה עבור מייקל הדבר הקרוב ביותר לידיד נפש. לכן הרגיש מייקל בשלב מסוים בטוח מספיק כדי לשתף את ליאון בקשר האסור עם ג'ני.

ליאון לא התנגד לקשר ולא ניסה להניא את מייקל מקיומו. גם הוא היה בן עשרה, ולמרות העובדה שבני עשרה נדרשו ליטול תוספי מזון מדכאי הורמונים, כטוסטסטרון או אוקסיטוצין, עדיין נותרו בהם אינסטינקטים גבריים כתעוזה, תחרותיות, רצון ליטול סיכונים ולהרגיש הצפה של אדרנלין. הקשר של מייקל עם ג'ני הסעיר גם את ליאון, שחש שותף סוד לדבר עבירה. 

חלפו כמה שבועות מאז שעלה רעיון המפגש הפיזי. הנושא אומנם לא עלה בתקשורת בין בני הזוג, אבל המוכנות הרגשית והנפשית למפגש כזה הלכה והתעצמה, ודיכאה אצל שניהם כל מנגנון הגנה טבעי מפני הסכנות הכרוכות במפגש כזה.

מייקל הרגיש בשל לקחת את הרעיון שלב אחד קדימה, ובחר לשתף את ליאון בתחושותיו ובמחשבותיו בנושא. כשישבו יחדיו יום אחד אחר הצוהריים על ספסל באחד הגנים הציבוריים בשכונת מגוריהם ובהו בילדים המשחקים במתקנים האוטומטים, התוודה מייקל:

"אני חושב להיפגש עם ג'ני."

ליאון התיישר והפנה את מבטו למייקל. "מה זה אומר להיפגש? ממש? פיזית?"

"כן.", ענה מייקל והמשיך לבהות ישר, מנסה להתחמק ממבטו של חברו, חושש מתגובתו.

"אתה לא שפוי. יש לך משאלת מוות? אתה מבין מה אתה אומר?"

מייקל שתק.

"תקשיב, אתה יודע שאני איתך בכל הסיפור הזה, ותמכתי בקשר, ומכל הסיפורים אני מבין שאתם קרובים מאוד, ויותר מזה. אבל יש גבול. עזוב את זה שבטוח יתפסו אתכם, ותמצא את עצמך בכלא. מספיקה נשיקה כדי להרוג אותך. ואם לא אכפת לך על עצמך, תחשוב שזה יכול להרוג גם אותה."

"אני חושב על העניין הזה כבר יותר מחודש, וזה לא מרפה ממני". ענה מייקל. הוא הסתובב והישיר מבט לליאון. "אבל אני לא מסוגל להשתחרר מזה. אני אוהב אותה. ואני רוצה להרגיש אותה. ואני יודע מה הסיכונים, אבל זה חזק ממני". 

ליאון נאנח. 

"אז בשביל מה אתה מספר לי את זה?"

"אתה מבין טוב מאוד מדוע. אני צריך עזרה בתכנון. אבא שלך שוטר, אתה יכול לברר איתו קצת מה קורה במקרים כאלו. איך אפשר לעקוף את המערכת. בטוח יש דרך להתחמק מתפיסה וממאסר. ולגבי המגע עצמו נצטרך לשלוט על עצמנו. ברור שאף אחד לא רוצה למות, ובוודאי לא רוצה לגרום למותו של אהוב".

 

ליאון שתק. זה היה סימן למייקל להרפות, והם הפסיקו לדבר וחזרו לבהות בילדים שמולם.

לאחר כמה ימים עדכן ליאון את מייקל במידע שדלה מאביו. הוא היה נחרץ וברור:

"אין דרך לעקוף את החוק מבלי להיתפס. כל המקרים של מפגשים מעורבים הסתיימו בתפיסה. לא היה מקרה אחד, לפחות לא כזה שאבא שלי מכיר, של זוג שהצליח לחמוק מעונש. 'החדשות הטובות' הן שקטינים כמונו יוצאים 'בזול' יחסית מהאירוע. חודש במתקן כליאה לעבריינים צעירים, וזהו."

"ויש לך מושג כמה זמן עובר מהרגע שיש התראה על מפגש, עד שמגיע כוח התערבות?"

"לא משנה איפה המפגש, בתוך 30 דקות מקסימום אתם באזיקים. ואני לא רוצה לספר לך כמה מאותם מפגשים שכללו מגע אינטימי הסתיימו במוות של אחד מבני הזוג. אני מציע לכם לחשוב טוב טוב לפני שאתם עושים צעד קיצוני כזה, כי אין ממנו דרך חזרה ".

 

מייקל לא ענה. הוא חיבק את ליאון, והתרחק. ליאון עקב אחריו בדאגה.

מייקל התייסר עם מחשבותיו שבוע אחד נוסף, לפני ששיתף את ג'ני. היא מצידה החליטה שלא תיזום שוב שיחה בנושא. היא לא רצתה ללחוץ על מייקל, ולבטח לא רצתה שיקבל החלטה רק כדי לרצותה, מבלי שיהיה שלם עם עצמו. לאחר שבבוקרו של אחד הימים השאיר מייקל לג'ני הודעה שהם צריכים לדבר הם נפגשו שוב למפגש וירטואלי. הזרעים שנזרעו אי שם לפני ימים ארוכים הבשילו סוף סוף.

"על מה רצית לדבר?" 

"אני מניח שאת יודעת."

"חושדת, אבל תגיד לי".

"על פגישה. אני מוכן לזה".

"אני מוכנה לזה מזמן."

"תיארתי לעצמי."

"מה שינה את דעתך?"

"שום דבר רציונלי. אני פשוט רוצה להרגיש אותך."

"גם אני. מאוד. אבל איך? אמרת שזה בלתי אפשרי".

"זה באמת בלתי אפשרי. לפחות לא במובן שאת חושבת. למפגש הזה יהיה מחיר ודאי. אין דרך לעקוף את זה. האמיני לי. שבועות שאני שובר את הראש. גם ליאון מעורב. הגענו למסקנה אחת: נוכל להיפגש, אבל נצטרך לשלם את המחיר".

"מה המחיר?"

"בשלב הראשון נשב במעצר. אחר כך כנראה נקבל חודש מאסר במתקן לעבריינים. אבל בזה העניין יסתיים".

 "אני מוכנה לשלם את המחיר הזה".

"גם את זה ידעתי מראש. אבל יש תנאי נוסף".

"אני מסכימה."

"את יודעת מה התנאי?"

"כן. ברור לי.".

"ונעמוד בזה?"

"אין לנו ברירה. החיים שלנו תלויים בכך. הדבר האחרון שאני רוצה זה לאבד אותך. וגם הייתי מעדיפה לא למות בעצמי".

"ג'ני, אני חייב להגיד לך שיש לי ספקות, ואני ממש פוחד".

"יהיה בסדר מייקל. אני מבטיחה".

 

***

המפגש נקבע ליום שלפני יום העצמאות. המועד והמיקום נבחרו בקפידה. מדובר היה ביום לימודים קצר, שבסיומו יצאו התלמידים לחופשה. ביום הזה שוחרר מעט הרסן, ולתלמידים ניתנה ההזדמנות להסתובב באופן חופשי יחסית, ולהקדים לחגוג. הכול, כמובן, תוך הקפדה על הפרדה סימנית.

זו הייתה הזדמנות אחת ויחידה למפגש. מדובר היה בחג האחרון, שלושה חודשים לפני סיום שנת הלימודים. לא תהיינה הזדמנויות נוספות.

הסיכום היה להישאר באותו היום בבית הספר לאחר סיום הלימודים. ג'ני ומייקל יתחבאו כל אחד בשירותים שבמתחם הלימודים שלו. לאחר שיעזבו כולם, התלמידים וצוות ההוראה, מייקל ישבור חלון בקומה הראשונה, יקפוץ לחצר, ומשם יטפס לחלון בקומה הראשונה של מתחם הפלוסים, ישבור חלון נוסף ויחדור למתחם. ג'ני תמתין לו שם ויחד יגשו לשבת בכיתתה, אותה ינעלו מאחוריהם. יהיו להם שלושים דקות, לכל היותר, כדי להיפגש ולראות האחד את השני במרחק נגיעה, ללא מחיצות, ללא הפרדה, אך גם ללא מגע.

בערב הקודם נפגשו בפעם האחרונה במרחב הווירטואלי, כדי לחזור שוב על כל הפרטים ולוודא שהמפגש מתקיים.

"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה, ג'ני? אפשר עדיין להתחרט."

"בטוחה מייקל. ואתה?"

"בטוח, אבל פוחד. לא על עצמי. לא אכפת לי מעצמי. אבל אני לא אוכל לחיות אם בעקבות המפגש הזה יקרה לך משהו."

"יהיה בסדר מייקל. אני מבטיחה".

ביום הגורלי הכול עבד כמתוכנן. בית הספר התרוקן, מייקל לא היסס ועד מהרה מצא את עצמו במתחם הפלוסים. ג'ני חיכתה לו שם וחייכה. הוא השיב לה בחיוך. 

"ברוך הבא לפלוסים!"

"ברוכים הנמצאים!"

שניהם המשיכו לכיתה של ג'ני מבלי לגעת האחד בשני. הם נעלו אחריהם את הדלת.

***

במוקד המשטרתי ישב מוקדן משועמם, והעביר את זמנו במשחק טריוויאלי מול המחשב שלפניו. התראה על מפגש מעורב הופיעה על צג המחשב וניתקה אותו מהמשחק. הוא התיישר במהירות, קירב את כיסאו למחשב והחל מקליד בעצבנות.

נדרשו מספר שניות על מנת לאתר את מוקד ההתראה. זה היה בבית הספר העירוני, מרחק רבע שעה מהמוקד. אבל איך ייתכן שיש מפגש מעורב בבית הספר? הלימודים הסתיימו ויש הפרדה מוחלטת בין הכיתות.

הוא עירב את מפקד המשמרת. האחרון הפעיל את מערכת האיתור אשר התמקדה בתוך זמן קצר בזהות שני החשודים – שני תלמידי תיכון, בני 17. האחד זכר בעל מטען שלילי והשנייה נקבה בעלת מטען חיובי, במרחב אחד במתחם המוגדר מתחם פלוסים.

מפקד המשמרת ניתח במוחו את הממצאים מספר שניות, והבין מייד במה מדובר. הוא פנה למוקדן והורה לו להזעיק מייד כוח התערבות למקום המפגש.

כוח ההתערבות הגיע לשערי בית הספר בתוך עשרים דקות מרגע הופעת ההתראה הראשונה. נדרשו עוד כעשר דקות לפרוץ את מנעולי הכניסה לבית הספר, ואת דלת הכיתה אשר הייתה נעולה ונחסמה באמצעות שולחנות וכיסאות.

עשר דקות לאחר מכן יצא כוח ההתערבות שהוביל את מייקל וג'ני כשהם אזוקים לניידת המשטרתית. רבע שעה לאחר מכן הוכנס כל אחד מהם לתא מעצר. כל אחד לתא המיועד לעצורים מסוגו.

המפגש הסתיים.

***

שבועיים לאחר מכן חזרה ג'ני לספסל הלימודים. היא ריצתה מאסר של ארבעה עשר ימים במתקן לעבריינים צעירים חיוביים. שבועיים אחר כך סיים גם מייקל את ריצוי עונשו וחזר לבית הספר.

מעת ששבו ללימודיהם היו השניים נתונים למעקב צמוד. תנאי שחרורם חייבו נוכחות פיזית של מאבטח צמוד לכל אורך היום, למעט בביתם. ניטלה מהם האפשרות להתחבר לרשתות חברתיות או לתקשר באופן חופשי באמצעות מחשב.

הם חזרו לתקשר בדרך שבה תקשרו בתחילת הדרך. מפעם לפעם, כאשר אחד מהם שהה בחצר בית הספר בהפסקה, הצליח בן הזוג "לגנוב" כמה דקות מולו ליד חלון המשקיף לחצר. הם הביטו  האחד בשני וחייכו. מדי פעם הצליחו להטמין פתקים עם מסרים. הם נעזרו לשם כך בליאון ששיתף עימם פעולה והיה נקי מחשד וממעקב.

חודש לאחר החזרה לבית הספר התחילה ג'ני להרגיש רע. היא שכנעה את עצמה שמדובר בשפעת. כן, אותה מחלה שקשרה את גורלה בגורל האנושות וליוותה אותה גם בסוף המאה ה-21. 'זה בטח יעבור בתוך כמה ימים', חשבה לעצמה. 

היא נטלה כדור מונע הדבקה והלכה לבית הספר. ההרגשה הרעה נמשכה מספר ימים, אך ג'ני התעקשה להמשיך ולפקוד את בית הספר. היא לא עדכנה איש במצבה. לא את הוריה ולא את מייקל. היא ידעה שידאגו ולא רצתה לעשות מהומה על מאומה. היא האמינה שההרגשה הרעה תעבור, אף שלא יכולה הייתה שלא לדאוג בסתר ליבה, שמא מדובר במשהו חמור יותר מסתם שפעת עונתית.

באותו היום ג'ני הרגישה רע במיוחד. מצבה החמיר. כל הבוקר היא הקיאה וסבלה מכאבי בטן קשים. ולמרות זאת הלכה לבית הספר. היא הדחיקה את חומרת מצבה. היא גם לא רצתה לפספס הזדמנות לראות את מייקל. שנת הלימודים כבר התקרבה לסיומה.

בהפסקה הראשונה של המינוסים, אמרה למורה שאינה מרגישה בטוב וביקשה לגשת לשירותים. היא סגרה מאחוריה את תא השירותים הפינתי, זה עם החלון המשקיף לחצר, טיפסה לחלון והמתינה למייקל.

הוא לא נמצא בחצר. היא הסתכלה מסביב עד שנתקלה בליאון, עומד ומסתכל אליה בפנים חמורות סבר. הוא הרים פתק ווידא שראתה שהטמין אותו באחד ממקומות המסתור הקבועים של מייקל ושלה.

ליבה הלם בחוזקה ונשמתה כמעט פרחה בהמתנה להפסקה הראשונה של הפלוסים, שבה תוכל לצאת לחצר ולקרוא את הפתק.

כשנשמע סוף סוף האות להפסקה רצה אחוזת אמוק לחצר ולקחה לידיה את הפתק. נשמתה נעתקה. הפתק היה בכתב ידו של ליאון:

"שלום ג'ני. אני ממש מצטער שאני נאלץ לכתוב לך את הפתק הזה ולספר לך כך, אבל אתמול מייקל נפטר. קצר במוח. אני כל כך מצטער. אני יודע כמה הוא אהב אותך וכמה אהבת אותו. תדעי שהוא לא סבל. זה היה פתאומי והוא לא סבל. תשמרי על עצמך. ליאון"

עיניה של ג'ני חשכו, הכרתה התערפלה והיא התעלפה.

***

הטלפון בבית משפחתה של ג'ני צלצל. אימה ענתה. היא האזינה בקשב ופניה לבשו ארשת מבועתת. היא סגרה את הטלפון ופנתה לבעלה: "חייבים לטוס לבית החולים. ג'ני אושפזה".

הם נסעו במהירות לחדר המיון. לאחר בירור קצר מצאו את ג'ני שוכבת באחד החדרים. שניות אחרי שנכנסו נכנסה גם הרופאה. "מה שלומה, דוקטור? מה קרה?". שאלו.

הרופאה נראתה נינוחה. "אין מה לדאוג. ג'ני התעלפה בבית הספר. היא סיפרה שלא הרגישה טוב בימים האחרונים. היא הייתה מעט מיובשת. הדופק שלה היה מהיר ולחץ הדם עלה, אבל בסך הכול היא בסדר והבדיקות תקינות."

הם שחררו אנחת רווחה, שהייתה בדיעבד מוקדמת מדי בהתחשב בחדשות שעמדו לשמוע.

"מה שכן, יש בעיה אחרת, רצינית יותר" המשיכה הרופאה ומבטה הנינוח התחלף באחת במבט חמור סבר. היא פנתה לג'ני.

"את מודעת לכך שאת בהיריון?" 

 

השתררה דממה בחדר. הוריה הביטו בה בתדהמה. הם ראו שגם היא מוכת הלם מהידיעה. 

"מה?, את בטוחה?" שאלה.

. "כן." ענתה הרופאה. "זה גם ההסבר להרגשה הרעה שלך בתקופה האחרונה. סימנים  רגילים של טרימסטר ראשון להיריון".

"זה היריון לא רצוי". מיהרה אימה של ג'ני להבהיר. "זה תוצאה של מפגש אסור עם מינוס. חייבים להפסיק את ההיריון!".

"זה נכון?" שאלה הרופאה.

ג'ני הנהנה לחיוב.

"אוקיי, איך מפסיקים את זה כמה שיותר מהר?" שאל אביה של ג'ני ששתק עד אותה העת.

"אני אזמן חדר פעולות להיום אחרי הצוהריים. ייקח חצי שעה וזה יהיה מאחוריכם".

"מצוין." אמר אביה של ג'ני, והוא ואימה התחבקו. "הכול יהיה בסדר, אנחנו מבטיחים", אמרה לה אימה.

ג'ני החלה לדמוע. "אני מתכוונת להמשיך עם ההיריון. זה לא היריון בלתי רצוי ולא תוצאה של מפגש אסור. זו תוצאה של אהבה, וזה כל מה שנשאר לי ממייקל. הוא מת."

"זה היריון בלי סיכוי. וגם את בסכנת חיים. את חייבת להפסיק את ההיריון מייד", אמרה הרופאה.

"אני לא חייבת לעשות שום דבר, ולפחות את זה אין לכם שום דרך להכריח אותי לעשות." צעקה ג'ני.

"זה נכון?" שאלו ההורים את הרופאה.

"לצערי כן. הפסקת היריון מחייבת הסכמה של האם בכל מצב. גם במקרה של היריון ממפגש אסור". 

"ג'ני, אל תעשי את זה לעצמך. אל תעשי את זה לנו. את תהרסי את החיים שלך ואת המשפחה. אנחנו לא נסכים לזה.".

"אני מאמינה שהכול יהיה בסדר. כבר היו מקרים מעולם."

"מקרים בודדים. נדירים. אל תשלי את עצמך. יש רק תוצאה אחת להחלטה שלך. ומעבר לכך אל תשכחי שגם את בסכנת מוות מהמפגש הזה. לא עבר מספיק זמן כדי לדעת בוודאות שתשרדי. גם אם איכשהו ייוולד ילד חי, והוא ישרוד, ויהיה בריא, מה יעלה בגורלו אם את לא תשרדי?".

ג'ני לא ענתה. היא הייתה עצובה וכאובה מכדי להתווכח. המציאות המדכאת שנכפתה עליה רוקנה ממנה כל שביב אופטימיות ורסיס אנרגייה. היא הביטה לתקרה ועיניה נתקלו בשלט שניצב מעל משקוף הכניסה לחדר, ממש מעל ראשה של הרופאה.

בשלט נכתב תרגום מלטינית לציטוט המפורסם של קיקרו: "כל עוד יש חיים, יש תקווה".

'חתיכת סימן.', חשבה לעצמה. 

***

חודשיים לאחר מכן, ביום האחרון של הלימודים, עמדה ג'ני בחלון המשקיף אל חצר בית הספר. היא ליטפה את ביטנה ההריונית ודמעות ניגרו מעיניה. 

"יהיה בסדר מייקל. אני מבטיחה".