נדודי שינה
הפעם זה התחיל אחרת.
דפיקות חזקות הלמו בראשי והעירו אותי משינה חסרת חלומות. התיישבתי והבטתי בחדר דרך עיניים מטושטשות. הקירות הלבנים בהו בי בחזרה באטימות. החדר היה ריק, ללא חפצים או עיטורים מלבד המיטה בה ישנתי והכיסא שלידה, שהיו לבנים אף הם. הכיסא היה ריק.
ריק.
איפה הוא?
קמתי במהירות, מועדת על כיסוי השמיכה, מביטה סביבי בפראות. החדר עדיין היה ריק.
יכולתי להרגיש את קצב פעימות הלב שלי מאיץ, לפתע החדר הקטן הרגיש קטן מדי. אבל לא היה לי זמן להרהר בדבר – הדפיקות שהעירו אותי נשמעו שוב, מגיעות מכיוון הדלת.
זה לא יכול להיות טוב.
הדפיקות התחזקו בזמן שניגשתי לדלת, נשמעות אלימות יותר, לא מעודדות אותי לפתוח אותה. התקרבתי עד לקצה החדר, נעצרת רק לרגע כדי להביט בעינית. בחוץ הכל היה חשוך.
היססתי, אבל המחשבה להישאר בחדר הקטן לבדי רק עם הדפיקות לארח לי חברה עוררה בי תחושה של בחילה. הנחתי את ידי על ידית הדלת, לקחתי נשימה עמוקה, ופתחתי אותה לרווחה.
זה היה כאילו מישהו הדליק את האור.
שטף של צבע וחום הקיף אותי ומילא את החדר הלבן באור, כמו מפיח בו חיים. על רקע מערבולת הרב-גוניות הזו עמדה דמות מוכרת, ידה עדיין מורמת כמתעקשת לדפוק על דלת שכבר לא הייתה שם.
הוא לבש גלימה ארוכה, בגוון לבן בוהק – שלא כמו החדר לא הושפע מבליל הצבעים – אלא עמד בניגוד מסנוור לסביבתו. הוא היה לבן כולו, מכף רגל ועד ראש, אותו גוון של לבן בוהק של גלימתו, אותה עטה על עצמו באופן הדוק כזה כך שהיה קשה לומר היכן הגלימה מתחילה וגופו נגמר.
הייתי רגילה להתעורר ולראות אותו יושב לצידי בחדר הלבן, מביט בי בחמימות. כך שלקח לי רגע לזהות אותו עומד מחוץ לחדר במרכז האור.
"חלום…?" אמרתי, לא מאמינה. "מה אתה עושה – איפה היית?"
הוא צעד קדימה ותפס בידי. "אנחנו חייבים ללכת מכאן".
"מה? למה שאנחנו -?"
"הוא מצא אותנו, אנחנו לא יכולים להישאר פה". הפנים של חלום שידרו חרדה, בעתה כמעט. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. "אנחנו חייבים לברוח לפני שהוא יגיע לכאן".
הוא גרר אותי אחריו מחוץ לחדר, מושך אותי לעבר העולם שכולו צבע ואור. ניסיתי להתעשת. "חלום – מי… מי בדיוק רודף אחרינו?"
הוא נעצר. לרגע חשבתי שהוא מתכוון להסביר, אלא שמבטו התמקד מאחורי – בחדר, שאת דלתו הותרנו פתוחה. בקושי הספקתי להעיף מבט לאחור, לפני שהוא משך אותי קדימה אחריו. אבל לחלקיק שנייה הספקתי לראות את החדר שהיה לבן, הצבע אוזל ממנו, נדחק אל מחוץ למסגרת הדלת על ידי פסים שחורים של אפלה.
"סיוט". אמר חלום, מגביר את קצב הליכתו ומאלץ אותי למהר בעקבותיו. "סיוט רודף אחרינו. אנחנו חייבים למהר".
חלום לא האט את הקצב, אף לא לרגע.
הוא הוביל אותנו דרך כל המקומות המוכרים ומעבר אליהם. ירדנו במורד משעול הפנטזיות, עברנו בשדה התודעה, דרך אולם ההרמוניה חלום התלבט האם לעבור, אלא שלבסוף החליט לבצע קיצור דרך, וכך המשכנו הלאה ומטה אל הלא נודע. בזמנים כתיקונים, לא היינו פשוט עוברים במקומות האלו כרוח סערה, אלא היינו מטיילים דרכם בניחותא, נעצרים מידי פעם להנות מפלא זה או אחר.
בכל יום הייתי מתעוררת בחדר הקטן והלבן, חלום ממתין לי בהתרגשות של ילד המחכה לקבל ממתק. ביחד היינו פותחים את הדלת ויוצאים לסייר ברחבי עולם החלומות. הייתה לנו מפה שהכילה את כל המקומות שבהם כבר ביקרנו, מקומות אותם התכוונו לבקר, וגם כמה חלקים ריקים אותם קיוונו למלא עם הזמן.
היו מקומות שהעדפנו יותר מהאחרים ולכן תמיד חזרנו אליהם – גבעת המשאלות לדוגמא הייתה המקום האהוב עליי; הגבעה נראתה כמו המקום שאליו כל הצבעים שבעולם הנדודים התנזקו, והיא הייתה משנה את צבעה בכל פעם שמי שעמד בראשה הביעה משאלה. חלום אמר לי שמספרים שאם הגבעה משנה את צבעה ללבן בוהק, סימן שהמשאלה עומדת להתגשם, אם כי לא בדיוק האמנתי לאמרה הזו. לא משנה כמה פעמים ניסיתי, הגבעה מעולם לא השתנתה ללבן. ואולי זה בכלל היה בגלל שהמשאלות שלי לא היו אמיתיות. לא באמת היה משהו שרציתי לבקש.
כל מה שהייתי צריכה כבר היה ברשותי.
בכל יום היינו מטיילים בעולם החלומות עד שהצבעים היו מתחילים להאפיר ולדעוך, העיניים שלי מתחילות להיעצם; אז חלום היה מוביל אותנו בחזרה לחדר הלבן, שם הוא היה מאחל לי שינה נעימה ומתיישב על הכיסא שליד המיטה, ממתין כבר ליום שיבוא למחרת.
כל יום התחיל כך, כל יום נגמר כך.
עד היום.
חלום אפילו לא הביט לעברי בזמן שנגררתי אחריו. הרגשתי כמו בלון הקשור לחוט סביב מפרק כף ידו.
"רגע, חלום – " אלף שאלות הסתחררו בראשי, אבל מתוכן בחרתי את השתיים שנראו לי החשובות ביותר כרגע. "מי זה סיוט? למה הוא רודף אחרינו?"
"הוא לא רודף אחרינו, הוא רודף אחרייך. הוא מחפש אותך". השיב חלום, עדיין מבלי להפנות את ראשו אליי. היה משהו תזזיתי, כמעט מוטרף באופן שבו הוא זז, שונה מאוד מהאופן שבו הוא נע בדרך כלל – בתנועות ארוכות שהיו יותר החלקה מאשר הליכה. עכשיו הוא בהחלט לא החליק; הרגליים שלו היכו בקרקע בחוזקה, מהדהדות בכל צעד, בעוד הם ממשיכים לרדת, מטה ומטה.
"למה?" שאלתי, וחלק מהתסכול שהרגשתי זלג לקולי. "אבל למה הוא מחפש אותי? חלום, אתה חייב להסביר לי – מה קורה כאן?"
הוא הסתובב בשביל להביט בי. הפנים שלו לא בדיוק היו פנים – או לפחות לא פנים שיכולתי לזכור – אבל למדתי להכיר אותו טוב מספיק בשביל להבין בדרך כלל איזה רגש עבר בהן.
"סיוט הוא אחד מאדוני עולם הנדודים", הוא אמר בקול שקט. "הוא ישות מסוכנת ובוגדנית שבדרך כלל שומרת על מרחק מאחרים, אבל עכשיו הוא החליט לחרוג ממנהגו. והוא מחפש אותך כי הוא חושב שאת לא שייכת לעולם הנדודים"
הראש שלי הסתחרר קלות. "לא שייכת – למה הכוונה?"
"לדעתו אין לך שום חלק בעולם הזה, שאת לא צריכה – שאת לא ראויה – לשכון בו". הכעס היה ברור בקולו של חלום. הוא כמעט ירק את המילים. "הוא רוצה לסלק אותך מכאן, אבל אל תדאגי", הנימה שלו התרככה. "יש לי תוכנית. אנחנו לא ניתן לו לתפוס אותנו".
"טוב, אבל אה… מה בדיוק הוא מתכוון לעשות, אם הוא כן? יתפוס אותנו, זאת אומרת…"
"אני לא מתכוון להישאר בסביבה מספיק זמן בשביל לגלות", אמר חלום בטון קודר.
חלום המשיך להוביל, והדרך המשיכה להשתפל עמוק יותר אל תוך עולם החלומות, אל מקומות בהם מעולם לא ביקרנו יחד. הצבעים כאן היו בוהקים יותר, עומדים בניגודיות חדה אחד לשני. כעת ירדנו במורד גרם מדרגות עץ רעועות, האוויר נעשה דחוס ולח ככל שהעפלנו מטה, מתחתינו עולה אור ירקרק עמום. חלום האט את צעדיו – לא הייתי בטוחה האם מכיוון שחשש מנפילה, או שהתקרבנו ליעדנו.
"חלום?"
"הממ?"
"אמרת שיש לך תוכנית, נכון? אז לאן אנחנו הולכים…?"
"לבקר ידידה ותיקה שלי", אמר חלום. הקול שלו נישא באוויר באורח מוזר, כאילו היו במערה וקולו הדהד וחזר מקירות האבן. "היא יכולה לעזור לנו לשטות בסיוט… או, הינה היעד שלנו".
עקבתי אחר מבטו, וכמעט מעדתי אל התהום. גרם המדרגות נגמר באופן פתאומי, משאיר אותנו תלויים באוויר כאשר מתחתינו נפרשה…
"ביצת ההזיות", אמר חלום בקולו המהדהד, המשונה.
הביצה הייתה עצומה, מתפשטת לרוחב כזה שגם ממבט ממעל לא יכולנו לראות את כולה. קילומטרים על גבי קילומטרים של מים עכורים, קני סוף ומשטחי סחף מוארים על ידי כדורי אור עמומים ששייטו אנה ואנה בערפל מעל לפני הביצה, מעניקים לה את הזוהר הירקרק.
יכולתי לצפות בפלא הזה עוד זמן מה, אלא שלפתע חלום קפץ ממקומו בהפתעה, מטלטל את המדרגות התלויות, וכמעט מפיל את שנינו למים. הסתובבתי לאחור ומייד הבחנתי במה שהבהיל את חלום. קנוקנות של חשכה התלפפו סביב מדרגות העץ מעלינו, משתרגים כלפי מטה. לכיווננו.
"סיוט מתקרב". מלמל חלום. "אבל איפה זה…?" הוא סרק את הביצה במבטו, תר אחר משהו.
"הינה, שם!" הוא הצביע אל עבר בקתת עץ ישירות מתחתינו שהייתי כמעט משוכנעת שלא הייתה שם לפני רגע. "שאספור, ונקפוץ?".
אבל לא היה זמן לספור. הקנוקנות השחורות ליפפו כעת את כל החלק העליון של המדרגות, מתקרבות אלינו במהירות מסוכנת. מרחוק יכולתי לשמוע כמו צליל לחישה, או משק כנפיים, הולך וקרב.
תפסתי את זרועו של חלום בחוזקה, עוצמת את עיני, חום ידו מפיח בי תחושה מוכרת של חוזק. וכך קפצנו ביחד קפצנו אל הביצה, משאירים מאחורינו את האפלה סוגרת את קצותיה על פיסת העץ האחרונה.
אפילו לא חשתי בנחיתה. פקחתי את עיני.
מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה לצד חלום במקום שלא היה יכול להיות אלא פנים הבקתה שאליה קפצנו. מבפנים היא נראתה גדולה יותר מהמצופה, ומוזרה יותר. חלונות היו קבועים במקומות לא סבירים כגון הרצפה, התקרה, והמרווח הצר שבין מראה גדולה לארון כלים. חלק גדול מהחלונות היו אטומים לגמרי, בעוד שחלקים אחרים בקיר נראו ערטילאיים עד כדי שקופים כזכוכית מלוטשת.
גם הזוויות שבהן נבנו הקירות היו משונות עד כמעט בלתי אפשריות. בנקודות מסוימות התקרה והרצפה פחות או יותר השיקו אחת לשנייה, באחרות הן היו כל כך מרוחקות זו מזו עד שבקושי ניתן היה לראותן.
הראש שלי הסתחרר.
עצמתי את עיני, וכמו כנותנים לעיניים זמן להסתגל למעבר בין חושך לאור, פקחתי אותן באיטיות מנסה לא להתמקד בסביבתי יותר מידי.
לידי, חלום התרומם ומשך גם אותי לעמידה. הוא פסע קדימה מושיט את ידו אל דמות שלא הבחנתי בנוכחותה עד שחלום דיבר אליה בקול שטוף הקלה.
"תעתוע – תודה לך, הצלת אותנו".
מרגע ששמתי לב אליה, לא יכולתי אלא לתהות איך חמקה מתשומת ליבי קודם לכן.
הדמות הייתה גבוהה ודקה, לבושה גלישה סגולה ששוליה דהויים ופרומים. בדומה לחלום, הגלימה שלה התמזגה עם עורה באורח מבלבל. כשנעה הגלימה התהדקה סביב גופה, הופכת ערטילאית, גורמת לתעתוע להראות כריצוד אוויר חם מעל אש מדורה.
אבל מה שבאמת גרם לי לתהות איך לא הבחנתי בה קודם היה העובדה שתעתוע עמדה במרכז החדר. עכשיו, אין הכוונה לכך שהיא מיקמה את עצמה בדיוק במרכז הבקתה. זה היה יותר כאילו היא עצמה הייתה מרכז הבקתה; להיכן שנעה סביבתה נעה איתה, ממקמת אותה תמיד בטבורה, כמו שמש הנעה בחלל, נוכחותה מושכת בעקבותיה את מערכת הכוכבים.
המראה היה משונה מדי, יותר מדי… לא יציב. הבטן שלי התהפכה בקרבי. באופן אוטומטי הסטתי את מבטי אל הנקודה היחידה שנשארה קבועה בחדר.
חלום.
"לא לאורך זמן, חלום". אמרה תעתוע, מזווית עיני ראיתי אותה מחליקה לקראתנו באופן שדמה כמעט לריחוף. "אפילו אני לא יכולה למנוע מסיוט להגיע לכאן בסופו של דבר".
"אבל את יכולה לעכב אותו?" אמר חלום בדחיפות. "לעכב אותו מספיק זמן בשבילנו?"
"אנחנו נראה לגבי זה…" הקול של תעתוע הדהד בדומה לקולו של חלום כשעמדנו על מדרגות העץ. היא הפנתה את ראשה לעברי. "מי הבאת איתך?"
חלום העיף בי מבט חטוף לפני שהשיב, "זו החברה שלי שסיפרתי לך עליה".
תעתוע המשיכה לבחון אותי. התגברתי על תחושת הבחילה שלי והשרתי אליה מבט. במקום שבו היו אמורות להיות פניה, הייתה מערבולת משתנה של צבע, אבל למרות זאת איכשהו תעתוע עוררה בי את התחושה שהיא מביטה ישירות לתוך עיני.
"כן", היא אמרה לבסוף, מסיטה את מבטה ממני. "סיפרת לי עליה… אתה רוצה להחביא אותה, להחביא את שניכם מסיוט? לכן באתם אליי?"
חלום הנהן במרץ.
"ניסיון נואל", אמרה תעתוע בטון רך. "סיוט הוא אחד מאדוני עולם הנדודים, מה שהופך אותו לחלק ממארג העולם. הוא החשיכה המסתננת לכל עירות, לכל שינה. בכל מקום בו יש אור, מופיע גם צל – כך הוא מודע לכל דבר אשר מתרחש ברחבי ממלכתו. אם הוא החליט לחפש אותה, אין ספק שהוא ימצא אתכם בסופו של דבר. אני חושבת שלא תהיה לך ברירה אלא לוותר עליה, חלום".
האופן ההחלטי והשקול שבו דיברה העביר בי צמרמורת. העברתי את מבטי אל חלום. הגוף שלו נדרך, גוון הלבן של עורו בוהק בהצהרה. הוא לא נראה כמו מי שלא הייתה לו ברירה.
"לא", הוא אמר. "אנחנו יכולים לחמוק ממנו. מישהו ברמתך בוודאי מסוגל – "
"אני לא מסוגלת", אמרה תעתוע בשקט. "אבל אם אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך בנתיב הזה, אם אתה משוכנע בבחירתך – אני יכולה להכווין אותך אל מישהו אחר שאולי יוכל לסייע. בהנחה שתצליחו לשכנע אותו לעזור לכם".
"כן", אמר חלום מייד. "מי זה?"
"מישהו ברמתו של סיוט", אמרה תעתוע. "אני מאמינה שיצא לך להכיר את חיזיון".
חלום דמם. הוא נראה כמי שהתבשר במותו הלא-צפוי של קרוב משפחה אהוב. לבסוף הוא דיבר, בקולו נימה של תחינה. "מישהו אחר בוודאי יכול – "
"לא", פסקה תעתוע. "הוא היחיד שכוחו משתווה לזה של סיוט. הוא היחיד שיכול לעזור לכם".
"ואיך נשכנע אותו לעזור לנו?"
"את זה אני לא יודעת. תצטרך לחשוב על משהו שתוכל להציע לו בתמורה. המחיר שלו לא יהיה זול", תעתוע הנידה בראשה. "עוד לא מאוחר מידי בשביל לפנות לאחור, חלום. אם תמשיך בדרך הזו אתה עלול לאבד יותר ממה שאתה מוכן לתת". היא הושיטה לו את ידה.
חלום לא לקח אותה. במקום זאת הוא שילב את זרועותיו, מרים את ראשו בהתרסה. "איפה אנחנו יכולים למצוא אותו?"
"בהיכל הנבואות", אמרה תעתוע. "אבל אם אתם רוצים לחמוק מסיוט תצטרכו להזדרז. תלכו בכיוון הזה, עד שתגיעו לדלתות האבן. תדפקו עליהן ותגידו את שמותיכם – הדלתות יפתחו לפניכם".
האצבע שלה הפנתה אותנו אל אחד הקירות – לא היה בו כל חלון או דלת, אבל בשלב הזה הבנתי מספיק בשביל להניח שזה לא מה שיעצור אותנו מלעבור דרכו.
חלום בחן את הקיר רגע ארוך, אולי רואה משהו שלא היה ביכולתי לראות. "אני מבין…" הוא אחז בידי, ופנה לכיוונו.
תעתוע הרימה את ידה. "רגע אחד".
בתנועה אחת רחבה היא העבירה את ידה מעל ראשינו. האוויר במקום בו היד שלה עברה רטט, ולרגע התמלאתי בתחושה עזה של חום וקור בו זמנית. דמויות התגבשו מתוך הריק – העתקים חיים שלי ושל חלום. בקושי הספקתי לפלוט קריאת הפתעה לפני שהם רצו ונעלמו מעבר לקיר הנגדי, עוברים דרכו כאילו לא היה שם.
"הסחת דעת", אמרה תעתוע, פונה ללכת. "אם כי היא לא תצליח לשטות בסיוט לאורך זמן. כדאי שתמהרו".
"כן. תודה, תעתוע". אמר חלום, מצמיד את ידו אל חזהו במחווה של ברכה. הוא ואני עוד אחזנו ידיים, הולכים לכיוון הקיר עליו הצביעה תעתוע. כשחלפנו על פני תעתוע, סובבתי את ראשי להביט בפניה המתערבלות בפעם האחרונה. "תודה לך", לחשתי.
תעתוע נעצרה במקומה. היא הטתה את ראשה לעברי, כמתכוונת לומר לי דבר מה, אבל אז נענענה את ראשה והמשיכה ללכת.
חלום הידק את אחיזתו בידי וביחד צעדנו אל תוך הקיר אשר לפתע לא היה יותר מאשר מסך ערפל כבד.
"חלום", אמרתי בשקט, כמעט לוחשת. המנהרה הדוממת שבה צעדנו נראתה לי כמו מקום טוב ללחישות. "מה אתה מתכוון להציע לחיזיון?"
בינתיים האטנו את הקצב. חלום הבחין בכך שבקושי הצלחתי להדביק אותו, והחליט שעדיף שנלך במנהרה לאט יותר – כך יהיה לי זמן להתאושש, וכן לא נגרום להרבה רעש שעשוי למשוך את תשומת ליבו של סיוט. גם ככה, הוא אמר שהמנהרה נמצאת בשטח אחריותה של תעתוע, כך שלא סביר שסיוט יצליח לחדור אליה בקלות.
"אני עוד לא יודע". אמר חלום קצרות, הפנים שלו נסתרות ממני על יד הערפל הכבד ששרר במנהרה. "אני אחשוב על משהו".
העובדה שהוא לא היה בטוח בעצמו הדאיגה אותי, אבל החלטתי לא להתעכב על כך. היה משהו אחר שסיקרן אותי. "אתה מכיר את חיזיון, נכון? לפי מה שתעתוע אמרה".
חלום השמיע קול לא מחייב, שיכול היה להיות 'בערך' או 'מה זה משנה'.
"אתם… לא ידידים?" הנחתי.
הוא נאנח. "לא… אבל פעם היינו, לתקופה קצרה…" הקול שלו עטה נימה של כיסופים."כשרק הכרתי את חיזיון, הוא התעסק עם דברים מעבר למה שאחרים רואים ומרגישים, למעשה הוא עדיין כזה. אז כשראיתי אותו מתעסק עם נבואות והחזיונות שלו, זה ריגש אותי. חשבתי שסוף סוף מצאתי מישהו כמוני. אבל כמובן שזה לא היה ככה…" הקול של חלום דעך לאיטו, מותיר אחריו תחושה של מרירות. "חזיון מאמין שלכל דבר יש זמן, מקום ומשמעות מיוחדת שנקבעו לו מראש. הוא לא מישהו שאפשר לדבר אתו על אפשרויות, על הזדמנויות חוזרות, על אמיתות שונות ממה שהוא מסוגל לראות בחזיונותיו".
חלום הניד בראשו. "לא נשארתי בסביבתו הרבה זמן אחרי שהבנתי את זה. הוא לא היה מישהו שאני יכול לקרוא לו חבר, מישהו שאפשר לחלום אתו… התחלתי לחשוב שאני גם לא אמצא מישהו כזה – אבל אז פגשתי אותך".
למרות שעדיין לא הייתי יכולה לראות הרבה מפניו, הרגשתי תחושה הדומה לזו כשהייתי מתעוררת כל בוקר, חלום מביט בי בחמימות.
"זה למה אנחנו לא הולכים לוותר לסיוט", הוא המשיך בנחישות מחודשת. "הוא – בדומה לחזיון – מקובע מדי במה שהוא חושב שנכון, ומנסה לכפות את החוקים שלו על אחרים".
"אם ככה", אמרתי לאיטי. "למה שנלך לחזיון לעזרה? הוא בוודאי יסרב לעזור לנו".
"או, הוא יעזור", אמר חלום, הפעם בביטחון. "אם רק נמצא משהו שהוא יסכים לקבל בתמורה… הינה, הגענו".
הערפל שבקדמת הדרך התפוגג, חושף לעינינו זוג דלתות אבן עצומות. אלמלא הנחיותה של תעתוע, לא הייתי מנחשת שמדובר בהיכל הנבואה; הדלתות היו חלקות לגמרי, ללא כל עיטור או חקיקה, למעט מקוש עץ כהה שהיה קבוע במרכזן, בדיוק בגובה הנוח להגעה.
נראה שהיה רק דבר אחד שניתן לעשות. הושטתי את ידי אל הדלת.
לפתע ידו של חלום הייתה על ידי, עוצרת אותי. הבטתי בו בתימהון, אבל הוא רק נענע בראשו לשלילה. הוא תפס במקוש ביד אחת ודפק, פעם אחת בודדת.
"חלום", הוא אמר בקול חד וברור.
בקול חריקה מצמרר של אבן הנגררת על גבי אבן, הדלתות החלו להיפתח כלפי פנים, חושפות מאחוריהן חלל חשוך לגמרי.
חלום ואני החלפנו מבט – אולי בשביל לשאוף נחמה האחד מנוכחותו של השני – ואז פסענו פנימה, מחזיקים ידיים.
מאחורי גבנו הדלתות נסגרו, משאירות אותנו בעלטה מוחלטת.
לכמה רגעים כל מה ששרר בחלל האפל היה הדממה, אפילו קצב נשימותיי המאיץ נבלע בתוכה. ואז קול עמוק הדהד מתוך החשכה.
"חלום… זה שם שלא שמעתי מזה זמן מה".
אור בהיר, זך החל למלא את החדר. לא היה מדובר בבליל הצבעים המסנוור שאפיין את עולם הנדודים. אלו היו נקודות אור קטנות, מרצדות, שהבזיקו בגוון תכלכל-עדין לרגע או שניים, מאירות את החדר ומניחות לנו להבין לאיטנו היכן אנחנו נמצאים.
עמדנו במרכזו של חדר בעל רצפת זכוכית כהה שיצר את הרושם שהוא נמתח עד אינסוף – או לפחות אם היה לו סוף, לא הייתי מסוגלת לראות אותו. מעל ראשנו ומתחת לרגלינו הייתה זרועה רשת אדירת מימדים, חוטיה מקיפים אותנו מכל עברינו. האורות המרצדים שמילאו את החדר נבעו ממנה – הם חלפו על גביה, חלקם באיטיות משוועת, אחרים מהירים יותר ממה שהעין יכולה לעקוב, מהירים כזרמי חשמל. למעשה…
"זה מזכיר לי מוח אנושי…" אמרתי לחלום, המילים יוצאות מפי כהתנשפות.
"זה אכן מזכיר את המוח האנושי", אמרה הדמות שנגלתה אלינו מהמשך ההיכל. "זהו מקום תחילתם של רעיונות…. בדומה מאוד למוח האנושי כאן האירועים שעומדים לקרות מתגבשים לפני התרחשותם".
"חזיון", אמר חלום ביובש. זו הייתה הצהרה ותו לא, אפילו לא ברכת שלום.
"חלום", אמר חזיון והנמיך את ראשו. "לא ציפיתי לראות אותך חוזר להיכל… אי פעם, אני משער".
אני פשוט בהיתי בחזיון. היה קשה לנסות שלא להתמקד בו. היה בו משהו באמת שהזכיר את וחלום ותעתוע, בקומתו הגבוהה, והגלימה הארוכה שלבש, צבעה כחול עמוק. אבל חזיון החזיק את גופו בצורה שונה משניהם, באורח מלכותי כמעט. דמותו נשארה מוצקה בזמן שנע, הגלימה שלו מרצדת בכל צעד שני, כאילו הכילה בתוכה אבק כוכבים.
"אני צריך את עזרתך", אמר חלום, זונח את הנימה היבשה. הרגשתי פרץ קל של חמימות למחשבה על זה על כך שהוא מוכן להתעלם מיריבותו וגאוותו במטרה להגן עליי מפני סיוט. "אנחנו זקוקים להגנה שלך, ואין לנו הרבה זמן. סיוט רודף אחרינו, ואני – "
"אתה מתכוון שהוא רודף אחריה". הוא החווה בידו לעברי. "כן… אני יודע על מעשיו של סיוט. נדיר מאוד שאחד מאיתנו מחליט לפעול מבלי שהאחר יהיה מודע למעשיו. אנחנו כמו הגאות והשפל, כשהאחד יורד האחר חייב לעלות". הוא העביר את מבטו ממני לחלום. האזור בו היה אמור להיות ראשו היה מוסתר תחת צל לא טבעי, ובכל זאת הייתה לי את התחושה שמבטו סוקר אותנו מכף רגל ועד ראש, חודר מעבר למה שניתן לראות בעין רגילה. "מכך אתם בוודאי מבינים, שאם אבחר לעזור לכם הוא ידע על כך. אמרו לי, איזו סיבה יש לי להביא עליי את זעמו למענכם?"
חלום צעד קדימה; באפלוליות היחסית של החדר הוא בהק כמו לפיד בעלטה. "אני אעזור לך בעבודתך בהיכל", הוא אמר ללא שהות. "אני אבוא לכאן כל יום, אסייע לך במה שתצטרך".
"חלום…" התחלתי לומר, אבל זו הייתה רק ההתחלה מבחינתו.
"אני אפיץ את הנבואות שלך ברחבי עולם הנדודים", אמר בלהיטות. "לאיפה שתרצה לשאת אותם, אני אלך".
חזיון הטה את ראשו כמאזין, אבל לא אמר דבר.
"אני אספר לכולם עליך, על אמונתיך, על החוקים שקבעת". המשיך חלום, נימתו מקבלת גוון נואש. "אני אשכנע אותם להאמין בהם. אני אאמין בהם בעצמי. אני אקשיב לכל מה שתאמר לי. אני אעשה כל מה שתרצה. כל דבר".
"כל דבר?" חזר אחריו חזיון, מהורהר.
"כל דבר", הבטיח חלום. "ומעבר לזה".
לרגע השתררה שתיקה בהיכל הנבואה. הרגע הלך והתארך, נמתח ומתמשך; כמעט קיוויתי שחזיון ידחה את הצעתו של חלום, אלא שאז הוא פנה אליהם, מחווה בידו באישור. "בסדר, אני אעזור. אולם – "
חלום כמעט ניתר במקומו. "אתה – "
"יש לי תנאי אחר לעסקה". סיים חזיון כאילו לא נקטע מעולם.
"כל דבר".
חזיון פנה לכיווני. "אני רוצה לשוחח איתך לכמה דקות. לבד".
חלום נראה מהוסס.
"זה בסדר", אמרתי כמעט מיד. חלום היה מוכן להקריב כל כך הרבה למעני, בוודאי יכולתי לעשות את הדבר הקטן הזה. "זה בסדר, חלום. זה רק לכמה דקות. הוא לא יפגע בי". חזיון הנהן קלות לדבריי.
חלום עדיין לא נראה בטוח. מבטו נדד ביני לבין חזיון, חשש חרוט על פניו.
"תמתין מחוץ לדלתות", אמר חזיון שכנראה לא הבחין בהתלבטות של חלום. "נקרא לך ברגע שנסיים".
דלתות האבן שדרכן נכנסו נפתחו בשנית, חלום התקדם לכיוונן בצעד לא החלטי, הוא העיף מבט אחרון לאחור, ומבטינו הצטלבו. ניסיתי לחייך אליו ולשדר לו מעט מהביטחון שלא הרגשתי לפני שהדלתות נסגרו שוב, מסתירות אותו מעינינו.
פניתי לעבר חזיון, פותחת את פי לדבר. "אתה חושב שהוא – "
השתתקתי כשהוא הרים יד אחת מהסה. בלי לומר מילה הוא פנה ללכת וסימן לי לעקוב אחריו.
מלאת תמיהה אך מסוקרנת, הלכתי אחריו, משתדלת לעמוד בקצב של צעדיו הארוכים.
חזיון הוביל אותנו אל עומק ההיכל, היכן שרשת האורות נעשתה צפופה יותר. הוא סימן לי להתקרב מצביע לעבר נקודה מסוימת ברשת, מחווה בידו תנועת תפיסה.
בדומה לדלתות האבן, גם עכשיו לא נראה שהייתה לי יותר מאפשרות אחת. בין הדלתות, לרשת המדמה תודעה ועד לדמותו של חזיון עצמו – עד כה היכל הנבואות נתן לי את התחושה שהכל בו הוא כפי שהוא נראה.
הושטתי את ידי ואחזתי ברשת בדיוק ברגע שריצוד זוהר של אור עבר בה.
מייד הראש שלי התמלא בתמונות.
בהתחלה אלו היו רק הבזקים של מראות שיכולתי להבין שלא היו אמיתיים, כמו תמונה שהודבקה על המציאות. אבל ככל שהתמונות המשיכו להגיע הם התערבבו עם סביבתי, יוצרים מציאות חדשה, שונה מזו האמיתית, הופכים אותי לחלק ממנה.
ראיתי חדר קטן ולבן, דומה לחדר שבו התעוררתי כל יום, אלא שהחדר הזה היה מרוהט והיו לו חלונות דרכם הסתנן אור שמש. ליד המיטה הקטנה עמדה כוננית ועליה עציץ פרחים, על הקירות היו תמונות של חתולים ונופים מרהיבי עין. החדר היה מלא באנשים, חלקם ישובים בכיסאות שפוזרו סביב המיטה, חלקם עומדים, נשענים בתשישות על חבריהם. כולם הביטו בדמות ששכבה בתוך המיטה. אף אחד מהם לא נראה שמח.
כולם נראים עצובים כל כך, חשבתי לעצמי. מוכי יגון… אבל למה? ומי בדיוק…?
התכופפתי לבחון טוב יותר את הדמות שבמיטה. הבעת הפנים שלה הייתה רגועה, שלווה, למרות המחט שהזדקרה מעורה באזור פרק ידה. משהו בה היה מוכר לי, אבל לא הצלחתי לעמוד על מה בדיוק…
התמונה השתנתה.
הפעם היו בחדר פחות אנשים, כמה מהם היו חדשים ופעלתנים יותר – מסדרים את הכריות סביב ראשה של הדמות במיטה, בוחנים את עיניה ואת המחט שבפרק ידה. הם לא נראו עצובים במיוחד, וההבעות של האנשים האחרים היו הפעם יותר מודאגות מאשר שקועות בדיכאון.
התמונה השתנתה בשנית.
כמו סרט נע, צפיתי באנשים בחדר הולכים ובאים, הולכים ומתמעטים, זר הפרחים שליד המיטה מתחלף, הדמות שבמיטה הולכת ומתבגרת.
לבסוף התמונה נעצרה; זר הפרחים לא התחלף הפעם, אלא נשאר וקמל למאגד יבש וחסר חיים. דמות בודדה ישבה ליד המיטה, מביטה בזו הישנה בה בעיניים כהות, רחוקות. התקרבתי שוב לבחון את הדמות שבמיטה, שוב מרגישה את שחשתי קודם.
היא מוכרת לי, אני משוכנעת בזה. יכול להיות שזו… אני?
ועם המחשבה הזו התמונה התפוגגה לנגד עיני. לפתע שוב עמדתי בהיכל הנבואה, חזיון עומד לצידי.
"האם תהית לעצמך", שאל חזיון בקול שקט. "למה סיוט רודף אחרייך?"
"הוא…" הראש שלי עוד הסתחרר ממה שזה עתה חזיתי בו. "הוא לא חושב שאני שייכת לעולם הנדודים. חלום אומר ש – "
"אה, אם חלום אומר, הרי זה טוב ויפה. אבל אני חושב, יקירתי, שבמקרה שלך עדיף יהיה אם תשימי לב לדברים שחלום לא אומר".
הבטתי בו מבלי להבין.
"חלום ואת ביליתם ביחד זמן ניכר. אבל אני חושש שהזמן שלכם ביחד מגיע לסופו. סיוט מבין זאת, חלום יודע זאת".
"אני לא מבינה", אמרתי בקול שהצטרד מעט. "איך זה קשור למה שראיתי עכשיו. מה אתה מנסה לומר לי – "
"למה חלום לא רוצה שסיוט יגיע לכאן?" שאל חזיון בקול חד. "ממה הוא כל כך מפחד?"
"הוא – הוא לא רוצה שהוא יקח אותי. הוא מנסה להגן עליי – "
"מנסה להגן עליך – מפני מה? למה הוא לא רצה שאדבר איתך בפרטיות? מה הוא לא רוצה שאספר לך?"
"אני…"
"אמרי לי", אמר חזיון, רוכן קרוב מספיק בשביל שתוכל לראות את פניו. הם הזכירו לה את אלו של חלום, ללא צורה מוגדרת. פנים שלא היה ניתן לזכור. "למה חלום מעולם לא השתמש בשמך?"
השם שלי… מה בדיוק השם שלי?
הבנתי שאני לא יודעת את התשובה לשאלה הזו.
בדיוק באותו רגע חלום התפרץ למקום, מופיע מאחורי אחד מעיקוליה של רשת האורות. נרתעתי ממקומי, וחזיון לקח צעד אחד לאחור.
"בגדת בנו". אמר חלום, כמעט יורק את המילים. "אמרת שתעזור לנו – אבל זה היה רק שקר, נכון? קראת לסיוט לבוא לכאן".
"אמרתי שאעזור", אמר חזיון, ממשיך לפסוע לאחור, קולו העמוק מהדהד באורח לא טבעי. "רק לא אמרתי למי…"
לרגע זה נראה כאילו פניו של חזיון התפצלו, חושפות מאחוריהן משהו אחר ואפל, אבל אז בבעתה מסוימת הבנתי שמשהו גרוע יותר קרה. זה היה כאילו מרקם המציאות עצמו נחתך, מבין הקרעים מביטה בהם ישות כהה ואדירה.
סיוט.
לפני שהספקתי להבין מה אני עושה רגליי נשאו אותי מאליהן, מובילות אותי לעבר היכן שהיו דלתות הכניסה להיכל. חלום התנגש בי באמצע הדרך – אפילו לא הבחנתי בו בניסיון הנואש שלי להימלט מסיוט – תופס בידי וממשיך לרוץ.
"נגיע לדלתות", אמר חלום בין התנשפויות. "ונקפוץ… אנחנו נוכל לעשות את זה… נספיק…"
החלק בי שהיה מבועת מכל החוויה, החלק שלא רצה דבר יותר מאשר להימצא הרחק יותר מהדבר המפלצתי שדלק בעקבותיי.
אבל עדיין היה בי חלק שזכר את מה שחזיון הראה לי. חלק שהתחיל להבין.
"חלום – מה יקרה אם סיוט יתפוס אותי?"
חלום חשק את שיניו. "אני מעדיף… לא לחשוב על זה".
איכשהו, למרות שהמשכנו לרוץ לכיוון הדלתות, התחושה הייתה שכלל לא התקרבנו אליהן. ההיכל שלפני רגע יצר את הרושם שהוא אינסופי, כעת החל לסגור עלינו את קירותיו.
"אני חושבת על זה עכשיו!" צעקתי. "חלום – לאיפה הוא ישלח אותי?"
חלום לא השיב.
מאחורינו יכולתי לשמוע את סיוט מתקרב, גופו מחליק על הרצפה ללא מאמץ. הדלתות לא היו יותר מעשרות מטרים בודדים לפנינו, אבל באותה מידה הן יכלו להיות בקצה השני של העולם.
הכל מרגיש כל כך לא נכון.
"חלום – " אמרתי בנשימתי האחרונה. "מה השם שלי?"
חלום פנה להביט לעברי.
מאחורי גבינו סיוט הרים את ידו. והכל כבה.
כשפקחתי את עיני הייתי שוב בחדר הקטן והלבן.
התיישבתי לאיטי, הגוף שלי מנסה להסתגל לתחושה שונה מזו של שכיבה. אולי יכולתי לחשוב שכל מה שעבר עליי מאז התעוררותי הראשונה היה לא יותר מאשר חלום בלהות – אלמלא שלושה דברים.
הדבר הראשון היה שהחדר שבו התעוררתי דמה יותר לחדר שחזיתי בו בהיכל הנבואות, מכיל את החלון ממנו הסתנן אור שמש, את אגרטל הפרחים על הכוננית ליד המיטה.
הדבר השני היה שליד המיטה שלי לא ישב חלום; ישב מישהו אחר לגמרי.
הדבר השלישי, ואולי הפשוט מכולם, היה העובדה שמזה זמן רב שלא יכולתי לזכור מתי חלמתי בפעם האחרונה.
"אני חושבת שאני מבינה עכשיו", אמרתי לדמות שישבה ליד המיטה.
סיוט הרים את ראשו. "האמנם?"
היססתי. "אולי תוכל להסביר לי?"
סיוט נשען לאחור. מקרוב הוא לא נראה מאיים במיוחד – למעשה הוא די נראה כמו חלום, למעט העובדה שעורו וגלימתו היו שחורים כלילה.
"מזה זמן מה שאני יודע על קיומך", אמר סיוט. "עקבתי אחריך מאז הגעתך לעולם הנדודים. צפיתי בחלום מוצא אותך, מתענג על נוכחותך. הוא חיפש אחר מישהו לחלוק עימו את חלומותיו מזה זמן רב מדי, מישהו עמו הוא יוכל ליצור חלומות חדשים ביחד ברחבי עולם הנדודים. זה, כשלעצמו, אינו דבר רע".
"אם זה לא דבר רע", אמרתי בשקט. "אז למה רדפת אחרינו?"
"מכיוון שסופו של כל דבר להגיע לקיצו -" אמר סיוט, מביט בי ממקום מושבו. "הזמן שביליתם יחד, כפי שחזיון ציין, היה ארוך בהרבה מהרגיל. היית שקועה בשינה זמן רב כל כך, עד שאנשים בעולם הערות התחילו לתהות אם אי פעם כבר תתעוררי. כל יום המודעות שלך נעה בין עולם הערות לעולם הזה, נמשכת לסירוגין על ידי האנשים שמחכים להתעוררותך לבין רצונו של חלום.
"אבל עכשיו, סוף סוף, התנודות בעולם הערות הצליחו לחלחל עמוק מספיק. שמעת אותם כאשר לפני שחלום הגיע לאסוף אותך שוב", סיוט החווה בידו לעבר לדלת.
הבטתי לעבר הדלת, נזכרת איך חלום עמד בפתחה, קורא לי לבוא אחריו. לא עצרתי אפילו לרגע לחשוב…
"ומה לך בכל העניין הזה?" שאלתי, מוטרדת.
נדמה היה לי שמשהו במבט שסיוט נתן לי הכיל חיוך. "אני שם קץ לחלומות. כדי שלפעמים הם יוכלו להשאר בדיוק מה שהם חלומות, יש צורך בכך שהם יסתיימו, ויתנו למציאות לתפוס את מקומם. זה תפקידי. למעשה", הוא התרומם והתמתח. "זה מה שאני מתכוון להעניק לך עכשיו".
היא התרוממה מהמיטה אף היא מביטה ביד שהציע לה, מהוססת. "למען האמת… יש לי הצעה אחרת".
סיוט הטה את ראשו.
היא סיפרה לו עליה, משתדלת להדגיש בעדינות מדוע היא עדיפה על פני זו שלו.
"וחלום יסכים?" אמר סיוט, פקפוק בקולו.
"אני משוכנעת שכן", אמרתי ביותר ביטחון ממה שחשתי.
אבל, נו טוב, חלום מעולם לא סירב לפגוש אותי במקום הזה בדיוק…
חלום כבר חיכה לי על גבעת המשאלות כשהגעתי לשם, מביט לאופק אל הצבעים הדועכים.
הוא הפנה לעברה את מבטו כשהבחין בי מתקרבת, ואז הסיט אותו הצידה, כמבויש.
התקרבתי עד שהגעתי אליו, נעמדת לצידו.
לכמה רגעים פשוט עמדנו שם, האחד ליד השנייה, משב קל של רוח מבדר את בגדיהם ופורע את שערי.
"הייתי צריך לספר לך", אמר חלום בקול שקט. "ידעתי שבסופו של דבר תגלי אבל חשבתי…" הוא השתתק ובקול קטן יותר הוסיף. "זה היה בודד כאן לפני שבאת".
"אני יודעת", אמרתי. "חיפשת מישהו לחלום אתו".
הוא הנהן. מבטו לא פוגש במבטה. "אני כבר לא חושב שאמצא מישהו כזה. לא אחרי שתעזבי".
"אתה לא יכול לומר את זה". אמרתי.
הרים את ראשו.
"כל המקומות שלא מיפינו, כל המקומות שעוד לא הספקנו לראות – באחד מהם אתה עוד תמצא מישהו". נפנפתי בידיי להמחשה. "עולם הנדודים כל כך רחב – לא הספקנו לחקור אפילו שמינית ממנו, ואתה חושב שכבר ראית את כל מה ששווה לראות?"
חלום היסס. "אני…"
"אתה תמשיך להסתובב", אמרתי לו בהדגשה. "איתי או בלעדי. כי אתה יודע שעוד לא ראית הכל", חייכתי אליו. "אפילו לא קרוב".
הוא החזיר לי חיוך קצת מופתע, קצת חושש.
"וזה לא כאילו אני עוזבת לתמיד", המשכתי, מביטה אל עבר האופק.
"אני אחזור בסופו של דבר", אמרתי ולקחתי את ידו. "וכשאני אחזור אני אספר לך את השם שלי".
חלום הנהן, אם כי ראיתי בעיניו שהוא לא משוכנע אם זה באמת יקרה.
"אני מצטער", הוא אמר בשקט.
הנהנתי לאיטי. "אתה יכול לכפר על זה". הצבעתי אל הקרקע מתחת לרגלינו. נראה שחלום הבין. הוא אחז בידי, בזמן שהוביל אותנו לפסגת הגבעה.
שם הוא שחרר את ידי בזמן שהביע משאלה. הפסגה הבהיקה בגוון הבהיר ביותר של לבן.
ואני לא הייתי עוד.
הרבה קרה מאז שהתעוררתי בבית החולים, לתדהמתם של הרופאים ולבליל רגשות השמחה, ההשתאות וההקלה של בני משפחתי. וגם הרבה השתנה, כמו העובדה שאני לא חולמת יותר.
אבל אני לא דואגת. בתוכי מפעמת ההבטחה שנתתי לחלום. אני יודעת שיום אחד אני אשוב לעולם הנדודים, וכשזה יקרה, המפה שיצרנו ביחד תהיה מלאה יותר ממה שהשארתי אותה.
אז כל לילה כשאני שוכבת לישון, אני מקווה לפחות שאולי, אולי הפעם זה גם יתחיל אחרת.
