עולם של אמונות טפלות

פליקס בן השבע כבר היה בוגר מספיק כדי לדעת להבדיל בין טוב לרע. הוא הבין מהי המשמעות של כן ומהי המשמעות של לא, והיה לו ברור שיש להטיל ספק בדברים, אבל כל כך הרבה שאלות התרוצצו במוחו הסקרן כל הזמן. 

אחת: למה בדרך אל שער בית הספר האבנים נהיות לבנות יותר ככל שמתקדמים ליציאה? 

שתיים: מדוע השומר בשער בית הספר תמיד לובש את אותם הבגדים? 

שלוש: מה החתולה השחורה עושה שם ליד הכביש?

בעוד פליקס הספיק לשכוח כבר את שתי השאלות הראשונות, השאלה השלישית הילכה כעת לידו, זוקפת את זנבה ומתחככת בו מעט, כאילו בניסיון להתגרות בו. פליקס הבטיח לאמו שימתין לה בסבלנות ליד שער בית הספר, אבל ילדים בני שבע אינם שופעי סבלנות. אמא תצטרך לחכות, לפליקס הייתה כעת תוכנית אחרת, שכללה מרדף קצר אחרי אותה חתולה בכדי לקבל תשובה לשאלתו. או לפחות, מרדף קצר עד שישכח מה הייתה שאלתו.

החתולה השחורה ליקקה את כפתה בהנאה בשעה שהחלה לפלס את דרכה בין הילדים וההורים, גוררת תגובות מבוהלות מההורים, ומבטים סקרניים ומפוחדים מהילדים.

"אל תתקרב אליה!" אמא אחת גערה בבנה, שהתקרב אל החתולה במטרה ללטף אותה. "זה סימן למזל רע," היא הסבירה לו וירקה לכיוונה של החתולה כדי להרתיע אותה, אך לא נראה שהדבר השפיע על החתולה, שהתמתחה בעצלות ונראתה מסופקת למדי. ככל שהעמיקה את דרכה בתוך ההתקהלות, כך התווספו היריקות, וליוו אותה עד שהתרחקה מספיק מבית הספר, רק כדי לחוש פתאום במגע אדם על גבה, מה שגרם לה לקפוץ ולשלוף ציפורניים.

"איי!" פליקס קרא בהפתעה. הוא לתומו חשב שהחתולה תהנה מתשומת לב של ליטופים ולא תתקוף אותו, במיוחד לא אחרי הדרך שעשה איתה אל הפארק מעבר לבית הספר. דמעות ניקוו בעיניו על כאב השריטה המדממת שעל ידו, אך נשכחו כמעט מיד כי החתולה החמקמקה פתחה בריצה נמהרת אל תוך חורשה סמוכה. "חכי!" פליקס מיהר בעקבותיה, מוחה את דמעותיו וכמעט מועד על אבנים וענפים שניקרו בדרכו. בין העצים הדקיקים הוא לא הצליח למצוא את החתולה וכבר עמד להתייאש ולשוב על עקבותיו, אלא שאז הבחין בזנבה השחור נעלם בין שני הריסות אבן ישנות שעמדו במרכז החורשה. אדם בוגר ודאי לא היה מצליח להשתחל דרך הרווח הקטן בין שני הקירות הקורסים, אבל פליקס היה קטן מספיק בכדי להידחק ביניהם, בציפייה לתפוס את החתולה שוב.

הצד הזה של החורשה נראה שונה מאוד, חשב פליקס כשהביט בעצים סביבו שהיו עבים וחזקים למראה ולא דמו כלל לעצים הדקיקים שראה קודם. הם גם היו ירוקים וכהים, לפחות כך זה נראה לו מהאור המועט שחדר בין צפיפותם של צמרות העצים. הוא כמעט ושכח מהחתולה, שקוע בהתבוננות סקרנית ביער שנפרש מולו, עד שנתקל בעיניים בורקות מביטות בו מהאפלוליות של היער. "חשבתי שנפטרתי ממך." החתולה סיננה, בשיניים חשופות. "אתה מוכן להפסיק לעקוב אחריי? יש לי עניינים חשובים להתפנות אליהם."

 פליקס הביט בה בהשתאות. האם דמיין את זה הרגע או שהחתולה באמת דיברה? אמא שלו תמיד אמרה לו בחיוך שהוא ממציא יותר מדי דברים, ולא יהיה מופרך להאמין שגם הפעם שקע בחלום בהקיץ.

"חתול אכל לך את הלשון? אני מדברת אליך ילד!" החתולה נראתה מוכנה ומזומנה לתקוף שוב, והמחשבה על שריטה כואבת נוספת הניעה אותו לדבר.

"שלום, אני פליקס, איך קוראים לך?" הוא שאל בנימוס, כי לא ידע מה עוד לומר לחתולה המדברת. אילו ידע שיפגוש אחת כזאת יום אחד, הוא כבר מזמן היה מכין רשימה של שאלות.

"מאלורי." החתולה הביטה בו בתמיהה. "כדאי שתחזור חזרה דרך ההריסות, אני ממהרת ואתה מאוד מפריע." היא  שבה לצעוד אל עומק היער, בציפייה שפליקס ישוב על עקבותיו ויניח לה לנפשה, אבל במקום זה היא שמעה את צעדיו לידה. "אני יכול להצטרף? אני מבטיח לא להפריע!" הוא התחנן, וכדי למנוע ממנה להשיב בשלילה המשיך בדיבורים. "זה היה מאוד לא יפה שירקו עלייך שם, חשבתי שמבוגרים אמורים להתנהג יפה, בטח כלפי חתולה מסכנה שלא עשתה להם כלום.."

"הם מפחדים ממני, כמו שצריך." מאלורי ענתה בשלווה, "היריקות הם החלק הכי טוב, רק ככה הפרווה שלי נשארת מבריקה ונוצצת." היא זקפה את זנבה בגאווה. היא באה משושלת אצילית של חתולים שחורים, ונהנתה מאוד מתשומת הלב שהעניקו לה בני האדם, גם אם נחשבה לשלילית בעיניהם.

פליקס עקב אחריה בשתיקה, מפלס את דרכו בין שיחים וענפים דוקרים שמאלורי יכלה לעבור תחתם בקלילות. מסביבם הייתה צמחיה סבוכה ואינספור עצים, שככל שהעמיקו אל תוך היער, ניתן היה להבחין בדלתות משונות על גזעיהם. מאלורי נעצרה ליד אחד מהם, פותחת את הדלת בכפתה, "אזל!" היא התפרצה פנימה ברעש גדול, ופליקס מיהר להזדחל אחריה אל תוך העץ האפלולי. הוא הרגיש מעט לא בנוח, מכל החלל שתפס בתוך הבית הקטן בגזע העץ, אף כי לא נראה שהוא מאוכלס במיוחד. מלבד שעון קיר אחד וכמה סולמות פזורים, המקום היה ריק, מה שהוביל את פליקס לתהות אם העץ משמש כמחסן. 

"אין פה אף אחד.." הוא לחש, מפוחד, "אולי היינו צריכים לדפוק?" הוא ידע שאין זה מנומס להתפרץ כך ללא רשות אל בתים של אחרים.

"מה פתאום לדפוק?! איפה הנימוסים שלך! אתה מנסה לגרש אותי מהבית שלי? פשוט חוצפה!" קול עמוק ושקט דיבר פתאום, ופליקס חש כאילו הקול מגיע מתחתיו, אבל לא היה שם כלום מלבד צל של ינשוף. הוא הרים את מבטו גבוה, בציפייה לראות את הינשוף, שככל הנראה דיבר, אך לא מצא אותו. 

"מה קרה שאת מסתובבת עם בני אנוש, מאל?" הקול דיבר שוב, והפעם הגיע מקיר הגזע, ליד השעון. פליקס הבחין שם באותו צל ינשוף חסר ינשוף. זה לא נראה לו הגיוני. 

"לא מסתובבת ולא כלום, הוא החליט לעקוב אחריי.. את יודעת איך זה איתם ועם הסקרנות המטופשת שלהם. והם עוד מאשימים אותנו החתולים בסקרנות! אבל האמת היא שסקרנות הורגת בני אדם ולא חתולים." מאלורי אמרה בנשיפה מרוגזת. חוסר ההוגנות הזאת, שבני אנוש מחליטים עליה דברים, תמיד הרגיז אותה. "בכל מקרה, הסולמות שלך מוכנים?" היא פנתה אל אזל, הצל.

"וודאי, הם רעועים בדיוק במידה הנכונה." אזל השיבה, "רק אל תשכחי למקם אותם פתוחים במקומות שאנשים עוברים בהם." צל הינשופה התקרב לשעון עוד יותר. "מוזר, הוא מאחר.." היא מלמלה בחוסר שביעות רצון.

"איך את יודעת את זה? השעון מקולקל.." פליקס אמר, מבולבל. הצל הזה קצת הפחיד אותו, והוא עדיין לא הבין מה היא עושה מנותקת מינשופה אמיתית. הרי היא רק צל, ולא משהו חי. 

"נו, וודאי שלא! אחרת איך נעכב את הפרנסה?"

"זה באמת קורה?" שאל פליקס, למרות שלא היה לו מושג מה זאת פרנסה.

"זה תלוי, אתה מאמין שכן?" 

פליקס לא ידע מה לענות. 

"אחר צהריים טובים, אזל! יש לך רעיונות חדשים למכתבי שרשרת? אני בדיוק עושה מעבר איסוף על מנת שאוכל להפיץ את ההודעות בקרוב אצל בני האדם," עכבר זעיר נכנס פתאום אל תוך הגזע, נושא תיק משונה, שהיה כמעט פי שניים מגודלו, ובתוכו היו תחובים כמה דפים מקופלים. 

מאלורי התכוננה להתקפה למראה העכבר. 

"ש-שלום גם לך, מאלורי.." העכבר צייץ בבעתה, "אני רק מזכיר ש..שאת.. את לא יכולה לאכול אותי כי א-אני בתפקיד חשוב.." 

"אמת, אבל גורל לא כאן והוא לא ידע מזה.." החתולה חייכה בזדוניות, והעכבר כבר החל למלמל לעצמו, בניסיון להירגע.

"מאל." אזל התערבה, "אם גורל אי פעם יחזור, את לא רוצה להסתבך איתו.." 

"הוא לא יחזור כי הוא לא אמיתי!" מאלורי קראה והחליטה להסתער בכל זאת על העכבר, כטבעם של החתולים. 

העכבר המסכן החל לרוץ ברחבי החדר, מטפס על סולמות בניסיון מבוהל להימלט מציפורניה של החתולה, לא מעז לחזור לאסוף כמה מהדפים שעפו מתיקו תוך כדי הריצה. אזל הצל ניסתה לעקוב אחריהם, אבל לא יכלה באמת לעצור את המרדף, והסוף קרב כשהחתולה הצליחה ללכוד אותו בין כפותיה, מחייכת לעצמה בסיפוק. העכבר ניסה להתנגד ולנשוך את כפתה אך ללא הועיל. 

פליקס הביט במתרחש בבהלה ונחלץ לעזרתו של העכבר. "אל תאכלי אותו!" הוא מחה וחטף את העכבר הקטן מכפותיה של מאלורי הנרגנת. 

"הנה הלכה לה עוד ארוחה…" אמרה וחשפה שיניים כלפי העכבר, שצייץ בבעתה והתחבא בתוך כפות ידיו של פליקס. "תודה, תודה, תודה," הוא מלמל.

פליקס התכופף להרים את הדפים ולהשיבם לעכבר בזמן שאזל גערה במאלורי, שלא נשארה חייבת והגיבה בתוקפנות.

"אני חייב לחזור לאסוף את שאר מכתבי השרשרת.." העכבר מלמל, "אולי אתה מ-מוכן להתלוות אלי?" העכבר ביקש ופליקס, שבין כה וכה לא היה לו מה לעשות, החליט לעזוב את מאלורי ואזל להתווכח לבדן. 

"ביי חתולה, ביי צל," הוא נופף להן לשלום כשיצא.

פליקס והעכבר הלכו בשתיקה, עד שהעכבר דיבר. "אהמ.. אתה יכול להניח אותי על הקרקע, אני אסתדר." אמר, כאילו נזכר שאין זה לכבודו להיות נישא על ידי בן אנוש. 

פליקס ציית, והעכבר דיבר שוב. "אני מורט, תודה על ההצלה. אני אוהב לעבוד בתור שליח הודעות שרשרת, אבל פחות מחבב את החתולים השחורים כאן.." 

"מה זה אומר להיות שליח?" פליקס שאל. הוא חשב שאולי מורט מחלק דואר לאנשים, כמו דוורים, אבל לא ידע איך עכבר יכול להגיע לתיבות דואר ולשים בהם מעטפות.

"אני מפיץ הודעות שרשרת מעבר להריסות, אצלכם." מורט הסביר, "ככה מפחידים אנשים וגורמים להם לעשות דברים מטופשים, ולהעביר את ההודעה הלאה אל עוד אנשים."

פליקס הנהן, אם כי לא לגמרי הבין על מה מורט מדבר. הוא עקב אחריו אל מה שמורט כינה 'אולם המראות': מבנה קטן שקרן באור בוהק כלפי חוץ. 

בפנים, היה זה חדר מרובע שכל קירותיו עשויים מראות שבורות. במבט ראשון פליקס לא יכול היה  להבחין במקום אליו התקדם העכבר. רק כאשר שמע אותו דופק על משהו, הוא שם לב לדלת קטנה בתחתית אחד מהקירות. הוא שמע אותה נפתחת בחריקה, ואז קול צורמני דיבר, "מורט! איזה יופי, בוא תכנס, בדיוק הכנתי עוגיו-" קול הדיבור התחלף ברעש נפילה. "אוי, אוי, ידעתי שזה יקרה. לפחות הצלחת נסדקה. סדקים זה נפלא.." מלמל הקול. פליקס ניסה להתכופף ולהבין במי מדובר הפעם, אך לא הצליח לראות. 

"כדאי שתזהרי, גברת סודיום." מורט עזר לה לקום, "גורל לא כאן כדי לתקן דברים." 

"כן, כן, ובכן אולי להישבר בסופו של דבר הוא מה שנועדתי לעשות.." היא הרהרה, "למה אתה מחכה? היכנס." 

פליקס כבר התחיל לחשוב שמורט שכח ממנו, ועמד לעשות את הדרך חזרה אל שער בית הספר, אבל אז נשמע קולו של מורט. "תני לי רק להיפרד מבן האנוש כאן. מה שמך באמת?" 

"בן אנוש? כאן?" גברת סודיום שאלה ויצאה מפתח דלתה כך שפליקס סוף סוף יכל לראות שמדובר ב… מלחייה? 

"ואו! אתה גדול-" גברת סודיום, מלחייה קטנה ושקופה בעלת ארבע גפיים, עיניים ופה, שוב מעדה ונפלה בחבטה קלה על הרצפה. כמה גרגירי מלח נשפכו ממנה הישר על רגלו של פליקס. הוא זכר ששמע פעם מישהו אומר שמלח נשפך הוא סימן למזל רע, אך לא היה בטוח אם זה נכון או לא. 

"א-אני פליקס.." הילד הצעיר גמגם מעט, נבוך כי מעולם לא פגש במלחייה כמוה. 

"נעים מאוד, נעים מאוד." המלחייה התקדמה והושיטה ידה ללחיצת יד, אך מעדה על רגליה ונפלה פעם נוספת. היא קמה מיד והמשיכה כאילו דבר לא קרה, "ובכן לא נעכב אותך מורט, אני אקרא לילדים שיביאו את המכתבים." 

גברת סודיום נכנסה חזרה לביתה וצעקה משהו לא מובן שאחריו נשמעו רעשי נפילה כמה וכמה פעמים, עד ששלושה מלחיות, קטנות אף יותר מגברת סודיום, יצאו מפתח הדלת בהתלהבות.

"בן אנוש! יו, איזה מגניב!" מלחייה אחת אמרה והחלה לטפס על נעליו של פליקס, אך מעדה ונפלה. 

"זה עצום!" מלחייה נוספת צעקה בהתפעלות והרימה את מבטה מעלה אל פליקס, אך מעדה אחורנית אגב כך ונפלה.

המלחייה השלישית התעלמה ממנו לחלוטין והגישה למורט נייר קטן ומקופל בקפידה. "המכתב שלי הוא המוצלח ביותר שראית אי פעם, אני בטוחה בזה. הפעם חשבתי על האיומים הטובים והמשכנעים ביותר."

מורט נטל ממנה את המכתב והנהן, "תודה סלסייה, אני סבור שזה ישפיע נפלא על בני האנוש."

"שלי יותר טוב!" המלחייה שמעדה אחורנית קפצה במקומה, נפלה, ואז רצה אל מורט עם המכתב שלה, נופלת וקמה שוב. "אני כתבתי שמי שלא יעביר את המכתב יהיה לו שבוע רע ונורא!" 

"זה ממש כושל, לוני! אני יודע ששלי הכי טוב כי אני כתבתי שמי שיחליט להתעלם מהמכתב אז כל המשפחה שלו תמות וכדור הארץ יושמד!" המלחייה שקודם לכן ניסתה לטפס על הנעל אמר בהתלהבות.

"לא נכון! זה ממש טוב! אתה יכול לשאול את בן האנוש כאן, סאל, ולראות בעצמך שאני צודקת!" לוני התווכחה.

"אה.. אני לא חושב שאלו מכתבים נחמדים במיוחד." פליקס אמר בהיסוס. הוא חשב בליבו שאילו היה מקבל כל אחד מהמכתבים האלו, ודאי היה מעביר אותם מיד בלי להתלבט.

"ברור שלא!" סלסייה קראה, "אבל אחרת איך האנשים יעבירו את המכתבים אם לא בעזרת פחד ואיומים? לא סתם קוראים לזה הודעת שרשרת."

שתי המלחיות האחרות לא נראו מרוצות מתשובתו של פליקס אף הן, והמשיכו לריב ברקע, נופלים אחד על השני ושופכים מתוכם מלח. פליקס צפה בהם קמים ושוב צועקים זה על זה ונופלים.

"הפסיקו זאת מיד, ילדים!" גברת סודיום גערה בהם, ואז ניגשה אל מורט עם מכתב משלה. 

"רוב תודות, משפחת סודיום, המכתבים נהדרים. אדאג להפיץ אותם בהקדם האפשרי." מורט צייץ ונפרד מהמשפחה בהקלה. הוא אהב לאסוף מהם מכתבים, אבל הריבים בין הילדים הקשו עליו לעיתים. 

המלחיות נכנסו בזו אחר זו חזרה אל ביתם. "ביי בן אנוש! תגיד לכולם להעביר את המכתב שלי כי הוא הכי טוב!" אחת המלחיות, לוני או סאל, אמרה לפני שסגרה אחריה את הדלת.

בצאתם החוצה מהמבנה, פליקס עצר לרגע להסתכל על הבבואה שלו באחת המראות וחייך אל פניו המוכרים שניבטו ממנה. "זהירות…" מורט ניסה להזהירו, ושניה לאחר מכן המראה התנפצה ברעש, מעיפה רסיסים ברחבי החדר. 

פליקס החל לרעוד. אמנם לא קרה לו כלום, אך הוא נבהל כהוגן, ורק כאשר היה שוב בחוץ תחת העצים והשמיים הרגיש בנוח שוב. 

"סיימנו עם זה… עכשיו…  בית המטריות הפתוחות…" העכבר מלמל לו ופליקס בחן את הדלתות בעצים וניסה לנחש מי מתגורר מאחוריהם. הם פסעו בשתיקה בין העצים עד שפליקס דיבר וקולו הדהד בין העצים. "מי גר כאן?, הוא שאל והצביע על עץ עבה בעל דלת זהובה ונוצצת.

מורט צייץ משהו אך קולו נבלע בקרקור צווחני שהגיע משום מקום. "גורל, כמובן. ובכן, אם הוא היה אמיתי. או לפחות, אם הוא היה אמיתי ביער הזה. אתה מהמאמינים?" עורב עם נוצות פרועות נחת על אחד מענפי העצים הסמוכים והביט בפליקס בציפייה לתשובה. "בעצם, אתה בן אנוש, אתה בטוח מהמאמינים. אף פעם לא פגשתי בן אנוש חסר אמונה. כולכם אותו דבר: חושבים שאתם מעל זה, אבל בכל זאת מוצאים את עצמכם מייחסים לסימני מזל משמעות כלשהי, אפילו בלי לשים לב." הוא קרקר.

פליקס חשב שאולי הוא צודק, אך לא הבין את כל מה שאמר לו. ובכלל, האם עליו להאמין למילותיו של עורב מדבר? האם גם מחוץ ליער הזה העורבים מדברים? 

"מי זה גורל?" פליקס שאל. הוא שמע את השם הזה כבר כמה פעמים היום, ואף אחד עדיין לא הסביר לו מי זה או איפה הוא נמצא. "הוא גר כאן?"

"אף אחד לא גר כאן." העורב קרקר, "גורל לא קיים, או שהוא נעלם מזמן. בעצם, אני פגשתי אותו פעם, איזו חוויה מסעירה!" 

"פובוס, אנחנו ממהרים לאסוף את המכתבים. אם לא אכפת לך, תואיל בטובך להפסיק לברבר שטויות ולהניח לנו בדרכנו?" מורט ביקש בנימוס.

"שום שטויות, הכל אמת!" פובוס העורב צווח עליו, "מה שמך, בן אנוש צעיר? אם אתה רוצה תשובות אני יכול להסביר לך הכל.."

"אף פעם אין לסמוך על מזל תאומים.." מורט מלמל, "אם אתה רוצה להישאר איתו, פליקס, אתה יכול, אבל אני ממהר אז חוששני שלא אוכל להצטרף אליכם. כל טוב!"

ולפני שפליקס הספיק להגיב, מורט כבר הסתלק משם עם תיק המכתבים שלו. 

"ביי ביי, ביי ביי" העורב קרקר ופרש כנפיים, בכוונה להסתלק אף הוא. פליקס חשש להישאר לבד וקרא לעורב לחזור, אף כי לא היה בטוח אם כדאי לסמוך עליו. 

"מה העניין? יש לך שאלות? מה דעתך שנדבר על בטן מלאה?" העורב הנמיך את מעופו והסתובב סביב ראשו של פליקס, "יש שדה תלתנים טעימים לא רחוק מכאן, אני מציע שקודם נשבע מעט מהם ואז תשאל. אלא אם אתה רוצה לאכול גרגירי יער, מה אתה מעדיף?"

התעופה של פובוס גרמה לפליקס לסחרחורת, כיוון שלא ידע על מה להביט, ולכן רק הנהן.

"אתה מזל מאזניים? סליחה, אבל אני חושב שלא כדאי לתת לך להחליט. תעוף אחרי, טוב?" פובוס חדל מהתעופה במעגלים וטס במהירות בין העצים. פליקס החל לרוץ אחריו בכל הכוח, לוחש לרגליו להחזיק מעמד בניסיון להדביק את קצב תעופתו של העורב הנלהב. 

לאט לאט העצים התמעטו, והיער הסבוך החל להזכיר לפליקס את החורשה ליד בית הספר, עד שלא נותרו כמעט עצים ולא היה גם זכר לחורשה. במקום הענפים הסבוכים והאדמה הבוצית, פליקס רץ כעת על מדשאות ירוקות, ואור השמש הבוהק סנוור את עיניו, לאחר ההסתובבות הממושכת ביער האפל. חלק בו רצה לחזור ליער, אליו כבר התרגל, אבל הסקרנות גברה עליו והוא המשיך לעקוב אחרי העורב עד אשר הגיעו לשדה התלתנים. 

פובוס לא בזבז אף שניה, וישר צלל בשמחה אל שדה התלתנים, מתמקד בזלילתם. פליקס התכופף ונגע בהם ברכות. על כל גבעול היו ארבעה עלים, הוא מעולם לא ראה משהו כזה לפני כן. 

"הם יפים מאוד, נכון?" קול דק הבהיל את פליקס, אף שהיה אמור להתרגל לכך כבר, מכל הפעמים הקודמות שדבר כזה קרה. הוא רכן קדימה יותר, אל עבר הקול שבקע מבין התלתנים, ומולו התעופפה חיפושית אדומה קטנה, נוחתת בעדינות על אצבעו. 

"אני קלובר. מה מעשייך כאן? אף פעם לא ראיתי מישהו כמוך." החיפושית הקטנה שאלה בהתעניינות.

"לא מנומס לשאול את זה!" חיפושית נוספת, שהתעופפה ונחתה לצידה, גערה בה. "תצטרך לסלוח לאחותי, היא חסרת נימוסים כרגיל."

"אבל אוקטביה! זה בן אדם אמיתי שנמצא באזור שלנו! זה לא דבר שבשגרה!" קלובר התאוננה.

"זה בסדר לשאול, לא אכפת לי." פליקס נחפז להגיב כי לא רצה שהאחיות יריבו. "אני פליקס. הגעתי לכאן בטעות, אני… אני לא בטוח." באותו רגע החל פליקס לחשוב מדוע הוא נשאר במקום המשונה והזר הזה במקום לשוב ולהמתין לאמו ליד בית הספר.

"אוי, אבל אתה פשוט מוכרח לראות את גן החמסות קודם! ואת השכונה שלנו כמובן! היא הכי-הכי יפה באזור!" קלובר הציעה בהתלהבות, ואחותה שוב ניסתה לרסנה.

"אולי תתני לו להחליט בעצמו?" אוקטביה הציעה, "חוץ מזה שאנחנו כבר צריכות לחזור הביתה."

"מעולה! בוא איתנו!" קלובר התעופפה מעלה-מטה בהתרגשות, ואחותה לצידה התייאשה מהתנהגותה. 

"נו טוב," אוקטביה הסכימה בלית ברירה, "בוא אחרינו."

פליקס העיף מבט לכיוונו של פובוס שהשתובב לו בשדה. הוא לא התייחס אל פליקס במיוחד, גם כשזה אמר לו דברי פרידה. "כן, כן, תהנה." הוא הפטיר לאחר שבלע גבעול שלם של תלתן. 

החיפושיות התעופפו לצידו של פליקס והובילו אותו בין המדשאות, מספרות תוך כדי על הפעמים הבודדות שיצא להן להתעופף בעולם שלו. "ראיתי פעם משהו עף בשמיים! הוא היה מהיר ויציב והותיר אחריו שובל עשן, זה היה מרשים!" אוקטביה סיפרה ואחותה הביטה בה בקנאה. 

"אני רק ראיתי נעליים זרוקות ליד ההריסות… אבא אף פעם לא נותן לי להתרחק!" קלובר התלוננה.

"את עוד צעירה, יום אחד גם את תוכלי להתעופף רחוק יותר." אוקטביה ניסתה לעודד אותה, ללא הצלחה, אך נראה כי קלובר הספיקה לשכוח מזה מכשהתקרבו אל ביתן.

"הגענו לשכונה!" קלובר צהלה כעת, והתעופפה סביב פליקס בלהט, "תראה את כל הבתים המרהיבים!"

פליקס הביט בשכונה שנגלתה מולו. הבתים עליהם דיברה קלובר היו אבני חן גדולות, שהיו פזורות על מדשאה, ושיוו לדשא מראה נוצץ כמעט כמו האבנים הצבעוניות. פליקס נאלץ לסוכך על עיניו כדי להגן עליהן מהבוהק של האבנים. 

"הגענו." אוקטביה הודיעה בעליזות, וקלובר הציגה לפליקס את ביתן.

"טא-דה! אבן אופלית שמימית!" היא קראה, והחוותה בידה הדקיקה על אבן צבעונית שנראתה כאילו היא עשויה מהשתקפות של קשת בענן.

"ואו.." פליקס הביט בבית בפה פעור. זאת הייתה האבן היפה ביותר שראה מימיו.

"אנחנו בבית עם אורח!" אוקטביה קראה בקול כשנכנסה לבית האבן מבעד לאחד החלונות הפתוחים. אף על פי שביתן של החיפושיות היה גדול בהרבה מביתם של המלחיות, הוא עדיין לא היה גדול מספיק עבור פליקס כדי שיוכל להיכנס, ולכן החליט להתיישב ליד הבית, על כר דשא. אפילו בישיבה היה גבוה מהבית. הוא לא היה רגיל להיות גדול יותר מהדברים סביבו.

"או שאנחנו בבית והאורח בחוץ…" אוקטביה מלמלה לאחר שהבינה כי אין אפשרות להכניס את פליקס אל בית האבן הקטן. 

"אורח? במי מדובר?" קול חדש נשמע, והתגלה במהירות כחיפושית שהתלוותה אל אוקטביה, בהתעופפותה אל פליקס, ובידיה חיפושית קטנטנה ומנומנמת. "בן אנוש! מעניין מאוד, מהיכן באת?" החיפושית התעניינה.

"אבא! זה לא מנומס!" אוקטביה אמרה בלחישה מהוסה.

"צודקת, סליחה." הוא התנצל אך לא הפסיק לחוג סביב פליקס בסקרנות. "ובכל זאת… אולי תספר לי מאין באת, אדון צעיר?"

"מבית הספר, כמובן." פליקס השיב בפשטות.

"בית ספר? מה זה? ומה שמך?" החיפושית המשיך בשאלות.

"זה מקום שלומדים בו." אמר בנימוס, "ושמי פליקס, נעים להכיר." כל כך הרבה שמות ומקומות חדשים בזמן קצר!

"אני פישר," החיפושית הציג את עצמו, "אלו בנותיי, שאני מבין שכבר פגשת, וזו בוני, הצעירה מביניהן." הוא ליטף בעדינות את החיפושית הקטנטנה ששכבה בזרועותיו.

"היא חמודה." פליקס חייך, אם כי בקושי הצליח להבחין בה.

"אני מתנצל שאין ביכולתנו לארח אותך כראוי." פישר אמר בכנות. "אם אתה רעב, אוקטביה יכולה להביא לך דבר מה לאכול." הציע.

פליקס עמד לסרב להצעה, אך הרעשים השקטים שהפיקה בטנו גרמו לו להנהן. עבר זמן רב מאז ארוחת העשר שלו. 

אוקטביה התעופפה אפוא אל פנים הבית, אך חזרה כעבור כמה דקות בידיים ריקות. 

"אתה לא מאמין, אבא! הצלחת נשברה! איזה יופי!" היא דיברה בהתרגשות, "וכל הכנימות התפזרו בחדר, אבל בדיוק כשבאתי לאסוף אותן, ביאטריס הגיעה בשביל לאסוף את המטבעות! זה פשוט נפלא, הכל יהיה מקסים ומלבב עכשיו!" 

"ביאטריס? היא בפנים?" פישר שאל בעניין, "אני כבר חוזר, אני מניח שלא הבאת לה את המטבעות, ובוני בכל מקרה צריכה לישון.." הוא נופף לשלום לפליקס ונכנס פנימה, בלי הסברים, כשאוקטביה אחריו.

פליקס לא ידע מה זה כנימות, אז לא הרגיש שפספס משהו. מה שבאמת רצה לאכול היה לחם עם גבינה, או אולי קצת שוקולד, אבל בהחלט לא מאכלי חיפושיות לא מוכרים. הוא התחיל להתגעגע הביתה ואל אמא שלו ואל העולם המוכר שלו, בו הוא לא צריך לזכור כל כך הרבה שמות של חיות וחרקים או מלחיות מוזרות. בו מראות לא מתנפצות עליו, ואינו צריך לעבור כל הזמן ממקום למקום בחוסר מעש וחוסר מטרה. לא מצאה חן בעיניו העובדה שהכל נראה קטן לעומתו במקום הזה, או שאף אחד לא דיבר איתו במושגים שהבין. כולם התייחסו אליו כאל משהו משונה בעצמו.

"יורד גשם בעיניים שלך," קלובר לחשה באוזנו. "זה מוזר…"

פליקס מיהר לנגב את הדמעות. איך זה שהחיפושית לא יודעת מה זה לבכות?

"אני פשוט רוצה ללכת…" פליקס מלמל. הוא לא ידע איפה הוא ולאן עליו להתקדם כדי לחזור אל אמו ואל בית הספר, אבל הוא רצה בכך מאוד, ולא נראה שהחיפושית מבינה את זה. השמש כבר החלה לשקוע מכל הכיוונים, מה שרק בלבל אותו יותר, והוא ידע שאמו ודאי מודאגת מאוד מהיעלמותו. 

"ללכת לאן? אתה כבר במקום הכי נפלא בעולם! אולי יתמזל מזלך ותמצא את המטבעות שביאטריס מפזרת בעולם שלך, ואז יהיה לך יום טוב." היא זמזמה בעליצות. "כולם רוצים ביקור מביאטריס, היא משכינת שלום אמיתית, בלי קשר להיותה יונה. זה מה שאתם מאמינים בו, נכון? ככה לימדו אותי לפחות." היא המשיכה לספר לו על כל מיני אמונות ששמעה שהם מסמלים. לפליקס נראה היה מוזר שכל היצורים באזור הזה אליו נקלע אמורים להיות סימנים של דברים טובים או רעים, והכל תלוי באמונה של בני האדם בהם. הוא היה רק ילד, הוא לא היה אמור להאמין ביותר מדי דברים שהם לא מה שמספרים לו, והוא לא שמע הרבה על היצורים בעולם הזה לפני כן.

"אתה עצוב כי לא קיבלת כנימות? אני מבינה, זה באמת מאוד טעים!" קלובר המשיכה בדיבורים, "אבל למה אתה לא שמח על הצלחת שנשברה? זה סימן שמשהו טוב יקרה! לא לנו, כמובן, אנחנו לא מאמינים בזה כי אנחנו חיים את זה, אבל אתה הרי אמור להאמין! כל בני האדם מאמינים בזה, לא?"

"אני… אני לא יודע…" פליקס לא רצה להטעות אותה. בתור ילד צעיר לא היה לו הרבה מושג על דברים כאלו, או על דברים בכללי, אם להיות כנה. הוא הבין קצת במתמטיקה ובמשחקי לגו, אבל לא בשאלות על אמונה או המשמעות שלה. "צלחת נסדקת זה גם סימן של מזל טוב?" הוא שאל, משלא היה לו מה להוסיף, "גברת סודיום שמחה על הצלחת שנסדקה לה."

"לא, מה פתאום, חשבתי שאתם לא אוהבים סדקים כי… זה עושה כאבי גב? משהו כזה?" החיפושית נשמעה מבולבלת למדי. פליקס הנהן כי ריחם עליה. הוא לא היה רוצה שיקשו עליו בשאלות כאלו. הוא שמע קולות מתקרבים מחלון בית האבן הרחב, ופגש בביאטריס, היונה המדוברת, מתעופפת אליו בלהיטות.

"שלום לך פליקס, אני ביאטריס, אמרו לי שיש אחד כמוך כאן ופשוט הייתי חייבת לראות בעצמי! הבנתי שהלכת לאיבוד. אל תדאג, אני יכולה להראות לך את הדרך הביתה, אם תרצה. לא מומלץ להישאר כאן ליותר מדי זמן עבור יצורים כמוך. בן האנוש האחרון שהגיע לכאן קצת… איבד את הראש, אפשר לומר, בעקבות הביקור הארוך שלו." היונה אמרה. 

"נעים מאוד." פליקס הניד בראשו בנימוס, במחשבה שאחת החיפושיות וודאי הזכירה את שמו לביאטריס. הוא תהה מה קרה לאותו בן אנוש שציינה.  

"אני חושב שמוטב שתלך עם ביאטריס, מאחר ובכל מקרה לא נוכל לארח אותך בביקורך כאן." פישר הביע את דעתו ונפרד מפליקס, ממהר לטפל בביתו הקטנה. גם  אוקטביה וקלובר נפרדו ממנו לאחר מכן, והוא נשאר לבדו עם ביאטריס. הוא לא ידע למה לצפות, כי נראה שבכל פעם שהוא מתחיל להכיר מישהו הוא מועבר להדרכתו של אחד אחר. 

"אני יודעת שאתה בטח מבולבל מאוד ולהוט לשוב לביתך אבל… יש מקום אחד כאן שאתה פשוט מוכרח לראות. אני בטוחה שלא תצטער על זה." ביאטריס הובילה אותו הרחק משכונת אבני החן היפות, אל עוד כמה מדשאות ועמקים. מצד אחד, המקום היה יפה מאוד, בגבעות המוריקות והפרחים הריחניים, אך מצד שני, הכל התחיל להראות לו אותו הדבר. מדשאה אחר מדשאה, פרח אחר פרח. הוא התרגל לכך מהר מדי.

"שביל הפרסות." ביאטריס אמרה כשהתקרבו לאיטם אל מדשאה נוספת ועליה שביל אבנים גדולות. כשהמשיכו להתקדם, פליקס הבחין כי לכל אורך השביל, יש שבע קשתות גבוהות, שכאילו תוחמות אותו. הוא הרים את ראשו כדי לבחון את אחת הקשתות, כשעבר תחתה, וזיהה כי מדובר בפרסת סוס. שביל הפרסות, נשמע הגיוני, חשב. 

"שביל נחמד, נכון? אני מחבבת אותו מאוד." ביאטריס ניסתה לדובב את הילד הביישן, והוא מצידו הנהן. "השביל הזה הוא רק הדרך למקום המיוחד אליו אנחנו הולכים. אתה אוהב להסתכל על השמיים לפעמים?"

פליקס לא הגיב מיד. קודם כל, הוא הרים את ראשו מעלה, כאילו דבריה של ביאטריס היו הוראה ולא שאלה. השמש כבר שקעה לה והותירה שמיים כהים וחלקים, נקיים מענן. הוא זיהה נקודות אור קטנות שעלו וירדו במרחב העצום של השמיים, שנפרש עד אינסוף. "השמיים יפים בלילה." אמר לבסוף, לא מתיק את עיניו מהם.

"אני בהחלט מסכימה." ביאטריס אמרה ולא הוסיפה. היא התעופפה לצידו, מזמרת לעצמה סלסולים ומניחה לו להרהר תוך כדי בהייה בשמיים. נראה לפליקס שהם מתקרבים אל נקודות האור הקטנות, ככל שעקב אחרי החזרתיות בעליות והירידות שלהן, וכשביאטריס הכריזה כי הגיעו למקום, פיו של פליקס נפער בתדהמה והתלהבות. הנקודות התבררו ככוכבים. כוכבים אמיתיים. פליקס בהה בהם במעין אושר עילאי. הוא תמיד רצה לפגוש כוכב! 

הכוכבים עמדו בשורה מול משהו שנראה לפליקס כמו שילוב מוזר בין טרמפולינה לתותח, שכל פעם שיגר כוכב אחד אל השמיים הפתוחים. פליקס צפה בכוכב משוגר אל השמיים, וצונח לאט במרחק. כוכבים רבים חזרו בלי הפסקה אל המדשאות, מספרים בשצף על ההרפתקאות שקרו להם מאז הטיסה, וחזרו מיד להסתדר בשורה הארוכה שנמשכה למרחק לא ידוע.

"מקפצת הכוכבים, זה המקום." ביאטריס אמרה, נהנית מהתלהבותו של פליקס. "מכאן הם משתגרים לשמיים, כדי לתת לאנשים הזדמנות להביע את משאלות לבם."

"זה עוצר נשימה." פליקס אמר, מבלי להסיר את עיניו מהמחזה. הוא קרא את המילה פעם בספר, והרגיש שהיא מתאימה כאן. 

ארבעה כוכבים שהבחינו בנוכחותו של פליקס בדרכם לקצה השורה נעצרו להביט בו, אך הוא לא הבחין בכך עד שהחלו לדבר ונעמדו מולו, מסנוורים אותו אגב כך.

"ראית אותי בשמיים שבוע שעבר? אני יודע שלא עפתי רחוק, אבל איך הייתי? איזו משאלה הבעת עלי?" אחד מהם צפצף בשמחה. 

"זאת עומדת להיות הטיסה הראשונה שלי! בבקשה תביע עלי משהו מדהים, הלוואי שאוכל להגשים לך את המשאלה!" כוכב אחר הוסיף בהתלהבות.

"גם אני רוצה שתביע עלי משהו מדהים!" כוכב נוסף הצטרף אליו.

"זה כל כך מרגש לפגוש אחד מכם כאן!" הכוכב הרביעי היה הנרגש מכולם. 

פליקס סוכך על עיניו, לא מסוגל להביט באף אחד מהם. ביאטריס התיישבה על כתפו, לוחשת לו דברי עידוד. "תשאל אותם על הדברים שראו. העולם נראה אחרת מהשמיים." היא בעצמה חוותה לא מעט בעולם שלו, וראתה הרבה דברים מגובה מעופה בשמיים.

"נחמד לפגוש גם אתכם. מצטער שאני משפיל מבט, אבל אתם קורנים." הוא רצה לחייך אליהם אך ידע שלא יוכלו לראות את חיוכו. "אני לא יודע מי מכם ראיתי, אבל יצא לי להביע לא מעט משאלות על כוכבים נופלים…" הוא סיפר, נזכר במשאלות הקטנות שהביע בליבו לעיתים, כאשר הבחין בכוכב נופל. חלקם התגשמו וחלקם לא, אבל התחושה בליבו לאחר הבעת המשאלה תמיד הייתה חמימה. "איך זה מרגיש ליפול מהשמיים?" שאל.

הכוכבים הנלהבים התעלמו מדבריו והמשיכו בשאלות משלהם.

"בן כמה אתה?"

"מהיכן הגעת לכאן?"

"מה המשאלה הכי כמוסה שלך?"

"איך קוראים לך?"

פליקס הבחין שארבעת הכוכבים כבר לא היו היחידים שהתגודדו סביבו, וכי הפכו לקהל קטן של כעשרים כוכבים.

"א-אני פליקס, איך קוראים לכם?" הוא השיב בנימוס על אחת מן השאלות.

"אמבר."

"גולדי."

"צ'אנס."

"סבן."

"וויני."

פליקס הפסיק לעקוב כששמות נוספים נזרקו לאוויר. הוא החל להרגיש מוצף מכמות הכוכבים שהציגו את עצמם לפניו. עוד ועוד כוכבים התאספו באזור, מקיפים את פליקס מכל הכיוונים בניסיון להתקרב אליו. פליקס המבוהל הביט בביאטריס בבקשת עזרה, אך היא הייתה אובדת עצות בדיוק כמוהו. "אולי הם יתייאשו ויחזרו לשורה?" היא ניסתה להרגיע את פליקס, אך נראה שעוד ועוד כוכבים עוזבים את השורה כדי לזכות בהזדמנות לדבר עם פליקס, בן האנוש הראשון שיצא להם לראות מקרוב. 

כשנראה לפליקס שיאלץ לבלות את כל חייו על הגבעה ההיא, מוקף באור מכאיב ובמספר אינסופי של כוכבים, הגיעה עזרה לא צפויה. כמו במהירות בה הכוכבים הקיפו אותו, פליקס הבחין פתאום שהקהל החל להתפזר. מישהו דיבר חזק מספיק בשביל לגרום לכולם לחזור בסבלנות לשורה ולעזוב את פליקס במנוחה. 

"ארלו!" ביאטריס צייצה בשמחה לצידו של פליקס. "הוא תמיד מגיע בזמן! ממש כמו גורל!" היא התעופפה מכתפו של פליקס ונחתה לצידו של ארלו, שהתברר כארנב צולע בעל רגל אחת. 

"ביאטריס, ידידתי, איזה יופי לראות אותך." הוא בירך אותה לשלום בלחיצת כפה וכנף. "מה מעשייך כאן עם בן האנוש?"

ביאטריס סיפרה לו מעט על הדרך שעשו. "רק רציתי להראות לו את המקום, לפני שיחזור הביתה," הסבירה. 

ארלו הנהן בהבנה. "אם לא אכפת לך, אשמח להתלוות אליכם בדרכו הביתה. רק למקרה שכוכב נוסף יצוץ. את יודעת איך כולם מתלהבים כשהם פוגשים אחד מהם כאן אצלנו." אמר, "אני בטוח שאפילו את מרגישה נלהבת."

ביאטריס לא הכחישה והניחה לארלו להוביל את הדרך.

"נהנית מהביקור?" הארנב התעניין.

"כן, נראה לי. היה… מיוחד. אני חושב." פליקס השיב. הוא היה מבולבל מאוד מכל מה שהתרחש כאן. הרבה דברים מסקרנים ומיוחדים עברו עליו במספר מצומצם של שעות. 

"אני מבין, זה וודאי היה יום ארוך מאוד עבורך, עם הרבה מידע חדש." ארלו הרהר. "אתה יודע, אני זוכר שפגשתי פעם את גורל, כשעוד הייתי ארנבון צעיר המקפץ על שתי רגליו. הוא סיפר לי על הדברים המתרחשים בעולם שלכם. על ההתנהגות שלכם ועל דרכי ההחלטות והפעולה, איך שאתם מתנהלים בשגרה. הוא היה חכם מאוד והיחיד שידע לזהות כי ההבדלים בין סימן טוב לסימן רע הם קטנים מאוד, ושהמשמעות היא בעיני המתבונן. צלחת שבורה היא טובה ומראה שבורה היא רעה, לדעתם של האנשים בעולמך, אבל הרי הכל תלוי במה בוחרים להאמין. כאן אין לנו אמונות, אנחנו פשוט חיים. פשוט קיימים. האם עדיף לנו ככה או שהחיים שלכם, המאמינים, נוחים יותר? אלו כבר שאלות שאי אפשר לענות עליהם בוודאות. מה אתה חושב?"

פליקס החל להבין מה הוא העולם הזה, אליו נקלע. הוא לא היה בטוח מה זה מסמן, האם הביקור היה לטובה או לרעה, ואם גורל הוא אכן יצור אמיתי בעולם או רק משהו שהיצורים, סימני המזל שכאן, המציאו. הוא לא ידע, אבל מצא חן בעיניו סיפורו של ארלו. 

"אני חושב שיש לי הרבה מה לחשוב עכשיו." אמר לבסוף, מתחכם מעט.

"מילות חוכמה." ארלו חייך לעצמו ופסק מהליכה. "היה שלום פליקס, שמור על עצמך." הארנב הצביע בידו על קצה השביל, שנקטע על ידי חומה קטנה בעלת רווח צר. הוא עודד את פליקס לצעוד ברווח הזה. 

ביאטריס נופפה לו לשלום בכנפה וצפתה בו צועד בהיסוס אל המעבר, מעיף מבט אחרון בעולם סביבו.

"חשיבה נעימה." ארלו איחל לפליקס, שניה לפני שנעלם מעיניו ושב אל העולם לו הוא שייך.