נע ונד, לעד
האל עובד בדרכים נסתרות.
כמה אלפי שנים של נדודים מוכיחות אחרת. אין שום מסתורין בקטנוניות של מישהו שחיכה שלושת-אלפים שנה בשביל לחוקק לעם הנבחר שלו את הדיבר "לא תרצח".
אולי הוא חשב שנדודיי האינסופיים יהיו לאות זיכרון לעולם על מה שרצח יביא על האדם, אבל הוא לא חשב על זה שכשהוא יצר אותנו בדמותו הוא לא נתן לנו את הזיכרון המופתי שלו, או את היכולת לנטור טינה לנצח.
זה לא שהיו הרבה אנשים שהכירו אותי אז שיכלו להפיץ את השמועה על הרוצח הנורא. אנשים רק ידעו שאסור להרוג אותי בחזרה – ורק אותי. ששת-אלפים שנה אחר-כך, ולא נראה שבאמת הייתה להם בעיה להרוג אחד את השני.
אבל ללא אנשים שיתנקמו בחיי, כשגם חיות הרגישו מאוימות מידי בקרבתי בשביל לתקוף, אפילו הזמן עבר מעליי כמו שמן מעל מים. נדמה שלא הזדקנתי ביום מאז האות המקולל שהוטבע בי, אות שאנשים פשוט מניחים שהוא קעקוע מוזר. חדלתי מלהרגיש רעב או צמא. אפילו לא הייתי עייף.
במשך זמן רב זה היה דיי משעמם. העולם זחל לאיטו במשך כמעט חמשת-אלפים שנה, ובמהלכן רגליי לקחו אותי כמעט לכל פינה בעולם, בעיקר כל זמן שגבולות היו יותר קושי גיאוגרפי מאשר מדיני ובטחוני. למדתי לחמוק מהמגפות, מאזורי המלחמה, ומאסונות הטבע.
למדתי להתאים את הזהות שלי למקום ולתקופה.
למדתי את השפות והמנהגים, ושכחתי אותם בהתאם.
למדתי כמה זמן בטוח להישאר בכל מקום לפני שאנשים יתחילו לחשוד, ואחרי כמה זמן היה בטוח לחזור.
ששת-אלפים שנה נשמע כמו זמן סביר לחזור חזרה לארץ מולדתי.
***
"קפה הפוך קטן, ו…לא, זהו."
"מה השם?"
"…קינן."
זה היה כמו משחק, לחשוב כל פעם על שם אחר. משחק שהיה כיף במיוחד לשחק במקומות כמו סניפים של ארומה, להמציא את עצמי מחדש בכל פעם שאני מזמין קפה – אחת ההמצאות הגדולות של האנושות, לטעמי האישי. זו הייתה דרך טובה להפוך את הנדודים קצת פחות משעממים.
הבריסטה מירר לעצמו בזמן שהוא הקליד את השם על ההזמנה, במעין טון שהיה משותף לכל מי שעבד בתעשייה, בכל העולם, כאילו זה היה סטנדרט שהם היו מחויבים אליו. עיינתי בעיתונים בעודי ממתין לקפה, מרפרף על פני הכותרות. ישראל הייתה בכותרות לעיתים קרובות במאה האחרונה, לא משנה איפה הייתי, ולפעמים היה קשה להאמין שכאן נולדתי.
בעצם, אני אפילו לא בטוח שזה היה כאן. עוד לא קראו למקום הזה ישראל באותו. אני לא בטוח איך קראו למקום הזה. כנען, אולי?
עברתי בין כותרות על ההפגנה האחרונה שהייתה, לסקנדל הפוליטי של השבוע, לרכילות החדשה והעסיסית ביותר בחיי המפורסמים המקומיים, בעודי ממתין להזמנה. נראה שהם החליטו לקחת את הזמן, אבל לא הייתה לי כוונה להתלונן. זה לא שמיהרתי לשום מקום, והייתי מסוגל גם לעמוד שם עד הסגירה.
"קין."
הרמתי את הראש מהעיתון, יחד עם עוד כמה לקוחות סקרניים.
זה בהחלט היה שם שמסובב ראשים, כמו לקרוא לילד אדולף. למעשה, חלק מהלקוחות שהתלחששו בקרבתי חשבו שכבר עדיף אדולף.
החלטתי לחכות לרגע. עובדים מותשים שלא משלמים להם מספיק בשביל לחייך אל זרים עם תחושת עליונות לפעמים קוראים לא נכון את השם, או שמישהו עם כתב יד של רופא משוכנע שהשרבוט האבסטרקטי שלו קריא לנפש חיה מלבדו. לרוב בפעם השנייה הם בודקים את השם שוב ומתקנים את עצמם.
"קין."
עכשיו זה כבר היה רציני. ובאופן אירוני, נראה במקביל שהלקוחות התחילו לחשוב שזו בדיחה.
אבל הבריסטה נשמע חסר סבלנות עכשיו.
והקפה הזה יקר.
עזבתי את העיתונים בצד והלכתי לדלפק כדי לקחת את הקפה שלי. למדתי להתעלם מהמבטים, כי לרוב הם היו כאלה של רחמים, כאילו יותר אנשים חושבים שההורים שלי הם המוזרים במצב הזה, בתור מי שבחרו את השם. אבל בשיא הכנות, בתור ההורים הראשונים, לא באמת היה להם ממי ללמוד.
הבריסטה הגיש לי את הקפה, וראיתי שהשם המודפס על הקבלה היה באמת 'קין'.
אחזתי בכוס בזהירות והרמתי מבט אל הבחור הצעיר שהגיש לי אותה, וידעתי שאני מזהה את הניצוץ בעיניים העייפות והתשושות.
ניצוץ ששינה את ההבעה כולה למשהו קר ומחושב. לציפייה מתוחה.
הבל.
האדם היחיד שיכול לנטור טינה יותר מאלוהים.
לא שאני יכול להאשים אותו.
שמעתי אנשים אומרים 'שנאה זו מילה חזקה', אבל בשביל הבל היא לא חזקה מספיק בשביל להביע עד כמה הוא מתעב אותי, את העובדה שאני עדיין חי ואפילו יותר את העובדה שהוא לא יכול להתנקם בי באופן ישיר. עוד לא נתקלתי בנדודיי במילה שאפילו מתחילה לתאר מה מרגיש מישהו שהמשיך לרדוף את עולם החיים כדי להתנקם באחיו, ששם קץ לחייו ברגע של קנאה.
אני מודה שאני לא גאה בזה במיוחד, אחרי שהיו לי כמה שנים לחשוב על מה שעשיתי, אבל המילים והסליחות שלי ריקות מתוכן בשבילו. בזמן שהיה לי להתחרט, הוא למד להיות כדיבוק ולשלוט באנשים אחרים, תמיד מצליח למצוא מעקפים מסביב לקללת האלמותיות שלי בכך שהוא מנסה להרוג אותי "בטעות".
תמיד הייתי יכול לראות שזה הוא. זה תמיד היה הניצוץ הזה בעיניים.
אבל באותו רגע, לא באמת הייתי יכול להכיר בזה. לא בקול רם, עם כל כך הרבה אנשים מסביב. אני דיי בטוח שהוא תמיד תכנן את זה בצורה כזאת.
הודיתי לו בנימוס על הקפה, כאילו לא שמתי לב, ופניתי ללכת.
הרגשתי את המבט הנוקב שלו בעורפי, מחכה ללגימה הראשונה, והאחרונה.
בטח לא היה קשה להשיג חומרים רעילים במטבח, כל דבר בארון של ציוד הניקיון היה מספיק, וקל להסוואה בריח ובטעם של הקפה. הוא כבר ניסה את זה פעם אחת, ואני אמנם עדיין חי, אבל אלה היו שבועיים אומללים של החלמה מהרעלת קיבה.
לעזאזל, זה היה בזבוז של כסף, חשבתי כשזרקתי את הכוס אחרי הפנייה הראשונה בצאתי מבית הקפה, בידיעה שלא ייקח הרבה זמן לפני שהבל ינסה את מזלו שוב.
זה לא שאני בורח ממנו.
אני אפילו לא חושב שאני יכול.
הוא לא יכול לפגוע בי ישירות, או לגרום לאנשים תחת דיבוק להרוג אותי.
שנינו יודעים את זה מאז המלחמה הראשונה שנקלעתי אליה, נגד ממלכת יהודה. הוא ניסה להשתמש באחד החיילים כדי לערוף לי את הראש, אבל ללהב החרב כאילו הייתה דעה משל עצמו ותמיד פגע רחוק מספיק מכל נקודה שתביא אל מותי.
אפילו עם ההנפות שפגעו והקיזו דם, זה לא היה מספיק. אני עוד זוכר את זעקת הקרב עטורת התסכול שלו כשהבין שהוא לעולם לא יהיה מסוגל לשים קץ לחיי באותה קלות שבה אני עשיתי זאת. זעקה שאני עדיין שומע לפעמים בשנתי מתוך זיכרונותיי שלי או מרוחו הסוררת של אחי, בלילות שקטים במיוחד. בעבר זה היה טורד את מנוחתי, אבל עם השנים למדתי להתעלם מקולות היגון.
אז הוא צריך למצוא את האנשים וההזדמנות בשביל אותן "טעיות", וזה רק תרם לאשליה שהוא במקרה מוצא אותי.
אבל לא. הוא תמיד בקרבת מקום.
אני בטוח שלפעמים לא הייתי מודע בכלל לניסיונות שלו. רובים הפכו את ניסיונות ההרג למשהו הרבה פחות אישי, כשאני חושב על זה, אבל מניסיונות העבר ייתכן שהוא ניסה פעמים רבות להתנקש בחיי מרחוק, אבל כמו החרב לפני אלפי שנים, קליעי העופרת נטו לפספס באורח פלא אפילו מבלי שידעתי על היותי במרכז הכוונת של הרובה היורה.
סבלנותו של הבל קצה לפעמים והוא נוקט בשיטות פחות מעודנות עם כוונה הרבה יותר ברורה. כמו בפעם האחרונה שהייתי באמריקה, לפני כמעט מאה שנה, כשהמכוניות הראשונות של פורד נעשו נגישות לציבור. נהג מכונית איבד שליטה וכמעט פגע בי, אם לא הייתי זז מהדרך. המכוניות עוד היו תופעה חדשה יחסית והיה קל מאוד לתרץ כל תאונה בכשל טכני או בחוסר יכולת מוטורי של הנהג.
אני זוכר את הרגע הקצר הזה שנמשך כמו נצח, הרגע שבו ראיתי את פניו של הנהג ואת הדיבוק שהבליח בעיניו הצלולות לחלוטין. ניצוץ קטן של זיכרון, של מבט מבועת וזועם, ניבט מבעד לעפעפיים דביקים מדם ניגר, זיכרונות שלפעמים אינני בטוח אם הם שלי או שלו.
אלפי שנים של רדיפה הקנו לי רפלקסים מספיק טובים בשביל לזנק הצידה ברגע האחרון, והנהג התנגש במכונית אחרת.
הוא שרד את ההתנגשות והצליח לצאת מהמכונית. ראיתי שהוא מבולבל, ושהניצוץ נעלם.
אבל הבל לא היה מרגיש חרטה גם אם מישהו היה נפגע אנושות כחלק ממסע הנקמה שלו, או אם מישהו ייענש עד כדי הפיכת חייהם על ראשם – כמו במידה והייתי שותה את הקפה. אם מישהו היה חושד שהבריסטה המסכן שם חומרי ניקוי בקפה, אפילו בטעות, זה היה עשוי לעלות לו בכל המעט שיש בבעלותו.
להבל אכפת רק מדבר אחד ושום דבר לא יעמוד בדרכו, גם לא רגשות – לא שלו, ולא של אנשים אחרים.
הרגשתי צבוע כשהבנתי שאני מרחם על גורלם של זרים יותר מאשר זה של אחי.
לא שחשבתי שיש לי זכות בכלל להתחיל לכפר על חטא, וכמובן שאני לא חושב שמה שעשיתי היה נכון או מוצדק. זו לא הסיבה שאני מרחם עליו.
אני מרחם עליו כי אני יודע שהזעם והתסכול שלו מוצדקים.
כי אני יודע שהוא לא ינוח כל עוד אני חי, ואני יודע שמצפות לי עוד שנים רבות לתור בעולם הזה עם רוח נקמה נשרכת בעקבותיי.
אבל אלוהים לא ייתן לי להיות פחדן ולשים קץ לחיי בעצמי, ואני לא חושב שהבל ייתן לי את העונג. ניסיתי בעבר להתפלל ולדבר עם 'הבחור הגדול בשמים', ולא הופתעתי בכלל לגלות שהוא לא מעוניין לשמוע ממני. אם הוא בכלל מקשיב.
נקרעתי ממחשבותיי כשמישהי על אופניים חשמליות כמעט הורידה לי את האף כשהיא חלפה על פניי באמוק, מצלצלת ומקללת שאני אשים לב לאן אני הולך. שקוע במחשבות, לא שמתי לב לאן או כמה זמן הלכתי, ולא הייתי בטוח איפה אני עכשיו, מעבר להיותי על קצה שביל האופניים, שוודאי הכעיס יותר מרוכבת אחת.
זזתי מהדרך והבטתי סביב, מחפש עוד אנשים עם ניצוץ בעיניים. אולי היא הייתה אחת מהם, כבר שמעתי על אנשים שמתו מפגיעות ישירות. אולי לחזור הביתה מציק לו יותר מכל מקום אחר, להיות קרוב יותר מאי-פעם למקום שבו נטמן באדמה.
תהיתי לעצמי אם יש מקום שאולי יניח את רוחו אפילו קצת, ועיני נחו על משהו שלמיטב ידיעתי היה על סף היכחדות בעידן הזה – משרד של סוכנות טיולים. ליתר דיוק, טיולים בעקבות סיפורי התנ"ך, לפחות למקומות שעדיין מותר לישראלים ללכת אליהם.
זה נתן לי רעיון.
***
להגיע להר סיני לא היה קשה במיוחד, עם ניסיון עתק של חציית גבולות ברגל. נכון, פלוגות של משמר הגבול תמיד היו מסבכות את העניין, אבל אם אתה מכיר את האנשים הנכונים, להשיג מדים אותנטיים ששייכים לאחד הצדדים יעזור הרבה.
למרבה המזל, סיני היה מקום מלא בתיירים ולהשתלב ביניהם לא היה קשה בכלל.
הצטרפתי לקבוצה מודרכת כאילו הייתי חלק ממנה מההתחלה, וטיפסתי יחד איתם על ההר, באחד השבילים החדשים והנוחים יותר להליכה. הם לא הגיעו לפסגה מטעמי זמן, אבל המדריך נתן מספיק מידע למי שרצה להגיע לקצה, שהיה נגיש רק בליווי מדריך בדואי. חזרתי עם הקבוצה למטה ומצאתי כזה מדריך, שילמתי לו יותר מהרגיל על מנת שיביא אותי לפסגה לפני שהמתחם נסגר, והבטחתי לו תשלום כפול אם פשוט ישאיר אותי שם בלי לשאול למה.
הוא הסכים. לכסף הייתה נטייה להחזיק הרבה כוח שכנוע אפילו במקומות קדושים.
לקראת שקיעה, הוא לקח אותי דרך מדרגות המובילות במעלה ההר. אני חושב שיש מגזרים שקוראים להן 'מדרגות הסליחה', אלפי מדרגות אבן במעלה מדרון תלול, והרגשתי את שנאתו היוקדת של הבל גוברת בעמקי נשמתי, כאילו הוא חשב שאני לועג לו מעצם האירוניה בלבד. או שזה היה קרוב יותר למעין…שמחה לאיד על זה ששילמתי על טיפוס של כמה אלפי מדרגות אבן עתיקות, שיאתגר אפילו את רגליי הנודדות. היה קשה לדעת לפעמים. אולי זה היה קצת משניהם.
הזכרתי למדריך שהתכוונתי לשלם לו יותר אם הוא לא ישאל שאלות בכל פעם שניסה להבין למה אני מנסה לטפס בחשאי לפסגה, ואחרי כמה ניסיונות הוא חדל מלשאול, והשיחה היחידה שהתנהלה הייתה כשהזהיר אותי מפני קרקע לא יציבה או מדרגות חסרות, שהיה קשה יותר ויותר לראות ככל שהתחיל להחשיך.
כשהגענו לפסגה, הבאתי לו מיד את הכסף ואת הפנס שלי, ואיחלתי לו דרך צלחה בחזרה למטה. הוא הסתכל עליי כאילו הייתי משוגע, ואולי בגלל זה מיהר כל כך להסתובב ולעזוב אותי לנפשי, כמו ששילמתי לו לעשות.
השמיים הפכו שחורים וזרועי כוכבים.
נשמתי עמוק, מעריך לראשונה מזה זמן רב את אחד המקומות האחרונים במדינות המתקדמות שהיה ניתן לחוות בו שקט שכזה. למדתי להתרגל מהר לקצב ולרעש של החיים המודרניים, אבל תמיד התגעגעתי לשקט הקדמוני של העבר.
תן יילל במרחק כשהלכתי סביב הפסגה. סביב הנקודה שבה לכאורה נאמר לראשונה לבני האדם, או לפחות לעם הנבחר, "לא תרצח". כשזה הפך לחוק בל יעבור במקום להמלצה מוסרית.
לא ידעתי מה ציפיתי למצוא במקום הזה.
אולי תשובות.
אולי מחילה.
אולי הארה.
אולי את הקץ?
תן יילל שוב, קרוב יותר הפעם.
לא מצאתי לנכון לדאוג, לפעמים הם צדים לבד, או בקבוצות קטנות.
החול הסלעי נרמס תחת כפות רכות, וראיתי את התן עושה את דרכו לפסגה, עיניו נוצצות ובורקות באור הירח.
הבטתי בו ארוכות, הקשבתי לנהמותיו הגרוניות, והתיישבתי על הקרקע.
"אולי עלית על משהו," אמרתי לו, וטפחתי על הקרקע לידי.
הוא התקרב גם, נוהם בשיניים חשופות. זה נראה כמעט כאילו הוא מחייך בציפייה.
"יש לך את כל הלילה. לא יהרוג אותך לחכות עוד שעה."
התן נהם שוב וחרחר בזעם, פרוותו הזהובה סומרת. לא, זו בהחלט לא הייתה בדיחה טובה.
אבל התכוונתי למה שאמרתי. טפחתי שוב על הקרקע.
ידעתי שהוא רוצה לזנק. ידעתי שהוא הבין שהקללה תקפה רק לבני אדם. שחיות בדרך כלל פחדו מידי מכדי להרע לי.
אבל הוא היה איתי כל הזמן. הוא יודע שלא יהיה כאן אף אחד עד שהשעות הקטנות של הלילה, כשהסיורים לקראת הזריחה מתחילים שוב.
התן נשף, עדיין כועס, והתיישב לצידי.
"אני לא מצפה שתסלח לי, אתה יודע," אמרתי לו בעודי נשען לאחור, מביט בכוכבים שהיו נעלמים לחלוטין מהשמיים כשהייתי מביט למעלה מתוך ערים שלא חוו חושך מוחלט מאז הקמתן, "אף פעם לא חשבתי שעשיתי משהו צודק."
התן נהם שוב, מקמר את גבו כאילו מתכנן לזנק על צווארי החשוף.
נשמתי עמוק, יודע שזו עלולה להיות אחת מנשימותיי האחרונות.
"אני מצטער שנגררת אחרי ככה. לא חשבתי שאני אחיה כל כך הרבה," אמרתי לו. או אולי לכוכבים. באותו הרגע זה הרגיש שזה כבר לא היה משנה.
הסתכלתי עליו, על העיניים הזורחות, על הניצוץ החייתי שבהן…ולא פחדתי. אף פעם לא פחדתי. אבל הפעם, כשישבתי על מה שהרגיש כמו פסגת העולם, הרגשתי את משקל הנדודים שלי במשך כל השנים. הרגשתי איך הגוף שלי נעשה כבד, ובאותו זמן נלחם בדחף לקום ולהמשך ללכת. "אני עייף, הבל."
תן יילל ארוכות אל תוך הלילה מפסגת ההר.
