מעבר
ירושלים, בית הכרם, 2084
אחרי שנים ארוכות, בהן רגל אדם לא דרכה בשביל הגישה לקליניקה, צעדיו הכבדים של מטופל יחיד נשמעו מעבר לדלת העץ הדקה. לשמע דפיקותיו המהוססות, ניגשה אחרונת הפסיכולוגיות אל הדלת וניסתה להיזכר במילות הפתיחה המתאימות. כשקיבלה אותו היא החוותה בידה לעבר מקומו שעל הספה הירוקה המהוהה. קולה נשמע חלוד כשאמרה בטון סבלני "שלום יאיר, מה מביא אותך לכאן?"
יאיר, גבר נאה כבן 50, נאנח והתחיל לספר. "את בטח מופתעת, אחרי שנים שלא נדרשת לטפל באף אחד… אני פה כי אחרי שנים שלא הרגשתי את זה, אני מוצא את עצמי דואג". המטפלת ניסתה שלא לזוע באי נוחות כשניסתה להיזכר בפרוטוקול ההתערבות שיוכל אולי להתאים. הוא המשיך בדבריו: "עד לאחרונה הרגשתי מעולה. את מבינה, אפילו לא הייתי צריך להחליף שער כבר שנים. אני עובר בעשרים השנים האחרונות לפלנטה שיש בה רק אנשים שומרי חוק, בלי ילדים או עבריינים. גם מבחינת הזוגיות, אין בעיות מאז שאישתי התבייתה על שער שמעביר אותה לסוג של ספארי אינטרגלקטי שלא מפסיק לרתק אותה. הבנות שלי הצליחו לעבור את גיל ההתבגרות עם פחות משמונים שערים בשנה. מצב הרוח שלהן יציב מאוד לאחרונה. אבל, משהו שקראתי בעיתון לפני כמה ימים לא מניח לי…"
"עיתון? אני לא מעודכנת בטרנד הזה…"
"הנה, אני אראה לך." הוא הוציא מתיקו כמה פיסות נייר מקופלות ופרס אותן. הפסיכולוגית ראתה כפולת עמודים ועליה מילים מבהילות בכותרת שחורה על רקע אדום. היא התחילה לחוש תחושה לא נעימה שהייתה מוכרת לה מהעבר הרחוק. חרדה! היא נזכרה לפתע. התחשק לה לדבר והרבה, אבל אינטואיציה קלינית ישנה בלמה אותה.
"הממ…זה דו מימדי, כמה מעניין" היא אמרה בטון מאפשר
"כן, גם בעיני זה ממש מגניב" אמר יאיר. "בכל מקרה, קראתי בעיתון הזה משהו ש…למרות שעברתי לפלנטה שלי כבר כמה פעמים מאז, אני לא מצליח לשכוח מזה"
"מאחר ואני עובדת בשיטות הישנות, אין לי כאן ציוד מתאים. אצטרך שתספר לי במו פיך על מה אתה מדבר."
"כן, תיארתי לעצמי." הוא שאף אוויר להתכונן לפעולה שאינו מתורגל בה.
"אז ככה – פורסמה כאן כתבה שמאיימת שהשערים השתבשו באיזה אופן מסוכן ואולי בלתי הפיך. שיבוש שיכול להביא את כולנו 60 שנה אחורה, ללא כל מזור לנפש. יש כבר שניים שמעידים שהם לא מצליחים להיעזר בשער."
"אולי כדאי שתקריא לי ישירות מה'עיתון' " אמרה הפסיכולוגית בקול רגוע, בעודה צובטת את עצמה בפנים כף היד כדי לא לאבד עשתונות.
"אז יש כאן שתי עדויות…רגע, אולי הגיעו אליך כבר כמה כאלו?"
"מתוקף תפקידי אני רק יכולה לומר שייתכן ואתה צודק…" היא התחרטה מיד כשראתה את תגובתו של יאיר. טיפות זיעה נקוו מעל לגבותיו וידיו החלו לרעוד. "אוי לא, אולי תצטרכי לקרוא בעצמך, אני לא רוצה להתפרק פה, אין שער קרוב…"
"אני מבינה שזה מאתגר, אבל האמת המקצועית היא שאנחנו מסוגלים לפחד ולקרוא באותו הזמן. בוא, תנסה." היא אמרה בטון מעודד.
"אוקיי. אז אני מקריא, כן?" אמר בקול לא יציב והסתכל עליה לאישור. היא החזירה לו מבט ישיר וכמה שיותר מעצים והוא נרגע מעט והחל לקרוא:
ראיון ראשון:
עיתונאי: האם אתה עדיין מחזיק בגירסא החתרנית שמקור בעיותייך הוא השער עצמו?
א': כן! אני משוכנע. כמו שהצהרתי גם במשטרה, השער עצמו התחיל לגרום לי לבחילות איומות וללא פחות מאשר מחשבות טורדניות שלא הירפו במשך ימים. אתה צעיר, אתה בכלל יודע מה זה? הם, במשטרה, הכחישו שיש בעיה, אמרו שאני היחיד שפונה. אחד שם רמז שאולי זה קשור לעובדה שבהתחלה לא היה לי רישיון. באמת! כבר 58 שנה שזה עובד אז מה זה התירוץ הזה?
עיתונאי: ממש חסר תקדים. אתה יכול לספר לנו איך היה לחיות כאן לפני המהפכה של השערים? עם איך שהדברים נראים כדאי שכולנו נתכונן לגרוע מכל…
א': אני מוכן לנסות…כל כך הרבה שנים שאני משתמש בשער, כך שאפילו אני בקושי זוכר את ההרגשה. אבל כן, כשהייתי נער, סבלתי הרבה מאוד. בנפש אתה יודע, לגוף שלי לא היה חסר כלום. למרות מה שאתם חושבים על העבר, לא סבלתי כמו אבותינו הקדמונים מרעב, כאבי שיניים ומפשפשים על העור דרך קבע. למעשה את רוב הבעיות פתרנו כבר בשנות ה-20 אבל כן נותר לי אז סבל נורא שהמחשבות על העתיד והעבר היו גורמות לי. אני זוכר, לא הייתה שאלה, הייתי חייב לברוח מהסבל הזה. לא בריחה למקום אחר בציוויליזציה שלנו. ידעתי שגם לשם ירדפו אותי המחשבות והפחדים. אני זוכר שהפתרון הנכסף הציג את עצמו לבסוף בשער ניסיוני שאבא שלי הקים במרתף הטחוב שלו. זה היה קצת מפוקפק. כבר לא עבדו אז עם שיגור במהירות האור, למרות שאומרים שזה עבד מצויין, מצד שני עוד לא הייתה העברה בפיזור חלקיקים כמו שיש היום. אתם מבינים, זו הייתה תקופת ביניים והשערים אז היו הרבה יותר מסוכנים. בכל מקרה, למרות האזהרות של אבי, הסבל בראשי דחף אותי לבסוף לשער שלו. בניגוד גמור לכך שהייתי צייתן בסך הכל, עברתי בשער ומצאתי את עצמי על פלנטה אחרת. הייתי בין הראשונים שהשתמשו בשערים, אבל בפלנטה הזו, הייתי ממש יחידי.
עיתונאי: אתה זוכר את הפעמים הראשונות שלך שם?
א': איך אפשר לשכוח…אני מחייך כשאני נזכר בזה…האור שם היה עמום יותר מהאור שלנו ובני האדם היו מוזנחים יותר למראה. אבל השוני העיקרי היה שהם השתמשו רק בטכנולוגיה של המאה השמונה עשרה. ללא רכבים, מטוסים או חלליות. עבדתי שם כסייס ונהג כרכרה. ממש עד לאחרונה. בזכות ההיצמדות הזו לעבר, הכל זז לאט שם. זה מה שעשה לי, באופן אישי, שקט בראש סוף סוף. אחרי שבוע כבר הרגשתי יותר טוב, אחרי חודש המחשבות הרעות חדלו והייתי מאושר. רק בחלוף חצי שנה חזרתי. היום זה ברור אבל אז הייתי המום שנעדרתי מהעולם שלנו רק לשתי דקות ושבע עשרה שניות, סוג של נס. נו, השאר היסטוריה. היום כולנו מסתמכים על זה. ובצדק! כל אחד מגיע לאן שהוא צריך, עושה מה שהוא צריך וחוזר, ללא מחירים בכלל! אני לא יודע איך אחזיק מעמד בלי זה…איך כולנו נחזיק מעמד…
מתוך תחושה של גילוי מרגש, הפסיכולוגית קטעה את שטף הקריאה של יאיר ואמרה:
"אוקיי, אז יש פה איזה גבר שמייצג כנראה את אבא שלך, ואת המיניות שהדחקת ל"מרתף הטחוב" של הלא מודע, לא פלא שאתה מזועזע".
יאיר בלע רוק והביט בפסיכולוגית המום, אך היא, שכבר נזכרה שיש לה שנים של ניסיון, זקפה גבה ולא הנידה עפעף.
"וואי, שמעתי שטיפול היה דבר מופרך אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה" אמר יאיר. "אפשר אולי להתמקד בדאגות שלי?" הוא החזיר את מבטו אל העיתון והקריא את הראיון עם העדה השנייה:
עיתונאי: ספרי לנו מה קרה.
ש': פתאום המכונה הפסיקה לעבוד! כלומר, כשאני חושבת על הפלנטה אני כן מתחילה להתעודד. בפלנטה שלי אני צוללת, הנשימה מאטה. זה מה שהכי מתאים לי. אבל בפעמים האחרונות, כשאני מגיעה, רע לי ממש! אני לא מצליחה להישאר רגע אחד בתוך הסיטואציה, יש בי מין אי שקט כזה, זכרונות, והמחשבות רצות – מה יהיה איתי, אני דואגת מכל מיני שטויות… אני לא נעזרת כבר בצלילות של המים, לא מרגישה יותר את מה שהמכונה גרמה לי להרגיש קודם."
עיתונאי: פשוט הפקרות! תוכלי לתאר לנו איך זה היה בעבר? כאשר עוד לא יכלת להשתמש בשער כל פעם שרצית?
ש': קצת מוזר לי לדבר על זה. אתה יודע, בזכות השער לא נאלצתי לחלוק שום דבר עם אף אחד כבר הרבה שנים. אבל, איך לומר, בימים האחרונים חוזרות לי התחושות האיומות מהילדות וגם זכרון רחוק שהיינו מדברים בינינו מידי פעם באמת. גדלתי אצל סבי וסבתי. סבתא הייתה אישה נוקשה, למרות כוונותיה הטובות. אני זוכרת את עצמי כילדה בורחת ממנה, מפחדת. אלו היו תקופות קשות אבל די מהר גיליתי שיש אצלם שער. לא חוקי אבל עובד. וזה עזר לי, כשיכולתי לחמוק ולהשתמש בו. אבל זה לא היה זמין כמו היום. הכי קשים היו הרגעים עד שהייתי מגיעה למבנה שבקצה המשק, מזיעה וקצרת נשימה, חסרת ביטחון, בודדה. הייתי חומקת פנימה, נשענת על הדלת מבפנים ומחכה שהכל בחוץ ישתתק. האמנתי שאם יתפסו אותי זה יהרוס הכל. חשבתי על זה כמו סטייה כי זה היה מאוד לא מקובל אז לעשות את זה, בטח לא בתור ילדים. הסתרתי והתביישתי אבל בכל זאת עשיתי את זה, הייתי חייבת לברוח. להאט. הייתי נכנסת לשער, אז זה היה נראה כמו מכונת כביסה ענקית. והטכנולוגיה – אולי כבר פיזור חלקיקים? לא בטוחה. תמיד החזקתי אצבעות שגם הפעם אגיע למקום הנכון לפני שהמים יתחילו לזרום פנימה… אין ספק שזה הציל אותי.
יאיר סיים להקריא ופנה לפסיכולוגית, נרעש, "את קולטת? כבר שתי דוגמאות… אנחנו אבודים! גם הכותרת אומרת – "סופם של השערים, אובדן היציבות העולמית! מכת מוות לשלוות הנפש!"
הפסיכולוגית שאיבדה שוב את קור רוחה לשמע הסיפור פנתה אליו בנימה מזדרזת: "תשמע, השתכנעתי, יש פה משהו מאוד מאיים, ואין הרבה לנו זמן, אז ברשותך, אני עוברת לכובע של השיטה ההתנהגותית!"
"מה זה אומר?"
"אצייד אותך בכמה כלים שלמדתי מזמן. למשל – כשאתה נתקף מחשבות מטרידות אתה צריך לשאול את עצמך, מה עמדתי לעשות? ופשוט להמשיך, להתעלם מהמחשבות ולהמשיך קדימה"
יאיר הביט בה חסר אונים.
"לדוגמא, מה עמדת לעשות כשהתחלת לפחד כל כך?"
"לא בטוח…" הרהר יאיר. "הייתי באמצע לקרוא את העיתון אז אני מניח שאני בדרך כלל קורא את הכתבה ואז את התגובות."
"אוקיי, אז זה לא פתרון קסם כמובן, זה לא שער או משהו כזה, אבל תנסה להמשיך לקרוא ומשהו אולי ייצא לך מזה. אנחנו צריכים לסיים. להתראות."
"אני מצטער אבל אני באמת לא יכול לקום, הרגליים שלי ממש לא מחזיקות אותי, אני מרגיש שאני כמעט מתעלף. ובטח שאני לא יכול לחזור לעיתון. הכותרת והעדויות, זה נורא! אנחנו אבודים." יאיר חפן את ראשו בין ידיו.
"טוב טוב, תנסה לנשום. תכניס אוויר לתוך הבטן, מה שעולה עכשיו זו הסרעפת, תחזיק רגע, ועכשיו תוציא. מעולה. בוא נעשה את זה כמה פעמים…."
"תשמעי, זה סיוט להקשיב לך מלמדת אותי לנשום. אני כבר מעדיף לקרוא את התגובות. אפשר כאן? אני אשלם עוד אם צריך."
"בסדר, בסדר, נאריך קצת." אמרה הפסיכולוגית, למרות שכל כך רצתה שהוא ילך והיא תוכל לברוח לשער שלה,
"אז ככה," יאיר התחיל להקריא את התגובות,
"תגובה ראשונה – "מחדל מזעזע! בחירות עכשיו!" יאיר התנשף,
"אני כאן, תמשיך."
"תגובה שנייה – "זו קנוניה של איראן ורוסיה! ממש כמו ב-2024!" גרונו התייבש ובכל זאת הוא המשיך,
"תגובה שלישית – מטומטמים, רואים שהם לא ראויים להשפעות של השער, בוחרים באיטיות בתור פלנטה, הא! מה העדה שלהם בכלל? "
"תגובה רביעית – @שלוש לא שמת לב? זה לא סתם איטיות, הקטע זה ששניהם לא עוברים מהירות של עשרים קמ"ש! זה מה שהם צריכים בשביל להירגע!"
"תגובה חמישית: תפסיקו, זה לא לעניין לבקר אנשים על הבחירות של הפלנטה שלהם. כל אחד ומה שעוזר לו לסגור את היום."
"תגובה שישית" יאיר עצר, קרא בלב, והתנשם בהקלה. הוא הסתכל על הפסיכולוגית, חייך, לחץ את ידה והלך כשהוא מזמזם לעצמו נעימה עכשווית.
הפסיכולוגית, המומה, עקבה אחריו במבטה, נותרה קפואה במקומה כמה שניות ואז קירבה אליה בחיל וברעדה את העיתון.
בתגובה השישית היה כתוב:
"איזו טרגדיה, אנשים מסכנים. לא יודע מה יהיו ההשלכות שאני חושף את זה פה אבל אני חייב. הייתי חלק מהצוות שעידכן גירסא לשערים בשבוע שעבר. נראה שלא חשבנו עד הסוף. כמו שארבע אמר – שני אלו הם חבר'ה שמה שעוזר להם זה שמגבילים את מהירות התנועה שלהם. והיינו צריכים לצפות את זה. שיהיו מקרים כאלו. נדירים אבל קיימים. מה שקרה זה שהגירסא לא עלתה כמו שצריך. חשבנו שאף אחד לא ירגיש אם לכמה ימים במקום פיזור חלקיקים נחזור לשיגור בשיטות הישנות, במהירות האור. רק כדי לשמור על הכשירות של המערכת. מהירות האור! והם ברחו לשם כדי לרדת ל-20 קמ"ש. אני לא יכול להתחיל לדמיין מה הם חוו במקום שלווה…."
יאיר כבר מזמן הגיע הביתה לחבק את בנותיו ואת אישתו אבל הפסיכולוגית לא יכלה שלא לדמיין את המצוקה שבוודאי הציפה את א' וש' ברגעים האומללים שאחרי השיגור. ואולי יש אנשים שנכנסו מזה בכלל למצב מאני? כאלה שמהירות היא הדבר שהם מחפשים? טכנולוגיה מקוללת. אולי כבר עדיף טיפול, old school. חבל שאי אפשר לחזור בזמן. או אולי בעצם…
