נדודיה של אשת הציפור

שמי הוא ליז ויש לי סוד אחד שאני שומרת קרוב אליי, אני נראית כמו אישה רגילה אבל שלא כמו שאר האנשים יש לי כנפיים מחוברות לגב, זה התחיל כשמלאו לי שש עשרה שנים והן נראות ממש כמו של ציפור. ועם הכנפיים הגיעו גם היכולות המיוחדות שלי לריפוי מחלות והבנה של שפת החיות, ולכן כשהגיל שלי השתנה לעשרים ושתיים עזבתי את הכפר וורסמיליאן שבו גרתי ומשם עברתי לחיות בעיר הגדולה קרתגו בתור סטודנטית לרפואה. היום אני רופאה מוסמכת אחרי שש שנות לימוד ארוכות ורציפות, העבודה בתוך בית החולים לא פשוטה בכלל, חולים מגיעים אלינו מכל רחבי הארץ, הכמות גדלה וכוח העבודה לא גדול מאוד. בית החולים שבו אני עובדת נחשב לבית החולים הגדול והטוב ביותר שנמצא בעיר, כך שאין פלא שאני עסוקה כל יום מבוקר ועד ערב בלי כמעט שום הפסקה. כשאני יוצאת להליכות כדי לשבור שגרה אני בדרך כלל מטפסת עד לשבילים שמהם אפשר לראות את כל העיר מלמעלה, זה מקום מצוין גם למתוח שרירים וכנפיים, זה החלק הכיף של השגרה, העיר מלמעלה נראית כל כך יפה, בתים קטנטנים בצבעי לבן עם גגות בצבעי אדום ומידי פעם מתבלט לו פה ושם גג ירוק או כחול ושובר את המראה הפשוט והרגיל. בלילה אפשר לראות מנורות הרחוב הקטנות מאירות את הרחובות המתפתלים עד לשטח הפתוח שמוביל לשטח מיוער, והכי מעניין זה לראות מה אנשים עושים, אני נהנית לראות אותם מלמעלה כשהם חושבים שאני חיה רנדומלית באוויר ולא מייחסים לי שום חשיבות מיוחדת. השווקים כמעט תמיד מלאים, האורות הנוצצים שלהם מושכים אותי לאזור שלהם, וכמובן הריחות משכרים את אפי, כך שבדרך כלל בשלב הזה הטיול שלי מסתיים, אני נוחתת במקום מוסתר סוגרת את כנפיי וצועדת כמו שאר האנשים אל תוך הרחובות הצרים של השוק כדי ליהנות מהאוכל שנמכר בו, ולא רק מהריחות המגרים שמזכירים לי שלא אכלתי כבר זמן מה. היום היה צריך להיות עוד יום רגיל שבשגרה אבל לשם שינוי שלחו אותי מהמחלקה שלי אל המעבדה כדי להביא תוצאות לאחד המטופלים באופן דחוף, אז כמובן שירדתי אליה בלית ברירה, אבל מה שראיתי בחדר הצדדי שלה הפתיע אותי מאוד, בדרך כלל מוחזקים שם חיות כלשהם לשם ניסוי, דבר מתועב בעיניי! והן נוטות להרעיש ולעשות בלאגן, אבל היום השקט היה רועם ומורגש במיוחד. בהצצה מהירה הבחנתי בכך שהכלובים ריקים, וחתולה שבדיוק נמלטה משם לחשה לי שמשהו נוראי קרה, המדענים שעובדים כאן בחדר חשבו שהם פתחו תרופה לווירוס בשם ארסטוס, אך בעצם הם יצרו גרסה ראשונית לווירוס קטלני בהרבה בשם ורמוס שגורמת לחיות לשנות צורה ולהיות גדולי ממדים שנשיכה שלהם הורגת בני אדם. הם לא ידעו מה לעשות בו בהתחלה, הם התפצלו לקבוצות של בעד ונגד לחסל אותו, הקבוצה שהייתה נגד נמלטה איתו לפני יומיים אחרי שניסתה אותו על החיות בחדר, היא ראתה בניסוי שהחיות מגיבות אליו במיידית ומשתגעות, זה הרג חלק מהן, ואחרות הפכו ליצורים גדולים ומגעילים שניסו לנשוך את כל מה שבסביבתם. ועכשיו נראה שהם מעוניינים לבדוק את המיצג המדעי שלהם יותר לעומק, ולכן הם הולכים אל כפר שליד הנהר כי הוא מקום יותר מיוער וייתן להם יותר מרחב לבדוק את תוצאות הניסוי שלהם ואת ההשפעה של ווירוס על הסביבה. למרבה הצער אני מבינה שזה הכפר שלי וורסמיליאן לפי התיאור שהחתולה נותנת לי, היא טוענת שקיבלה את המידע מציפור שגם הצליחה לברוח מכאן. אחרי שהיא מתארת באוזניי את כל מה שהיא יודעת היא מסתלקת משם דרך חלון שפתחתי לה. הדבר הבא שהחלטתי שעליי לעשות הוא לקחת את כל ימי החופש שלי מהעבודה, ישר כשחזרתי מחדר המעבדה הגשתי בקשה בטענה שבן משפחה שלי חולה מאוד ואני היחידה שיכולה לעזור לו, המנהל האחראי עליי אוהב את העבודה שאני עושה ואת העובדה שאני כמעט ואף פעם לא מבקשת חופשים אז הבקשה שלי אושרה על ידו ממש במהירות. בערב ישבתי לארוז את כל החפצים שידעתי שאצטרך לתקופה הקרובה, וזה לא כלל יותר מידי בגלל שאי אפשר להעמיס על משקל של כנפיים מבלי לקבל תוצאה של חוסר שיווי משקל בזמן תעופה. הלילה הפך לקריר וכשהלכתי למקום התצפית הקבועה שלי בפעם האחרונה לפני שאצא לדרך ראיתי את שמי הלילה הנקיים זרועי הכוכבים ועל הירח המלא שנגלה לצד קבוצת כוכבים שיצרה את צורתה של הדובה הגדולה. כשחלטתי שעבר מספיק זמן ושאף אחד לא מבחין בכך שאני פורשת את כנפיי לאורכן המלא, אני מנפנפת בהן מעט עולה על משב של רוח ודואה אל עבר כפר הולדתי, מפספסת פרט אחד שמישהו אכן מסתכל על כנפיי הצבעוניות בגווני הכחול, ירוק, תכלת, סגול, שחור וזהב שנמרח לאורכן מבהיר כל צבע בדרכו הייחודית לאורם של הירח והכוכבים. הנחיתה בכפר שלי הייתה חלקה, לקח לי בסך הכל משהו כמו שעתיים לעבור את הדרך בדאייה, ירדתי ליד הבקתה שלי ששוכנת קרוב לאזור המיוער של הכפר ולבנתיים הכל נשמע שקט, כאילו שכל מה שהחתולה סיפרה לי עוד לא התרחש, החלטתי להישאר ערנית למקרה שמשהו יצוץ כאן. הלילה עבר בשקט ועיין חשתי במתח רב, החתולה לא הייתה משקרת כמובן, כי למה לה? אני חושבת שבדיוק כמוני היא רוצה להציל את החיות מהמצב אליו נקלעו, אחרת היא לא הייתה מזהירה אותי ומסתלקת לה ככה. בשעות הצהריים אני הולכת לבית קפה שיושב על שפת הנהר, בחיי שלא הייתי כאן כבר המון זמן, זה מרגיש כמו נצח! הזמנתי לי קפוצ'ינו עם כפית סוכר אחת והתיישבתי ליד אחד מהשולחנות החיצוניים שצמודים אל הנחל שחוצה את הכפר, המים שלו תמיד כל כך צלולים ונקיים, דגים שוחים בהם מאושרים מעצמם, והטעם של הקפה אלוהי, באמת שלא הרגשתי כל כך טוב כבר תקופה ארוכה כל כך, החיים שלי כרופאה לא מאפשרים לי מותרות מהסוג הזה. השמש כבר החלה לרדת כשמשב רוח אביבי פורע את התסרוקת האסופה למחצה שעשיתי לי, הלכתי לי לפינה מוסתרת בתוך היער ברצון לפרוס את כנפיי ולשוט על גבי הרוח לאן שתסחף אותי, אך בדיוק שהתחלתי את ההמראה התנגשתי בציפור גדולה במיוחד שגרמה לי ליפול אל האדמה. כשפקחתי את עיני ראיתי שהכנף שלי פגעה במקדש קטן שנראה שאיש לו ביקר בו מזה שנים ארוכות, קיפלתי את כנפיי וניקיתי מעט את האבן שלו עם מים, ישבתי לשאת תפילה חרישית וכמובן ביקשתי סליחה שנפלתי שם ככה פתאום מהרוח ששוכנת בו, ובזמן שאני יושבת שם עם עיניים עצומות ואצבעות שלובות יוצאת אליי מבין הצלילי העצים רוח, עיני נפקחו בתדהמה, מה שעומד בפניי זוהי רוח עתיקה, רק האגדות מספרות עליה סיפורים, אך איש לא ראה אותה כבר במשך אלפי שנים. היא נקראת קאצ'ינה, רוח מסוג זה אוהבת שמכבדים אותה, אם מעניקים לה כבוד האגדה מספרת שהיא תגן על אותם האנשים מכל רע. כעת היא לא לובשת שום צורה, אך מספרים שהיא יכולה ללבוש צורה של שמש או של משהו שנוצר מהטבע, וגם אנשים שכבר לא נמצאים בין החיים. היא מביטה עליי מחפשת האם הבאתי לה מנחה כלשהי כאות לביקורי או יותר נכון לנחיתת החירום שלי על המקדש שלה, הצטערתי שלא החזקתי על עצמי שום דבר חוץ מחטיף אנרגיה, הגשתי לה את החטיף עם חיוך, היא מהנהנת עם חיוך שקוף שורפת אותו מראה לי שהיא נהנית ממנו וצורתה משתנה מסתם רוח רפאים חסרת צורה לחברה טובה שלי שנהרגה לפי חמש שנים בתאונת ירי חצים, הם חשבו שהיא אדם מבוקש, היא דמתה למי שחיפשו, שיערה בצבעי הבלונד עם גווני השמש גלש עד מתחת לכתפיה, ועיניה התכולות הגדולות תמיד היו מלאות חן בעיני בעיקר בשל היותן גדולות וזורחות, מבנה גופה הצר התאים לכל אופנה חדשה שיצאה והיא הייתה משתמשת בזה תמיד לטובתה האישית. רגשותיי התערבבו כשהקצ'ינה החליטה להראות לי אותה, עיניי נמלאו דמעות, ללא קול היא חייכה אליי וניסתה לנחם אותי, חייכתי אליה בחזרה "תודה שקיבלת את המנחה שלי" אמרתי כשהיא התעופפה לידי וגם כמוני פתחה כנפיים, " את רוצה לעוף איתי?" שאלתי כשהיא פרסה אותן לגודלן המלא, הגוונים שלה השתנו לאור השמש השוקעת ונעלמת מאחורי ההרים, גם אני פרסתי את כנפיי לאורך מלא, שתינו תפסנו את המשב רוח הראשון והמראנו אל השחקים גבוה, אך לא במרחק כיוון שהיא לא יכלה להתרחק מהמקדש אליו היא השתייכה. לרגע חשבתי שחברתי מימי חזרה אליי אבל הפנטזיה הסתיימה כשציפורי טרף גדולות ומשונות עפו ישר לכיוונינו, ידעתי בדיוק מה הציפורים האלו האזהרה של החתולה הייתה אמיתית, הן היו מושפעות מהסם הקטלני שפותח במעבדה שבה עבדתי ללא ספק, החתולה תיארה באוזניי כיצד נראות החיות ששרדו את הניסוי, וגם בלי התיאור שלה יכולתי להריח את הריח הנורא שנדף מהן, הבנתי שלעת עתה כדאי שנחזור אל הקרקע, סימנתי לקצ'ינה שאנחנו חוזרות לאדמה, פניה נעצבו אך היא הבינה אחרי שהסתכלה בציפורים שניסו לשסף ציפור קטנה שעברה לידם והתעופפה מהמקום מהר מאוד. באדמה חשבתי שניהיה מוגנות, אך אריות ונמרים יצאו אלינו מבין העצים עם שיניים חשופות וריר בניהן, הם מנסים לזנק עלינו ידעתי, רעד עבר בגופי, " אל תדאגי, לכי למצוא את המכשף העתיק שיבטל את הלחש שהוטל על החיות האלו, הוא נמצא מעבר להרים האלו, את תדעי מי הוא כשתגיעי לעיר שלו" לחשה לי הקצ'ינה, היא אחזה בי בשתי ידיה והעיפה אותי אל על כשראתה שקבוצת הציפורים נעלמה, האם זה כישוף? היה בנינו מכשף במעבדה? מעולם לא חשבתי על כך שהיה לנו ישות עתיקה כל כך בנינו, השבתי לה" תודה לך, אני אחזור להשיב לך טובה". עפתי בחזרה אל הכפר למנוחה קצרה, לקחתי איתי אוכל ומים בדיוק כשראיתי חלק מעובדי המעבדה מתגודדים סביב למי שנחשב לראש צוות שלהם גם בתוך המעבדה, נראה שהם שמחים ומרוצים מכך שהכפר מתמלא בחיות שנדבקות מהווירוס שהם יצרו. אחד מהם לוכד את מבטו במבטי, פניו אומרות משהו אבל מהמרחק אני לא מצליחה לזהות מה בדיוק, הוא מצביע לכיווני ואומר משהו לחברים שלו, מה שגורם לי לפתוח את כנפיי ולעוף אל האוויר הגבוה, אני שומעת מספר יריות סביבי ומבינה, מישהו מתוכם ראה אותי בצורה המקורית שלי, הדבר היחיד שאני חושבת עליו הוא – צרות מגיעות לכיווני, עליי לעזוב ולעשות את מה שהקאצ'ינה אמרה לי לעשות, ללכת לחפש את המכשף העתיק בעיר שנמצאת מאחורי ההרים. אני יכולה לעוף לזמן קצר הפעם גם בגלל שכבר עפתי כל כך הרבה ולא נחתי מספיק בשביל המראה נוספת, וגם שבגלל שאחד מהכדורים שנורו לכיווני פגעו בכנף הימנית שלי והשאירו חור קטן, זה מוציא אותי משיווי משקל, הייתי חייבת לחבוש את הפצע שזה השאיר והתקדם רגלית אל עבר העיר. הדרך הייתה ארוכה ומייגעת, הייתי צריכה למצוא מערה בקרבת מקום כדי להעביר בה את הלילה, מזון כדי להתקדם בבוקר, ומים כדי לא להתייבש כך שעד שהגעתי לכניסתה של העיר הרגשתי ממש חסרת כוחות. מצאתי לי מלון להתאכסן בו, נחתי בערב, בבוקר ירדתי אל חדר האוכל ולקחתי לי מגש עם סלטים חביתה וגבינות, התיישבתי בשולחן אחד שהיה ריק מאנשים וכבר התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב. החלטתי אחרי הארוחה שהדבר הנכון לעשות הוא לפנות ללובי ולשאול את פקיד הקבלה האם הוא שמע על המכשף העתיק, ואם כן היכן אוכל למצוא אותו. פקיד הקבלה הבין מיד למה התכוונתי כששאלתי אותו על כך, הוא נתן לי כתובת ואמר שמקום המגורים שלו נמצא בקצה העיר במקום דיי מבודד, אך הוא גם הזהיר אותי שלא קל לחבב אותו, הוא אדם מבוגר וחסר סבלנות, הודיתי לו לפני שחזרתי אל חדרי. בצהריים שכבר יכולתי להוריד סוף סוף את התחבושת הרגשתי מצוין, לקחתי את מה שנשאר לי מהדרך הלוך, פתחתי את החלון ונסקתי אל השמיים הכחולים.

פקיד הקבלה באמת צדק וביתו של המכשף העתיק בצבץ בקרחת יער קטנה בקצה העיר, נחתי בזהירות רבה, ונקשתי על דלת ביתו. הוא פתח את הדלת לאחר מספר לא מובטל של נקישות, נראה שהוא חירש נוסף על העובדה שהוא זקן, "מי שם?" הוא שואל שרק גבה שעירה מציצה מתוך הדלת, "שלום אדוני, גברת קאצ'ינה שלחה אותי אליך היא אמרה לי שאתה אולי תוכל לעזור לי לפתור את הבעיה" אני אומרת מקווה שיסכים לפתוח לי את הדלת, "ומה הבעיה ילדתי?" הוא שואל בחשדנות בודק אם אני דוברת אמת, "אני רופאה מתלמדת בעיר קרתגו, ומדענים שעבדו איתי באותו בית החולים פיתחו ווירוס קטלני לחיות שגורם להם להרוג כל דבר שנקרא לדרכם, אם הבעיה הייתה נשארת במעבדה הייתי אולי מעלימה עין, אבל הם הבריחו את החיות לכפר שלי וורסמיליאן כדי להפיץ את הווירוס לכל הכפרים שמסביב, ופגשתי ממש במקרה את הקאצ'ינה ליד המקדש שלה, התפללתי לידו והיא הופיעה, היא שלחה אותי להזעיק אותך לעזרה" אני מסיימת לספר את סיפורי מקווה שזה נגע לו בנקודה רגישה בלב, "ומה שמך ילדתי?" קולו הפך לרך יותר, "ליז, אדוני" אני משיבה מתוך כבוד, "דעי לך ליז שאם זה לא היה בשביל הקאצ'ינה לא הייתי מקבל אותך, יש לי כמה מחויבויות אליה ונראה שזאת הזדמנות טובה להתפטר מהם, ובנוסף נשמע שהמצב קצת חמור, אנחנו לא גרים רחוק כל כך מהמקום שלכם, ייתכן והחיות הללו יגיעו גם לכאן ויפריעו לשלוות הנפש שלי, ואם כך אקבל את בקשתך ואעזור לך להשמיד אותם" הוא מאפשר לי להיכנס אל ביתו. הבית שלו עשוי מעץ, הוא נראה מאוד עתיק, סגנונות כאלו בוודאי לא נבנים כיום, יש לו שולחן מעץ, וכיסאות סביבו גם הם עשויים מעץ מגולף, הוא מגיש לי כוס עשויה מעץ עם תה נענע חמים "קחי, גם את צריכה כוח לפני שנצא, את נראית לי עייפה" הוא אומר ללא היסוס, האמת שהוא לא טעה, אני עדיין צריכה לאגור אנרגיה אחרי כל כך הרבה זמן שעפתי. בשעות הלילה הוא מסיים לארוז תיק קטן, הוא מוסיף לי מים ומזון לתיק שלי ואנחנו יוצאים אל הדרך רגלית על מנת להתרחק מהעיר. ברגע שאנחנו מספיק רחוקים ממנה הוא מטיל לחש ובין רגע אנחנו שוב נמצאים בכפר שלי וורסמיליאן, ובניגוד לשקט ולשלווה ששררה בו ביום שבו חזרתי אליו היום הוא נראה כמקום שכאוס עבר בו. אנשים מתים נמצאו בכל פינה בכפר, כמויות של דם נשפכו לאורכו של העשב הגבוה שגדל פרא במקומות שלא היו בהם בתים, הריח היה נוראי, ריח של ריקבון ומוות עמד באוויר, גם חיות נראו מבותרות לאורך הדרך ולכל אחת מהן חסר איבר כלשהו, הזדעזעתי מאוד מכל מה שראיתי, ונראה שאפילו המכשף לא היה מוכן לסדר גודל כזה של בלגן, כך ששנינו התחלנו לחפש את המקום המרכזי לכאוס. כמו שחשבתי המקום המרכזי היה איפה שאני והקאצ'ינה נפגשנו לראשונה, נראה שלישויות קדושות יש משיכה לכוח מעוות שמסתובב ברמת סדר גודל כמו החיות שהקיפו את היער כעת. כשהגעתי למקדש שלה היא הייתה שם אבל הנוכחות שלה הייתה מוחלשת כל כך, נראה שהיא עשתה ככל יכולתה לעזור לי בתמורה לתפילה ולחטיף שנתתי לה, היא בטוח תרצה יותר כשכל זה יסתיים, אם זה יסתיים בטוב אני מוכנה להיות מבקרת קבועה שלה כאן, אני מסתכלת בפניה, היא מחייכת מעט ואורה מהבהב, היא מותשת אני מבינה, אני מתקרבת אליה אך מבטה מתחלף לבהלה, היא מנסה לסמן לי משהו לפני שהיא נעלמת חזרה למקומה במקדש, אני נעמדת לידו מחליטה שאעשה הכל כדי להגן עליו. המכשף מדביק את הקצב שלי כשאני פורשת את כנפיי ועוצרת קבוצה גדולה של ציפורים מלרדת ולהרוס את הכפר שלי, בזמן שהן מתקיפות עם הציפורניים והמקור שלהן אני משתמשת בידיים ורגליים ובועטת בהן כמיטב יכולתי. אני רואה את המכשף מטיל לחש זמני עליי ובין רגע אני נראית ממש כמו ציפור, הוא צפה את זה שאפגע יותר אם אישאר בצורה האנושית שלי מול גלי הציפורים שמתחילים להתקרב אליי. המכשף כך אני רואה רק לרגע מטיל כל מיני לחשים שנשמעים עתיקים על החיות באדמה שמנסות לתקוף אותו, לרגע הן מולו ורגע לאחר מכן הן מתקיפות את החיות האחרות, נראה שאחד מהלחשים שלו שולטים עליהם, אבל הזמן שאני והוא נלחמים מול החיות האלו הלחשים שהוא מטיל לוקחים ממנו הרבה אנרגיות, אחרי הכל הוא כבר מבוגר ובטח גם לו יש גבול למה שהוא מסוגל לעשות. השעה הבאה הבהירה לי היטב את מה שחשבתי שרק אני והוא זה לא כוח מספיק כדי לחסל את כל החיות האלו, הוא נראה מותש מהטלה מרובה של לחשים, ומצבי לא רחוק משלו, גם אני ספגתי לא מעט מקורים וציפורני ציפורים לאורך גופי. בדיוק כשאני חושבת שהמצב אבוד אני מזהה מרחוק תנועה של אנשים שמתגלים לי כאנשי המעבדה שבחרו להשמיד את הניסוי, הקבוצה שלהם רצה והם ללא ספק נאבקים בקבוצה השנייה שגרמה לכל ההרס הזה, אני מקבלת מהם השראה גדולה וכמותם הכוחות שלי והנחישות שלי עולים, אני מצליחה להוריד קבוצות של ציפורים לבדי, אבל הן לא נגמרות, אז אני משנה גישה ובמקום להילחם בהם אני משקיעה את כל האנרגיה שנותרה בי לכוח ריפוי, אולי יהיה לו סיכוי להגיע אל ליבן של החיות וזה ירפא אותן מהווירוס האכזר ששולט בהן. אני מבחינה בשינוי בזמן שכמה מהחיות חוזרות בחזרה לגודלן המקורי והן לא מנסות להתקיף אף אחד יותר. אני מסתכלת על המכשף שנדהם לרגע ומסתכל עליי כשהחיות שחזרו לצורתן המקורית נקרעות לגזרים על ידי אלו שעדיין תחת השפעת הווירוס, "מה עשית?" הוא שואל בסקרנות כשהוא מוצא דרך לתקשר איתי בכוח המחשבה, "הפעלתי את כוח הריפוי שלי, חשבתי שזה יוכל להגיע אל ליבן של החיות ולהחזיר אותן לצורתן המקורית" אני משיבה לו באותה הדרך, "כוח ריפוי, מה? אוקיי יש לי רעיון, אני אתגבר אותך, תשתמשי בכמה שיותר כוח על כמה שיותר שטח, אני חושב שזה יעבוד" הוא מחייך אליי מלמטה, "אני על זה" אני משיבה כשאני מרגישה שכוחותיי הפכו לחזקים יותר, הוא בטוח התחיל את התגבור, אני עוצמת את עניי ומתרכזת בשטח שסביבי, מגדילה את השדה הכוח ושולפת מתוכי את הכוח בכל העוצמה שאני מסוגלת, השמיים מעליי הופכים ללבנים כשהכוח שלי נשלח ליותר ויותר אזורים מחזיר את החיות למקורן. אני מרגישה את המחיר שהכוח שלי דורש, מעולם לא השתמשתי בו בצורה הזאת, אבל אני לא מפסיקה גם אם זה אומר לשלם בכוח תמורת תשלום הנשמה שלי, החלק שבלעדיו לא אתקיים, אני רק חושבת על טובת האנשים שנמצאים סביבי ושאני אוהבת, אני רוצה שהם יהיו בטוחים ומאושרים גם אם לא אהיה כאן לראות אותם, אני מרגישה שנתתי הכל מעצמי כשהגוף שלי מתחיל לצנוח אל הקרקע והעולם סביבי משחיר.

כשעיניי נפקחות אני רואה שאני נמצאת בחדר מלא בצנצנות וריח של משהו חריף מגיע לאפי, אני מבינה שזה מקערה שיושבת ליד המיטה שעליה אני שוכבת, ראשי כואב ואני מנסה להתיישב בדיוק כשהמכשף מופיע ומשיב אותי למצב שכיבה "את צריכה לנוח" הוא מודיע וקובע לי מבלי לתת לי מקום לוויכוח, אני חוזרת לשכב "מה בדיוק קרה? האם הצלחנו לעצור את החיות האלו מלהרוס את הכפר?" אני שואלת בדאגה, "התוכנית שלך עבדה, ברגע שתגברתי אותך הכל הפך ללבן ואחר כך הן חזרו למצבן הרגיל, אבל את צנחת מהשמיים ממש כמעט כמו מלאך שאיבד את כנפיו, חששתי כל כך שזה היה יותר מידי בשבילך, היית אחרי הכל במצב הזה יותר משבועיים, ובזמן הזה דאגתי לכך שהמדענים שגרמו לווירוס הזה ישכחו מהניסוי שלהם ויתפזרו בין ערים שונות, הסכנה חלפה, את יכולה להיות רגועה" הוא מחייך אליי " תשתי את זה" הוא מצווה עליי, הריח החריף פותח כל סינוס שיש לי בגוף, והוא שורף בגרון כשאני בולעת אותו במהירות, "רציתי להציע לך הצעה חד פעמית" הוא אומר כשהוא לוקח את הכוס ממני, "אני סוף סוף יכולה להירגע עכשיו כשהכפר שלי שוב מוגן, ואני מאוד פתוחה לקבל הצעות חדשות, בעיקר שזה מגיע ממך" אני משיבה לו בחיוך, " זיהיתי בך פוטנציאל להיות שולייה שלי בזמן שעבדנו כצוות, הייתי רוצה שתצטרפי אליי למסע שאני מתכוון לצאת אליו, נראה ששנים של ישיבה במקום אחד צמצמה את היכולות שלי, הגיע הזמן לנדוד ולהשיב לי את היכולות שהיו לי, מה את אומרת? האם את מוכנה לצאת למסע כדי להגיע למיטב יכולותיך?" הוא שואל אותי בשיא הרצינות, אני מבינה שזאת אכן הזדמנות חד פעמית שלא תשוב על עצמה, ועל אף שיש לי עבודה שאני אמורה לשוב אליה אני מחליטה שלהצטרף אליו זאת הבחירה הנכונה, לפני שאני משיבה לו אני שולחת לעבודה שלי שאני יוצאת להשתלמות חשובה, הם כמובן מאשרים לי אותה תוך כמה רגעים כי אחרי הכל אם יש לי אפשרות להועיל להם יותר אחרי השתלמות כזאת הם יקבלו זאת בברכה, "אני לא חושבת שהייתי יותר מוכנה בחיים שלי לצאת למסע כזה" אני משיבה בהתלהבות.

התיק שלי ארוז לצד חפציו של המכשף, אנחנו עוברים במקדש של הקאצ'ינה יחד, נושאים תפילה דרך המקדש שלה, אני מתפללת שתשמור על הכפר שאני כל כך אוהבת, והוא מתפלל על כך שתיהיה לנו דרך מוצלחת, אני משאירה לה מנחה גדולה יותר הפעם ומודה לה על כל העזרה, נראה שהיא שמחה כשהאוויר מתמלא בריח טוב וברוח נעימה, אני פורשת את כנפיי שהמכשף מצטרף אליי כשהוא מכשף לו ענן שייקח אותו בשמיים, שנינו יוצאים אל דרך חדשה לא יודעים מה מצפה לנו, אך לא דואגים כשיש לנו אחד את השנייה במסע הזה, מסע שיפתח בפנינו עתיד שמח וטוב יותר.