הסימן של אטי

המטרה הושגה, סוף כל סוף, וכל העולם כעת נתון לרשותי. מהמערב ועד המזרח, מהקוטב הצפוני ועד אנטרקטיקה; כל מי שיש לו את האמצעי הספציפי הזה, יכול כעת להיות נתון לשליטתי, בכל עת אפשרית. זה בלתי נמנע, זה אוניברסאלי; חיים שלמים של אימון, אמון ואומנות, הובילו לכך, וההקרבה שנדרשה לשם כך, הייתה שווה כל רגע של בנייה ושל התכוננות. כל מוצר שנוצר, כל אדם שהסכים להצטרף למאבק, כל ההקרבה הזו הייתה שווה את העובדה שכעת אני יכול למות בשלווה, במקום לחיות את רגעיי האחרונים תחת עול החרטה.

העולם הזה, לפחות כפי שהוא כרגע, לא שווה הרבה. הוא גורם לאנשים להיכנס לדיכאון, הוא גורם לאנשים להתאבד, וכאשר הוא לא מוביל לאף אחת מהתוצאות האלו, הוא גורם לאנשים לברוח ממנו, דרך האמצעים האחרים, הנחותים יותר, הנותנים להם מזור מהריקנות הנוכחית של הגלובוס.

אף אחת מהתוצאות הללו שווה פרוטה. לא פרוטה פיזית, אלא מטפורית, רוחנית. זה או שמישהו ימות בטרם עת, זה או שמישהו יסבול שלא לצורך, או שהוא פשוט יגרום לעצמו להתעלם באמצעות אסקפיזם. כולם שואלים, מה הדבר הבא שצריך לצרוך, מה האמצעי – אך אני שואל, לא איך, אלא מה ולמה. פיסה אחר פיסה, אמצעי אחר אמצעי, שם עצמו האדם הממוצע תחת מחזוריות אינסופית של תענוג רגעי ושל חזרה אל המציאות שמעבר לאמצעים, מבלי לשאול, בעצם, עבור מה הוא או היא עושים זאת, עבור איזו מטרה הם מקריבים חלקים ניכרים מחייהם, בכך שהם בוחרים להיות תחת הלופים של האמצעים חסרי הסיפוק הטוטאלי.

מה שגרם לי לרצות אחרת, היא העובדה שאפשר אחרת, גם אם החיים לא מראים זאת בשלב הנוכחי שלהם. האמצעים הקודמים לא נתנו מזור של ממש מעבודות החיים. הם גרמו לשכוח, הם גרמו להיעלמות מנטאלית, אך אני טיפלתי בלופ על ידי הפתרון האולטימטיבי – יצירת האמצעי שסיבת קיומו אינה לשם אסקפיזם ואינה בשביל העמדת פנים; האמצעי, הקורפורציה, שתגרום לאחרים לרצות בחיים באופן כנה, באופן שלא יגרום לאף אחד לרצות לבחור במוות. כמה אירוני, שאני הובלתי את כל זה, רק כדי שאני, בסופו של דבר, יהיה בין המעטים שנותרו, שאכן יבחרו במוות.

דמיינו פורטל שאינו מוביל לעולם כוזב, לעולם שיגרום לאחרים לשכוח שהם עצמם, גם אם בתיאוריה. זהו פורטל שמוביל לאותו עולם שאחד נשאר בו עוד מקודם, אך אחד שישנה את החיווט של אותו אדם, באופן כזה, שגם לבחור בחיים, ולרצות בחיים. קשה לקרוא לפורטל מוזר כזה בשמו, שכן הוא מוביל לאותו מקום, אך משאיר את המוח הקודם, מטפורית, במקום אחר לגמרי, במקום שאינו קיים עוד. זה המוצר, האמצעי, שמכרתי לעולם, וזה המוצר שבסופו של דבר כבש את העולם ושם את כולם בתוכו, מעליו ותחתיו.

עשיתי זאת מסיבה מאוד פשוטה. העולם נראה לי ריקני מאוד, חסר מאוד. אף אחד לא יכול היה להציע לי אלטרנטיבה אחרת, כי האנשים מסביבי פשוט הכירו בעובדה שהעולם הוא ככה. בכך שהם הכירו בו ככה, הם הכירו אוטומטית גם באירועים שקורים בו – ההתאבדויות, הייסורים, המלנכוליה. הם רצו שגם אני אכיר כך בעולם, שיש דברים שאינם בשליטתי, שלא אוכל לעשות איתם שום דבר, לא משנה עד כמה אני אנסה.

אם כן, הפתרון לבעיה הזו היה פשוט, לפחות בתיאוריה. אם אני לא יכול לשלוט בעולם, למה שלא אגרום לאחרים לבחור להישלט? למה אני לא יכול לעשות זאת כטרנד, ולמה אני לא יכול לנסות, שהטרנד הזה יהפוך לנורמה, ולמה, אפילו, שהנורמה הזו תהפוך להמלצה? עשו זאת לפניי דרך בניית אמצעים שונים ומגוונים. צבאות, דתות, רשתות חברתיות. בסופו של דבר, כאשר כל דבר הניתן להסכמה כללית יכול להיות לנורמה – למה לא לנסות כן? למה לא לנסות לפרוץ את תקרות הזכוכית השונות שנמצאות שם?

והייתה דמות ספציפית שגרמה לי לרצות זאת אפילו יותר; דמות שגרמה לי לא להאמין בעבודתי לפחות לרגע אחד, ואותו הרגע גרם לי לפרוץ בזעם ובחרטה – עד שחזרתי לעשתונותיי. בסופו של דבר, מי שמטיל ספק ביכולותיי, מקדים את עתי למות; עת קודמת שלא קרתה, אך תקרה עם סיום הקלדת מכתב זה שבמשרדי.

גנרל אטי היה חבר קרוב שלי. הוא התרשם ממפעלי, אז הוא הצטרף למאבקי לכיבוש העולם. דמותו עזרה לי מאוד בפיתוח האמצעי האולטימטיבי, אז עשיתיו למייג'ור, עד לקולונל, עד לגנרל. בסופו של דבר, הוא היה קרוב להיות הסגן שלי, עד שיום אחד הוא ניסה לגנוב את הסכימה של האמצעי באחד הבסיסים הסודיים, ולהרוס אותה בהר הגעש הקרוב, כדי שאף אחד לא יוכל בשום צורה ליצור דבר דומה למה שהצלחתי לעשות עד כה. שנים של תכנון, שנים של הרהורים בחזון – כל אלו היו יכולים לרדת לטמיון, אילולא עזרתם של חייליי הנאמנים ביותר, שעצרו את הבגידה שלו, בסופו של דבר.

אהבתי אותו מאוד, כמו שגבר אוהב אישה, אך הוא שמר על פרצוף שלא הייתי יכול לראות את אשר מעברו, בליבו. אנשים מעטים מאוד היו מסוגלים לעשות פרצוף שכזה; פרצוף המשדר אפטיה, שהרי העולם היה זר, קר ומנוכר מדי מכדי שיאפשר לאנשים להביע את רצונם בכנות.

כאשר הביאו אותו חיילי למשרדי, שאלתיו למה עשה זאת, איך יכול היה לבגוד בי. הוא השיב לי באפטיה הצבועה שלו, "אתה פשוט לא רלוונטי מספיק". ידעתי שהיו לי מתחרים רבים באותה תקופה, מאות אם לא אלפי תאגידים העובדים על אמצעים משלהם להפיץ אל העולם ולהשיג את שליטתם בו. הייתה אמת בדבריו, שהרי אפילו גאונות לא מבטיחה הבטחה מלאה, שעבודתו של אדם תצליח. המעלה היחידה שכעת יש לי כלפיו היא, שלפחות הוא התכוון להשמיד לגמרי את הסכימה, ולא להעבירה לידי מתחרה כזה או אחר. אם היה עושה כן, ההערכה היחידה שנותרה לי כלפיו, הייתה מתרסקת לרסיסים.

החלטתי שלא להוציאו להורג, שכן אפילו גאון לא מצוי מעל החוק. אם הייתי מסיר שערה מראשו, מישהו היה בא, מאיפשהו, מתישהו, והיה גוזל ממני, במקומו, שנים של תכנון והנדסה. על כן, חרף הכוח שהיה לי אז למרות החוק, החלטתי לשחררו לחופשי, במקום לעשות שום דבר אחר. אחרי הכול, הדבר שהוא לא הבין היה, שכל פריט בסכימה היה חקוק בזכרוני בלאו הכי! הנייר זוכר הכול, אבל המוח מוגן בגולגולת, ומגדל, ואבטחה פרטית. הוא חשב שהיה מספיק לפרוץ לשנים מאלו, בשביל שיוכל להשלים את מטרתו, אך הוא טעה ובגדול, שכן אף אדם לא יכול לפרוץ למוח – לפחות אז. היום זה אחרת, והיום זה בזכותי. אם מישהו אי פעם יטעה בקיומי, לפחות שיטעה גם בטיב מוחי!

זה מרגיש כל כך.. משעמם.. כאשר אחד בוחר – ומצליח – לכבוש את העולם. כל מה שנותר לאחר מכן, הוא לשמר את איזון הכוח שאחד השיג, כדי שלא תהיה אופוזיציה חזקה מספיק, שתגזול זאת מאחד. מאחר והלחץ הזה היה יותר מדי עבורי, החלטתי בסופו של דבר, למות. הרי השגתי את אשר רציתי, עבור מה עוד נותר לי לחיות? סוגיית השימור תהיה נתונה ליורש שלי – גנרל אחר אשר תפש את גנרל אטי בעת המזימה. בין אם אני אמות עכשיו או עשור אחרי, זה לא ישנה את העובדה שאת שלי עשיתי, ושהעבודה שנותרה כעת נתונה ביד אחרת, ביד שתירש.

אכן. זהו מכתב התאבדות. זו האירוניה בכל זה, כי בעוד שאני החלטתי להיאבק נגד הפיתוי להתאבדות, לא הצלחתי לעשות כן כלפי ההתאבדות שלי. אולי ביקום מקביל, אם קיימים בכלל יקומים מקבילים, מישהו אחר שהוא אני יחליט שלא להתאבד, וימשיך, לחלופין, לחיות חיים ראויים יותר משלי; חיים שלא כוללים בהם ניסיון התאבדות. אותו אדם שאמור להיות אני, אינו אני, ולחלופין, ההחלטה שלי הוחלטה זה מזמן, ומאחר ואין כעת סמכות גבוהה יותר שתמרה את פי, הרי שאין למעשה כל סיכוי שמישהו ימנע ממני להתאבד, פה במשרדי, איפה שהעבודה התכנונית נעשתה. מי שיבוא לכאן יצטרך לפרוץ את הדלתות בכוח ולמצוא את גופתי כאן על הכיסא שאני יושב, ולראות את המכתב הזה שאני משאיר על השולחן.

קראתי על ניסיונות התאבדות לפני שלקחתי את ההחלטה הזו לידיי. אנשים שניסו לעשות כן ע"י קפיצה מגשר ושרדו, דיווחו על החרטה המיידית שלהם בעת שכוח המשיכה משך אותם אל הקרקע. כל אחד יכול לומר, "אני רוצה למות", אך הרצון הטבעי לשרוד לא גורם לכל אחד שאומר כן, לעשות את המעשה, ולא כל מי שעושה את המעשה, מסכים לכך, בעודו נמצא בניסיון המחבר בין החיים למוות; בין הכדור שנורה, בין הנפילה אל הקרקע, הרעיון מובן.

אך אני, שרצה ליצור עולם בו התאבדויות לא יקרו, אתאבד בעצמי מבלי כל ידיעה, איך בעצם עושים זאת, ומה אני עלול להרגיש, באותם רגעים מעטים המחברים בין עולם החיים ל"עולם" המוות. הדבר גורם לי לחרטה מעטה, אך מבחינתי, חיים ללא מעשה למען מטרה דגולה יותר מהחיים עצמם, הם חיים לא ראויים להמשכיותם! לכן אני אירה לעצמי בראש, כי לשבת פה במשרד בשביל לשמר משהו שכבר נעשה, אינו שווה פרוטה אם אני לא יכול לעבוד עבור מטרה דגולה באותו קנה המידה! אם הייתי רוצה לשמר משהו, הייתי בוחר להיות מכונאי, או שרת, או גנן, אך מאחר ואני שואף תמיד ליצור דברים חדשים, ומאחר וכעת לא נותר שום דבר ראוי מספיק ליצור, אינני רואה עוד טעם לחיי. גרסה אחרת שלי ביקום מקביל הייתה בוחרת לשים מוזיקה במשרד ולרקוד לצלילי הניצחון, אך במציאות שהיא כאן, ניצחון זה הוא כגזרים אם אין דבר אחר ליצור, להפיק; לא לשמר, לא לתחזק; ליצור.

הפתרון הוא פשוט. אני יכול להשתמש באמצעי וליצור בעצמי עוד תקווה בחיים כעת, אך… אך… התקווה הזו לא תבוא מתוך כנות, היא תבוא מתוך אמצעי חיצוני, שאומנם אני תכננתי, אך אמצעי חיצוני בכל אופן.

עכשיו אני מבין, שהאמצעי הזה שיצרתי, לא באמת שווה משהו, אם הוא גורם לחלק הפנימי להשתנות, במקום לעודד את אותו החלק, לפעול בכוחות עצמו. אולי קורא המכתב הזה לא יבין, אבל, אתם רואים, האמצעי הזה הוא מה שהוא – אמצעי, כלי, תוכנה. הוא לא גורם לפן הפנימי לפעול בכוחות עצמו, הוא יוצר תלות באמצעי הזה, והתלות היא הזו שפועלת, לא הפן הפנימי. האם ייתכן… שגנרל אטי צדק במה שעשה? שאחרי הכול, זה לא שאני לא הייתי רלוונטי מספיק, זה לא ממש משנה; זה שמה שאני פועל למענו, הפונקציה שאותה שירתתי, לא הייתה, בפועל, שווה משהו, כי אחרי הכול, זה כמו כל אמצעי אחר, רק טוב יותר.

בין כה וכה, אמצעי הוא עדיין אמצעי, כמו שאלכוהול הוא אמצעי, כמו סמים, כמו משחקי וידיאו. מה בעצם הטעם באמצעי, אם הוא יוצר תלות המובילה להתמכרות? גם אם האמצעי הוא טוב, ההתמכרות עדיין התמכרות! כמו שאלכוהול, סמים ומשחקי וידיאו עלולים להוביל להתמכרות! בסופו של דבר, יצרתי מוצר המוביל לאותו דבר, ואם הוא מוביל לאותו דבר אז… הוא לא טוב מספיק. זה מה שמר אטי רצה להגיד לי בסופו של דבר, או כך אני חושב כעת. 

אם כן, אז כל ההצלחה הזו, כל ההשפעה, הרלוונטיות והמגדל המתנוסס על העולם, כל אלו לא שווים דבר, אם זה אומר שכל מה שעשיתי, היה אותו דבר! מה ערכי טוב יותר, מזה של סוחר סמים, של מהמר, של סרסור, אם זה אומר שמה שעשיתי היה אותו דבר, רק טוב יותר? המטרה עצמה, אתם רואים, לא באמת הושגה. מה שהושג היה כלי חיצוני שגורם למוח להאמין אחרת. הוא לא גרם למוח לרצות בעצמו להאמין. אם אדם שאינו מכור לאלכוהול רוצה להיות שמח, הוא לא בוחר לשתות יותר מדי, כי זה משהו שרק שתיין היה בוחר לעשות, לא אדם שאינו מכור. אם מישהו עצוב או אובדני בוחר להשתמש באמצעי שלי כדי לחזור למצב הקודם, אז אחרי הכול, דינו כדין השתיין, הלא כן?

אני לא מאמין מה שעשיתי, אך אני אומר זאת כביטוי בלבד, שכן אני מבין בהחלט מה עשיתי. אני יצרתי סם, וסמים הם דברים לא ראויים בעולם שרציתי לבנות! סמים לוקחים את כוח הרצון! סמים יוצרים תלות אצל אותו כוח, עד ששום דבר בחיים, לא יהיה שווה כלום, ללא אותו סם! לא גרמתי לעולם לרצות בחיים, גרמתי לעולם לרצות בסם, כדי שירצו בחיים, כדי שירצו בסם!

את אשר עשיתי בעולם, עשיתי איפוא הפוך מאשר שרציתי. רציתי לגרום לעולם לחייך בשביל החיים. בסופו של דבר, גרמתי לעולם לחייך רק בשביל עוד "סם". לא רק שעשיתי הפוך ממה שהתכוונתי אליו, הרי שהחמרתי את הרצון שלי עצמי להתאבד. מה הטעם לחיות בעולם שאתה אחרי לבעיה שלו? אדם שחושב אחרת יחשוב, שעשיתי משהו טוב, בכך שגרמתי לאנשים לא להתאבד, או לפחות להתאבד הרבה פחות, באופן משמעותי אפילו. אבל מה הטעם באפקט הזה, אם סך הכול גרמתי להם לרדוף אחרי סוג חדש של אסקפיזם?

האם זו הייתה הסיבה שאני בעצמי בחרתי שלא להשתמש באמצעי הזה, למרות שידעתי ממה הוא מורכב? חשבתי שאני גאון עד לפני רגע, עד עתה, שאני מבין עד כמה טיפש אני. טיפש שלא זיהיתי את הבעיה שאני עצמי אהיה אחראי לה, שנה אחר שנה, עשור אחר עשור, ואולי מאה אחר מאה. לא רוצה להיות דיכאוני? קח אמצעי! לא רוצה לברוח למקום אחר? קח אמצעי! זה ישים אותך במקום אחר מאשר אותו מקום קודם!

הטעות נעשתה, בגלל שלא הקשבתי לחוכמתו של גנרל אטי, גם אם הוא עצמו לא היה מודע לחוכמה הזו באותו הרגע.  הוא לא אמר לי זאת מילולית, אבל הוא כנראה ידע, אולי הוא היה חרד מדי מכדי לא לומר לי זאת ישירות, בצורה שאני אבין, כי מסתבר שאני טיפש מדי! אם הייתה לי מגבלה כלשהי, לפחות יכולתי להשתמש בה כהסבר. אבל לא, כאשר אתה שליט העולם, כל אשר אתה יכול להוכיח בפני העולם, זה או עד כמה אתה חכם, כמה אתה גרוע, או כמה אתה מביך. אני, כנראה, בחרתי בשני ובשלישי.

אני מצטער, עולם, על כך ששגיתי בך, בכך שאני שגיתי בעצמי. להתראות, אני מקווה שמה שנמצא מעבר לא ישרוף אותי בלהבות נצחיות.

סלחו לי.