נדידת הנשמות

כשסָלַדְרִיאֵל טיפס במעלה המדרגות אל ביתה של המיועדת למות, הוא לא דמיין שהדברים ישתבשו עד כדי כך.

הוא התנשם והתנשף כשעלה עוד מדרגה ועוד אחת. תיק הגב שלו היטלטל על גבו, ובתי הנשמות שבתוכו שקשקו במחאה. הוא האט את צעדיו ולכסן מבט מודאג אל עבר התיק. רק שלא יישבר אחד מהם, יש לו מספיק צרות גם כך.

ארגז כלי העבודה שהחזיק כחלק מהתרמית היה כבד בצורה בלתי נסבלת לגוף האנושי שעטה. זרמים של כאב טיפסו מאצבעותיו, דרך זרועו ועד לכתפו האומללה והמעקצצת. הוא שנא ללבוש גוף אנושי – העור העדין והפגיע, השרירים המוגבלים, התנועה המגושמת והמסורבלת. וכאילו לא די בזה – היה עליו ללבוש את הבגדים הארורים של בני האדם. כמה לא נוח! הבד הגס של הסרבל נצמד לעורו וגרם לו להתגרד, ובהונותיו נמעכו בנעלי הספורט. גיהנום, פשוט גיהנום. ולמרות כל זאת, חיוך זחוח ריחף על שפתיו ההדוקות.

משום שזו הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים, שקיבל תיק הכולל מֶחְטָף של נשמה אנושית. מאז המקרה הארור ההוא עם הילד… בחילה סמיכה בעבעה בבטנו כשחשב על כך. וכבר נמאס לו לחלוטין להתעסק עם נשמות נחותות של חתולים, כלבים ותנים. שום אתגר לא היה בזה. וביום הוא ששלחו אותו לחטוף נשמה של חשופית – יותר נמוך מזה אי אפשר היה לרדת. הוא כמעט התאדה מרוב בושה.

אבל ביום ההוא, הכל היה עתיד להשתנות עבור סלדריאל. סוף סוף ניתנה לו ההזדמנות להוכיח את עצמו. מֶחְטָף הנשמה הזה, הוא הדרך הטובה ביותר להוכיח לאוּלִיאֵל, הבוס שלו, שאפשר לסמוך עליו גם עם תיקים גדולים יותר. ואולי, אולי יקבל סוף סוף את הקידום שעליו חלם שלוש שנים ארוכות?

כשהגיע לקומה השלישית נעצר, והביט סביבו. הוא הריץ בראשו את התחקיר שמסרה לו אֲרִיאֵלָה – כן, דירה מספר 23. זה כאן. הוא נעמד על השטיחון החום והשעיר שבכניסה לבית, הסתכל על השלט שעליו נכתב "משפחת פִּינְטוּס", ודפק בנחישות על הדלת הכחולה. פעם, ופעם נוספת.

הידית נעה והדלת נפתחה לכדי חריץ. בעדו, הציץ ראש מתולתל של ילדה. סלדריאל כמעט כשל אחורה, ובתי הנשמות צלצלו בכעס כשנחבטו זה בזה בתיק שעל גבו.

ילדה?! איך זה יתכן? בתחקיר לא הופיע שום דבר בנוגע לשום ילדה. המיועדת למות אמורה להיות אישה מבוגרת, בת 51… האם הממונים עליו מנסים לערער אותו? לבחון האם הילדה תגרום לו לפשל שוב? או שאולי… כמובן! זאת אריאלה, התחקירנית הארורה הזאת. מה אם מסרה לו תחקיר חלקי בכוונה? מזמן ידע שהיא זוממת לקבל את המשרה שלו, ומאז מה שקרה לו עם הילד, התיאבון שלה רק גדל. בטח השמיטה את הילדה מהתחקיר כדי להכשיל אותו. שתלך לעזאזל, השדה המנוולת הזאת!

מבעד לתלתלים השחורים, עיניה של הילדה הצטמצמו לשני קווים חשדניים. "מי אתה?"

סלדריאל בלע את רוקו. הוא חייב להירגע. אם יאפשר לבלבול להשתלט עליו, הכל עלול לרדת לטמיון, וחסל סדר קידום. עליו להמשיך בהתאם לתדריך שקיבל. הוא כחכח, ולבש את הארשת הרגועה ביותר שהצליח לגייס למרות ההפתעה הבלתי נעימה.

"הזמנתם חשמלאי, לא? משהו בנוגע לקצר במטבח?"

הילדה הנהנה, פתחה את הדלת ופסעה כמה צעדים לאחור.

"בוא, ת'כנס".

סלדריאל פסע באיטיות אל תוך הבית, והניח את התיק עם בתי הנשמות לצד הדלת. הוא הביט סביבו – חושך מילא את הבית, אבל אפילו מבעד לחשיכה הצליח לראות עד כמה הבית עלוב ומוזנח – הסלון הכיל גיבוב של רהיטים ישנים בצבעים שונים שגרמו לו לסחרחורת. על השולחן והשידה שבסלון חגג בלגן נוראי – ערימות של דפים, בגדים, צבעים ועוד כל מיני חפצים שהעיניים האנושיות לא הצליחו לזהות בחושך. אפילו הרצפה חולקה באמצע לשני סוגים שונים וכעורים של מרצפות. נראה שיושבי הבית לא מעריכים הרמוניה ואסתטיקה, חשב לעצמו בגועל.

"זה השקע ההוא שקיצר", הילדה הצביעה על המטבח. סלדריאל הנהן והלך בעקבותיה.

ריח של עובש וריקבון חדר לאפו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שסלדריאל ביקר בבית אנושי, אבל הוא מעולם לא ראה מטבח כה מוזנח. הארונות צופו טפט פרחים מתקלף, שחשף עץ ישן תחתיו. כלים גלשו מהכיור אל השיש השומני והמוכתם, ומחבתות וסירים מלוכלכים נחו בעצלות דחוסה על הכיריים. הוא הלך אל עבר השקע המדובר באיטיות מהוססת, כאילו המטבח עלול להדביק אותו בזיהום.

"הכנסתי את התקע לתוך השקע הזה, ובום!" הילדה הדגימה את הפיצוץ בידיה הקטנות. "פתאום ניצוצות ועניינים, וכל הבית החשיך", היא הצטמררה. "אם 'תה צריך את ארון החשמל – הוא נמצא שם, בכניסה לבית, איפה שהשארת ת'תיק".

סלדריאל הנהן שוב בכבדות, בלע את רוקו והלך אל ארון החשמל. לעזאזל עם אריאלה. לפי התדרוך שלה, הוא היה אמור להיכנס לבית, לפגוש את המיועדת למות, לחטוף את נשמתה ולגמור עם כל העניין. פשוט וקל. אבל עכשיו, הילדה הלא קרואה הזאת עומדת בדרכו. הוא הביט בה לרגע ארוך. היה משהו מוכר בעיניים שלה – חומות, נוגות מידי לגילה הצעיר. כמו של הילד ההוא…

לא. אסור לו לחשוב על הילד ההוא. הוא יוכיח לממונים עליו שהוא מסוגל להתמודד עם מצבים בלתי צפויים, אפילו אם מעורבים בהם ילדים עם עיניים נוגות. הוא יראה לאריאלה מיהו סלדריאל! בנחישות מחודשת, הוא פתח את ארון החשמל ובחן אותו כאילו הכפתורים והמתגים מגלים לו צפונות. הוא הנהן בידענות מעושה, סגר את ארון החשמל ופנה להביט בילדה.

"באמת יש בעיה בחשמל, בעיה רצינית. אבל אל תדאגי", הוא אמר כשראה את פני הילדה מתעננים, "אני יודע מה לעשות. מי אחראי כאן, כדי שאוכל להסביר לו מהו התיקון הנדרש ולדבר על המחיר?"

הילדה הזעיפה פנים. "אני האחראית".

סלדריאל מצמץ. "אני מתכוון, מי המבוגר האחראי".

הילדה הניחה ידיים בהחלטיות על מותניה. "תגיד, 'תה לא שומע טוב? אמרתי לך שאני האחראית".

סלדריאל נשם עמוק. זה לא הולך להיות קל, אבל הוא לא יוותר בקלות שכזאת. "את נראית כמו ילדה אחראית ונבונה. אבל ככל הידוע לי, בבתים אנושיי – אהמ, אני מתכוון, בבתים רגילים, ילדים לא מגדלים את עצמם. אני מניח שאת לא חיה כאן לגמרי לבדך?"

הילדה שילבה את ידיה על חזה. "לא", אמרה בכעס. "אמא שלי חיה איתי".

זהו, חשב סלדריאל. "אז… איפה היא בדיוק?"

"בחדר", הילדה החוותה בראשה אל מסדרון בצד הסלון, אבל כשסלדריאל צעד בהתלהבות אל אותו הכיוון הילדה נעמדה מולו והדביקה את ידיה על החזה שלו, כמו מחסום אנושי קטן וטורדני.

"אסור לך להיכנס לשם!"

לסתותיו של סלדריאל התהדקו. "באמת? למה?"

"כי אמא מאוד חולה, והיא נחה עכשיו. אבל אין לך מה לדאוג, היא סומכת עלי בה-כל", אמרה הילדה בחיוך שחשף יותר מידי שיניים רקובות.

סלדריאל גירד את מצחו. "תשמעי, גברת – "

"גָּאיָה".

"תשמעי, גברת גאיה. מדובר פה בתיקון מסובך ויקר, אני חושב שאין ברירה אלא להעיר את אמא שלך ולהסביר לה – "

"תסביר לי! הרגע אמרתי לך שהיא סומכת עלי!"

"אבל לו אמא שלך ידעה מה המחיר -"

"באמת מה המחיר?" שאלה הילדה בסקרנות.

סלדריאל מצמץ. איך סיבך את עצמו כך? הוא הרי לא הבין דבר בכסף אנושי ובתמחור של תיקון כזה. בתדרוך שקיבל הדברים לא היו אמורים להתגלגל לידי שיחה שכזאת. טוב, בתדריך לא הופיעה ילדה מעצבנת ושתלטנית. הזעם פעפע בו שוב. הוא ניסה לחשוב… מה ייחשב עבור בני האדם סכום יקר?

"זה… עניין של מיליונים", הוא זרק כלפיה וקיווה לטוב.

פיה של הילדה נפער בתדהמה. "מיליוני שקלים? 'תה רציני? אפילו אם תחליף את כל הבית בשביל לתקן ת'שקע, זה לא יעלה מיליוני שקלים!"

לעזאזל. "זה פשוט… כל הלוח מקולקל, וחוטי החשמל הרוסים לחלוטין. ממש סכנת נפשות. זה בהחלט תיקון רציני וזה השכר שאני דורש", הוא חרץ.

הילדה פלטה נחרה שבין צחוק לזלזול. "טוב, תודה שקפצת, אדון חשמלאי. 'תה יודע איפה הדלת".

גוש של עופרת התיישב בבטנו של סלדריאל. לא, זה לא יכול להיות, הוא לא ייצא מכאן בלי נשמתה של המיועדת! איך יסתכל בפניו של אוליאל? הוא כמעט ראה בעיני רוחו איך אריאלה תצחק עליו… ומה אם, ומה אם הפעם יורידו אותו בדרגה ויעניקו לה את המשרה שלו?! לא, הוא לעולם לא ירשה זאת.

הסלון המבולגן הסתחרר מול עיניו. הוא הביט בפניה הנחושות של הילדה השטנית, שעמדה בדרכו לכל מה שרצה. התחשק לו לסלק אותה מדרכו בבעיטה, כאילו הייתה חתולת רחוב. והיא באמת נראתה כמו אחת, בגופה הצנום ובתלתליה המבולגנים. כמעט ללא שליטה עלה לנגד עיניו אותו הילד, הילד שסלדריאל היה אמור לחטוף את נשמתו. גם הוא היה קטן כל כך, רזה וחיוור… ובכל זאת, כשהגיע הרגע לחטוף את נשמתו, ידיו קפאו. אך בניגוד למה שחשבו הממונים עליו, הוא לא התאבן בגלל הילד. שכן הוא היה כחוש וחלש, וסלדריאל ידע שסופו חייב לבוא.

הכל קרה בגלל האמא.

הוא ראה אותה רגע לפני שנכנס לחדרו של הילד בבית החולים, לבוש בגוף אנושי ומתחזה לרופא מומחה. היא הייתה כל כך צעירה ויפה… כמה דאגה לבנה החולה. איך שרה לו, וליטפה את שערותיו. כשביקש ממנה לצאת ולהשאיר אותו לבד עם בנה, בקושי הצליחה לעזוב. לו היה יכול לספר לה, שאין מה לדאוג – שהנשמה לא אובדת, אלא רק נודדת לגוף אחר, אולי הייתה בכך נחמה מסוימת עבורה. אולי הייתה שמחה עבור בנה, שיזכה לחיות מחדש בגוף צעיר ובריא. אבל בני האנוש כל כך בורים, ויודעים כה מעט על המוות, ועל מה שמתרחש כשהנשמה נודדת מהגוף. הוא לא הצליח לשאת את המחשבה על הכאב שייגרם לה, הצער שירסק אותה לרסיסים. ועד שהצליח לנשום ולייצב את ידיו, אחת האחיות נכנסה לחדר, והוא נאלץ לעזוב, מלא כלימה, אחרי שנכשל במשימה שהוטלה עליו.

אבל פתאום סלדריאל הבין מה עליו לעשות.

זה היה רעיון נועז, אפילו מהפכני. על מי הוא עובד? זה היה רעיון נואש, אבל הוא ידע טוב מאוד שאין לו שום דרך אחרת. הרי אסור באיסור חמור לספר לאנושיים על נדידת נשמות. אי הידיעה היא הקללה שלהם, עוד מגן העדן. אם אוליאל ישמע על כך… אבל מי יגלה לו? אין ברירה אחרת. הוא לא יוכל להראות את פניו בעולם העליון, אם ישוב כשבית הנשמה של המיועדת ריק. ואם יספר לילדה, מה יקרה בסך הכל? לו רק יצליח לשכנע אותה, שזהו הדבר הטוב ביותר עבור אמא שלה…

"רגע", הוא אמר לילדה, שליוותה אותו אל הדלת.

"נו מה? התחרטת, אדון חשמלאי? 'תה רוצה לתקן ת'שקע במחיר קצת יותר נורמלי?"

"לא", סלדריאל נאנח, "אני רוצה לספר לך משהו, גברת גאיה. משהו שיפתיע אותך מאוד".

"נו מה?"

הוא זקף את סנטרו. "אני בכלל לא חשמלאי. למעשה, אני כלל לא אנושי. שמי סלדריאל, ואני מלאך".

הילדה מצמצה. "אתה מה?!"

"מלאך".

פניה של הילדה התעוותו. "שטויות, אין דבר כזה בכלל. רק תינוקות מאמינים במלאכים".

סלדריאל זקף את כתפיו. "ודאי שיש דבר כזה. אני מלאך חבלה, והתפקיד שלי הוא לחטוף נשמות שהאלוהות החליטה שהגיעה זמנן לנדוד לגוף אחר. ההתמחות שלי היא נשמות של חולים במחלות סופניות. למעשה, התפקיד שלי הוא לשחרר אותן מהסבל שלהן, ולאפשר להן לקבל חיים חדשים בגוף חדש בריא ונוצץ". הוא קרץ לה בהתלהבות.

הילדה בחנה אותו ועיקמה את אפה. "'תה לא נראה כמו מלאך, עם הקרחת וכל זה".

סלדריאל צחקק. "אה, זה לא הגוף שלי. סתם משהו שאני לובש לצרכי עבודה. הוא באמת לא נוח במיוחד".

"ואיך 'תה נראה בלעדיו? כמו ילד שמן עם כנפיים?"

סלדריאל צחקק. "כמובן שלא, אני חסר גוף. זהו ההבדל המהותי בין מלאכים לבני אדם – לנו יש נשמה בלבד, והייחוד שלה הוא בכך שהיא חופשיה מהתלות בגוף. אנחנו משתמשים בגוף רק במידת הצורך".

"מה 'תה אומר".

"כן", אמר סלדריאל בהתלהבות, "בדיוק כך".

עיניה של הילדה התרוצצו לכאן ולשם. "אוקי, אז נגיד ש'תה מלאך כמו שת'ה אומר. מה יש לך לעשות בבית שלי?"

סלדריאל חייך חיוך רחב. "עוד לא הבנת? באתי לכאן כדי לשדרג את הנשמה של אמא שלך. נהדר, לא? אז אולי תואילי בטובך להראות לי את החדר שלה סוף סוף?"

במהירות מסחררת, הילדה שלפה חפץ קטן מתוך כיס במכנסיה הגדולות למידתה, התנפלה על סלדריאל המבוהל ומיקמה את החפץ כסנטימטר מול אפו, כאילו היה אקדח טעון בזרועותיה הדקיקות.

"מה לעזאזל!" הוא פלט.

"אני לא יודעת מי אתה, מה שבטוח 'תה משוגע על כל הראש! תעוף מהבית שלי, לפני שאשפריץ עליך את כל גז הפלפל הזה!"

לסלדריאל לא היה מושג מהו גז פלפל ומהן השפעותיו על הגוף האנושי, אבל לא ממש התחשק לו לגלות. הוא הרים את ידיו בכניעה.

"אני לא משקר לך, אני מבטיח! ואני יכול אפילו להוכיח לך את מה שאמרתי!"

הילדה לא נעה, ורק הידקה את אחיזתה במיכל הקטן. "נו, יא קוקו. בוא נראה אותך".

סלדריאל נרתע אחורנית. "תביאי את תיק הגב שנמצא בפינת החדר, ותראי בעצמך. רק בזהירות, בתי הנשמות מתנפצים בקלות, ואסור בשום אופן שדבר כזה יקרה".

"בתי נשמות?" הילדה מלמלה. אחיזתה במיכל הקטן והמאיים התרופפה מעט. "אל תזוז", היא סיננה, והלכה לאט אל עבר התיק, בעודה מכוונת אליו את הגז באיום.

"בזהירות עם זה!" הוא קרא.

היא הרימה את התיק ביד אחת, והמשיכה לכוון אליו את הגז בידה האחרת.

"תניחי את התיק בינינו, ואראה לך".

הילדה הניחה את התיק ברכות זהירה על הרצפה. סלדריאל התיק את מבטו מגז הפלפל, פתח את השרוך של תיק הגב ושלף מתוכו אחד מבתי הנשמות שאיכלס לאחרונה. הוא הניח אותו בידו וקירב אותו אל פניה.

"אימא'לה", סיננה הילדה, כשבוהק הנשמה שזהרה בבית הנשמה העגול והשקוף השתקף בעיניה החומות. "'תה רוצה להגיד לי… "

"כן, זו נשמה בפנים".

עיניה של הילדה נפערו. "ומה יקרה אם… כדור הזכוכית הקטן הזה יישבר?"

סלדריאל נרעד. "לא, אסור שדבר כזה יתרחש! בתי נשמות רשאים להיפתח רק בצורה מבוקרת במחלקת גלגול נשמות. אחרת… את מבינה, הנשמה רעבה לבית. היא תתלבש על הגוף הראשון שיקרה בדרכה, ומהנשמה שאיכלסה אותו לא יישאר זכר". צמרמורת עברה בגבו. מידי פעם חבריו למחלקה לחששו על תאונות איומות שקרו במחלקת גלגול נשמות. הוא עצם את עיניו וניער את ראשו – יש דברים שעדיף לא לחשוב עליהם.

במשך כמה שניות, עיניה של הילדה היו מרותקות אל הנשמה שרקדה בתוך בית הנשמה, מתפתלת ומסתחררת כמו להבה, מתרסקת על הזכוכית בזעם ונחסמת, כמעט מתחננת לצאת.

"נשמה של מה זה?" הילדה שאלה בסקרנות.

"חתול, ואחד גרגרן במיוחד", סלדריאל נחר בבוז. "הוא גר במרכז העיר, ואכל משאריות של חמש מסעדות לפחות. כשהגעתי אליו הוא כבר היה כל כך מפוטם, עד שבקושי הצליח לזוז. כן כן, בהחלט הגיע זמנה של הנשמה הזו לנדוד הלאה ולמצוא לעצמה גוף של חתול צעיר וגמיש".

סלדריאל הכניס את בית הנשמה בעדינות אל תוך התיק. עיניה של הילדה ננעצו בו כמו שני ברקים.

"באת לקחת את אמא שלי", היא לחשה.

"לא", הוא אמר. "באתי לגאול את הנשמה שלה".

"אההההה!!!!!" צרח סלדריאל כשהחומר ניתז מתוך המיכל הקטן, סימא את עיניו, חדר לגרונו, וצרב את אפו. "אהההה!!!! " הוא שפשף את עיניו בקדחתנות, ירק והשתעל והתעטש.

"אני בחיים לא אתן לך את אמא שלי!" צרחה הילדה והחלה לבעוט בו בחוזקה, ולשרוט אותו בציפורניה. "עוף מכאן, חת'כת גנב נשמות אכזרי שכמוך!"

"לעזאזל איתך, ילדה מטומטמת!" קרא סלדריאל, בעודו מנסה לחמוק מהבעיטות והשריטות, "את לא מבינה כלום! לא יאומן, אתם בני האדם יצורים כל כך אנוכיים! במקום לחשוב על אמא שלך, את חושבת רק על עצמך!"

הבעיטות פסקו. סלדריאל ניסה לפקוח את עיניו השורפות וראה במטושטש את הילדה נועצת בו מבט מבולבל. "רק על עצמי? לֶמָּה 'תה מתכוון?"

סלדריאל מצמץ בכאב. "אני מתכוון שאם באמת היית חושבת עליה, היית מבינה בדיוק כמוני שמה שאני עומד לעשות לה הוא חסד. הרי אמא שלך סובלת כבר זמן רב, חולה וחלשה וכאובה. כל יום, כל שעה וכל רגע הם עוד מנות של עינוי ארוך ומייגע. האם לא מגיע לה להתגלגל לגוף אחר, בריא וחזק, שבו תוכל להנות מהחיים? אבל כמו כל קרובי המשפחה של המיועדים למות, את לא מסוגלת לראות זאת. וכמו כולם את רק עסוקה בכאב שלך, וחושבת כמה את תתגעגעי אליה, ואיך את תסתדרי בלעדיה. כמה אנוכי מצידך!"

הילדה השתתקה, ונעצה את מבטה בנעליה. פניה כוסו במסך השחור של תלתליה.

"אולי 'תה צודק", פלטה לבסוף.

סלדריאל גלגל את עיניו השורפות. "גבירתי הקטנה, אני מלאך. מובן שאני צודק".

הילדה סלסלה תלתל אחד סביב אצבעה. "ו'תה בטוח שהיא… נו, איך אמרת את זה? תתגלגל לגוף צעיר ובריא?"

"כמובן", שיקר סלדריאל. לא הייתה לו כל דרך לדעת זאת. הוא היה חטפן נשמות, ולמחלקת גלגולי נשמות לא היה שום קשר למחלקה שלו. לא הייתה לו כל השפעה על הגוף שאליו הנשמה תנדוד.

גופה של הילדה רפה, כאילו הפכה לערימת סמרטוטים אנושית. "אני רוצה שלאמא יהיה טוב, באמת. אבל אנ'לא רוצה להישאר כאן לבד", היא לחשה, ושפתיה רעדו. "מי… מי ידאג לי אם היא כבר לא תהיה איתי? היא, היא כבר לא תשיר לי שיר ערש לפני השינה? מי… מי יעזור לי כשאהיה עצובה אם היא…" הילדה השתתקה, וגופה הקטן והכחוש רעד. היא חיבקה את עצמה, ולחשה כך שבקושי הצליח לשמוע – "אולי אני באמת ילדה אנוכית?"

סלדריאל חש איך כל הנחישות נוזלת ממנו. הוא בלע את רוקו, התקרב בהיסוס אל הילדה הקטנה, והניח יד מנחמת על כתפה. העצב שלה נגע לליבו, אבל הוא לא איפשר לרחמיו לערער אותו. יותר מידי היה מונח על כף המאזניים. והוא ידע שהוא קרוב, שהוא תיכף יצליח לשכנע אותה.

"אני יודע, זה כואב", הוא ליטף את שערותיה, בזמן שהדמעות טפטפו מעיניה ואפה הקטן זלג. "אבל אני מבטיח לך, צ'יק צ'ק – ואת מתגברת על זה. אני בטוח שתמצאי מישהו שידאג לך. והאמיני לי, לאמא שלך יהיו חיים טובים יותר בלעדייך".

הילדה נעצה בו מבט רטוב ומבולבל מבעד לתלתליה. "רגע, מה אמרת?"

סלדריאל פלט צחוק מזויף. "אתם בני האדם אולי יצורים רגשניים, אבל גם די סתגלניים. האמיני לי, שנה שנתיים, וכל העצב יחלוף. תפגשי אנשים אחרים, אולי איזה בחור נחמד – ואמא שלך תהפוך לזיכרון ישן וכואב, לא יותר מזה. וביחס לאמא שלך ודאי שאין מה לדאוג. היא הרי עדיין תקועה בגלגול הזה רק בגללך".

"מה? על מה 'תה מדבר?"

"את מבינה, אילו לא הייתה דואגת לך, המחלה הייתה סוחטת את החיים ממנה כבר מזמן. אבל היא חשה אחריות כלפייך – ילדה קטנה ותלותית שכובלת אותה לגלגול הזה. היא ממשיכה לסבול רק בשבילך, אל תעמידי פנים שלא ידעת זאת. אפשרי לי לשחרר אותה – והאמיני לי, היא תהיה מאושרת לנדוד לגוף אחר".

הבכי נפסק. גבותיה של הילדה התרוממו. "סובלת רק בשבילי… 'תה באמת חושב ככה?"

סלדריאל נשך את שפתו והנהן. זה לא היה נעים במיוחד, אבל מה אפשר לעשות? ילדים מתאוששים במהירות, אמר לעצמו.

הילדה ניגבה את אפה בשרוול ולא הסיטה את מבטה מסלדריאל. הוא השתדל לא לעקם את אפו בסלידה. היא נשמה נשימה עמוקה ואיטית.

"בסדר, אני… אני אתן לך… אני אתן לה ללכת. רק… תן לי רגע להיפרד ממנה", היא לחשה בראש מורכן.

ניצוץ של התרגשות נדלק בבית החזה של סלדריאל. על אף הכל, הוא עשה זאת – הנשמה שלו!

הילדה הפנתה אליו את גבה, פסעה כמה צעדים לכיוון החדר, ואז הסתובבה אליו. הוא הופתע – העצב נמוג מפניה. התלתלים הסתלסלו סביב ראשה כהילה שחורה ומאיימת. בחיוך אכזרי, היא שלפה באיטיות חפץ נוסף מתוך כיס המכנסיים שלה.

נשימתו של סלדריאל נעתקה. בית הנשמה?! אל אלוהים, מתי הספיקה לחטוף אותו מהתיק? השדה הקטנה והזדונית הזאת!

סלדיראל פסע לכיוונה בצעד זהיר. "גברת גאיה, את לא מבינה עד כמה זה מסוכן. פשוט, התקדמי אלי לאט, והניחי את בית הנשמה בעדינות ב- "

הילדה הניפה את בית הנשמה מעל ראשה כאילו היה כדור משחק. "בשביל אמא שלי!" היא צרחה, וזרקה אותו בכוח למרגלותיו של סלדיראל. בית הנשמה התנפץ בקולניות על הרצפה, ורסיסים התפזרו לכל עבר.

קול תרועה נשמע, כאילו להקת זאבים החלה ליילל בו זמנית אל אורו של הירח. לסלדריאל היה נדמה שהבית מתחיל לרעוד. הוא הביט בבעתה בנשמה המשוחררת, שהלכה והתפשטה במהירות מסחררת, בערה וזהרה, מאירה את כל הבית העלוב באור יקרות. כעת, לאורה של הנשמה המשוחררת, הצליח לראות שהחולצה של הילדה הארורה מוכתמת, שהטפט על הקיר בסלון עטור פרחים חומים כעורים, ושמקק מעוך שרוע הפוך בין נעליו. רק אז הבין מדוע ניפצה הילדה את בית הנשמה לרגליו, ומה עתיד לקרות. אימה נוראית התנפלה עליו בניבים וציפורניים שלופות. הוא כשל ומעד לכיוון הדלת, אבל גופו האנושי היה איטי ומגושם. זה היה מאוחר מידי.

"לאאאא!" הוא צרח כשהנשמה הסתערה עליו, מכלה, מאיינת, חודרת לאפו, לעיניו, לפיו, "לאאאא!!!" הוא צרח כשהבין שהילדה הערימה עליו, שלא יהיה שום קידום, ושהדאגות שלו כרגע גדולות הרבה יותר. לאאאא!! הוא רצה לצעוק כשהתודעה שלו התערבבה בתוכו, כשהמחשבות שלו הפכו בוציות וסמיכות. הוא לא זכר מה אבד לו, מה גרם לו לחוש אימה שכזאת, אבל הפחד סימר את שערותיו, חידד את חושיו, ייבש את לשונו, וכל שהצליח לומר היה – "ממממיאו".

כשהנשמה נבלעה לגמרי בגוף שלבש המלאך, גאיה התקרבה אליו בהססנות. איזה בלגן נוראי, חשבה לעצמה. המלאך הופיע בבית שלה בגוף אנושי, וכעת הגוף האנושי נשאר, אבל המלאך איננו. רק חתול בגוף אדם. ואוו, זה באמת מסובך, מזל שזה עבד לה. ראשה החל לכאוב.

טוב, תמיד רציתי חתול. אז מה אם אין לו זנב ופרווה רכה, אמרה לעצמה. היא הלכה אל המטבח ושבה עם קערת חלב. "הנה, אולי עכשיו 'תה תלמד משהו על ההנאות הקטנות של החיים", אמרה לו. היצור התקדם על ארבע אל קערת החלב, והחל ללגום ממנה ברעבתנות בעזרת לשונו הארוכה. חלב ניתז על הרצפה ועל הסרבל האדום שלבש.

"טעים, נכון?" גאיה צחקקה. "'תה באמת יותר נחמד בתור חתול. מה חשבת לעצמך, מלאך טיפש? שאתן לך לקחת את אמא שלי? מה אמרת לי, שיותר טוב לה בלעדי? שאתגבר עליה צ'יק צ'ק? אנ'לא מאמינה שכמעט השתכנעתי ממך. כן, זה נכון שאמא סובלת. אבל 'תה לא יודע שתמיד כשאנחנו שוכבות במיטה, היא אומרת לי שהחיבוקים שלי מרפאים אותה מהכאב. ו'תה לא שמעת אותה אומרת לי, שכל רגע שאנחנו ביחד שווה לה את ה-כל. אז אני יודעת שהיא רוצה לחיות. לא בשבילי, בשבילנו! אהבה היא הסיבה הכי טובה בעולם להישאר בחיים".

היצור יילל במחאה. גאיה גיחכה וגירדה מאחורי אוזנו. "כן, 'תה אולי חכם, אבל רואים ש'תה לא מבין כלום באהבה. אל תדאג, מעכשיו תגור אצלנו, ואמא ואני נלמד אותך דבר או שניים".

החתול המגודל גרגר, וחיכך את ראשו הקירח ברגלה של גאיה, כמעט גורם לה למעוד.

"גאיוש", נשמע קול צרוד מהחדר. "הכל בסדר? מה פשר כל הרעש הזה?"

"הכל בסדר, אמא. אני כבר באה", היא צעקה בחזרה, נעצה במלאך לשעבר מבט אחרון של ניצחון, ורצה אל החדר.