חיים חדשים

הגיע הזמן לעזוב הכל מחליט ג׳ק. כל דבר שהוא מכיר, המשפחה שלו, החברים.ות, העיר, הפרברים, העבודה, הכל. לצאת להרפתקה חדשה לגמרי.

כבר הרבה זמן הוא מרגיש תחושת תקיעות בחיים שלו, ששום דבר לא מתקדם, אבל עכשיו ג׳ק מרגיש שהתחושה הזו הגיעה לנקודת שיא ושאם הוא לא ייצא עכשיו להרפתקה חדשה הוא יתחרפן סופית.

הוא היה פעם הרפתקן, בגיל 17 הוא עזב את כפר הולדתו ויצא לנדוד, אבל הוא לא היה הרפתקן מוצלח במיוחד ולא הצליח למצוא שום דבר מעניין במסעו. לבסוף, בגיל 21, הוא הגיע לעיר היפה נאוט והחליט להישאר בה, וזמן קצר אחר כך גם משפחתו עברה אל העיר. זה לא שהחיים בנאוט רעים, בכלל לא, יש לו עבודה טובה בתור ספרון, הרבה חברים וחברות, בית יפה וגם העיר עצמה נחמדה ויפה, אבל זה מתחיל להימאס.

כבר הרבה זמן הוא לא קרא ספר חדש או למד משהו מעניין וכבר כמה שנים שלא ראה מקום לא מוכר. ג׳ק רוצה שוב להתלהב, לפחד ולגלות דברים חדשים. אם הוא יישאר עוד קצת בשגרה המשעממת שלו, הוא עוד עלול להתחרפן, לאבד שליטה ולעשות האלים יודעים מה.

הוא לוקח את התרמיל שלו, כמה ספרים, אולר, חרב ועוד כמה פריטי הרפתקנים בסיסיים ויוצא אל הרחוב.

לאחר שהוא נפרד מהרחוב המוכר לעייפה, הוא מחליט ללכת אל המקום הכי טוב כדי להתרחק מהעיר, מרכז התעלות הגדול באמצע העיר, שם הוא ימצא דרקון תעלות שיעזור לו להתרחק מהעיר ולהגיע למקום חדש.

אבל קודם אולי כדאי להיפרד מהאנשים הקרובים אליו. אין לו זמן להיפרד מכולם באופן אישי, הוא חייב לעזוב מהר, אבל כדאי שהוא לפחות יכתוב להם מכתב.

ג׳ק הוציא מהתרמיל שלו דף ועט, מתיישב על רצפת הרחוב ומתחיל לכתוב. הוא מנסה לכתוב מכתב מרגש, שגם יסביר למה הוא החליט לצאת למסע הארוך הזה וגם ייפרד כמו שצריך מיקיריו, אבל הוא לא מצליח לכתוב כלום, הדחף לצאת כבר להרפתקה לא מאפשר למחשבתו להתרכז בשום דבר אחר. לבסוף ג׳ק מחליט פשוט לכתוב את ההודעה התמציתית הבאה:

"החלטתי לעזוב את העיר ולצאת למסע ארוך, להתראות."

הוא כותב עוד כמה עותקים של ההודעה ואז ניגש אל סניף הדואר הקרוב לביתו ומבקש לשלוח את המכתבים אל משפחתו, חבריו לעבודה ועוד כמה אנשים שהיו קרובים אליו. לאחר מכן הוא עושה סיבוב קצר בעיר כדי להיפרד מהמקומות האהובים בעיר. הוא הולך לספרייה העירונית שהעביר בה שעות על גבי שעות בקריאת ספרים מרתקים, למתחם האשליות שאפשר לו לבקר באין-ספור עולמות דמיוניים באמצעות קסמי אשליות משובחים ולצאת למסעות מרתקים, אל מוזיאון ההרפתקנים בו הוצגו אין-ספור חפצים ויצורים שהושגו על ידי שלל הרפתקנים לאורך ההיסטוריה ותמיד הציתו אצל ג׳ק את אש ההרפתקנות והסקרנות, ולעוד כמה מקומות בעיר שקרובים לליבו. הוא לא נכנס אליהם, אין לו זמן, הוא מסתכל על כל אחד מהם כדקה, נזכר בכל הרגעים המתוקים באותו מקום ואז ממשיך הלאה.

לאחר שג׳ק מסיים לבקר בכל המקומות הללו, הוא סוף סוף הולך אל מרכז התעלות.

הוא מגיע אל המדרגות המובילות אל המערה הגדולה בה שוכנים דרקוני התעלות וממנה מתפצלות המוני תעלות המובילות לכמעט כל מקום בעולם. הוא מתחיל לרדת במדרגות, אבל לאט ובהיסוס.

תחושת ההתלהבות והדחיפות ששטפה אותו בבוקר צנחה מעט, ולבטים מתחילים לעלות בראשו של ג׳ק.

אולי זה לא רעיון כל כך טוב? אולי כדאי שהוא יחזור לביתו וימשיך בחייו כרגיל? השגרה אולי מתישה, אבל מי יודע מה עלול לקרות לו במסע? אם הוא חייב לשבור איכשהו את השגרה, הוא יכול אולי ללכת למסעדה חדשה, להכיר אנשים חדשים, אולי אפילו להחליף עבודה. ומה כל כך נורא בשגרה הזאת? הרי החיים שלו די סבבה, בכל יום הוא רואה אנשים במצב הרבה יותר קשה.

אבל ג׳ק נאבק במחשבות האלו, הוא חייב לצאת למסע הזה, פשוט חייב. הוא ממשיך לרדת במדרגות הרבות ומגיע לתוך המערה.

כבר הרבה זמן הוא לא היה במערה והוא לא זכר עד כמה היא גדולה. היא גדולה יותר מכמעט כל דבר אחר שהוא הכיר, בגודל של כמה רחובות וגבוהה כמעט כמו מגדל האוניברסיטה שבעיר שמתנשא עד לשמיים. אור השמש בקושי מגיע אל המערה, מקור האור העיקרי בה הוא אור עמום וירקרק שנובע מהאבנים הבוהקות שמכסים חלקים נרחבים מתקרתה והזוהר הכחול שמגיע מקשקשי הדרקונים השוכנים בתעלות.

אלפי יצורים בגדלים וצבעים שונים וממלאים את המערה, שמהווה את מקור הקשר העיקרי של העיר עם שאר העולם. ג׳ק נאלץ לפלס את דרכו ביניהם ובדרך מועד בטעות על ננס שמסנן לכיוונו מספר קללות עסיסיות במיוחד. לבסוף הוא מוצא עובד של מרכז התעלות. העובד משתייך לגזע הקנצ׳יבים שגרים במנהרות ומשרתים את דרקוני התעלות. הקנצ׳יבים נמוכים במיוחד, רזים, קרחים, בעלי עור אפור שמזכיר אבן ועיניים לבנות ונוצצות.

ג׳ק ניגש אל העובד.

"מה אתה רוצה?" עונה לו העובד בקול עייף וממורמר.

"אני רוצה לנסוע בתעלות. לא אכפת לי לאן, רק שיהיה כמה שיותר רחוק מכאן," עונה ג׳ק.

"הזמנת כרטיסים מראש?"

"לא."

"טוב, אני אבדוק מה יש לנו פנוי."

העובד מוציא את הפנקס שלו, מעלעל בדפים ובסוף אומר: "עוד רבע שעה יש לנו נסיעה למדבר סולימור, הנסיעה הפנויה הבאה היא רק בעוד 5 שעות."

ג׳ק מתלבט לרגע, הוא לא ידע הרבה על מדבר סולימור, אבל מהקצת ששמע זה מדבר קשוח במיוחד שבקושי יש בו מים ואוכל והטמפרטורה בו גבוהה מאוד. מצד שני, אם הוא רוצה להתרחק מהעיר, זה רעיון טוב לנסוע למקום הזה ואם הוא לא מסוגל להתמודד עם אתגרים קשים, איך הוא יצליח להתמודד במסע? לאחר כשני דקות הוא ניגש שוב לעובד ומבקש לקנות כרטיס לכיוון אחד למדבר סולימור.

"זה יעלה לך 50 דינרים," אומר לו העובד.

ג׳ק פותח את התרמיל שלו ומוציא את הארנק. יש בו 100 דינרים.

הוא מוציא 50 דינרים ומגיש לעובד, סוגר את הארנק, מכניס אותו לתיק וסוגר את התיק.

לאחר מכן העובד מלווה אותו לפתח המנהרה שממנה הנסיעה תצא בקרוב. ג׳ק מוצא כיסא ומתיישב.

ההמתנה אורכת רק כעשר דקות, אבל היא מרגישה כמו נצח. גופו של ג׳ק רועד מהתרגשות ומבהלה גם יחד. כשמגיע הזמן לצאת, ג׳ק  עולה על המושב שקשור לדרקון מערות, יצור מרשים וארוך, שעל אף היותו חסר כנפיים, מרחף בערך כמטר מעל רצפת המנהרה. הקנצ׳יבו מרכיב לג'ק מסכה מוזרה על פניו, והדרקון יוצא לדרך, גורר אחריו את המושב שעליו הוא יושב. עד מהרה מתברר לג׳ק מדוע נחוצה המסכה המוזרה: הדרקון שואב את האוויר במנהרה על מנת לנוע מהר יותר, והמסכה מאפשרת לו לנשום בחלל הריק.

לאחר שחולף זמן מה, שנדמה לג׳ק כשלושת-רבעי שעה, הדרקון עוצר וג׳ק יורד מהמושב. בניגוד למרכז התעלות הגדול והמפואר, התחנה בה הם עוצרים היא מערה קטנה ועלובה. יש בה רק כמה תעלות בודדות וחוץ מג׳ק ומכמה עובדים אין אף אחד במקום. ג׳ק יוצא מהמערה אל המדבר ומסתכל סביבו, הוא רואה רק קילומטרים על קילומטרים של חול ודיונות, בלי אף יצור חי.

ג׳ק פותח את ארנקו, עדיין יש לו מספיק כסף כדי לקנות כרטיס חזרה הביתה. הוא מהסס לרגע אבל אז, בצעד יציב ובטוח, הוא פוסע אל החולות. מפה כבר אין דרך חזרה.

ג׳ק מעולם לא הצליח להבין אנשים שאומרים שהמדבר יפה, הוא לא מבין איך אפשר לחשוב שאזור שמורכב רק מחול ומשמיים הוא יפה באיזושהי צורה, אבל זאת כרגע הבעיה הכי קטנה שלו. כמה שעות אחרי שהתחיל ללכת נגמרו לו המים, נשאר לו קצת אוכל, אבל לא הרבה, והוא לא מוצא שום צל לנוח בו. הוא בהחלט היה צריך להצטייד יותר טוב לקראת המסע הזה.

אחרי שעות של הליכה, כשהוא כבר על סף קריסה והשמש כבר לקראת שקיעה, ג'ק מוצא סוף סוף נווה מדבר קטן שבו צומח עץ. הוא פורש את המזרון שלו, ממלא את נאד המים, נשכב לישון ונרדם מיד.

למחרת ג'ק קם ומחליט שהוא צריך לתכנן מעט את המסע שלו ולהחליט לאיזה כיוון עליו ללכת. נאוט נמצאת מערבית למדבר, ככה שללכת מערבה זו לא אופציה אם הוא רוצה להישאר רחוק מהעיר. ג'ק יודע שהמדבר נמצא בקצה המזרחי של היבשת, ככה שאם ילך מזרחה הוא יגיע לים, אבל מה הוא כבר יעשה שם? אין לו סירה ומספר ערי הנמל כנראה אינו גבוה במיוחד. זה משאיר לו רק שתי אופציות – ללכת צפונה או דרומה. ג'ק לא מכיר מספיק את האזור כדי שתהיה לו העדפה לאחת מהן אבל משהו באינטואיציה שלו אומר לו ללכת צפונה. הוא אורז את המזרון שלו, מוציא מצפן מהתיק ומתחיל ללכת.

לאט לאט ג'ק מתחיל לאבד את תפיסת הזמן, הוא לא בטוח אם הוא נמצא במדבר כבר שבוע או רק כמה ימים, או אולי הרבה יותר. הכל נראה לו אותו דבר, רק עוד חול וחול וחול. מדי פעם הוא מוצא נווה מדבר קטן ועוצר בו לנוח, לפעמים הוא צד איזו חיה או קוטף איזה צמח שהוא מוצא כדי לאכול. לפעמים עובר יום שלם בלי שהוא שותה או אוכל משהו. בלילות הוא לא ישן טוב במיוחד. הוא מתקשה להירדם, וגם אחרי שהוא נרדם הוא מתעורר כל הזמן בגלל היתושים שעוקצים אותו ובגלל הסיוטים שמהם הוא סובל.

הוא מתחיל לסבול מהתייבשות ונראה לו שכל רגע הוא עומד להתעלף. ג'ק כבר לא זוכר איפה מרכז התעלות ככה שהוא לא יכול להחליט לחזור לעיר. לאט לאט המסע במדבר הופך לשגרה החדשה שלו, ושגרה הרבה יותר שוחקת.

באחד הימים, כשהוא כבר מתקשה ללכת וכמעט גווע בצמא וברעב, ג'ק רואה לפתע מבנה מוזר, מעין בקתה גדולה שעשויה מאבן שיש ומוקפת ביצורים דמויי אנוש עטויי גלימות. הוא בטוח שזו רק המצאה של המוח שלו שמשווע כבר למצוא ציוויליזציה סוף סוף, אבל הוא הולך לכיוון המבנה בכל זאת ולהפתעתו מתגלה שהוא אמיתי.

כשהוא מגיע למבנה, אחת מהיצורים עטויי הגלימה שולפת לעברו של ג'ק מטה, ככל הנראה מכושף.

"מדוע באת לפה?" היא שואלת אותו בקול תקיף.

"באתי למדבר כדאי לחפש הרפתקאות והלכתי לאיבוד, מי את ומה זה המקום הזה?" עונה ג'ק בקול עייף ורפה.

"אני כוהנת של האל טוקלו וזהו מקדשו. ייתכן שאני יכולה לעזור לך, אבל קודם נראה לי כדאי שאביא לך קצת מים ואוכל," עונה עטוית הגלימה, נכנסת לתוך המבנה ויוצאת משם עם כד מלא מים וצלחת מלאה פירות עסיסיים. ג'ק לא מאמין למזלו הטוב, הוא מרוקן מיד את הכד ולאחר מכן טורף את הפירות, ואז נשכב קצת לנוח.

"מה אמרת לגבי זה שייתכן שאת יכולה לעזור לי?" שואל ג'ק את הכוהנת אחרי שהתאושש מעט.

"שמע, מצפון אלינו נמצא יער מיסליב הענק שבשליטתו של האל טוקלו, מקום נהדר להרפתקאות, אנחנו יכולים לעזור לך להגיע לשם, אבל אם ברצונך להיכנס ליער, עליך לתת משהו בעל ערך בתמורה. אבל אם אתה מעדיף, אנחנו יכולים לעזור לך למצוא את מרכז התעלות," עונה לו הכוהנת.

"אין לי שום דבר בעל ערך," משיב ג'ק.

"אתה לא חייב לשלם ברכוש, אתה יכול לשלם בעבודה. תצא להרפתקאות במשך עשר שנים ולאחר מכן תשרת במשך שלוש שנים את האל טוקלו. הבחירה בידיך, אתן לך זמן לחשוב."

ג'ק הולך קצת הצידה ומתחיל להרהר בבחירה שעומדת לפניו. מצד אחד, יש לו עדיין מספיק כסף כדי לחזור לעיר, אבל מה הוא יעשה שם? אין לו כבר עבודה שם ובטח כולם בעיר בטוחים שהוא השתגע לחלוטין (אולי בצדק). ומה בדיוק הוא יאמר למשפחה ולחברים שלו אחרי שהוא עזב אותם בלי שום סיבה ואז חזר פתאום? ואם כמה שהוא היה רוצה לחזור עכשיו לחיים הקודמים שלו, כמה זמן יעבור עד שהוא שוב ירגיש שהשגרה השוחקת גורמת לו לצאת מדעתו? מצד שני, לעבוד שלוש שנים עבור טוקלו נשמע כמו דבר הרבה יותר גרוע מלחזור לעיר, ואם כמה שעשר שנים של הרפתקאות נשמעות כמו נצח, הן יחלפו מתישהו. הוא יכול גם להמשיך במסעו במדבר, אבל זה נראה כרגע כמו התאבדות.

לאחר התלבטות ממושכת, ג'ק חוזר אל הכוהנת ומודיע לה על החלטתו:

"אני מסכים."

למחרת ג'ק מתעורר ומגלה שכוהני המקדש כבר הכינו עבורו תרמיל עם ציוד למסע. יש בפנים נשק, בגדים, חבל, שק שינה, אבני צור להדלקת אש, מפה של היער והרבה אוכל ומים. הפעם הוא ערוך היטב למסע ארוך. לאחר מכן מתחיל טקס השבועה.

הכוהנים מקיפים את אש המקדש שנמצאת במרכז המבנה, קוראים קריאות בשפה מוזרה ומתפללים לטוקלו. לבסוף מכריזים הכוהנים על תנאי העסקה ואז הכוהנת שדיברה איתו לראשונה פונה אל ג'ק ושואלת אותו בקול רם:

"האם אתה נשבע לקיים את חלקך בעסקה?"

"אני נשבע." עונה ג'ק. השבועה נחתמה.

לאחר סיום הטקס ג'ק יוצא לדרכו בליווי אחד הכוהנים הצעירים.

כעבור עשר שנים…

ההרפתקן הידוע והמהולל ג'ק רסנור יושב בבקתה שמהווה את מקום מושבה של מועצת סיירי יער לוראל, מחכה שהפגישה תתחיל על מנת לדון בהתפתחויות הדרמטיות האחרונות, שאיימו לגרום למלחמה בין קבוצות הסיירים השונות ביער, כשלפתע נכנסת דמות מסתורית לחדר.

"עשר שנים עברו, הגיע לקיים את חלקך בהסכם." היא מכריזה.