נוודי הקסם

אלברטו החזיק ברפיון את המושכות, בעודם מתקדמים החוצה מהכפר. לפניו, הקרונות של אביו ואחיו התנהלו גם הם בעצלתיים. הוא הביט על בתי העץ עם גגות הקש. "מסכנים", חשב לעצמו. כל החיים הם נטועים באותו מקום, עם אותו הבית, ליד אותו הנחל, אותו אוויר. מזלם שאנחנו עוברים פה פעם בשנה ומאירים להם את החיים. לכפריים האלו אפילו לא היה כסף לשלם, אבל הם שילמו בחציר לסוסים, וגם בתפוחי אדמה.

על ההופעה הבאה ישלמו להם במעות. ולא סתם הופעה, אלא פסטיבל הנוודים הגדול. פעם בשנה מתכנסות משפחות הנוודים בעיר הגדולה גרנדוויל ליריד של שבועיים. אבל זה לא העיקר. הנוודים חונים בחורשה שבפאתי העיר. שם נעשים עסקים, נחתמים חוזים, והכי חשוב – חוזי אירוסין. ליליה כבר בת שמונה עשרה. הגיע הזמן שתמצא נווד נחמד מבין המשפחות האחרות, ובעזרתו של האל ג'וליוס, אל הקסם והנעים בדרכים, נגיע להסכם אירוסין בשבילה. ובמפגש הבא, חתונה, בעזרת האל. הראש שלו גם הוא אוהב לנדוד, והוא נדד – אל המפגש בעוד שנתיים, אז אולי יפגש כבר עם נכד משלו.

אחרי יום של התמקמות והקמות, נפתח היריד לשמחת תושבי העיר. חבל נמתח בין שני צדי הכיכר. רוברטו חביירו, אחיו של אלברטו, צעד על החבל כשידיו פרושות לצדדים. בלי שהקהל יראה, יצאה רוח מכפות ידיו אל הקרקע, ויצבה אותו באוויר. אשתו יצאה לקראתו בצעדי ריקוד, הניפה את רגליה כך שבכל פעם רק רגל קטנה אחת נגעה בחבל, לקול צהלות, מחיאות וצרחות הקהל. למטה, הדוד גלילאו דאג לאסוף מטבעות בכובע גדול, בעודו מנגן בסקסופון שהיה תלוי באוויר ומוחזק רק בפיו. אחיו אומברטו, אביהם של רוברטו ואלברטו, עמד ליד הדוכן שלו. אנשים היו ניגשים אליו עם כלים שבורים – כלי פח, כלי חרסינה וקרמיקה, והוא, עם פטיש הקסם שלו תיקן כל סדק וחור.

בצד אחר של הכיכר עמדו כמה אוהלים צהובים, אוהליה של משפחת גלינגו. משפחה זו היתה ידועה בכשרון הקריאה שלה. קריאה בקפה, בכדור בדולח, בקלפים. תור ארוך של נערות עירוניות, בשמלות רחבות ומסרקות כסף בשיער, נערך לפני אוהלי מגידות העתידות.  הנערות פטפטו, בעודן מנפנפות במניפות תחרה לבנות בידיהן העדינות.

גלגל ענק הסתובב במרכז הכיכר. נווד צעיר עמד לידו. כאשר סובב את אצבעותיו באוויר, הגלגל הסתובב. כאשר .סובב את ידו מהר, כך גם הגלגל, וכאשר סימן "עצור" עם ידו הפתוחה, הגלגל עצר ואנשים יכלו לרדת ממנו.

קרוב לשם, עמד אוהל לבן, אוהל ההופעות. בחצי עיגול סביב הבמה היו מסודרות שורות המושבים, עשרים שורות וכולן מלאות באנשים.

מופע הפתיחה היה של אנטון, בנו בן העשר של אלברטו. הוא העיף כדורים צבעוניים באוויר. אחד, ועוד אחד, עשרים כדורים התעופפו מידיו וחזרו אליהן במהירות לקול מחיאות הכפיים של הקהל. ואז יולנדה, אשתו של אלברטו, החלה לשיר. היא לבשה שמלה לבנה ארוכה, על מצחה הכהה אבן ירוקה בוהקת, שהיתה קשורה בסרט עור מעל שיערה השחור. היא שרה בקול גבוה ונעים. היה שקט בקהל. ואז, כאשר החלה לשיר על יופיו של היער, צמחו עצים על הבמה והקהל עצר את נשימתו. היא שרה על יופיים של הפרחים, והם פרחו על הבמה. צהובים, אדומים, כחולים, וורודים. הבמה הפכה ליער ירוק ואז לאחו צבעוני. כאשר שרה על הרוח, ליטפו משבי אויר את לחייהם של הצופים.היא תיארה את השמיים, ותקרת האוהל הפכה תכולה עם עננים לבנים. מחיאות כפיים עלו מהקהל אולם ההופעה לא נגמרה.נערה בשמלה לבנה ללא שרוולים, שערה אף הוא שחור, ועיניה ירוקות, נכנסה בריקוד. עם קולה של אמה ברקע, ליליה נראתה מרחפת. ואז, יולנדה שרה על הציפורים. הקהל הרם את עיניו למעלה. אבל לא צמחו שם ציפורים. ליליה הניפה את ידיה אל על, הן הפכו לכנפיים, ובמקום נערה היתה שם ציפור לבנה, מתעופפת מעל ראשי הצופים. היא נחתה על הרצפה, והפכה בחזרה לבת אנוש.

מנגינת חליל נשמעה מצד הבמה. אלברטו. הוא ישב על כסא, והרגיש את ליבו פועם במהירות. בהופעה שעשה ימים לפני כן בכפר, שורה של גחליליות צעדו לקול נגינתו, עלו לאויר, הסתדרו במעגל, ורקדו לכל צהלות הקהל. זה היה יפהפה, והוא היה נרגש בעצמו על היופי שהגיע בעזרת חלילו. אבל עכשיו הם היו בעיר. אולי אין כאן גחליליות? הקסמים משתנים כל שנה, הוא עדיין לא ניסה את המופע עם הגחליליות בעיר. יולנדה וליליה היו מדהימות. וגם אנטון לא היה רע. רק שלא יקלקל. בזמן שאנטון הוריד את הוילונות והחשיך את האוהל, החל אלברטו לנגן. בהתחלה לא קרה כלום. אולם אז נשמע זמזום, שהלך והתחזק, ומשק כנפיים קטנות. וצעקות ,מה זה? אוי, נעקצתי." כשאנטון הרים את הוילונות וחזר האור, הבמה היתה מלאה בחרקים. תיקנים קיפצו ורקדו לפי מנגינת החליל. יתושים התעופפו מעל הקהל, יורדים מדי פעם לעקוץ או לזמזם באוזני צופה מסכן. קבוצת נערים שישבה מאחור צעקה "הההה.. איזה מגניב" ומחאו כפיים. הבנות לידם צרחו.

הקהל החל לקום על רגליו ולצאת מהאוהל, כולם דוחפים זה את זה. אלברטו הפסיק לנגן, החרקים עצרו מתנועתם והתחילו לצאת החוצה, מה שגרם לבורחים לצרוח ולדחוף עוד יותר.

"בואו נלך" קרא אלברטו, "לפני שיתחילו לבקש את הכסף בחזרה. איפה ליליה? פרחה לה?הפכה שוב לציפור?" הם לא ראו אותה, ושיערו שהלכה אל החורשה לפניהם, או נשארה ביריד עם חברות מהמשפחות האחרות.

ליליה סיימה את ההופעה וחזרה להיות נערה. היא התיישבה על הרצפה ליד הבמה. הקסם תמיד משאיר אותה עייפה. ורעבה. היא חשבה על דוכן הנקניקיות של קרובת משפחתה יסמין שנמצא לא רחוק. היא קמה בחושך, נתקלה ברגל של מישהו, ונפלה. ואז שמעה את הזמזומים, והצעקות. היא הרגישה חולשה אבל ניסתה לקום. האור חזר לאוהל, האנשים צרחו עוד יותר, וקמו. מישהו דרך לה על הרגל, מישהו אחר דחף לה את הראש. "המקובעים האלה, כמו שאבא קורא להם, יושבי הקבע, הם באמת בלתי נסבלים", חשבה. ואז מישהו נתן לה יד והקים אותה. כשראה שהיא צולעת קצת על רגלה, אחז מאחורי ברכיה ומאחורי הגב, ונשא אותה החוצה מהאוהל.

כשמשפחת חביירו חזרה אל חורשת הנוודים ליליה לא הייתה שם."אני הולך לחפש אותה", אמר אלברטו. "תן לה לבלות קצת עם חברות", אמרה יולנדה, "אתה תמיד כזה דאגן". אבל כשהחלו הריקודים בערב, וליליה עוד לא נראתה, גם היא התחילה לדאוג, עד שראתה אותה הולכת לעברם בצליעה."הכל בסדר, נפלתי, נפצעתי, אני הולכת לדודה איגניס שתיתן לי משחת קסמים ועד מחר כבר אוכל לרקוד כרגיל."

בכל יום ביקשה ליליה להישאר בעיר אחרי ההופעה, אבל תמיד הגיעה בזמן כדי לרקוד ריקוד אחד או שניים עם בני הנוודים האחרים. "ליליה", קרא אלברטו,"עוד כמה ימים מסתיים היריד. והמפגש. ראיתי שרקדת עם הבן של חוזה פרננדו, איך קוראים לו, ג'ילבר. הוא נחמד נכון?", "נראה לי שכן". "ליליה, את יודעת שכבר שלוש מהחברות שלך התארסו במפגש הזה? ואחת אפילו מתחתנת עוד כמה ימים. היא התארסה בשנה שעברה. מה איתך? בואי, נדבר עם אלפונסו דוס סנטוס, זקן הצוענים, שיכין חוזה עם חוזה. כלומר עם הבן של חוזה, ג'ילבר. חבל על הזמן". ליליה פערה עיניים, "לא, אבא, אין לי כוונה להתארס לג'ילבר. "ליליה, את בת שמונה עשרה, וזו משפחה טובה. מסלול הנדידה שלהם לא רחוק משלנו. נוכל אולי להיפגש בדרכים, כלומר אני לא אוהב לסטות מהדרך, אבל… "אבא" אמרה ליליה. "אמא" פנתה אל האם ישיבה בסמוך. "פגשתי מישהו. בן אדם מקסים. וטוב. הוא עזר לי כשנפלתי ביום הראשון. מחר אביא אותו לכאן. איתו אני מוכנה להתארס".

ליליה נכנסה לחורשה וידה על זרועו של בחור כבן עשרים, עם שיער בהיר ועיניים כחולות. הוא לבש מכנסיים שחורים צמודים, וטוניקה לבנה עם כריות בכתפיים. ריבועים בחוט זהב היו רקומים על הטוניקה. הוא נעל נעלי עור עם אבזם נחושת ולא חבש כובע. לליליה היו סנדלים, אבל הם נשארו בקרון והיא הלכה כרגיל יחפה, אוהבת לחוש את הקרקע מתחת לרגליה.

"זה לוסיליאן", היא הציגה, והבחור הושיט את ידו ואמר "נעים מאוד". יולנדה לחצה את היד המושטת, ואלברטו רק אמר "הממ" והנהן. לוסיליאן המשיך: "יש לכם בת מקסימה, כל הכבוד לכם". הוא וליליה הביטו זה אל זה וחייכו. "אני מתכבד לבקש את ידה, אני אוהב אותה ורוצה להתחתן איתה".

"אתה לא יכול להתחתן עם הבת שלי" צעק אלברטו. "למה? אני אוהב אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה ביריד." מעיינה של ליליה זלגה דמעה.

"כי אתה מקובע! אתה גר בישוב קבע! ואתה חסר קסם. אני מקווה שאתה לא גר באחד הבתים הגבוהים האלה, רחוק מהאדמה."

"אני גר בקומה שלישית. מהמרפסת שלי רואים את כל העיר."

"טפו" ירק אלברטו. "הבת שלי נולדה על עגלה נוסעת! היא קוסמת נודדת! מוכשרת! נראה לך שהיא תוכל להישאר במקום אחד? והמשפחה שלך, הרי בעיני תושבי העיר אנחנו ליצנים, מאחזי עיניים, מכשפים, זרים. הם לא יתייחסו יפה אל המלאכית שלי."

"המשפחה שלי כבר פגשה אותה והם מאוד מחבבים אותה." ליליה הנהנה. לוסיליאן המשיך: "אתם מוזמנים לארוחה הערב, אצלי בדירה. תתלבשו יפה ובואו". "אני לא לבוש יפה?" שאל אלברטו והביט בבגדיו. מכנסי בד צהובים, חולצה אדומה. על ראשו חבש מטפחת בד כחולה, ובאוזניו עגילי זהב בצורת חישוק.

כשעלו במדרגות אל הדירה, אלברטו נאנח. כל כמה מדרגות היה צריך לנוח ולנשום עמוק. "שהמסע שלכם יעבור חלק" בירך את בני הבית. "הבאתי לכם מספוא לסוסים" . "אין להם סוסים" לחשה ליליה. אבל האישה שקיבלה את פניהם חייכה באדיבות. "אני ברטינה, אמא של לוסיליאן. זה בעלי, יוליאן", הצביעה על גבר גבוה ובהיר שיער שעמד לידה וחייך אליהם. "וזו אמא שלי, סבתא דורה" והתביעה על אישה עם שיער שיבה ארוך שישבה ליד השולחן.

"האנשים האלו כנראה חולים", חשב אלברטו.כאשר שם לב שכמו לוסיליאן, גם לבני משפחתו יש עור חיוור. הוא הביט מסביב ולא הבין – אין כאן מדורה. איך בישלו את האוכל? אבל אז ראה משהו מוזר. ארון קטן ומעליו בוערת אש. "מסכנים", חשב. "הבתים שלהם לא זזים, האש שלהם קטנה, הם צריכים לטפס שלושה גרמי מדרגות. טוב שליליה רואה את זה. היא תבין – משפחה כזאת לא מתאימה לה.

האוכל לא היה מוכר לו, אולם אחרי שאנטון זלל בתאווה, אחרי שליליה עודדה אותו ואת יולנדה לטעום מכל דבר, אלברטו אכל,ואפילו נהנה. הוא סיפר על מסעותיהם בארץ, והם סיפרו על חנות התכשיטים שלם, על איפה מוצאים אבנים טובות, ואפילו הכירו חלק מהמקומות שנדד בהם.

כאשר הזכיר את שם המשפחה,"חביירו", התעוררה הסבתא ממה שנראה כמו תנומה קלה. "יש לך קשר לאנחל חביירו?" "בטח, זה סבא שלי." "הו אני ואנחל בילינו…. כמה שבילינו. הוא היה יפה. גם עכשיו הוא יפה? הוא בחיים?" "אמא די, אמרה ברטינה והסמיקה". "סבא נשאר בחורשה עם זקני המשפחות"אמרה ליליה. "כן", הוסיפה יולנדה. "זקני המשפחות ממלאים תפקיד חשוב. כשאנחנו מופיעים, הם נפגשים, מתכננים, קונים סוסים, מוכרים חפצים, לפעמים הוגים רעיונות חדשים למופעים שלנו. והכי חשוב – הם עורכים חוזי נישואין וחתונות". "רגע, סבתא", אמר לוסיליאן, מה זאת אומרת את וסבא שלהם.." "אל תדאג", דורה הייתה עכשיו ערנית לגמרי "הוא לא סבא שלך. הנוודים הם קוסמים. יש להם שיטות למנוע…" "אמא, די", מחתה ברטינה ושוב הסמיקה.

"אז איך עורכים אצלכם את חוזי האירוסים והחתונות?" שאל יוליאן. "לוסיליאן מאוד אוהב את ליליה. אף אחת אחרת שהצענו לו לא נראתה לו. ליליה מקסימה. האמת, לא התלהבנו מהרעיון לקבל למשפחה בת של נוודים, אבל ברגע שהכרנו אותה היא הקסימה אותנו. לא עם קסם, עם האישיות שלה. היא טובה, חביבה יפהפיה. ואנחנו כבר מאוד רוצים נכד!"

"לא התלהבו מהרעיון" חשב אלברטו. "אבא, בבקשה,לפחות תחשוב על זה", אמרה ליליה. "הבית הזה דווקא מגניב" אמר אנטון והלך לבדוק מקרוב את הכיריים. "נראה לי שהיא באמת מאוהבת" לחשה יולנדה לאלברטו."אתה זוכר איך היינו בגיל שלהם?"

אלברטו קם,"אני באמת צריך לחשוב. אני יוצא קצת החוצה, אני לא יכול לחשוב בגובה של שלוש קומות". "אנחנו מגישים קפה", אמרה ברטינה. "תגישו להם, אני אחזור" אמר אלברטו בזמן שכבר יצא מהדלת. הוא מיהר אל הכיכר, ורץ לאוהל הצהוב. מגדת העתידות ג'יזלה בדיוק עמדה לארוז את כדור הבדולח לתוך קופסה כחולה. "בבקשה חכי, אני צריך דחוף להתייעץ איתך".

שוב היה צריך לעלות שלוש קומות. לעצור, לנשום עמוק. הוא נכנס אל הבית בלי לדפוק בדלת. "טוב, אמרת שאתה רוצה את בתי אישה" פנה ללוסיליאן. "אתה מוכן לעשות הכל בשבילה?" "כן, מה אני צריך לעשות?"

"אני מוכן שאתם תתארסו. אבל בתנאי שאת השנה עד החתונה אתה תעביר עם עם הנוודים. "תודה אבא!" צעקה ליליה ונישקה אותו על הלחי. "נבקש מאחת המשפחות האחרות שתארח אותו, את לא מצפה שהוא יגור איתנו? הוא יוכל לטפל להם בסוסים, להקים אוהלים להופעות. מה אתה אומר?" לוסיליאן נראה עצוב."יש לי רעיון אחר," אמרה יולנדה. "אנחנו הרי רוצים שהם יכירו אחד את השניה. זה לא יקרה אצל משפחה אחרת.

הוא יגור בקרון של הדוד גליליאו, הרי הוא בודד ומחפש מישהו שיגור איתו. לוסיליאן יכול לטפל בסוסים שלנו, של המשפחה. ומי יודע, אולי ידבק בו איזה ניצוץ של קסם. "ואולי תגלו שאתם לא מתאימים" לחש אלברטו לעצמו. "וההורים שלו בוודאי לא יסכימו."

"אני באמת תכננתי לצאת למסע בארץ" אמר לוסיליאן.

"כן, אפילו מצאנו לו מחליף בחנות לתקופה שייעדר. אז אני לא צריך לממן לך את הנסיעה, ילד?" אמר יוליאן. "רגע, אנחנו צריכים בכל מקרה את הסכמת זקני המשפחה", אמר אלברטו. "אין בעיה" אמרה דורה."אני באה איתכם למקרה שצריך לשכנע את סבא שלך."

"בואי לפגוש אותו, אבל הוא לא יתנגד. דיברתי איתו. הוא אמר שדווקא יש לו זכרונות טובים מאנשי העיר. וגם שלא טוב להתחתן רק בתוך מבחר מצומצם של משפחות," אמרה ליליה.

כאשר הגיעו אל קומת הקרקע, ובייחוד כשהגיעו שוב אל החורשה ושמעו את רשרוש העלים ואת ציוץ ציפורי הלילה, הרגיש אלברטו שלווה הממלאת אותו כמו קסם. בתו תתארס, תתחתן, יהיו לו בעזרת האל נכדים. המחשבות שלו שוב החלו לנדוד. לוסיליאן הרי עומד להתנסות בחיי נדודים. הוא יבין שזה יותר טוב מבית גבוה בעיר. והוא, אלברטו, יתחיל מעכשיו לתכנן את הקרון שיבנה להם.