הפרח בגני

כשלוק קם בוקר ופתח את הארון, הוא לא השקיע יותר מידי מחשבה. כמו בכל בוקר ב-24 שנים האחרונות הוא לקח את הפריט שהיה מונח הכי גבוה, במקרה באותו יום זה היה חולצה בגוון כתום דלעת זוועתי. הוא החליט התעלם מהעובדה הזאת, חוש סטייל או מה אנשים חושבים עליו לא עניינו אותו כל-כך. הוא לא ידע שזו יכולה להיות ההחלטה הכי גורלית שלקח בחייו.

הוא יצא מהבית לכיוון תחנת האוטובוס, שמשם ייקח קו ישיר לאוניברסיטה.

הוא התיישב על ספסל התחנה ושקע עמוק בלפטופ שלו. בעיני אחרים זה היה יכול להיראות כאילו הוא עובד ברצינות, אבל האמת היא שהוא פשוט בנה דגם מדויק להפליא של בניין האוניברסיטה והקמפוס במשחק מיינקראפט. מידי פעם הוא הציץ בפלפון לבדוק באפליקציה מתי האוטובוס הגיע.

עברו עשרים דקות, האוטובוס עדיין לא הגיע. לפתע הוא הרגיש במשב רוח קליל, שהתחזק בהדרגה עד שנהפך לסופה של ממש. הוא הסתכל על הרחוב השומם בשעת הבוקר המאוחרת. שקיות ניילון ושאר לכלוכים נחו על האספלט הלוהט, העצים עמדו בלי נוע, השמיים נראו שלווים. לצדו ישבה אישה מבוגרת שסרגה, גם היא הייתה שלווה.

הוא סגר את הלפטופ היקר לליבו בעדינות והכניס לתיקו הישן. קרן שמש יצאה מבין העננים והתמקדה באורח פלא ישר עליו. הוא הרגיש שהיא שורפת אותו מבפנים. הוא רצה לצרוח, הוא שיווע לעזרה אך אף קול לא בקע מפיו, אפילו ציוץ לא נשמע. הוא נאנח, הוא קרא יותר ידי ספרי פנטזיה ומדע ביוני כדי להבין שאין בידו שום שליטה במצב, הוא שילב ידיים והמתין לבאות. בתוך תוכו, הוא המתין לנורא מכול.

הדבר הבא שהוא זורח, זה הרגשה משונה אולי אפילו מעט מבחילה, כאילו משהו זוחל עליו, ובתוכו. התחושה חלפה בין רגע, הוא הסתכל למטה על גופו ולתדהמתו ראה פס ירוק דק ומעט מחוספס – גבעול. הוא השתנק ללא קול, והסתכל אל עבר מה שפעם היו ידיו ועתה היו שני עלים ירקרקים, אחד בכל צד.

הוא הסתכל סביבו, נראה היה שהוא באמצע שדה אינסופי של פרחים בכל צבעי הקשת. חוץ מזה לא היה שם כלום, חוץ מטירה גבוהה ומאיימת בעלת שפיצים משוננים בצריחיה. היא הטילה צל כבד ושחור על מחצית השדה השנייה.

הוא הבין שמישהו או משהו הטיל עליו איזשהו כישוף, ואלי אפילו קללה, שהפכה אותו להיות פרח. מכיוון שלא הייתה ברשותו מראה הוא לא היה יכול לדעת איזה סוג פרח הוא.

הוא מיקד את מבטו בטירה, בניסיון להבין איזה טיפוס שוכן בתוכה. מתוך הטירה יצא נער צעיר שגילו אינו עובר את 14. הוא עבר בין כל חלקי השדה והשקה את כל הפרחים. כל פרח שקיבל מהמים, ואפילו רק שתיים שלוש טיפות, נראה הרבה יותר רענן, חזק ובריא אחרי זה. לפתע הוא הבין כמה חלש הוא וכמה צמא. קרני השמש עשו לו הרגשה טובה, אך בו זמנית גם התישו אותו. הנער האוחז בדלי הגיע לשורה שלו והחל להשקות בקצב מהיר את כל "שכניו" החדשים. הוא הביט בו בעיניים בורקות, המתחננות לקבל גם מ"כח הקסם" הזה.

לאחר שקיבל את מנת המים שלו, והנער המשיך ללכת בין השורות ולקפוץ מעל פרחים כדי שחס וחלילה לא ידרוס אותם, שם לב שהפרח שלידו פקח זוג עניים ובהה בו במבט מתרגש. "היי, חבר'ה תראו הגיע "חדש"!" הוא צעק ומאות זוגות עיניים בשלל צבעים נפנו אליו. עכשיו הוא הבחין בשני דברים, אחד – היה לו ולשאר הפרחים שמסביבו פה, והם היו יכולים להשתמש בו, שניים – הוא, בניגוד לשאר האחרים היה מוקף בארבע דפנות שקופות, כנראה מזכוכית. מעליו לעומת זאת לא היה כלום, וכך המים יכלו לעבור ולהגיע אליו.

גם שאר הפרחים הבחינו במעטפת הזכוכית אך הם לא נראו מרוגשים, למעט כמה שהתלחששו ביניהם: "די, איזה מסכן…" "טוב נו זה ברור הוא הנבחר", "רגע, רגע מה?" הוא פנה אל השניים שהספיק לקלוט מה הם אמרו. "מה זאת אומרת, הנבחר?" (לרגע קטן היה לו פלאשבק קטן לגיל 12, לתקופה שהיה מעריץ נלהב של הארי פוטר). פרח סגול שעמד לידו הסביר, "כולנו פה אנשים, בני אדם שנלקחו בשבי, בזכות זה אנחנו יכולים לדבר ולראות, שלא כמו פרחים רגילים. את כולנו חטפה ניקסיה, מכשפת אופל מרושעת, וכמו שאתה רואה, היא שמה את כולנו כאן, בגינה." "בסדר, אבל זה לא מסביר למה אני הנבחר?" "איזה צבע חולצה לבשת היום?" הוא ענה לו בשאלה כשעל פניו חיוך משועשע. לקח לו שנייה להיזכר. "אהה… כתום נראה לי". "בדיוק בגלל זה," הוא ענה, "הצבע האהוב עליה הוא כתום, ועד עכשיו היא לא מצאה פרח כזה." הוא הסתכל סביבו, הפרח הסגול צדק, לא היו פרחים כתומים, מלבדו כנראה. "רגע," הוא התעניין, "כמה זמן היא כבר מחפשת שהיא לא מצאה עדיין?" "אממ… יומיים." "אני בין הראשונים, בגלל זה אני יודע." "מה השם שלך?" הוא נזכר לשאול, "השם שלי הוא לוק, לוק וויל." "השם שלי הוא קריס סטורי, אני בא ממשפחה של חובבי כתיבה וסיפורים." הסביר הפרח הסגלגל. "אבל למה אני מסכן?" שאל לוק. "בגלל שאתה המועדף על ניקסיה בזכות הצבע שלך, היא מתכננת לקחת אותך איתה למסע הגדול שלה מחר."

לוק התעורר מקול זעקה של אחד משכניו הרבים, כשהבין מה קורה רצה גם הוא לצעוק. בלילה ירד גשם וגם באותם רגעים היה טפטוף, והאדמה, אשר בפעם האחרונה שראה אותה הייתה צהובה ויבשה, מעט מתפוררת, צמאה למים, הייתה כעת עכורה רטובה וממוססת בבוץ. הוא הרגיש איך המים עולים אליו וחוסמים לו את קנה הנשימה, אם היה לו בכלל אחד כזה. המים עלו וגאו בו כמו ים באמצע הוריקן קשה, הוא רצה להקיא אך לא הצליח. הוא הביט מסביבו וראה איך כל ידידיו החדשים שהכיר רק לפני פחות מיממה הולכים ומתפוגגים ונעלמים אל מול עיניו, הוא עצם עיניים וחיכה שזה יקרה גם לו, הייסורים היו קשים מנשוא. לפתע נשמע קול חצוצרה שלא ברור היה לכבוד מה או למי הוא הושמע, וכרכרה ישנה ומקרקשת יצאה מחצר. למרות גילה המתקדם של המרכבה היא עדיין הייתה בצבע כתום עז נוראי. גם ניקסיה שישבה בתוכה לבשה שמלה ארוכה בצבע כתום גם היא, ניקסיה לא הפסיקה לנופף ביד עדוית תכשיטים בתנועה מלכות, אלוהים יודע למי היא נופפה. פניה של ניקסיה היו פני אישה צעירה ויפה. בכלל לא תואם את האופי המרושע שלה שעליו כולם דיברו, חשב לוק בכוחותיו האחרונים.

מן המרכבה קפצה נערה, דומה מאוד במראה לנער שהשקה אותו אתמול, היא הייתה לבושה במדים נקיים ומעומלנים בצבע כתום דלעת עם כפתורים בצבע זהוב. היא התקרבה אל לוק יותר ויותר, ולבסוף הרימה את תיבת הזכוכית שהוא היה בתוכה. לא היה לו שום כוח להתנגד, וטוב שכך, כי גם אם הוא היה מנסה הוא לא היה יכול.

הנערה שנשאה אותו הניחה אותו על מושב הכרכרה ליד ניקסיה. הוא התחיל להרגיש יותר טוב במקום היבש והמוגן, אך ניעור בו פחד, הרי קריס סיפר לו שהיא נוראית, אבל הוא לא סיפר מה עושה אותה כל כך נוראית. ניקסיה הביטה בו בחיבה בעיניה המהפנטות. הוא הסיט את מבטו כדי להימנע ממנה אל עבר שאר הכרכרה. להפתעתו ולצערו, חוץ משני סוסים ג'ינג'ים שהובילו את הכרכרה, הם היו לבד. המשרתת הצעירה לא עלתה איתו.

באופן מוזר, ומעט קריפי, החלה לפתע ניקסיה לדבר אליו. "אני יודעת שאתה בן אדם, אני מכירה אותך יותר משאתה מכיר את עצמך," לוק הצטמרר. "אני לוקחת אותך איתי אל המסע מכיוון שאני צריכה שותף, חבר שיעבור איתי את זה. אתה בטח שואל את עצמך לכבוד מה אני יוצאת, אז בוא ואסביר לך. תמיד אמרו עליי שאני רעה, אפילו מאז שהייתי ילדה קטנה. עד עכשיו זה לא הפריע לי, אבל כעת, מסיבות השמורות עימי, אני רוצה לעשות שינוי בחיי ולהפוך להיות בן אדם טוב יותר. אבל, אם זה לא ימצא חן בעיני אני אשוב לסורי. ובכן, אני אינני יכולה להמשיך את המסע כשאתה בצורה הזאת." קרן השמש המוכרת חתכה אותו מבפנים שוב, והוא הרגיש איך הוא תופח וגדל בחזרה לממדי גופו הרגילים.

"מה כל כך מרושע בך?" הוא שאל את ניקסיה. "טוב בוא נגיד שהיו כמה מקרי מוות." "כמה בדיוק?" הוא שאל בקול מפוחד, שבכלל לא תואם את חזותו הגבוהה. "32. 17 סקילה, 5 שרפה ועוד 10 חניקה." לוק התרחק קצת יותר לקצהו של המושב. "טוב, לא אני זאת שחנקתי. ביקשתי מהמשרת," היא המשיכה ללהג ללא כל הבחנה. "למה?" העז לוק לשאול. "אתה לא באמת חושב שאני אלכלך את הידיים היפות האלו, נכון?" אמרה והביטה על ידיה בהערצה גלויה. "לא, התכוונתי למה הרגת את כולם?" "טוב, הם פשוט עצבנו אותי, אתה יודע. המראה שלהם, לרובם היה אף ממש גדול או עיניים קטנות מדי." באותו רגע גמלה בליבו החלטה לברוח משם כמה שיותר מהר.

כשהגיע הלילה והשמים השחירו, קפץ לוק מתוך המרכבה. טוב, זה היה ממש קל, הוא חשב, ונשאר שנייה ליד המרכבה כדי לוודא שניקסיה לא שמה לב. לא, היא עדיין המשיכה (למרבה ההפתעה) לנחור בשלווה. דחף פתאומי לצחוק עלה בו אך הוא השתיק אותו מהר מאוד. הוא התחיל ללכת בחשכה על החול הרך, נראה היה שהוא באמצע מדבר. מזל שלקחתי איתי אוכל ומים, חשב לוק. הוא ארז בתרמיל גדול שמצא בתחתית הכרכרה שלושה בקבוקי שתייה מלאים ושלושה כריכים מלאים כל טוב שמצא במושבים הקדמיים שהיו ריקים. הוא גם פתח וחיטט בארגז משא גדול שהיה מלא בשלל אביזרים להישרדות, משם הוא לקח חבל ואולר עם פנס קטן. בחשכה הגמורה הוא רצה להשתמש בפנס, אך שמר את הסוללה למקרים חשובים יותר ואימץ את עיניו חזק כדי לא להיתקל בסלעים ואבנים הרבים שהיו באותה הסביבה.

כשעלה הבוקר הוא ראה שהוא נמצא ליד שלט קטן שהיה נעוץ באדמה. על השלט היה כתוב: "ליציאה לכביש המהיר- שני קילומטרים ימינה". לוק התעודד והחל לצעוד בכיוון שדובר.

לאחר 25 דקות בדיוק לפי השעון שהיה על האולר, הוא הגיעה לכביש שומם. שום מכונית לא נראתה באופק, מלבד הרים וחול לא היה שם כלום. הוא התיישב על ספסל תחנת האוטובוס שהייתה שם, הרים יד, וחיכה.

סוף דבר:

משאית עם נהג שמנמן ונמוך עצרה לידו, הוא התיישב ליד הנהג, הנהג התחיל לנסוע, והם חזרו הביתה.