חרבו של מארס

אומרים שלאל המלחמה חרב, אותה מעניק למנהיג שהוא מוצא כראוי לאחוז בה. האוחז בחרב לעולם לא יובס בקרב, כל עוד האל לצידו, כל עוד החרב בידו. האוחז בחרבו של האל יוביל את אנשיו לעושר רב. הוא יוביל את סוסיהם לשטחי מרעה מוריקים הנפרשים מהאופק המזרחי עד האופק המערבי. הוא ישלוט בשבטים רבים. בני פָּרַס, אסיה הקטנה, יוון, רומא ומצרים, סקיתים, אלאנים וגרמאנים, יירמסו תחת פרסות ריבוא סוסיו. אוחז החרב ישלוט בעולם. ישלוט עד אשר ימאס בו האל ויחליט להעבירה לאחר.

פברואריס 457 לספירת הנוצרים

השמש עלתה מעל עיירה של בתי עץ ואבן, בינות להרים ויערות. לאנג נכנס העירה רכוב על סוסו המאפיר. רוב חייו היה הסוס חום, אך הזמן נתן בו אותותיו וצבע אותו בגוונים של אפור. המשא בעגלה אותה סחב הסוס, היה אייל גדול שניצוד זה מכבר. הצייד הנכרי הרוכב על הסוס, גבר צעיר, שיערו שחור חלק וארוך, קלוע למספר צמות האסופות יחד מעל מרכז פדחתו. לחייו, שלרוב היו בהירות, עדיין סמקו ממאמץ העמסת הציד על העגלה ולמרות מזג האוויר בחוץ, היה לו חם. אדים התגבשו מפיו ונחיריו עם כל נשימה. על כתפיו, תלוי כגלימה, מעיל פרווה גדול ושחור שדרך שרווליו לא טרח להעביר את זרועותיו. על-אף שדיבר בשפתם של הרומאים, היוונים והגותים, תמיד היה "הנכרי", עקב פניו השונים. הרומאים והגותים, כבר היו רגילים אלו לאלו, ואילו זר מארצות המזרח הרחוקות היה חריג מדי עבורם.

 

"שני סולידים ושתי טבעות כסף עם אבן טובה." אמר הקצב האוסטרוגותי, כאשר הציג בפניו הצייד הנכרי את הסחורה. "עבור פחות מארבעה, הייתי עובר קודם אצל הפרוון. איפה תמצא אחד כזה שמן בעונה הזאת?" השיב הצייד. הקצב עיקם את פרצופו. "ארבעה סולידים. וזהו." הסכים, אחרי שניסה לחשב את התועלת המירבית שיוכל להפיק מעסקה כזאת. הצייד נטל את כספו ועזב את המקום.

כך נראו רוב ימיו של הנכרי. את פרנסתו מצא בציִד, שוד של עוברי אורח – כאשר הדבר נדרש והזדמן הדבר, או – הכי גרוע – עבודות כשכיר חרב עבור יושבי הערים. אין השפלה גדולה מזו – להיות משרתם של גותים ורומאים. לפנות בוקר היה מודה לרוחות היער, ואוכל פירות ואגוזים, שליקט. לאחר מכן צד חיה או שתיים ומודה לרוחות היער בשנית. את הציד היה סוחב העירה עם שחר, למכר הבשר או הפרוות. לאחר עסקאות הבוקר, היה נודד במרכז העסקים המקומי, לחפש עבודה מזדמנת. עם הכסף היה רוכש ציוד חדש או קונה ארוחת צהריים. בשעות הצהריים היה לרוב יוצא חזרה אל היער. לעיתים, בימות הקיץ, היה רוחץ בנחל או אגם, לאחר שהתנצל, כמובן, בפני רוחות האגם על כך שטורד את מנוחתן. אם היה לו מזל היה מוצא בקתת ציידים, אשר שוכניה נעדרו ממנה ולא נותר זכר לעקבותיהם. במקרים כאלה הוא מצא עוד סיבה להודות לרוחות היער. במקרים אחרים, בעיקר בחורף, היה חוזר ללון באורחן בישוב הקרוב ולפעמים, בעונות החמות, מצא עצמו ישן ביער. כאשר העסקים נעשו קשים היה קם, מתפלל להדרכה מהרקיע הכחול והנצחי, אוסף מטלטליו על העגלה והולך. הוא שנא את העיירות. צחנת הישובים הרתיעה אותו. הוא חשב על חייו הקודמים בערבות, במישורים, החיים אותם חי כחלק משבט, חיים אליהם לא יוכל לחזור כשהוא לבדו.

הכל התחיל שלוש שנים לפני-כן, כאשר היה בן שבע-עשרה. באותם ימים שימש כסייר בצבאו של מלך השבטים, יחד עם כמה מבני דודיו ואחרים מבני שבטו. הוא נולד באירופה, אחרי שהאוֹרדה נדדה מהמזרח הרחוק. את הסיפורים על טנגרי – השמים הכחולים הנצחיים של הערבה, הכיר בעיקר מהוריו, שכן השמים הכחולים הנצחיים בארצות המערביות מוסתרים תדיר על ידי עננים.

לאחר מות המלך, התפרקה האוֹרדה והשבטים התפזרו בארבע כנפות השמים. רבים מהם התנצרו והחלו לשמש כשכירי חרב בשירותם של הרומאים. איש לא ידע כיצד מצא המלך את מותו. לרוב דובר על התנקשות או הרעלה. הסברים אלו לא הניחו את הדעת שכן היה המלך לוחם בלתי-מנוצח ופיקח. לפי השמועות בקרב הרומאים והגותים, החרב שהוחזקה בידו של מלך האוֹרדה היא מתנת האלים והיא שהעניקה לו כוח כה רב. כך כבש את ארצותיהם עד שמת בפתאומיות. הצייד ידע עמוק בליבו כי לא היה זה רעל, אלא היה זה השמאן מחליף הצבעים.

לאחר שסיים את ענייניו בשווקים יצא הנכרי מן העיירה לכיוון הבקתה התורנית, אותה מצא ביער וסיפח לעצמו כבית זמני. באחר-הצהריים ההם של שלהי פברואריס היו השמים בהירים והשמש הכסופה, שלא חיממה כמעט את הארץ, אט-אט צנחה מטה במערב. "סוף-סוף אפשר לראות את טנגרי" אמר לעצמו הנכרי בחיוך. עם מי עוד היה לו לחלוק את האושר הרגעי הזה, מלבד עצמו? משב רוח קריר הצליף בפניו. הוא יכל להריח אותה, לטעום אותה, כמעט לדבר איתה. "השלג בהרים מפשיר?" שאל, כמו ציפה לתשובה מהרוח עצמה. "האביב כבר כאן!"

את שמי הצהריים הבהירים החליף לילה זרוע-כוכבים. על-אף הקור חודר העצמות, נשאר הנכרי מחוץ לבקתה כדי להביט פעם נוספת בשמי הלילה. הלבנה בקושי נראתה, שכן רק החלה להתמלא זה מכבר וכעת נראתה כציפורן דקיקה הצפה במרק שחור. נראה כי את מקומה, כגוף הדומיננטי והזוהר בשמי הלילה, תפסה הפלנטה האדומה. "עיניים אדומות." אמר הנכרי לשמים. "טנגרי כועס שהכוכב הבוער בוער חזק מהרגיל?". ודאי שייכעס. מדוע שלא יכעס על השבטים שנטשו אותו לטובת האל המערבי, הצלוב? הנכרי ניסה להרגיע את זעמו שלו, נזכר בסיפוריהם ופרשנויותיהם של השמאנים השונים אודות הכוכב הבוער והאדום. האם באמת טנגרי כועס, או שזו פשוט תופעה שמתרחש מעליה? במקום להירגע צף לפניו פרצופו של השמאן מחליף הצבעים.

השמאן היה בנו של דיפלומט רומי שהגיע אל מחוזותיהם של "הברבארים", על מנת ללמוד את דרכיהם ושיטות הלחימה שלהם ובתמורה ללמדם "תרבות" מהי. לעיתים היה נושא אישה מאחד השבטים, כך נולד הילד, מי שגדל להיות השמאן. הרומאי לימד את בנו כל שידע על עולמם של הרומאים והגותים, כולל טקטיקות צבאיות והחשוב מכל – כתב. בנו של הרומאי ידע לכתוב ולקרוא, מה שהקנה לו כוח רב ביחס לשאר בני האוֹרדה, שסלדו ממנו – ובצדק. אם לא די בכך, בנו של הרומאי, כך נטען, הצליח לתקשר עם הרוחות, או – כלשונו – הרוחות הצליחו לתקשר איתו. הוא גם סיפר פעם אחת שיכל לשמוע את קולו של טנגרי הכחול והנצחי בעצמו. לבסוף הוכרז כשמאן האישי של המלך. כך קרה, למרבה הבושה, שנכרי, שחונך וטופח על עליונותה של רומא, הפך ליד ימינו של המלך. הישות היחידה שבאמת יכלה לתקשר עם אדם מסוג זה, הייתה שד. אלו היו השדים שאותם הביא לתוך אוהלו של מלך האוֹרדה, השדים שבאמצעותם הרג את המלך. הרי ששום נשק מעשה ידי אדם לא יכל לעמוד מול המלך, שאת נשקו – כך נטען – קיבל מהאלים.

הצייד זכר היטב את פניו של השמאן הצעיר. שמו היה גְלַאוּקוֹפּוֹ. הוא היה מעט גבוה יותר מבן ערבות ממוצע ואולי מעט סמוק יותר מבני השבטים. הדבר הבולט ביותר היה עיניו, שצבען היה אפור בהיר, כמעט צבע כסף, ונראה כי היו משנות את גווניהן כמַרְאָה,⁩ בהתאם לנוף המשתקף בהן ומכאן כונה: "גלאוקו מחליף הצבעים".

דמותו של השמאן בעל העיניים הכסופות עוררה בליבו של הנכרי שאת נפש. הוא נכנע לקור, לכעס ולעייפות, ופרש פנימה, לתוך הבקתה.

מארציוס 457 לספירת הנוצרים

הנכרי קם באותו הבוקר מוקדם מהרגיל. היה זה ציוץ ציפור המבשר את הבוקר – ואת האביב – שהעיר אותו. המזרח החל להיצבע בצבעי לילך בהירים. ערימות שלג קטנות עוד נותרו למרגלות העצים ועל הענפים החלו לבצבץ ניצנים ירוקים. לפני שיצא העירה מילא את נאד המים באגם, שהיה קפוא רק שבועיים לפני כן. בעודו ממלא את הכלי, הבחין לפתע ביצור פרוותי ואפור לימינו.

היה זה זאב גדול, גדול מכל זאב שאי-פעם ראה הצייד. הוא הושיט יד אל אשפתו ושלף ממנה את אחד החיצים הבודדים שנותרו ברשותו. לאחר דריכת קשת זריזה, כיוון אותה אל החיה הגדולה. על זאב כזה גדול יכל להרוויח לפחות עשרה סולידים. הזאב כלל לא נרתע מן הצייד וכלל לא נראה מאיים. הוא פשוט שתה ממי-האגם, הישר מבט לעיניו של הנכרי ולאחר מספר שניות שזה נועץ מבט בזה, עזבה החיה וחזרה אל היער. הצייד הרפה את אחיזתו והנמיך את הקשת. מה חשבתי לעצמי? תהה. בני שבטי הערבה רחשו כבוד רב לזאבים, החיה היחידה – שכמו האדם – מתפללת אל טנגרי. האם שכחתי כל מה שלמדתי? האם זרקתי כל כבוד לרוחות היער? האם הפכתי רומאי מנוון וחסר כבוד?

את עיסוקי הבוקר סיים הנכרי אצל הנפח, שם בחן מספר חיצים מסוגים שונים, לפני שרכש אותם. בחוץ, ברחוב הצר בו ניצב בית המלאכה, רעש והמולה שהדהדו פנימה והתערבבו יחד עם נקישות הפטיש.

"אז זה נכון מה שמספרים?" שאל הנפח, לאחר שהניח את פטישו וטבל ברזל מלובן במים קרים. ענן כבד כיסה את בית המלאכה ולווה ברעש תסיסת מים. "החרב?" המשיך הנפח. "הייתה לכם החרב של מארס?"

"מארס?" שאל הנכרי כאשר בחן ראשי חיצים ואת הנוצות בזנבותיהם.

"האל מארס. אני כמובן לא מאמין בדברים האלה, אבל מספרים-".

"הייתה למלך חרב שניתנה על ידי אל כלשהו. אני לא מכיר. מעולם גם לא ראיתי אותה."

הצייד מעולם לא היה חלק מהמעגלים הקרובים למלך ותמיד ראה אותו מרחוק. כמה מבני דודיו זכו להביט בעיניו ואף להחליף איתו מילה. כבוד שהוא מעולם לא זכה לו.

"מארס?" שאל שוב.

השיחה נקטעה בעקבות רעש שעלה מן הרחוב. תרועת קרן הדהדה והעפילה על כל שאר הרעשים. הנכרי והנפח יצאו שניהם לברר על מה המהומה. זו הייתה תהלוכה של כמה תריסרי אנשים, ארבעים לכל היותר, לבושים בטוניקות רומיות. שמונה גברים בראש השיירה נשאו על כתפיהם שני פסלים של זאבים גדולים, מלווים בגבר נוסף התוקע בשופר.

"מארס." אמר שוב הנפח. "היום הוא היום הראשון של החודש. היום הראשון של האביב. אלו שעדיין מאמינים ולא נטבלו לנצרות נושאים ברחבי העיר את הזאבים, באי כוחו של מארס על האדמה, וכתזכורת לחסד שעשתה הזאבה עם התאומים שייסדו את רומא."

"אתה מאמין?"

הנפח משך בכתפיו. הנכרי קנה את החיצים והחיש צעדים בעקבות התהלוכה.

הביגוד הרומי היה דק יחסית לביגוד התואם עונה זו של השנה ולהבדיל מהגותים, ילידי רומא פחות הורגלו לקור. ובכל זאת, ניכר כי בערה בתוכם אש, להבה כלשהי שהריצה אותם ברחובות וחישלה אותם. כל עניינם היה לשאת את הזאב בעיר ולהחזירו למקדש.

המקדש לא היה מרשים או גדול במיוחד. את צבע הלבנים האדומות שברה החזית הלבנה – אכסדרה מוחזקת בעמודי שיש שראו לא-מעט גשמים, ספגו מכות, שריטות ואפילו שריפה או שתיים. יתכן שהובאו ממקומות אחרים, מבנייני שיש שחרבו וחוברו כאן כתלאים מאולתרים על בגד רשמי. עמודי השיש ניצבו על בימה מוגבהת בחזית המקדש, ותמכו בגגון שהטיל צילו על דלתות הכניסה הגדולות. למרגלות המדרגות המובילות אל דלתות המקדש, הוצב פסל ברונזה של לוחם עטוי שריון, בגובה של כשני אנשים בוגרים. השריון היה צבוע בזהב ועיני הלוחם היו אדומות. הנכרי, על-אף שהכיר את המבנה ואת הרחוב, מעולם לא ראה את הפסל קודם לכן, יתכן שהוצא מן המקדש במיוחד. פסלי הזאבים, שגובה כל-אחד מהם היה כשליש מגובהו של הלוחם הונחו לשני צדדיו, על יריעות עור שנפרשו על הקרקע. לפני הפסלים הונח מזבח ועליו נקשר חזיר חי.

המשתתפים בתהלוכה, יחד עם ציבור סקרנים – והנכרי ביניהם – התקהלו בגורן מול המזבח והפסלים. אדם אחד, בלבוש רומי מקושט סרטים אדומים, עם זקן ארוך ומאכלת בידו, החל לזמר המנונות הלל בלטינית. מדי פעם קרא ברכה והקהל בשורה הראשונה של הגורן ענה לו בתיאום רב.

הנכרי לא רצה למשוך תשומת לב יתרה ולכן נעמד בשורות האחרונות, מנסה להציץ מבין כתפיהם של הגותים הגבוהים. הוא ניסה להקשיב להמנונות והברכות. הוא שמע את הכהן מזכיר פעם אחת את חרבו של מארס, שניתנה בעבר למלכי הסקיתים, שהיו ראויים לה. משם התגלגלה הלאה למלכי האלאנים ומלכים אחרים, מלכים הראויים לאימפריה. הכהן הזכיר מספר פעמים את הזאבים ואת הכוכב האדום שזרח אמש במלוא הדרו, הכוכב הבוער.

סקרנותו של הנכרי גברה ובמהלך אחד המזמורים פנה אל אדם פלוני בקהל, שלא השתתף במזמור או חזר אחרי ברכות הכהן. "תגיד," אמר כאשר משך בכתפו. הזר נרתע תחילה ממראהו של הנכרי. "מה הקשר בין האל לכוכב האדום?". פלוני הביט בנכרי בזלזול. "הכוכב הוא מארס. מארס הוא האל." האיש סקר את פניו וגופו של הנכרי בשיפוטיות, פלט נחרת בוז וחזר לצפות בטקס.

הנכרי הביט אל השמים הכחולים והבהירים. הוא הבין לפתע: הזאב. הכוכב. החרב? האל מנסה לשלוח לו סימן. הוא נעץ מבט בפסל הברונזה. הוא היה מרשים. הנכרי כבר הכיר את פסליהם של האלים המערביים. תמיד תמוהה בעיניו בחירתם של עמי המערב לייצג את האלים בצורה מבזה ומשפילה ואז לסגוד להם. במקרה הטוב היה האל כחוש, מדמם וצלוב. במקרים אחרים היו בריאים ושריריים אך חשופים ועירומים. לראשונה נחשף לאל דרוך המוכן למלחמה.

בשעת ערביים הגיע אל שפת האגם למלא את נאד המים בשנית. הפעם לא הופתע מנוכחותו של של הזאב הגדול, למעשה ציפה לחיה הגדולה שתבוא ללגום ממי-האגם מטרים ספורים בלבד ממנו. הצייד והזאב החליפו מבט שנמשך זמן-מה. מספיק ארוך היה משחק המבטים הזה כדי שגלימתו הכחולה-כתומה של טנגרי הנצחי הספיקה להפוך לאדרת שחורה זרועת כוכבים.

הכוכב הבוער זרח חזק מהירח גם בלילה ההוא. "אני רואה אותך, מארס." אמר הנכרי. "ועכשיו אני מכיר בחסד שעשית עם האוֹרדה שלנו."

בלילה ראה אותו שוב, את האל. גבוה, עטוי שריון זהוב ועל ראשו קסדה מפוארת – לא כמו האלים העירומים או הצלובים. שתי עיניו האדומות בערו כאורו של הכוכב הבוער. הוא עמד למרגלות הבימה המובילה אל דלתות המקדש.

"לאנג." הוא קרא בקול עמוק וחזק. הצייד ראה את האל מרים את ידו באוויר ומחווה אל צידי גופו. למותנו חגר נדן זהוב, משובץ אבנים יקרות. הנדן היה ריק מחרב. הצייד הנהן לאות הבנה. הוא פחד להוציא הגה מפיו, שמא יפגע בכבודו של האל. האל הרים את ידו בשנית. רעש מתכתי הדהד באוזני הצייד. הוא פקח את עיניו. הוא שכב בחושך כמעט מוחלט בבקתה, פניו אל התקרה. האור היחיד היה אור הכוכבים מבחוץ ואור הגחלים הלוחשות באח. רעש תזוזה מחוץ לדלת הבקתה בישר לו כי חיה לילית כלשהי נתפסה במלכודת.

הוא יצא מהבקתה והביט בכוכב הבוער המתקרב אל האופק המערבי. "אני אמצא את החרב." אמר, אולי האל שומע את דבריו. "אני מבטיח… ותודה לרוחות היער והאדמה." הוסיף מיד, למקרה שגם הן שומעות. הוא אינו, כמנהג הנטבלים לנצרות, זונח את מי שעשו איתו ועם שבטו חסד, גם לא במסגרת שירות לאל אחר.

טנגרי הכחול והנצחי הסיר את שמיכתו השחורה זרועת הכוכבים. השמש כבר הייתה מעל האופק המזרחי. הצייד הלך בפאתי השביל לצד סוסו הזקן. רגל אחת על הדרך הראשית, השנייה על עשבי הפרא של היער, פוקח עין על חיה מזדמנת שעלולה לעשות דרכה בין השביל אל היער. עם חץ ביד אחת וקשת בשנייה, ניסה לשמור על דריכות. קולו של האל עוד הדהד באוזניו.

"לאנג." חזר קולו העמוק של מארס בראשו של הצייד. הקול נשמע כמו בוקע מתוך דוד מתכתי גדול והתערבב בקול ציפורי הבוקר האביביות ופרסות הסוס הזקן.

"לאנג." חזר הצייד על השם. "כבר הרבה זמן שלא נקראתי כך."

"לאנג." שמע שוב את קולו של האל, מהדהד כפעמון ברונזה גדול.

"לאנג." שמע שוב את הקריאה בשמו, אך הפעם לא היה זה קול עמוק וחזק, אלא קול מעט יותר גבוה וצרוד.

"לאנג?"

לאנג חזר לעשתונותיו. איך זנח הצייד את משמרתו כך?

"לאנג?"

מצדו השני של השביל עמדו שלושה סוסים, לא מאד גדולים, אך צעירים וחזקים. על גבי שניים מהם רכבו מי שנראו כגברים רומיים – לפי צבע עורם הכהה יחסית ולפי העובדה שניסו להתכרבל עם עצמם בתוך מעילי צמר שחורים.

לצד סוס שלישי עמד גבר נוסף. בהיר יותר מהשניים האחרים, לבוש בגדי צמר דקים.

"לאנג?" הוא אמר, בעודו מסדר את חגורתו ומכנסיו.

שיערו היה כהה משיערם של הרומאים, חלק וארוך. פניו הזכירו את פניהם של בני שבטו של לאנג. על זרועו ענד צמיד ועליו שזורים חרוזים וצלב מעץ, בקוטר של מטבע גדול.

"לאנג!" אמר והוסיף חיוך. הוא הישיר מבט אל הרומאי שעל גב הסוס לימינו. "לאנג!" הוא אמר, כאילו שהיה אמור שם זה לעורר התרגשות כלשהי בקרבו של הרומאי. משלא הגיב הרומאי הביט ברומאי השני וניסה לסחוט גם ממנו תגובה, באומרו בהתרגשות "לאנג!".

"לאנג!" אמר פעם נוספת והישיר מבטו אל לאנג.

הדבר הבולט ביותר בפניו של האיש היה עיניו. צבען כצבע כסף. כאשר הרים ראשו לדבר עם הרומאים, קיבלו עיניו גוון כחול, כצבע שמי הבוקר הבהירים וכאשר הישיר מבטו אל לאנג והתקדם לקראתו, נצבעו עיניו בצבעה של האדמה, המשתקפת בהן, שהעניקה להן גוון חום.

"מחליף הצבעים!" צעק לאנג וירה מיד את החץ ממיתר קשתו.

צרחת כאב הדהדה בין העצים וליוותה את שירת הציפורים.

הרומאים המבולבלים הביטו באיש הפצוע שנצח על האדמה. שתי כפות ידיו אוחזות בחץ המזקר מירכו ודם החל להקוות ממנה. לאחר מכן הביטו זה בזה בבלבול ודהרו משם בצעקות. הסוס השלישי התרחק אל בין העצים בבהלה.

לאנג החיש צעדיו לעבר האיש המדמם על האדמה הקרה, תוך כדי שליפת גרזן קטן מחגורתו. כאשר התקרב יכל לשמוע לחישות בשפתו שלו. הוא הבין כל מילה. האיש הפצוע שלף את החץ ונעמד על רגליו. במקום בו ניגר הדם בצבצו עשבים מוריקים ולחים.

"אתה לא מתבייש!" צעק לאנג כאשר תפס בחולצת הצמר והצמיד את גלאוקופו כסוף-העיניים אל העץ. "בכזו ציניות מזמן את רוחות האדמה והיער לרפא אותך כשאתה עונד את סמלו של הצלוב!" גלאוקופו ניסה למלמל דבר-מה דרך הזרוע שלחצה את צווארו לעץ. "או שעלי לומר השדים שלך? השדים שאיתם הרגת את המלך!".

"לא הרגתי את אטילה." אמר כסוף-העיניים בקול חנוק.

"איך אתה מעז בכלל להגות את השם שלו?!"

לאנג הצמיד את הגרזן לפניו של גלאוקופו. "אני צריך לתלוש לך את הלסת. שלא תדבר יותר."

"אתה מתחיל…" גלאוקו התאמץ להגות את המילים. "…להישמע כמו בני הדודים שלך."

לאנג הרפתה מעט את החניקה.

"הם היו חרא." המשיך כסוף-העיניים, מתאמץ להחזיר אוויר לריאותיו "היו חרא אלי הרבה יותר ממה שהיו חרא אליך. אתה ודאי לא ראית את זה. כי הייתה קטן וחלש וחווית בעיקר את ההתעמרויות שלהם, בזמן שאני כבר זכיתי בחסותו המלאה של המלך, אבל הם לא ממש אהבו אותי לפני כן וממש שנאו אותי לאחר שנעשיתי יד-ימינו."

"אז איך הוא מת?" הרים לאנג את קולו.

"לא יודע… רעל? ירד לו הרבה דם מהאף והוא נחנק."

"ולמה הצלוב?" לאנג הידק מעט את החניקה שוב.

"כולנו עברנו הטבלה." השיב גלאוקופו. "אולי כולם חוץ ממך. אני שורד בעולם הזה. בני הדודים הנבלות שלך מצאו עושר ואיכות חיים אצל הרומאים. ובנינו: גם החרב של מארס לא הייתה מאד-"

אוזניו של לאנג כמו הוכו בשני פעמונים. הוא נדרך שוב והצמיד את הגרזן ללחיו של כסוף-העיניים.

"אתה ידעת על החרב!"

גלאוקופו חייך ופלט נחירת צחוק חרישית דרך גרונו החנוק למחצה.

"לאנג, כולם ידעו על החרב."

הצייד רתח מזעם. מצד אחד הוא רצה להרוג את מחליף הצבעים ומצד שני, רצה לשמוע עוד.

"החרב של מארס נמצאת בכנסייה ברומא." גלאוקופו השלים את התשובה לפני שלאנג הספיק לשאול את השאלה.

כסוף-העיניים הביט הצידה, אל השביל. "וכל הדרכים מובילות לרומא." אמר "ועוברות דרך ראשו של הוני סורר…"

לאנג שמע את נקישות פרסות הסוסים על האדמה. שוב הזניח את ערנותו למען חרבו של מארס וכעת זה היה מאוחר להגיב. מגף עור כבד הכה בראשו והדף אותו על האדמה. מספר רגעים נדרשו ללאנג להתעשת מהזעזוע. הוא שכב על גבו על האדמה הקרה. לפי הרעשים והריחות, זיהה כי בקרבתו עומדים שלושה סוסים וארבעה נוספים במרחק-מה. שלוש דמויות הקיפוהו – שלושה סוסים ובני אדם רכובים על גביהם, כל אחד אחז בחנית ארוכה וחודה של כל אחת הוחזק סמוך לצווארו. שניים היו גותים, גבוהים, זהובי שיער ובהירים. השלישי היה נמוך מהם, עם עיניים כהות, עור לבן ושיער כהה וקצר – הוני.

"לאנג?" אמר ההוני בהפתעה והרחיק את חוד החנית מפניו של לאנג.

"לאנג!" אמר בחיוך לגותי שלידו, כאילו השם היה אמור לעורר בקרבו רגש כלשהו, ומשזה לא הגיב הישיר מבט אל הגותי השני. "לאנג!". אך גם הוא לא נרגש ממשמע השם.

"לאנג! לאנג! לאנג!" צעק לאנג בזעם לעבר ההוני על הסוס. "אני יודע שאני לאנג." אמר בשפתם של ההונים. "אני זוכר מי אני, אולי כדאי שגם אתם תזכרו מי אתם, הונים!"

ההוני הרכוב משך את חניתו חזרה והפך אותה ואז הכה בראשו של לאנג עם הניצב. הגותים צחקו.

"חתיכת רומאי מנוון! אתה תראה, כולכם תראו! אגיע לרומא, אמצא את החרב של מארס. אקים מחדש את האוֹרדה!"

שררה דממה.

הרוח ניגנה בענפי העצים. הציפורים המשיכו בשירתן. ההוני הרכוב החל לצחוק בקול גדול.

"מה קורה שם?" דרש לדעת קול מחוץ לשדה ראייתו של לאנג. הוא דיבר לטינית ונשמע סמכותי יותר ומעט מבוגר מהשאר. "מה הוא אמר?"

"הוא אמר…" פתח מחליף הצבעים. "שהוא מתכנן להגיע לרומא…".

על רקע צחוקו המתמשך של ההוני, לאנג יכל לשמוע קולות השתנקות מרוחקים מלווים בהצמדותם של חודי החנית, אלו שנותרו בקרבתו, לצווארו.

"ושם הוא מתכוון להיטבל לנצרות."

ההוני הרכוב הפסיק לצחוק. הציפורים המשיכו לשיר. אפשר לחשוב שלא הבינו את הדרמה המתחוללת על השביל. עוד משב רוח קריר ניגן בענפים והצליף בפניו של לאנג.

ההוני הרכוב החל לצחוק שוב והפעם צחוק חזק יותר.

"זה מספיק!" פקד הקול הסמכותי בלטינית. "גלאוקופו, קח את החרב שלו."

גלאוקופו ביצע מיד את ההוראות ושלף את חרבו של לאנג, המרותק על גבו, מנדנה.

"וגם את החיצים. השאר לו עשרה."

גלאוקפו הביט באיש בבלבול.

"זאב בודד בדרכים כמוהו כשה שאיבד את רועו."

"מה?" גלאוקופו כיווץ את שתי עיניו המבריקות.

"הדרך לרומא ארוכה. הוא יזדקק לכלי הציד שלו בדרכו לשם. אם הוא רוצה להצטרף לחיק הנצרות, שיפגוש אותנו בכנסייה המרכזית בליל הירח המלא הקרוב. אז גם יוכל לקבל את החרב שלו."

החניתות נמשכו אחורה. לאנג קם בזריזות על רגליו והביט אל עבר הנקודה ממנה הגיע הקול. שלושת הלוחמים רכבו באיטיות הרחק מלאנג. מחליף הצבעים הלך ברגל בעקבותיהם. לאנג ראה, כפי שחשב, קבוצה של 7 סוסים ושבעה בני אדם. מלבד מחליף הצבעים, ההוני והגותים, היו שם שני הרומאים שברחו לפני כן ואדם נוסף, בלבוש נקי ומהודר, הכומר.

הוא יכל לשמוע אותם מתלחששים אודות הפציעה של מחליף הצבעים, רגע לפני שטיפס על סוסו. "הכל בסדר." הוא אמר.

"יש לך עשרה ימים." אמר הכומר, רגע לפני שהסתובבו הרומאים וכולם דהרו משם.

מושפל, הוא נעץ בהם מבט עד שנעלמו בין העצים. הוא ניצל כעת על ידי מחליף הצבעים שעוד שיקר עבורו בשמו של הצלוב! העלבון הזה היה חייב להסתיים בצורה אחרת. ההשפלה הייתה חייבת להתהפך – חדור מטרה הוא הבין שעליו להגיע לרומא ולמצוא את החרב של מארס, לפני הירח המלא.

השמש נתלתה גבוה בשמים, מעל עיר של שיש נוצץ ולבנים אדומות. את סוסו החום והמאפיר הפקיד לאנג באורווה והמשיך ברגל אל שערי עיר הלבנים והשיש, בירת העולם – קאפוט מונדי – רומא. חלק מהמבנים נראו חדשים למדי ואילו אחרים נראו מפויחים או סדוקים ומוזנחים. רעש הרחובות ההומים היה מחריש. בין צעקות המומות בשפה הלטינית ניתן היה לזהות מילים זרות שהוחלפו בין סוחרים זרים, שפות אותן לא הכיר לאנג. ברחובות השווקים, הפורום, מקומות העסקים המרכזיים – הצפיפות ברומא לא דמתה כלל לצפיפות ברחובות המרכזיים בעיירות הגותים. הריח ברחובות המרכזיים היה תערובת של זיעה, תבלינים ושתן. תערובת הצבעים של הדוכנים, התבלינים ולבוש העוברים והשבים מכל העולם סחררו אותו. לא עוד החוּם והאפור של החורף הגותי. לאנג היה חייב לעצור ולהסדיר את נשימתו. הוא הרגיש חנוק. הסירחון והצפיפות סגרו עליו והקהו את חושיו. אלו לא הערבות הפתוחות והיערות המוריקים. יד מחבקת אחזה אותו בכתפו ומשכה אותו לשולי הרחוב. בנשימה חנוקה הושיט ידו אל נדן חרבו – חרבו שנלקחה על ידי השומרים. ידו נסגרה על האוויר בו היה ניצב החרב.

"לאנג! לאנגוש! לאנגי!"

בתוך תערובת החושים יכל לאנג לזהות את הריח והקול של הדובר.

"ידעתי שתקדים."

"מחליף הצבעים." אמר לאנג מבעד לבחילה.

"בבקשה. השם הוא גלאוקופו." ענה גלאוקופו, שעיניו נצבעו בצבע חום-אדום כדם, כמו הלבנים. הוא הריח את האוויר סביב לאנג. "ואם כבר מדברים על החלפות, לא תזיק לך מעט החלפה. כמה זמן אתה לובש את הבגד הזה?"

כסוף-העיניים לקח את לאנג דרך סמטאות ורחובות שונים. בכולם היה לפחות אדם אחד. סוחרים, שומרים, אנשי דת, דיירי רחוב וסתם עוברי אורח שהתיישבו בפינה לנוח.

"קודם נרכוש לך בגדים." אמר גלאוקופו כאשר הוביל את לאנג דרך כיכר פתוחה ומרווחת יחסית לשאר הרחובות.

"ואז?" שאל לאנג שנגרר אחריו כמו תייר.

"לא תזיק לך איזו טבילה." גלאוקופו החווה עם ידו לעבר אפו כרמז לריח גופו של ההוני שחי לבדו בין יערות ולא התרחץ כל החורף.

רעיון הטבילה הרתיע את לאנג. נדמה היה לו כי הנטבלים לנצרות שוכחים מי היו קודם לכן, שהטבילה שוטפת מהם את מי שהיו.

לפני שהמשיכו, הבחין במבנה שיש אדיר ומוזנח הניצב על בימה מוגבהת. סימני חריכה ושברים עיטרו את קירותיו ועמודיו.

"מקדש של מארס?" שאל לאנג.

"יופיטר." הסביר גלאוקופו, כדרך אגב. "היה פעם אל אדיר כאן בעיר. נשכח."

גלאקופו המשיך להוביל לאנג במורד גבעה.

"המקדש נבזז בפשיטה האחרונה. אף-אחד לא חשב לשחזר אותו."

לאנג חש אי-נוחות תחילה כאשר טבל את גופו העירום בבריכת השיש. מלבד שני ההונים מעט גברים רומיים נכחו במקום. מדי פעם שלחו מבטים סקרניים לשני הנכרים. המים היו פושרים. אחרי כמה רגעים של שקט בהם ניסה להתרגל למצב והחל לחשוב שהטבּלה לנצרות היא לא דבר נורא כל-כך, פנה אל כסוף-העיניים, במטרה לשאול שאלה, אך גלאוקופו הקדים את דבריו.

"הגעת לרומא נכרי. אבל אתה תצא אדם חדש." אמר. עיניו תפסו את צבע השיש והלבנים של בית המרחץ ונראו חומות בהירות, כמו עיניו של רומאי ממוצע.

"כבר יש לך בגדים חדשים. בקרוב תחיה חיים חדשים, נוחים מכל מה שהכרת."

משמע המשפט הזה גרם ללאנג להתכווץ במקומו.

"ודרך-אגב. אני סולח לך על שירית לי חץ ברגל."

"שמעתי שנוצרים עושים את זה." ענה לאנג בשפת ההונים.

"עושים מה?" שאל גלאוקופו כשהוא מקפיד להשיב בלטינית.

"שוכחים את העבר."

כסוף-העיניים אפילו לא טרח לענות.

"ועם זאת, אתה עדיין משוחח עם רוחות האדמה והעצים, כמוטבל. ראיתי אותך ביער. האם טנגרי הכחול והנצחי באמת דיבר איתך אי-פעם?"

"אני לא חושב שאני יודע להבדיל בין טנגרי הנצחי של הערבה לשמי הנוצרים באירופה. אתה תדע?"

"ושמי הרומאים? באמת הרומאים שכחו את האלים שלהם אחרי הפשיטה על העיר?" המשיך לשאול, כאילו לא מחכה כלל לתשובה מגלאוקופו, אלא פשוט מטיח בו את חששותיו.

"האלים ננטשו מזמן. הפשיטות האלה זה דבר שקורה מדי פעם ומרסק את עיר ללא תלות באל זה או אחר."

"אולי האלים נוקמים? נותנים את כוחם למישהו אחר בכוונה?"

"אולי.", גלאוקופו משך בכתפיו. "אבל היא משתקמת. יש סיבה שהיא נקראית העיר הנצחית."

רוחו של לאנג שינתה את כיוונה מחששות כבדים לתקווה. עיניו נפתחו לרווחה.

"אולי גם את האוֹרדה נוכל לשקם."

מחליף הצבעים השיב במבט ספקני.

"והחרב?" שאל לאנג.

"אתה אמור לקבל אותה אחרי שהכומר יטביל אותך. הוא לא יראה אותך בקרוב. הוא לא חשב שתגיע הנה לפני יום חמישי. היום יום שלישי, אם אתה מכיר בכלל את השיטה של שבועות."

לאנג לא היה בקיא ביחידות הזמן והמועדים של המערב ולא זו הייתה השאלה שהטרידה אותו.

"לא זאת ההטבלה?" הוא שאל והחווה עם אצבעו מטה, לעבר המים.

"לא. זו סתם רחצה."

לאנג חש הקלה מסוימת, כאשר הבין שלא יהיה זה היום בו ינטוש סופית את הרוחות.

"ובכל זאת: מה עם החרב?"

"כמו שאמרתי, רק אחרי הטבילה. זאב כמוהו כשׂה – או מה שהוא לא אמר שם." גלאוקופו השתתק כאשר הבין את כוונותיו של לאנג.

"הוֹ, החרב הזאת." מחליף-הצבעים עבר לשפת ההונים. "היא נמצאת בבאזיליקה הגדולה של רומא. עברנו אותה בדרך הנה."

הרוח שנשבה במפרשי נפשו של לאנג התחזקה: החרב קרובה מתמיד.

"לא תעדיף לשתות יין לקראת ערב?" שאל. כסוף-העיניים, מנסה להעביר נושא.

"אתה תאהב את היין הרומאי. זה בטוח יותר מ-".

גלאוקופו השתתק למראה עיניו המכווצות והזעופות של לאנג.

"אני לא מבין למה אתה מתעקש לחיות את החיים המיושנים האלה. עזוב את העבר, את היערות. האוֹרדה איננה. מה אתה צריך את כל נדודים האלה? כרומאי תוכל להינות מיין טוב ואמבטיות חמות. למה להתעקש על חיי נדודים וסבל?"

פניו של לאנג כווצו עוד יותר.

"בסדר. אתה תצטרך להיכנס לכנסיה לפני סגירות הדלתות." המשיך. "תצטרך להסתתר – עד כמה שאני זוכר אתה די מקצועי בזה – עד רדת החשיכה. ואז לרדת לקטקומבה המערבית. אתה מגיע אליה דרך המדרגות בצד השמאלי של האולם. שם תמצא את החרב. הייתי מוביל אותך לשם בעצמי, אבל אני התכוונתי לשתות יין הערב."

השמש ירדה מעל עיר של שיש לבן ולבנים אדומות. לאנג, בדיוק כפי שהסביר גלאוקופו, נכנס אל הבאזיליקה הגדולה, הסתתר באחת הפינות וכשננטש ההיכל ונסגרו הדלתות, התגנב מטה. הקטקומבה הייתה מסדרון ארוך ורחב. לאורכו נתמך המסדרון על ידי עמודים או קירות צרים שהפרידו אותו בחלקיו השונים לשני מסדרונות צרים. לאורך הקירות החיצוניים וקירות התמך הפנימיים ניתלו או ניצבו חפצים רבים ושונים שבתאורת הקטקומבה העמומה ניתן היה לראות בקושי את קווי המתאר שלהם ולזהות מהם. מקור האור העמום היחיד במסדרון היה אור אדמדם שבקע מתוך חפץ שהונח בתוך נישה באחד מקירות התמך. לאנג התקרב אל האור בדממה. מקור האור היחיד במסדרון היה חרב. החרב זהרה באורו האדמדם של הכוכב הבוער. היא פשוט שכבה שם בתוך מדף חצוב בקיר, בין אייקונות ופסלים. לאנג הושיט יד אל ניצבה וקפא על מקומו עוד בטרם הספיק לגעת בו. ריח של אדם עלה בנחיריו. קולות צעדים הדהדו. מישהו מתקרב.

"יפהפיה, הלא היא?" אמר קול אדם שהתקדם לעברו של לאנג, נר בידו. היה זה קולו של הכומר. "בכל יום שלישי, יומו של מארס, היא פשוט זורחת באורו האדום והכועס." הכומר התקדם אל החרב. לאנג לא היה בקרבתה.

"אין סיבה להסתתר יותר." אמר כשלא מצא סימן להוני. "החיפושים נגמרו."

ידו של לאנג תפסה בזרועו של הכומר. הנר נפל מידו וצנח על רצפת האבן הקרה, הוא כבה בדרכו מטה. ראש הגרזן של לאנג הוצמד לצוואר הכומר. לאנג הוליך את הכומר אחורנית, שיתרחק מהחרב האדומה.

"אתה יכול להרוג אותי." אמר הכומר, שניסה לשמור על קור רוח. לאנג יכל לחוש את עורקי צווארו פועמים בחזוקה מבעד לגרזן. "אתה יכול לשסף את גרוני ולברוח. זה לא יקדם אותך רחוק."

"אקח את החרב של מארס ואותך. אתה תעזור לי לצאת מכאן ולהקים את האוֹרדה מחדש." לחש לאנג.

"מארס לא יעזור לך. גם השד האולימפי הזה סיים כאן בתוך חתיכת מתכת, תחת השגחת הקדושים. הסקיתים אינם. האלאנים אינם. גם אתם ההונים כבר אינכם. רק שני דברים נצחיים: רומא ואלוהים."

לאנג הידק את אחיזתו בזרועו של הכומר ולחץ את הגרזן חזק יותר.

"יש בך להט. ראיתי זאת ביער." אמר הכומר. "שמעתי זאת מפי גלאוקופו."

"מחליף הצבעים." סינן לאנג מבין שיניו.

"הוא חוטא גדול. מעטים מבני ההונים הוכיחו עצמם כנוצרים צדיקים, אבל אני סומך על כושר השיפוט שלו. הכבשן הרוחני בוער בך, רק שהאש בוערת ללא מטרה. שכח מחתיכת המתכת ממארס הארור."

לאנג הטיח את הכומר על רצפת האבן הקרה והשליך את גרזנו הצידה. בהחלטה של רגע מהיר, הרים את החרב הזוהרת באוויר והניפה לעבר הכומר המבוגר.

"הוא גם אמר," אמר הכומר בבהלה, בולע רוקו כשמנסה להתמקח על חייו. "שאוכל ללמדך קרוא וכתוב בקלות. אמר שאתה חכם מהשאר."

לאנג שמע את טחינותיו של הכומר. הוא עצר לרגע וחשב. הוא החליט.

אפריליס 457

"בשם האב,"

זרם מים קליל טפטף על ראשו של הנכרי

"בשם הבן,"

הוא כרע מול עמוד שיש נמוך, ראשו מוחזק מעל אגן מים שהותקן על ראש העמוד. כל זרם של מים שנשפך על ראשו נספג בשיערו הארוך או טפטף מטה אל תוך אגן השיש.

"ורוח הקודש."

הכומר רוקן את הקערה שבידו ממים. "אמן." הוא חתם את הטקס. "אמן." השיב קהל הנוכחים, שהכיל בעיקר שכירי חרב גותיים והונים.

"קום, לוּפּוּס מארכּוּס. החיפושים שלך הסתיימו."

לאנג הביט בקהל הנוכחים. חלקם אנשים שהכיר מהעבר. בין ההונים בהיכל זיהה את מחליף-הצבעים. באור העמום של הכנסייה, שנשבר תדיר על ידי נרות מרצדים, לא ניתן לראות בבירור לאיזה צבע השתנו עיניו, או שפשוט נשטפו בצבעי הצללים הנשברים. הוא החזיק גביע יין וחייך חיוך נינוח. זעמו של הצייד על כסוף-העיניים ושאר מכריו נשטף יחד עם שיערו. הכומר הניח את ידו על כתפו של לופוס מארכוס ולחש:

"ברוכים הבאים לממלכת האלוהים."