נבואה של דמעה ודם

וולטר אף פעם לא ידע אם להתאכזב או לשמוח בימים בהם הוא ישב חסר מעש במשרדו. מצד אחד, עבודה – יותר מכסף – הייתה עניין, ונמאס לו לחכות לטלפונים ולגלול באתר האיגוד הנבואי בשעמום.

מצד שני, כל יום שבו לא התקשרו אל החוקר הנבואי היה יום שבו פחות אנשים נעלמו. וולטר תמיד היה המוצא האחרון של אנשים – כאלה שהנביאים של המשטרה לא הצליחו לעזור להם, ומסיבה כלשהי לא קיבלו עזרה באף סוכנות מחקר נבואי אחרת. אם אף אחד לא התקשר, אולי הוא ואיליניה יצטרכו להסתפק בלחם ישן לארוחת הערב, אבל העולם היה מקום בטוח יותר.

"איליניה," הוא קרא לעבר שותפתו, שישבה על ספה חומה שראתה ימים טובים יותר, עם כתמי קפה שהחליפו את צבעה המקורי ויותר חורים מבד, בצד השני של החדר הקטן. הם באמת היו צריכים להחליף אותה. "תגידי. חשבתי על זה קצת, בימים האחרונים. מה את אומרת, שבמקום לבזבז כסף על אוכל, נשקיע באיזו ספה טובה?"

"לא," איליניה לחשה. הוא שמע אותה נאנחת לרגע, צליל שאף אחד שלא באמת מכיר את איליניה לא היה מבחין בו. הנביאה הלבקנית תמיד דיברה בלחש, אם היא בכלל דיברה, וגם לוולטר נדרשו שנים ללמוד להבין את המחוות הקטנות שלה. היא הייתה בת עשרים ושמונה – צעירה מוולטר בשבע שנים – והיא תמיד הפחידה אותו קצת. היא הייתה כל כך דקה ושברירית, עם זרועות רזות וגוף חלש. היא הייתה חזקה יותר ממה שהיא נראתה, אבל עדיין… וולטר דאג לה.

"נו באמת, איליניה!" הוא גיחך, ושיחק בידו השמאלית באגביות באקדחו השחור הקל. הוא לא היה טעון, כמובן. "תחשבי על זה. פתאום מגיע למשרד שלנו קורבן מבוהל. הוא רץ פנימה, מתנשף, בא להגיד לנו שרצחו את ההורים שלו והוא רוצה עזרה למצוא את הרוצח – תיק מושלם, את יודעת – אבל מה, הוא רואה חדר הרוס, מסתובב והולך למרטין ושות'. תחשבי כמה אוכל היית יכולה לקנות עם הכסף שהוא היה יכול לשלם לנו!"

"אנחנו מקבלים רק פניות טלפוניות." היא לחשה, משחקת בשיערה הלבן הארוך. 

"עוד יותר טוב!" קפץ וולטר מכסאו והלך בחדר, מניף את ידיו בציניות. "אנחנו נוכל להרשות לעצמנו להתנהג כמו בלשים נבואיים אמיתיים!"

"אנחנו בקומה השביעית של בניין דירות, וולטר." היא לחשה. 

"אני בטוח," אמר וולטר, "שכל אחד יהיה מוכן לעלות על כמה מדרגות בשביל להיפגש איתנו."

איליניה הרימה את מבטה לעבר וולטר, מסתכלת עליו לרגע בפניה החיוורות להחריד ובעיניה הסגולות העמוקות, הצבע הטבעי היחיד בפניה, ואז לחשה "וולטר, סתום."

שניהם צחקו. וולטר בצחוק המתגלגל הרועש שלו, היא בתנודת הכתפיים הרכה.

העולם היה יכול להתלונן על איליניה כמה שהוא רצה. וולטר לא היה מחליף אותה בשום דבר שבעולם.

אולי באיזו ספה איכותית או שתיים.

צלצול הטלפון חתך את הצחוק שלהם.

ולמי אכפת אם העולם הוא מקום בטוח או טוב. וולטר הרים את הטלפון הכבד שעל הקיר בחיוך.

"הו, תודה לצופה השמיימי שאתם פתוחים," קול נשי לחוץ ענה מהצד השני לפני שוולטר הספיק לדבר. אם כלשהי, הוא הניח. "המשטרה מסרבים לעזור לי ואומרים שאני סתם דואגת, ואני צריכה אתכם, והיא לא עונה לי כבר ימים ו – "

"גבירתי," וולטר אמר וניסה לגייס רמה כלשהי של רשמיות לקולו, מגרש בקושי את הציניות, "תנשמי רגע. הקו הזה מוגן בדמעות, את לא צריכה לחשוש ממעקב נבואי. מה קרה?"

"הבת שלי, היא נעלמה והיא לא עונה לי וכולם אומרים שזה בסדר אבל אני יודעת שהיא לא, אני יודעת, באמת, ובבקשה, תאמין לי – " הקול של האם היה לחוץ ומתוח, המילים נפלטות מהר יותר ממה שוולטר הצליח לקלוט. כמו כל אם שהתקשרה אליהם.

"אני מאמין לך," קטע אותה וולטר. "אין צורך להילחץ. ספרי לי עליה, בבקשה."

"כן, סליחה." האישה בצד השני של הקו השתתקה לרגע, וולטר חשש שהקליטה בבניין הרעוע נפלה שוב, עד שהקול השבור חזר. "היא… מרילה קליין. הבת שלי, בת 27. לא דיברנו הרבה זמן… היא עזבה ללמוד בפרייסטון לפני כמה שנים, ואני השגתי טלפון רק לפני כמה חודשים… היא לא ענתה לי לפני כמה ימים, ולא עונה לי מאז, ואני יודעת שמשהו קרה לה. באמת. אני לא יודעת איך להסביר לך את זה, אבל – "

"הבת שלך הייתה נביאה?" פרייסטון הייתה האקדמיה הגדולה לחקר נבואי, ואמהות לא נטו לנתק קשר עם פרשניות לעתיד. וולטר הכיר טוב מדי את תירוץ ה'לא היה לי טלפון'.

"כן," מלמלה האם. "אבל אני מעדיפה לא לדבר על זה."

כמובן. כי גם אחרי אלפי שנים שהנביאים קידמו את החברה האנושית מעבר לכל גבול, מנעו אסונות ועזרו למדע ולחברה, עדיין ההורים שלהם לא הסכימו לקבל את זה שהילדים שלהם צריכים עזרה.

ובנוסף, זה הדאיג את וולטר. נביאים היו נדירים מאוד, אבל בשנה האחרונה הוא שמע על היעדרויות של שלוש נביאות שונות – זו הרביעית. כולן בנות פחות משלושים. איפה היו הפרשנים שלהן?

"יש לך כמה פרטים מזהים עליה?" שאל וולטר. "חפץ, צבע שיער, פריט לבוש קבוע… משהו כזה?"

"יש לה שיער חום ארוך, והיא תמיד הייתה הולכת עם התיק האדום שלה," אמרה האם, קולה שבור. "היו עליו פרחים קטנים שרקמתי לה…"

זה יספיק. נבואות אף פעם לא התייחסו לאנשים בשמם – אלא בחפץ או סימן מזהה כלשהו.

"תודה, גברתי." אמר וולטר. "נדבר על תשלום אחרי שאני אמצא אותה. שם ומספר טלפון, שאוכל לחזור אליך?"

"דורותי קליין, אדוני. 159–64… אמ… 4437. תודה רבה לך. תודה."

הקו התנתק. וולטר נשען לאחור על כסאו ורשם את הפרטים, מסתכל אל איליניה. "נביאה נעלמה. בת 27, לומדת בפרייסטון, תיק אדום עם פרחים. יש לך משהו?"

איליניה נדה בראשה בשקט.

"הבנתי," נאנח וולטר והדליק את קופסת המתכת שמולו. המסך זהר באור כחול, ופתח את חלון האיגוד המפוקסל. "אני אריץ חיפוש על המאגר, אבל תכיני את הדמעות. נראה שנצטרך אותן."

וולטר עדיין זכר את הימים שבהן הצלבת נבואות היה תהליך מסורבל שלקח ימים, בעבודה עם עטים ודפים יבשים במחברת. מאז, האיגוד עלה למחשוב – ואף על פי שהתוכנה הייתה מסורבלת וקרסה כל כמה דקות, זה היה מדהים כמה זמן היא חסכה.

הוא התחיל בכמה מילות מפתח – תיק, פרחים, אובדן. המסך שבק חיים לכמה רגעים, ואז חזר עם רשימה בת אלפי נבואות שנאספו במהלך השנים. וולטר דילג על אלה שתויגו כנבואות חורבן ואסונות – לא כי זו לא הייתה אפשרות סבירה, אלא כי ממש לא היה לו כח להיגרר לתוך מקרה כזה – מה שפסל כחצי מהרשימה, ורפרף מטה על האחרות. לא היה שום דבר שהרגיש קשור – עד כמה שנבואות נטו להיות מסובכות, "דַּם אֲדֹם עַל פֶּרַח סְתָו יָמוּשׁ וְיֹאבַד בָּאֲפֵלָה הַנִּצְחִית" לא הרגיש קשור למקרה – או סיפק איזשהו מידע שימושי חדש.

כשנמאס לו לעבור על נבואות שתועדו ביוון העתיקה ועדיין לא מצאו להן פרשנות, הוא פתח את התיק האישי שלו – הנבואות של איליניה שהוא תיעד בעצמו. הפרופלוגים התחלקו בין כמה אמונות לגבי מקור הנבואות, אבל וולטר תמיד האמין בגישה שטענה שנבואות רוצות להישמע, ויודעות מי ישמע אותן. 

זה הפך את החיים שלו להרבה יותר פשוטים, להניח שהנבואות של איליניה הגיעו אליו מסיבה מסוימת, ולא היו על מוכר חלב בצד השני של העולם שיגיע הביתה באיחור עוד אלפיים שנה.

אז הוא עבר עליהן. זה עבד, לרוב – את רוב הנבואות של איליניה הוא כבר פירש, או תייג כנבואות חורבן. וולטר תמיד צחק מכמות הנבואות שתיארו את סוף העולם – או שהצופה השמיימי היה פסימי להחריד, או שסוף העולם יהיה מחזה מאוד מיוחד.

אבל היה מאגר נאה של כאלה שחיכו לו. נבואת העצמות הרקובות המפורסמת של איליניה, שפיצלה את העולם המדעי בין אלה שמאמינים שמדובר בנבואה על מוות אכזרי לאנושות, לאלה שמאמינים שמדובר בעתיד טבעוני אוטופי; נבואת החלב המעופש, שוולטר חשד שהייתה מטאפורה לזה שהוא לא יכול לתת לכסף להכתים את המוסר שלו, אבל עדיין דאג להסתכל טוב טוב על התאריך של החלב שלו מאז; וכמובן הנבואה הראשונה שלה.

וולטר זכר היטב את היום שהיא אמרה אותה. זה היה ביום שוולטר הגיע אליה לראשונה, כמתלמד שרק רצה לסיים עם שנת המבחן שלו, לקבל תעודת פרשן וללכת לפתור את מסתרי האנושות. "אֶקְדָּח שָׁחֹר יֶדַע וְיִשָּׁמַע, דָּם כּוֹכָב יִפֹּל עִם דָּם לָבָן. אֶקְדָּח שָׁחֹר יִירֶה  וְיִכְאַב, דָּם יֻקַּז וְהַבְּכִי יֵעָצֵר בְּאִבּוֹ. אֶקְדָּח שָׁחֹר יִרְעַם, וְשׁוּב יִדֹּם לָעַד."

אז, הנבואה הפחידה אותו. איליניה הייתה שברירית יותר אז ממה שהיא הייתה כיום, והנבואה תפסה אותו לא מוכן. גם היום, הוא לא הבין את משמעותה האמיתית של הנבואה. אבל אקדח שחור היה הכינוי של וולטר בנבואות של איליניה. הוא תמיד נשא את האקדח הנאמן שלו על חגורתו, ומעולם לא ירה בו. היו לא מעט מילים נבואיות שתיארו סבל ופחד. הנבואה הזו כללה כמות יפה שלהן, וכל עוד זה תלוי בוולטר, הוא לא יגלה מה היא מסמלת.

אבל לא היה כלום על תיק פרחוני או נביאה אבודה.

"ההצלבה לא מצאה כלום, איליניה," וולטר קרא אליה. "או שהאתר שלהם לא מכיל הכל עדיין, או שאף אחד לא ניבא על הנביאה האבודה שלנו."

"או שאתה עצלן," היא לחשה בחיוך.

"וגם זה. אבל עדיין. את מוכנה לנסות?" וולטר שנא לבקש ממנה את זה, אבל היו חיים של נערה על הפרק. זה היה שווה ניסיון.

היא הנהנה, ושלפה את הבקבוקון הקטן. הנוזל הסמיך שבתוך מיכל הזכוכית היה בצבע סגול עמוק על טבעי, מנוקד באורות לבנים זעירים, ותמיד הרגיש לוולטר… אפל, לא נכון. למרבה הצער, החברה שלהם חיה על דמעות הכוכבים. 

החומר הסמיך, שהרגיש כמו שילוב של רפש סגול ודבש מרושע, היה הדרך היחידה שלהם להשפיע על נבואות. השתמשו בו בשביל למגן קווי טלפון ומשרדים ממשלתיים נגד ריגול נבואי, בשביל לחקור את מקור הנבואות, ובשביל לעורר נבואות בנביאים בכוח. היו אנשי דת שהאמינו שזה חלקים מהצופה השמיימי שמטפטפות על העולם, דמעותיו על הרוע שבארץ, והיו כאלה שחזו שזה עונשו על חטאים אנושיים – בזמן שהקיצוניים האתאיסטים הטיפו שמדובר בפרופגנדה ממשלתית ובחומר שנוצר במעבדות סודיות בשביל לשלוט בעם בכח.

כך או כך, כולם היו זקוקים לדמעות. הן היו חומר יקר להחריד, מסוכן ואכזרי, ששרף מטה בני אדם בעודו משאיר אבן ועץ בלי פגע.

איליניה נשמה לרגע, ורוקנה שלוש טיפות מהבקבוקון לפיה. לרגע אחד היא בלעה אותן, מעכלת את החומר, ואז עיניה זהרו באור לבן בוהק, שמחק את הסגול שבעיניה ואת אישוניה הקטנים. כשהיא דיברה, זה לא היה קולה החלש, אלא אל רועם ומהדהד, קול גברי ועתיק.

"דָּ-דָּ-דָּם יִפֹּל. יָם שֶׁל – יָם שֶׁל – פֶּרַח אָבוּד, צַעַר, צַעַר, צַעַר, הַנִּצָּן אֲשֶׁר כָּבָה? פֶּרַח. פֶּרַח. צַעַר שֶׁאֵינוֹ דְּמָעוֹת. בְּדָם. בְּדָם? בְּדָם. בְּדָם!"

ואז האור כבה, ועיניה של איליניה חזרו לעצמן – רגע לפני שהן הסתכלו כל אחת לכיוון אחר, מאבדות פוקוס והכרה, ואיליניה צנחה מטה לרצפה.

 

~~~~~

 

התפקיד השני בחשיבותו של פרשן נבואי היה תפקיד הפרשן. זה היה החלק הנוצץ בתפקיד – לעקוב אחרי סימנים קוסמיים, לגלות סודות בני אלפי שנים, להיות חלק מהאיגוד, לדעת להבין את המילים העתיקות של האל. תואר נחשב בפרופלוגיה. לגלות את סודות היקום.

התפקיד האמיתי של הפרשן היה להיות המלווה והתומך האישי של הנביא שלו.

נביאים, ברובם, היו אנשים עצמאיים. חלק גדול מהם עבד, חי את חייו, נהנה. אבל בכל רגע נתון הם יכלו לקבל נבואה – עיניים בוערות בלבן, קול של אל מגרונם, ולהתמוטט. לתעל את האל דרכך, מסתבר, דרש מאדם הרבה. ויותר מכך שהנביאים לא שמעו את עצמם והיה חשוב לאיגוד לתעד כל נבואה שנאמרת בדיוק, כשהנביא התמוטט, הם רצו שיהיה מי שיוכל לתפוס אותו.

ולכן, החודשים הראשונים בלימודי פרשנות לא היו חקר נבואי, היסטוריית הפרופולוגיה, סודות התפקיד או תאולוגיה על הצופה השמיימי. הם היו לימודים רפואיים, על התמיכה שהנביאים יזדקקו לה – מדידת לחץ דם, טיפול בפרפורי הלב שהנבואות עלולות לגרום, ושמירה על בריאות ושלמות הנביאים שלהם. לא רק למען טובת הכלל ולמען הנבואות שהם יתנו – אלא גם למען הנביאים האלה, שהחיים שלהם גם ככה קשים מספיק.

ממילא מעט מאוד נביאים עברו את גיל שלושים. הפרשנים עשו ככל יכולתם בשביל לעזור לנביא – או הנביאה – שלהם.

בלימודים, וולטר שנא את החלק הזה, ורק רצה לחקור את סודות העולם. עכשיו הוא העריך אותו יותר מכל הרצאה על מילות מפתח נבואיות.

הוא תפס אותה בקושי והשכיב אותה על הספה, מרים מעט את רגליה לכרית המוגבהת שהייתה בנויה למטרה זו בדיוק. הוא הריץ את הבדיקות הרגילות – דופק, לחץ דם, נשימה – ונאנח בהקלה כשהכול היה בסדר. מסיבה כלשהי, דמעות הכוכבים לא פגעו בנביאים. אבל לבלוע אותן כפה עליהם חיזיון – עם התועלת שבו, והכאב שהוא מביא.

וולטר דאג להניח את איליניה בבטחה, מוחה מלחייה דמעה דקה שצרבה מעט באגודלו, ואז נאנח וחזר למחשב – איליניה עשתה מספיק, ועכשיו נחה. עד שהיא תתעורר, הוא רצה למצוא תשובות.

הנבואה שלה הייתה חסרת תועלת. לא ככה נשמעה נבואה נורמלית – והמילים, כנראה, לא אמרו שום דבר משמעותי.

הצורה, לעומת זאת, חשפה הכל. מילים שבורות, קול מבולבל, נבואה מרוסקת – הנערה האבודה, עליה הנבואה הייתה אמורה לדבר, הייתה בסביבת דמעות כוכבים.

בכמה לחיצות כפתור נפתח על המסך חלון נוסף – העדכונים השוטפים של האיגוד. הודעה על דמעת ענק שעטפה בניין באוניברסיטת פרייסטון הופיעה מולו, וציינה שיש שלושה נפגעים ונעדרת אחת. שמה לא פורסם בציבור, אבל וולטר חייך כשהוא ידע בדיוק מי נעלמה לדמעה.

מתחת למעטה משבש הנבואות הזה, שכנה הבת האבודה. ודמעות לא פגעו בנביאות.

הוא הריץ כמה חיפושים נוספים באתר האיגוד – על דמעות כוכבים, פרייסטון, וכמה הצלבות נבואיות חדשות – אבל לא מצא שום דבר שהוא לא ידע כבר קודם. כל מידע חדש היה חסום במשפט השנוא על וולטר – "אין לך הרשאות לצפות במסמך זה."

"וולטר?" קול שקט עלה מהספה, ואיליניה הזדקפה מעט. הוא עבד כל כך הרבה זמן? או שהיא התעוררה מהר הפעם? "מצאת משהו?"

"הנבואה שלך הייתה מבולבלת וחסרת הגיון," אמר וולטר בחיוך, "מה שהביא בדיוק את מה שהיה צריך. מרילה שלנו קבורה בדמעה גדולה בפרייסטון. שנצא לדרך?"

עיניה של איליניה נפערו לרגע, ואז היא נאנחה. "הבנתי. לא עדיף שנודיע למי שהתקשרה וניתן לאיגוד להוציא אותה בשלום?"

וולטר צחק. "באמת, איליניה? יש משהו חסר בפאזל הזה. למה שהיא תשאר בדמעה ימים, אם היא לא משפיעה עליה? למה היא לא הודיעה כלום לאמא שלה, כשהיא – כמעט בוודאות – ידעה כמה היא תדאג עכשיו?"

"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" היא לחשה.

"את מכירה אותי," וולטר אמר בחיוך רחב. "בטח שאני רוצה לדעת! וחוץ מזה, את באמת רוצה לפספס תירוץ לבקר בפרייסטון ולהציק לזקנים טרחנים?"

"אז בוא נצא לדרך." לחשה בחיוך זעיר איליניה אחרי כמה שניות.

וולטר הקפיץ את אקדחו לחגורתו, וחייך בעודו שולף את מפתחות הרכב שלהם. "בואי נצא."

 

~~~~~

ההרפתקה איבדה את קסמה שבה ברגע שהם נכנסו לרכב. הוא היה ישן, מאובק, צבעו האדום הדהוי נראה יותר כמו אפור פח, והיה צריך תיקון דחוף במוסך. 

הוא היה מקום שני אחרי לקנות ספה חדשה. אולי הוא ידחוף איזו ארוחת ערב באמצע.

זו הייתה נסיעה ארוכה, מלאה בפקקים וזיעה, וכשהרכב עצר סוף כל סוף הוא שחרר עננת עשן מהאגזוז באנחה כבדה.

אבל כשהם יצאו מהרכב, וולטר שוב הרגיש כאילו הם בלשים אמיתיים. הוא לבש את מעיל הרוח השחור שהוא קנה מזמן, כדי להראות כמה שיותר כמו בלש מגניב ואלגנטי. איליניה אהבה לצחוק על המעיל, אבל הוא עדיין אהב אותו. היא, לעומתו, לבשה שמלת תחרה כחולה ועדינה, שהייתה שארית אחרונה מביתה הקודם של איליניה. היא מעולם לא הייתה בבית עשיר, אבל משפחתה השקיעה בה… לפחות במראה החיצוני שלה.

וולטר הביט מעלה על דלתות העץ העצומות של אוניברסיטת פרייסטון, מעוטרות בגילופים עתיקים של נבואות מוכרות, צבועים ביד אמן. הוא הכיר טוב כל נבואה שהופיעה שם, וגם את הציור – את כרכרת האש שהקיפה את הקשת העליונה, המלחמות הרבות שעיטרו את מרכז הדלת… מרכז הציור היה ההמצאות הרבות שהנבואות נתנו לנו – הטלסקופ, המחשבים, הטלפונים – וכמה סרטוטים שראו בנבואות אבל עדיין לא הצליחו לבנות: הגדול שבהם היה משולש לבן, בוער בתחתיתו, שעף לכיוון השמיים. את תחתית הדלת עיטרו העיניים האדומות והלילה הנצחי, סוף העולם שיגיע מתישהו. החלק האהוב עליו, שכן הוא ייצג היטב את המקום ששכן מאחורי הדלתות שוולטר פתח בכוח.

אוניברסיטת פרייסטון. הוא שכח כמה הוא אהב וכמה תיעב את המקום הזה.

מצד אחד, מדשאות ירוקות ועצומות, חומות מפוארות של מבצר מימי הביניים, מזרקות שיש בוהקות באור השמש, קשתות קטנות נשברות דרך המים. הדבר היחיד שהיה חסר לתמונה הקסומה היה פרפרים וחדי קרן שיקפצו בשדות.

את חדי הקרן החליפו המורים, למרבה הצער.

חבורת הקשישים השנואה ביותר על וולטר אי פעם.

חלק מהם ראו אותו, סיננו משהו למורה המקומט שלצידם והלכו משם ברטינה, נזכרים כנראה באחד ממעשי החורבן הקלים שוולטר עשה בלימודיו. אחרים דידו אליו במהירות של סבא בן שמונים שרוכב על חילזון עם מקל הליכה ועם חיוך רחב על הפנים.

"תראו מי זה!" אמר בקול חורק פרופסור וולטרוקט, המורה שלו בקורסי הפרשנות המודרנית, ולחץ את ידו של וולטר בכח של מתאגרף. "הפלא הצעיר! אני עדיין זוכר איך פיענחת את נבואת התקווה השבורה. נפלא, נפלא! ללא ספק פלא לעולם הפרשני. וזו הנביאה שלך, הא?" הוא סקר במבטו את איליניה, שהתכווצה מעט תחת המבט. לא משהו שהפרופסור ירגיש, אבל תנועה יותר מחדה בשביל וולטר. "בהחלט נראית כמו מישהי שזקוקה לך, וולטר. אייי, אתה יודע, אתה תמיד מוזמן לחזור לפה. אתה יכול להיות מורה מצוין, ידידי."

איליניה לא הייתה זקוקה לוולטר. הוא שנא כשאנשים חשבו שהיא חלשה כל כך. הוא בחר לעזור לה במקום לשבת באיזה משרד מסריח.

"לא תודה, פרופסור. אני אבוא ללמד כשכל המורים פה יקפצו למזרקות שלכם." הוא שקל לסיים את המשפט בצורה מעט גסה יותר, אבל היה לו איזשהו כבוד לפרופסורים. אחרי הכל, הייתה לו מטרה כאן. "בכל אופן, ראית את הדמעה?"

"אה, כמובן!" אמר וולטרוקט. "דמעה יוצאת דופן. הצופה בוודאי כעס מאוד, אם הוא בכה עלינו כזו דמעה!"

או שהוא הקשיב לשיעור אחד שלך, והבין לאן המדע הנבואי הדרדר. "אתה יכול להוביל אותי אליה?"

"בוודאי, בוודאי." אמר הפרופסור והתחיל ללכת – באיטיות יוצאת דופן – דרך הגן. "בזמן שאנחנו הולכים, שמעת במקרה על התיאוריה החדשה של פרופסור קורטווינגל על משמעות המילה 'שכחה' בנבואות, כדרך של האל להזכיר לנו נבואות שאבדו בהיסטוריה? ובכן, הוא טועה בבירור, כמו כל דבר שהנחש הזה אומר, והייתי שמח לנצל את זמנך פה בשביל לעזור לי להפריך את הטענה. מה אתה אומר, תעזור למורה זקן בדרך?"

וולטר החליף מבט אחד עם איליניה, נאנח בתסכול לזכר הימים הרעים, והחל ללכת אחרי הפרופסור.

 

~~~~~

 

"ובכן, וברגע ההוא קורטווינגל טען שדמעות הכוכבים אינן עונש של האל או מתנה ממנו, אלא פשוט דליפה של נבואות מוצקות אל העולם שלנו. והרי זה טיפשי להחריד – אני בכנות לא מבין את הצמיחה של הפרשנים האתאיסטים באוניבסיטה. אתם חוקרים את מילות האל, ומתעקשים למצוא בהן הסבר שסותר את קיום האל? זה יהיה כמו לחקור אופטיקה ולהכחיש את השמש!" אמר הפרופסור. וולטר הנהן בשקט, חלקית מסכים עם הנאמר, חלקית מתעלם לגמרי מהחפירות הבלתי נסבלות. הוא חשב שהוא סיים עם אלה כשהוא עבר בהצלחה את מבחני הסיום של הקורס. "מה אתה חושב, וולטר?"

"אולי דמעות הכוכבים הן בעצם הבכי של האל על זה שאנחנו לא מבינים מה הן הדמעות?" זרק וולטר לאוויר, מקווה שהרעיון המטופש יעסיק את הפרופסור לכמה דקות נוספות של התעלמות. "או, שבעצם, הוא ראה שהתחלנו לפענח את הנביאים אז הוא זרק עוד משהו לא ברור בשביל שיהיה לנו על מה לריב?"

"לא, זה לא אפשרי. מתועדות לנו טיפות מאז תחילת האנושות, כולל איורי מערות של האדם הקדמון בהם רואים אנשים נלחמים במפלצות סגולות מנוקדות – ללא ספק פענוח מבולבל של הדמעות. אבל לגבי הרעיון הראשון, זוהי מחשבה מעניינת בהחלט, ידידי… אכן, יכול להיות שהצופה, בהיותו אל של ידע ששוכן מעבר למרחב ולזמן, לא מבין מדוע איננו מבינים את שאלות היקום עדיין… אם כך, המדע אינו אלא עוד דרך לסגוד לו? אתה, ידידי, בהחלט ראוי לציון לשבח שקיבלת אצלי. נראה מה קורטווינגל יגיד על זה, כשהוא…"

בשלב הזה וולטר אטם את אוזניו לגמרי לחפירותיו של הפרופסור. לא רק כי נמאס לו מהן לחלוטין – אלא גם כי הוא הגיע למטרתו.

זה היה בניין אבן קטן יחסית בשביל פרייסטון – כלומר, גדול פי כמה וכמה מדירת המשרד של וולטר ואיליניה. עשוי מאבן שיש מעוצבת, עם דלתות עץ מעוטרות גם הן באיורי נבואות שונים ומגדל גבוה שעולה מתקרתו העגולה עוד כמה קומות מעלה, זו הייתה אחת הספריות של המקום – לצערו של וולטר, הוא בילה במקום יותר מדי זמן.

והוא היה מכוסה לגמרי בשכבה עבה של חומר סגול כהה מנוקד בלבן, כמו שמי לילה שנשרו מטה כג'לי הרסני. וולטר ראה דמעות הרבה פעמים, אבל אף פעם לא בכמות כזו – הגוף לשימור וטיהור דמעות של האיגוד הנבואי תמיד סגר את האזור סביבן מהר, לקח כמה דמעות שהוא היה יכול וטיפל במקום. כשהוא לא היה מאוחסן בבקבוקון קטן או מיכל שצמוד למכשיר, הוא היה הרבה יותר פראי ומאיים. זז לאט, זורם מטה, מתפשט עוד ועוד מהבניין… כח בלתי עציר של תוהו מעולם אחר.

זה היה מרתק.

בניגוד מוחלט לדמעות, המכונה שאספה אותן הייתה פשוטה ומתכתית. זו הייתה מכונית גדולה, שתא הנוסעים שלה הוחלף במיכל גדול, וזרועות ארוכות תפסו גושים מהדמעה העצומה וזרקו אותן למיכל, שבו כבר עמדה גבעה קטנה ורוטטת של החומר הסגול והמאיים. מסיבה כלשהי, הדמעות לא פגעו בשום דבר שלא היה אנושי – ואם בעבר היו אוספים דמעות בכפפות, הטכנולוגיה הפכה גם את התחום הזה ליעיל בהרבה.

"אני לא אוהבת את זה," לחשה מאחוריו איליניה. "בוא… בוא נחזור."

"השתגעת?" חייך וולטר וכיסה את ידיו בכפפות, ואז חבש כובע רחב, עטף בצעיף עבה את ראשו מלבד עיניו והרכיב משקפי שמש, וקילל קשות את הקיץ – לעזאזל עם כל הבלשים האגדיים שהסתובבו עם מעילי חורף מתנפנפים ברוח בכל מזג אוויר, כי לא היה נראה כאילו הם הזיעו אמבטיה קטנה בשביל סטייל – "עכשיו הכיף מתחיל. יש משהו שאני לא מבין בדמעות, בסיפור על הילדה האבודה שלנו, ובכל העסק הזה של הנבואות. את לא חושבת ששווה לעשות ניסוי בשטח, לפני שהאיגוד שוב הורס את הכיף?"

"אולי האיגוד היו נותנים לך יותר 'כיף', וולטר, אם היית מקשיב להם לשם שינוי ולא מזלזל בהם בכל פעם שהם מבקשים ממך משהו."

"האיגוד רוצה ממני שאני אעבור למשרד משעמם ואנתח מילים שאנשים אמרו כשהעיניים שלהם זוהרות לפני אלפי שנים. את יודעת כמה טעויות כתיב התגלו בנבואות המצריות העתיקות, איליניה? אלפים. נבואות זה חקר של מילים מדויקות, וממש אין לי כח להבין אם הפרשן המצרי הקדום באמת כתב את כל הנבואה, או שהוא התעצל על חצי ממנה וכתב בטעות 'נחש' במקום 'בחש', ובעצם זו הייתה נבואה על איזה עוגה מטומטמת שאני אכין מחר."

"חשבתי שאתה מאמין שהנבואות יודעות למי להישמע, וולטר."

"סתמי," גיחך וולטר לכיוונה, "רק לי מותר להשתמש בטענות הטיפשיות שלי נגד הטענות היותר טיפשיות שלי."

איליניה צחקה, והם הלכו קדימה. עם כל צעד, התחושה הרעה שזרמה מהדמעה התגברה – ככל שוולטר התקרב, הדמעה הרגישה יותר ויותר כמו משהו אחר, שלא אמור להתקיים. מקרוב, וולטר ראה שנקודות האור הן אותו האור שבוקע מעיניה של איליניה כשהיא מקבלת נבואה – כמעט כאילו, אם הוא יוריד את הכפפה ויגע באור הזה, יוכל גם הוא לראות לתוך העתיד, לחזות את מה שעוד לא קרה – 

אה, נכון. חומצה קטלנית וכאלה. אולי עדיף להשאיר את הדברים האלה לנביאים, ואת היד שלו לעצמו.

בכניסה למבנה, שהייתה פתוחה ומנוקה מדמעות, עמד אדם מבוגר במדים החומים של האיגוד. "אל תעבור בבקשה," הוא מלמל. "מסוכן. מאוד לא מומלץ."

וולטר דג מכיסו את תעודת האיגוד שלו, ופתח אותה מול השומר. "אני חוקר נבואי מטעם האיגוד, ובאתי לחקור את ההיעלמות של תלמידה פה. תודה רבה." הוא המשיך קדימה, איליניה מאחוריו, בלי לחכות לתשובה משוטר האיגוד – האדם המסכן לא היה עוצר אותו ממילא. הנבואות היו סימנים מהאל, חתיכות פאזל חסרות צורה שנזרקו מהשמיים לבני האדם המסכנים בלי מסגרת, ועכשיו וולטר הרגיש כאילו התמונה לאט לאט מתחברת. משהו היה שם, משהו שהאיגוד לא רצה שהוא יראה באתר, משהו שהפחיד את איליניה… משהו שהוא רצה לדעת.

 

מבפנים, הבניין היה הרבה יותר חלול ממה שוולטר ציפה לו. הוא חשב שהוא יאלץ לפלס לאט את דרכו בג'לי הסגול והמסתורי, אבל – בין אם בגלל שכך הדמעה כיסתה את המבנה ובין אם בגלל שהאיגוד גרף כבר את כל מה שבפנים החוצה – חלל המבנה היה ריק, ברובו. הדמעה נצמדה לקירות, מכסה אותם בשכבה רירית וכהה, אבל הוא היה יכול ללכת יחסית בחופשיות בתוך חלל הספרייה. טיפה גדולה של דמעה נפלה על הקרקע לצידו מהתקרה, והוא בירך שוב על כובעו – לפני שגרם המדרגות למגדל משך את עיניו.

"וולטר, אנחנו יכולים לחזור?" איליניה שאלה. "בבקשה?"

וולטר נאנח. "את… רוצה לחכות בחוץ? אני רגע אסתכל מה יש למעלה ואחזור אליך. בדיקה מהירה למצוא את קליין ולחזור."

איליניה עצרה לרגע במקומה, ואז נדה בראשה לשלילה. "יש דרך שבה אני אוכל לשכנע אותך לא לעלות לשם?" היא לחשה.

"הבטחתי לדורותי שאני אמצא את הבת שלה, איליניה." אמר וולטר. "וחוץ מזה… מתי עוד תהיה לנו הזדמנות להיכנס לדמעה אמיתית, שלא נמצאת במרחק של שעות נסיעה מאיתנו והאיגוד לא סגר לגמרי?"

איליניה שתקה, שתיקה שוולטר זיהה. ככה היא שתקה כשהיה משהו שהיא רצתה להגיד ובחרה שלא. היא ידעה על המיקום של עוד דמעה קרובה? ואולי זה היה איזה סוד נביאים עתיק?

"אז אני באה," היא לחשה. "זה לא חכם להיכנס לתוך דמעה בלי נביא."

וולטר חייך ועלה במדרגות, איליניה אחריו.

מה שלא יהיה שם בראש המגדל שכל העולם מנסה להסתיר ממנו, הוא היה מוכן אליו. לסגור את החקירה, להחזיר לאם את ילדתה שהדמעה לא פגעה בה ממילא, לחזור הביתה עם חיוך ואולי אפילו ספה חדשה.

פשוט.

אולי הם אפילו יוכלו להזמין סושי לארוחת הערב.

 

~~~~~

 

ככל שוולטר ואיליניה עלו מעלה, הדמעה החלה להיות סמיכה ועוטפת יותר. השכבות על הקירות התעבו לאט, עד שהמעבר בין שתיהן נהיה צר מדי לאדם אחד. איליניה עקפה אותו במדרגות, והחלה בשקט מוחלט לפלס להם דרך למעלה, ידיה החשופות מפלסות דרך החומר שכל כך בקלות ישמיד את וולטר.

הנקודות הלבנות שבקירות קראו אליו. חורים קטנים אל העתיד, אל העולם שמעבר, אל סודות שהוא לעולם לא ידע אחרת. ככה איליניה הרגישה כל פעם שהיא שתתה דמעה בשביל נבואה? האם ככה דמעות שיבשו נבואות – כל כך הרבה עתידים ונבואות צמודים, שנבואה שניסתה לגלות משהו על האזור שלהם קיבלה חתיכות קטנות מכל אחד מאלה?

התשובה הייתה למעלה. הבטן שלו הייתה בטוחה בכך – והוא תמיד סמך על הבטן שלו. התשובה שהוא חיפש כל היום האחרון… לא, מאז שהוא החל ללמוד פרופלוגיה… הייתה שם. בראש הדמעה. במקום שבו חיכתה לו מרילה.

כמה רגעים אחר כך, איליניה זרקה הצידה גושי דמעה אחרונים, והם נכנסו לחדר שבראש המגדל. החדר היה חלל סגור בספריה, פתוח לרוב רק לפרופסורים מורשים… אבל כעת, וולטר היה יכול ללכת בה חופשי. הקירות נפערו בה לצדדים, מה שנתן לוולטר מעט מקום לנשום לרווחה – ולמרות עשרות הספרים האסורים על הקירות, התשובה עמדה מולו, במרכז החדר.

וזה לא היה דומה לשום דבר שהוא ציפה לו.

זה היה עמוד, בערך בגובה של וולטר, עשוי מאותו חומר כמו הדמעה אבל קשיח יותר. הוא היה נוקשה וכהה, והדמעות הסמיכות זרמו ממנו, כאילו הוא היה המוקד של הדמעה… כאילו הדמעה גדלה, זרמה הלאה עוד ועוד מאותו עמוד משונה. אבל זה לא היה הגיוני – אם הדמעות היו דמעותיו של הצופה, הן היו גוש של חומר שהאיגוד היה יכול לאסוף. אם העמוד הזה יצר אותן… 

"וולטר, בוא נחזור." לחשה איליניה, בקול רועד מעט יותר מהרגיל. "בבקשה."

"אני רק מסתכל על זה מקרוב, ונחזור." הוא אמר. "קליין נמצאת כאן איפשהו, נכון? אם היא עדיין בחיים, כדאי שנחלץ אותה איתנו."

"בבקשה, וולטר. אני לא אוהבת את המקום הזה."

וולטר שנא לסרב לאיליניה. הוא היה הפרשן שלה, התומך האישי שלה.

אבל הוא היה חייב לדעת מה החלק החסר בפאזל. מה הוא פספס כל הזמן הזה.

אז הוא צעד לאט לעבר העמוד, בוחן אותו. זה היה סוג של קריסטל? משהו תוצרת ידי אדם? או שאולי אלה היו הדמעות האמיתיות של האל, שנחתו כעמוד ומשם גדלו הלאה?

"וולטר, בבקשה – "

ואז משהו נוצץ בהה בו מתוך העמוד. זוג נקודות לבנות גדולות ועגולות, שונות בבירור מהנקודות הלבנות שבדמעות.

אלה היו עיניים.

בתוך העמוד הייתה בת אדם, עם עיניים בוערות בלבן ופה פעור, קופא בצרחה.

בת אדם שנשאה, משומר בתוך הדמעה, תיק אדום מעוטר בפרחים דקים, רקומים.

"לא," וולטר לחש.

וולטר עמד שם, מרגיש את עיניה של איליניה נעוצות בגבו, העיניים הלבנות בוהות בו מתוך הדמעה. איך זה אפשרי? האם הדמעה עטפה את הנערה המסכנה, כולאת אותה לנצח? 

או שהאור הלבן בעיני הנביאה היה אותו האור של הדמעות? לא הנביאה נקלעה לתוך הדמעה, אלא הדמעה הגיעה מתוך הנביאה?

זה לא היה הגיוני. בטוח היה פתרון אחר, איליניה הייתה מספרת לו –

אֶקְדָּח שָׁחֹר יֶדַע וְיִשְׁמַע.

"היא הייתה בת עשרים ושבע," לחשה מאחוריו איליניה. "שנה אחת פחות ממני."

דמעה נשרה מעינה של איליניה. דמעה בצבע לא נכון.

"את ידעת?" וולטר שאל. "על… זה?"

אם נביאים יצרו, לא, הפכו לדמעות, למה לא לימדו אותו על זה, שהוא ידע להתכונן, לעזור – 

רק שזה היה ברור.

כי העולם היה חייב את הדמעות שלו. להגן מנבואות, ליצור נבואות, לשלוט בדבר שמניע את העולם קדימה. ואם הדמעות נוצרו ככה… זה היה חייב להישאר כסוד. 

איליניה שתקה, ואז הנהנה לאט. "לא ידעתי בדיוק, אבל… הרגשתי את זה. בשנים האחרונות, הנבואות כואבות לי יותר. שוברות אותי יותר. אני מרגישה את… הדמעות, הדברים האלה, מנסות לשבור דרכי, וולטר… להרוס לי את הלב, את הגוף, לצאת החוצה לעולם…"

ומה אם הנבואות לא הגיעו מהצופה השמיימי, אלא מהדמעות? מה אם בניסיון של הדמעות לפרוץ לעולם, הן חדרו דרך אנשים תמימים שראו את העולם דרך החורים הלבנים, דרך העתיד שנחשף בדמעות… עד הרגע שבו הדמעות ניצחו?

וולטר שנא את זה, אבל זה היה הגיוני מדי. כי ברור שהדמעות לא פגעו בנביאים. אחרי הכל, החומר לא השמיד את עצמו.

 דָּם כּוֹכָב יִפֹּל עִם דָּם לָבָן.

"על כמה נביאים שחיו עד גיל שלושים שמעת, וולטר?" היא שאלה. "נביאים שלא מתו מ'חולשה' בצעירותם?"

"למה לא אמרת לי קודם?" וולטר צעק. הוא לא כעס עליה… הוא כעס על הכל. על האיגוד, על פרייסטון, על הדמעות, על העולם… "היינו יכולים למצוא פתרון. לעצור את הנבואות, את הדמעות האלה, לטפל בך… אולי עדיין אפשר להציל אותך, איליניה! לרפא אותך מזה! זה לא מאוחר מדי!"

"כי ידעתי שתגיב ככה," היא לחשה. "ידעתי שלא תוכל לקבל את זה. אתה פרשן טוב מדי, וולטר. אבל פרשנים לא קיימים בשביל להביא את הנביאים שלהם לגיל שיבה. רק…  רק לעזור לנו בדרך."

"לא!" הוא צעק, ותפס בכתפיה הקרות. טיפה סגולה נוספת צנחה לצידו, משאירה כתם אפל על מעילו. "איליניה, אפשר לעשות משהו. יהיה בסדר! אם האיגוד ידע על זה כל הזמן הזה, הוא בטוח כבר חשב על רעיון לעזור לכם – "

היא לא אמרה דבר. רק תפסה בחגורתו של וולטר.

לא. באקדחו.

היא שלפה את האקדח השחור הארוך, זה שוולטר חגר לראווה, זה שהוא אף פעם לא ירה בו, כי 

אֶקְדָּח שָׁחֹר יִירֶה  וְיִכְאַב.

ושמה את האקדח בידו.

לא.

"אני לא רוצה להרוג אף אחד, וולטר." היא לחשה. "הדמעות מסוכנות. הן הורגות. הן הורסות. אני… אני לא רוצה שתמות, וולטר. אני לא רוצה שהדמעות ינצחו אותי. הן… הן מפחידות, וולטר. הן מנסות להיכנס לכאן. לקחת את העולם שלנו. אני לא רוצה את הכאב הזה. אני לא רוצה לתת להן לנצח."

וולטר שתק לרגע, מחפש פתרון אחר, תשובה אחרת. אבל הפעם, המוח שלו היה ריק.

לא.

"אני לא הולך לירות בך, איליניה! אנחנו נמצא פתרון, אני מבטיח, נציל אותך…"

"היא הייתה בת עשרים ושבע. צעירה ממני בשנה. נביאים לא שורדים את העשור השלישי שלהם… והמקום הזה לא עושה לי טוב…"

עיניה של איליניה הבזיקו לרגע בלבן, אבל נשארו מפוקסות. הסגול בהן – הסגול האמיתי, הטבעי, לא האפל של הדמעות – עדיין הביט בוולטר. הוא התחנן. הוא היה חסר אונים.

דָּם יֻקַּז וְהַבְּכִי יֵעָצֵר בְּאִבּוֹ.

"אני לא אצליח להחזיק אותן עוד הרבה זמן, וולטר." היא לחשה. "בבקשה."

"אני לא יכול לעשות את זה, איליניה. אני לא יכול – "

"לך. אתה לא חייב לשים את עצמך במצב הזה שוב. תמצא עבודה משרדית באיגוד. תפרש נבואות עתיקות. תכעס על פרשנים מצרים. תקנה לעצמך ספה חדשה."

איך הקול שלה נשאר כל כך שקט? איך היא קיבלה את זה? איך וולטר היה אמור לקבל את זה?

דמעה סגולה, לא טבעית, נוספת נטפה מעינה. הבזק לבן נוסף.

"את… בטוחה?" הוא לחש. "באמת?"

היא הנהנה. אותו הנהון שהוא הכיר כל כך טוב. 

היד שלו רעדה. הוא לא רצה לעשות את זה.

איליניה הביטה בעיניו. מבט סגול שמהבהב בלבן, היה שם כל כך הרבה כאב שקט, שהיא החביאה מהעולם. 

אבל היה שם גם עוד משהו. היא האמינה בו.

העיניים בערו בלבן, פיה נפתח לצרחה חסרת קול, כשמשהו נורא, גדול יותר מכל מה שוולטר מסוגל לתפוס, ניסה לעבור, להשמיד אותה, להשמיד הכל – 

אֶקְדָּח שָׁחֹר יִרְעַם, וְשׁוּב יִדֹּם לָעַד.

וולטר לחץ על ההדק.