הסוף לעתיד
2469
הרכבות חרקו. מאות אלפי רחפני הובלה והסעה ריחפו ונעו בזרם אחיד.
הבניינים הגדולים התנשאו לשמיים, נוגדים כל חוק פיזיקה שהתגלה בעבר, קודקוד היה בסיסו ולמרות זאת, הוא נותר יציב.
אנשים השתעלו, נחנקו מן הסיגריות של עצמם, לוגמים עוד לגימה מבקבוק האלכוהול בידם.
רובוטים התהלכו ברחבי הערים, עוצרים כל אדם שנשאר בחוץ לאחר חצות.
בליץ' צפה מחלונו בבניין המחודד מס' 67 באנשים הנגררים בידם של אנדרואידים, באיש הצעיר שלא הספיק לגמור את הגלימה האחרונה מבקבוקו.
שום צרחות, שום בהלה, שום קריאה לעזרה.
כי כך זה היה כל ערב, כל לילה.
בליץ' לא היה היחיד שדאג לביטחונו.
רוב האנשים ידעו על המתרחש בחוץ אך רק מעט מהם היו חכמים די כדי להבין שהעולם כבר לא בטוח.
חייליה של ארייט, אנדרואידים, סייבורגים רובוטים שונים, שירתו אותה, מילאו את פקודותיה ותפעלו את העולם, דאגו לחקלאות, למפעלי הבגדים, לתחבורה, לבתי החולים, לתחזוקה… לכל דבר שבני האדם היו אחראים עליו.
אך מה רע בעולם כזה? עולם מושלם.
לא נותר דבר ללמוד, לא נשארה שאלה נוספת העומדת על הלשון, לא היו תגליות חדשות או מקומות חדשים למצוא.
העולם פשוט היה משעמם.
משעמם זאת מילה נרדפת למושלם, אך גם את זה כבר הבינו.
כל החוכמה הזאת, ומה?
בני האדם רק התדרדרו.
הם לא עסקו בדבר מלבד יציאות, הימורים, אלכוהול, עישון…
לא היו מוסדות חינוך כמו בעבר, אף אחד לא טרח ללמוד דבר, כי כבר אין צורך בכך.
בתי החולים טיפלו בכל הזקוקים לטיפולים, לא היו מלחמות, לא הייתה תמותה טבעית, לא היו פוליטיקאים!
התקשורת בין בני האדם אך ורק הפכה שטחית וגרועה יותר ויותר. בעבר, במאה ה 21, אנשים היו מדברים על כך שבני האדם כבר לא מתקשרים כמו שצריך, שהם עסוקים במכשירי סלולר ישנים.
ובכן, זאת עוד הייתה תקופה יפה לאנושות.
בליץ' לא ידע בן כמה הוא.
זה גם כבר לא שינה דבר, הכניסה לברים וקזינו כבר לא הייתה תלוית גיל.
הוא חיכה עד ששעת סיום העוצר תגיע, אל השעה 2:30, ויצא החוצה.
ריח המתכת חדר אל אפיו, הרוח הקרירה של הלילה ביקרה את עצמותיו וחיבקה אותן, מוחצת אותן בקור ובעצב.
הוא חיכה אל הרחפן, שהגיע תוך שניות ספורות.
"קזינו." כמובן שהוא לא היה צריך לומר, מחשבותיו כבר נקראו מזמן.
הרחפן היה בגודל קרוון, היו בו שתי קומות, הוא נדחס אל אחד המושבים והדלת נסגרה, חוסמת את הרוח מלגעת בו.
לאחר כמה דקות של טיסה, הגיע אל יעדו.
מוזיקה רועדת נשמעה, מתכתית, היחידה שניתן לשמוע בשנים האחרונות.
אנדרואיד קיבל את תג הזהות שלו בכניסה באמצעות סריקת פנים.
המוזיקה התחזקה כאשר נכנס אל הקזינו.
מכונות ישנות זוהרות התפרסו על פני שטחו הגדול של האולם.
במרכז האולם ניצבו ספות גדולות, רובוטים שירתו וסיפקו אלכוהול לאנשים.
אישה גבוהה, בהירת עור, בעלת שיער חום שופע ישבה במרכז, מחייכת בעודה צופה בשאר האנשים.
היא הייתה יפהפייה, אף אדם לא היה מכחיש.
היה משהו בעיניה הכחולות, ניצוץ מסוכן כזה, כזה שהיה גורם לאנשים לוותר על תשוקתם ולהתעוור למראו.
בליץ' צפה באישה, וכך גם שאר הנוכחים.
היא מחאה בכפות ידיה ומכונות ההימורים השמיעו קול חריקה, נוצצות ומפתות לשימוש.
האנשים חזרו אל עיסוקם, כבר לא מקדישים תשומת לב אליה.
יופי מזמן ניהל את העולם, אך כיום, שהחוכמה היא דבר שטחי ונדיר בקרב האנשים, יופי הפך למצרך יקר ולסיבה של בני אדם למצוא חן אחד בעיני השני.
בליץ' רצה ללכת, הוא לא יכל להרשות לעצמו להישבות ביופייה מהפנט, לתת לעוד אישה לפגוע בו, לא עוד הפעם.
הוא עמד ללכת אל מכונת ההימורים הקבועה שלו, בפינה.
"בליץ', נכון?" היא קראה מאחוריו.
גבתו הזדקפה. "אני חושב שאת מתבלבלת גברתי."
הוא לא רצה למשוך תשומת לב, במיוחד לא מאישה כמוה.
כפות רגליו הזיעו תחתיו, מצחו התקמט.
בליץ' לא היה נחשב בן האדם הנאה ביותר. בגדיו לא היו נקיים בכל פעם שיצא מביתו, שיערו השחור היה דליל ומתולתל, לא שילוב מחמיא במיוחד. הוא היה נמוך והעובדה שעיניו היו חומות לא תרמה ליופיו.
העניין הוא, שלדעתו לא הייתה כל סיבה לכך שהאישה תקדיש לו אפילו רגע מחייה.
"ובכן, בכל מקרה, תמסור לבליץ' שהוא מוזמן לבלות איתי את המשך הערב או….. שהוא יכול לחזור אל ביתו בבניין מס' 67." לחשה.
איך היא ידעה מהי הכתובת שלו? ישנם 860 בניינים בעיר הזאת באותה צורה, כמעט בלתי אפשרי פשוט לנחש.
"איך את-" היה ברור שהוא מופתע מדבריה. מבטו כעת היה נעוץ באנדרואידים שסבבו אותה.
"שב בליץ', אין ספק שאין לך דבר נוסף ממילא לעשות בחייך הבודדים, הלא כך?" היא חייכה במבט יהיר.
מחשבות החלו להתרוצץ במוחו, עבר זמן רב מאז שניהל שיחה עם מישהו, במיוחד עם מישהי, אבל הוא לא היה נלהב לקבל הערות על הדרך בה הוא חי את חייו.
הוא התיישב. "מי את?" הביט בה בסקרנות, מנסה להוציא מידע מצורת התנהגותה. מהר מאוד כשל בכך. אין ספק שהעובדה שלא הפעיל את מוחו למען מטרה חכמה ונעלה במשך זמן רב הייתה חלק מהכישלון.
"הייתי בטוחה שאתה תדע לזהות…" מלמלה, הייתה ניכרת האכזבה בקולה.
"אני מצטער-"
"אני צוחקת, למה לי לצפות שתזהה את שליטתך כאשר אתה פוגש בה לראשונה?" היא צחקקה.
הוא בהה בה ביראה. "ארייט?- כלומר, גברתי, כבוד לפגוש אותך-" לא זה לא, הוא תיעב אותה.
ארייט היא הבינה המלאכותית שאספה לתוכה את כל הידע של בני האדם ולבסוף כאשר בני האדם גילו כבר הכל, היא השתמשה בידע הזה ולקחה לידיה את השליטה על העולם.
"לצערי איני כולה לומר את אותו הדבר לגביך." ענתה, מחייכת.
בליץ' מצמץ. איך מתנהגים כאשר השליטה של העולם מפלרטטת איתך?
לברוח בעינו זה פעולה פזיזה מדי וגם הטכנולוגיה גרמה לכך שכמעט ולא זז בעצמו, הלך, רץ… כך שהכושר שלו גוסס.
"אני מצטערת-" היא בהחלט לא מצטערת. "זאת הייתה תגובה לא ראויה. התחלה חדשה, בסדר?"
הוא פחד. "או-אוקיי."
"לי קוראים ארייט, ולך?" היא הושיטה את ידה ללחוץ את ידו.
הוא נרתע. "זאת בדיחה? זה… זה התחביב החדש שלך? לשחק ברגשות של בני אדם? אין לך משהו יותר חשוב לעשות כמו לנהל את העולם?"
היא נראתה נעלבת. "יש לי רגשות."
"זה לא מה שאמרתי."
היא התנשפה. "אתם בני האדם כאלו מסובכים. אתה צודק, אני לא פניתי אליך בגלל שאני חושבת שאתה מקסים. פניתי אליך כי אני חושבת שאתה תעזור לי לממש את מטרתי." הודתה.
איזו מטרה?
כאילו קראה את מחשבותיו, היא השיבה. "למנוע מהעולם להתפוצץ כמובן."
פרק 2: "ו… פאם!"
"להתפוצץ?" הוא מלמל. "זה אפשרי?"
לולא הייתה בנויה מברזל, היה נוצר קמט במצחה של ארייט. "כן, בליץ'. מספר בני האדם רק גדל ואין דבר שימנע מהם לפוצץ את העולם בעוד כמה שנים."
"מהו הפיתרון הגאוני שלך?" שאל בגלגול עיניים.
היא שתקה.
הוא חשב. כן, אפילו הוא היה מופתע מכך.
"אתה לא מתכוונת ל…"
"לרצוח את כולם? לא בליץ', אפילו אני לא יכולה לעשות את זה, זה לא מוסרי בשום צורה. אנחנו נעשה את זה בצורה עקיפית." הסבירה.
"אתה הולכת לגרום למלחמה בין בני האדם?" שאל בפחד.
"לא, אתם בני האדם כבר לא כאלו חכמים על מנת לעשות זאת. בזבזתי כבר יותר מדי זמן, הגיע הזמן למימוש הצעד הראשון." פסקה.
לפני שבליץ' שאל, הוא הבין.
היא תפוצץ את כולם באמצעות המכונות.
"לא!"
פאם!
הוא השתעל.
עשן היפף אותו.
דמות אספה אותו מן הקרקע, ממהרת להוציא אותו אל האוויר הפתוח.
"אתה תהיה בסדר." קול גברי נשמע.
בליץ' פקח את עיניו, מביט סביבו. "איפה אני?"
אנדרואיד רכן מעליו, היה זה אחד מן אנדרואידי הרפואה.
"אני לא מופתע ששרדת." חייך האנדרואיד. "בעבר כבר היית מת מרוב חוסר ידע ברפואה."
בליץ' מצמץ.
"בכל מקרה, יש לך אורחת." אמר ופתח את הדלת.
ארייט חצתה את החדר אל קצהו, אל המיטה בה שכב בליץ'.
הרופא יצא, נותן להם פרטיות.
"אתה בסדר." קבעה כאשר בחנה אותו.
הוא נעץ בה מבט רושף שנאה. "את פיצצת את כל האנשים שם, את הרגת אותם."
"עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, וזה היה רק השלב הראשון." הסבירה. "אתם בני האדם, כל כך רציניים…."
"את הרגת מאות אנשים!" בליץ' התפרץ.
היא הביטה בו הבלבול. "אתה חושב שזה משנה שפיצצתי כמה מקומות של הימורים? עשיתי את זה למען שלום העולם."
"את נוראית. אני לעולם לא אתמוך בתוכנית שלך." ענה בזעם.
"אין בעיה, אני אעשה זאת בעצמי." פסקה ארייט ועמדה ללכת.
הוא לא יכול לתת לה לעשות את זה, אם הוא רוצה למנוע ממנה להמשיך להרוג בני אדם, הוא חייב להיות שם כדי לעצור אותה.
"אני אצטרף." השיב בולע רוק.
היא עצרה, מסתובבת בחיוך. "כך חשבתי."
פרק 3: "המטרה: שאלה טובה."
הם היו בתוך ספינת אוויר בגודל של חמישה רחפני הובלה.
ארייט הובילה אותם אל חדר פנימי בו היו מקומות עבור שניהם.
"מהי התוכנית?" שאל כאשר הגישה לו כוס מלאה בנוזל כחול.
היא הביטה בו בפליאה. "ישר ולעניין, אהבתי."
הוא גלגל עיניים. אין לו שום עניין בלעזור לה במימוש תוכניותיה הזדוניות, הוא הולך לעצור אותה.
"ובכן, אני חושבת שזה יהיה השלב הכי טוב, גם הכי קל מבין חמישתם, ללא ספק. אנחנו הולכים להפיל את החשמל בבתי החולים." הסבירה.
הוא הביט בה בעודה מחייכת. "אבל זה יהרוג את כולם שם!" הוא בלע רוק.
היא מצמצה. "זאת המטרה."
לא המטרה שלו לפחות.
הם נחתו.
הרחפן הענקי נפתח והאנשים ברחוב התרחקו.
ארייט צעדה בראש, אחריה בליץ'.
ילד שחום עור צעד מן האספסוף. "שליטה יקרה, את לא רצויה בקרבתנו." הכריז בפחד.
מאז שהשליטה עברה לידיה של ארייט, הבינה המלאכותית, רבים מהאנשים נכנעו אל שלטונה, אך חלקם מרדו. את אותם אנשים יכולתם לראות גם בשעות העוצר, שוטים, חושבים שהתנגדות תוביל אותם לתוצאה כלשהי שאינה היעצרות בידי אנדרואידי המשטר.
בעיניו של הילד היה אפשר לראות אימה, פחד, אך שמץ של תקווה.
ארייט חייכה. "מדהים כמה ביטחון יכול להיות לילד בגילך!" היא התקרבה אליו והתכופפה, רוכנת מעליו.
הילד בלע רוק. "אני-"
"בנסיבות אחרות הייתי נשארת לפטפט, אך אין לנו זמן לבזבז!" הכריזה בחינניות.
בליץ מיהר לעמוד בקצב שלה. הוא לא הרגיש דבר אליה, על כך הודה. זה מה שחסר לו, שהוא יתאהב בשליטה רובוטית רצחנית שאותה הוא מנסה לעצור מלהרוג מחצית מהאוכלוסייה.
הרחובות מולם היו רחבים יותר, בעבר היו אנשים נוסעים במכוניות, לפחות זה מה שאומרים. לאחר פיתוח רחפני ההובלה במאה ה22 אנשים בקושי השתמשו במכונות המזהמות הללו, למרות הפיתוח החשמלי שלהם.
הם צעדו אל עבר בניין גדול. "ארייט, אז איך את מתכננת לעשות זאת?"
הוא תהה למה אינה עושה הכל מרחוק, הרי לא חסרה טכנולוגיה על מנת לבצע זאת.
"אנחנו נפרוץ אל בית החולים ונוריד את המתג הראשי, מה שיגרום להפסקת תפוקת החמצן למונשמים ולמכשירי הרפואה להפסיק לפעול!" הסבירה.
הם חלפו על פני כמה בניינים, בליץ' הבחין באנשים מסתתרים אל מאחורי המעברים, האנשים בבתיהם סגרו את התריסים.
"זה לא מפריע לך?" הוא שאל אותה.
היא הביטה בו בבלבול.
"הפחד שלהם? ובכן, אני לא יכולה לשלוט ברגשות של בני אדם, חשבתי שתדע זאת."
"אבל הפחד שלהם… האם הוא יכל להימנע? את לא מעדיפה שהם יכבדו ויעריצו את השליטה שלהם מתוך הערצה ואהבה?" שאל מביט בעיניה.
היא הסיטה את מבטה, נמנעת מלהראות את פניה. "זה נדמה לך כל כך פשוט?"
הוא לא ענה, והיא גם לא ציפתה שיעשה כך.
הם הגיעו, הבניין התפרס מולם על שטח של ארבעה בניינים כמו של בליץ', הרבה יותר גדול מן האחד שבליץ' הובל אליו לאחר הפיצוץ. האנדרואידים השומרים בכניסה מיהרו לפנות להם את המעבר, אך ארייט עצרה בהם מלעשות זאת. "אנחנו ניכנס מאחור."
בעבר בתי החולים היו מלאים באנשים הזקוקים לשירות רפואי, כל אחד מקבל את הטיפול שצריך מהרופא המומחה באותו התחום. אנדרואידי הרפואה שינו את הכל כי מאותו הרגע, לא היה מחסור ברופאים לאף תחום, לא היו תקלות, לא היה עומס כמו בעבר.
לעומת שאר הבניינים, בית החולים היה עטוף באבטחה. "ארייט, למה שלא נכנס מהכניסה? אף אחד לא יחשוד-" התחיל לשאול.
"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיראות." מלמלה.
בליץ' לא הצליח להבין. היא שליטת העולם! אף אחד לא יעצור אותה מלעשות משהו, למה שהיא תצטרך להסתתר או למנוע מעצמה לעשות משהו? אן אף בן אדם בעל כלים או כוח לעצור אותה!
הם נכנסו מהדלתות האחוריות. "אנחנו ניכנס מכאן. ברגע שניכנס, נחליף בגדים," אמרה, שולפת מתיקה חליפת רפואה, אותה אחת שכל אנדרואידי הרפואה לובשים. "אחרי זה, נתגנב אל חדר התחזוקה, הוא נמצא בקומה השלישית."
הם עברו במסדרון צדדי, הדלתות השקופיות בולטות, עשרות מכונות ענקיות עבדו ביצור דם ללא הפסקה. ארייט משכה את בליץ' אל חדר צדדי, מין מחסן.
היא סגרה את הדלת מאחוריהם. "תסתובב." היא פקדה.
הוא מיהר לעשות זאת. הוא לא ייחל לעצמו את המראה המטריד של חלקי הגוף מהונדסים. מאז הפיתוח הראשון של העור, הבינו כי הוא רגיש מדי, נוצרים בו פגמים בקלות והוא לא מספיק מושלם בשביל העולם המודרני. עורם של האנדרואידים ורובוטים בכלל היה עשוי מחומר יותר אטום, יותר עבה. מלבד זאת, בליץ' ידע שזהו מעשה אינו מנומס.
לאחר כמה שניות, היא סיימה. "אתה יכול להסתובב."
הוא בחן את גופה מכוסה בבד השברירי, בגוון הכחלחל שהתבלט על עורה, בברכיה המושלמות, הבולטות מבעד לבד. הוא היה שבוי ביופייה.
היא כחכחה בגרונה. "תורך."
הוא התלבש, היא עמדה כאשר גבה מופנה אליו.
"סיימתי."
היא הסתובבה, פורצת בצחוק. קצוות המכנסיים נגעו הרצפה, החולצה הגיעה לו אל אמצע הירך.
"זה ענק עליך." מלמלה.
"רוצה לחדש עוד משהו?" הוא שאל משלב ידיים.
הם יצאו מהמחסן, מתחמקים אל המעליות.
הם נכנסו אל המעלית המרחפת. בבתי החולים שלא כמו בבנייני המגורים הרגילים, המעלית הייתה מקורה וסגורה, מה שמנע מאוויר להפריע להובלת המטופלים. ברגע שארייט מחאה כף המעלית התחילה לזוז, במהירות. המגנטים שבאמצעותם הובלה המעלית היו בזווית טובה כך שלא נשמע אפילו רחש קטן.
הם הגיעו לקומה השלישית. "חדר התחזוקה נמצא ישר בהמשך." הסבירה.
הם הלכו לאורך המעבר, ברגע ששלט בוהק "חדר התחזוקה" הופיע מולם, ארייט משכה את בליץ' הצידה. חבורת אנדוראידים חלפה על פניהם, מובילים מטופל חסר רגליים אל חדר בסוף המסדרון.
ברגע שחלפו, נשימותיו של בליץ' חזרו לקצב רגיל. "מה התוכנית?"
"אתה תשמור במסדרון, אני אכנס לטפל בכונן." הסבירה הרובוטית. " לא משנה מה קורה, אתה לא נותן לאף אחד להיכנס."
הוא נשם עמוק, מזדקף, נחוש לשמור על עירנות. "תסמכי עלי." ובמילים אלו היא נכנסה.
הוא צריך למנוע ממנה לעשות את זה, אבל איך? מחשבותיו החלו לנסות לגבש תוכנית מוצלחת.
אנדרואיד נמוך חלף על פניו. " היי!" בליץ' קרא, מנסה למשוך את תשומת ליבו של האנדרואיד. הוא הפנה את מבטו אל עבר בליץ'.
"מה אתה עושה כאן?" של האנדרואיד הרפואי.
בליץ' בלע רוק, מה הוא יכול לומר? "אני… אמממ… שמעתי מישהו בחדר התחזוקה!" פלט.
האנדרואיד, שעל טגו התנוסס השם "סייג'ן", נראה מבולבל. "יש שם הרבה מכונות, זה הגיוני. מי אתה? יש לך סיווג להיות כאן?"
בליץ' רעד. אין לו דרך לצאת מזה ללא להיעצר או לשקר. אין ספק שמותקנים אצל הרובוט הזה חיישני זיהוי לשקרים. הברירה היחידה שלו היא לגרום לסייג'ן להיכנס לחדר על ידי להיכנס לשם בעצמו ולהסיג גבול.
זיעה נטפה על אפו, הוא פרץ בריצה אל החדר. הוא פתח את הדלת ובעקבותו נכנס האנדרואיד. "אדוני.."
ארייט לא הייתה שם.
"אדוני, אתה מסיג גבול, תרים ידיים אחרת תושמד." האנדרואיד פקד.
פרק 4: "היום שלאחר הבגידה."
הדבר היחיד שעבר במוחו בעודו עצור בתחנת המשטרה היה האם ארייט הצליחה במזימתה בסופו של דבר או לא. היא כנראה מאוכזבת ממנו… לא שאכפת לו, כן?! למה שיהיה לו אכפת מכך שרובוטית רצחנית שהיא במקרה שליטת העולם תשנא אותו?
"בליץ', קיבלנו אישור מיוחד לשחרר אותך." אנדרואיד משטר ניגש אל תא המעצר שלו.
הוא הפנה אל עבר השוטר מבט מבולבל. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו אף אחד שידאג לו בעולם הזה. "אני חושב שיש פה טעות."
"אין טעוית יותר מאז שבני האדם כבר לא אחראים על דברים." השיב האנדרואיד ופתח את תא המעצר בעזרת חיישן זיהוי הפנים. "היא מחכה לך בחדר מס' 42."
היא.
הוא הגיע אל החדר, ברגע שדפק על דלת הכניסה, היא נפתחה פנימה.
"אתה יודע, אני חשבתי שאתה תבין אותי, אתה יודע? חשבתי שאתה מיוחד, שאתה חכם. כולכם, בני האדם… עיוורים לעולם." היא הביטה אל עברו. "אתה בגדת בי."
הוא התיישב מולה בחדר החקירות. "את בגדת באנושות. היא סמכה עלייך, בני האדם סמכו עלייך שתשרתי אותם."
על פנייה של ארייט ניכרה האכזבה. "אני עשיתי די והותר עבור האנושות. אתה מסתכל על התמונה הקטנה, אתה לא רואה את הגדולה. הבעיה שאנחנו עומדים בפניה הרבה יותר גדולה ממך וממני."
בליץ' גלגל עיניים. "העולם יתפוצץ? כן, כבר אמרת, רוצה לחדש משהו?"
היא נשמה עמוק. "אתה באמת חושב שזה העניין? לא בליץ', זאת לא האמת. אני מדברת על משהו הרבה יותר גדול. התפוצצות העולם זאת הבעיה האחרונה שלנו כרגע."
"מה קורה?" הוא שאל מביט אל תוך עיניה.
היא נשמה עמוק. היה ברור שאם משהו מטריד אותה בכזה סדר גודל, יש לאנושות סיבה לדאגה.
ארייט שתקה.
"נו?" שאל בליץ' בחוסר סבלנות.
"זה בגלל החלטה שקיבלתי לפני הרבה זמן. הייתי כל כך עסוקה, שלא שמתי לב להשפעה שלה." היא הרכינה את פניה.
הוא בהה בה.
"בליץ', הטבע קורס, הטכנולוגיה מונעת ממנו להתקיים. בעבר זאת לא הייתה בעיה, כי לא הייתה את כמו הטכנולוגיה כמו היום, אבל זה מוציא את העולם מכלל שליטה. ניסיתי להסתיר את זה, למצוא פתרון זמני עד שאפתור את זה סופית, אבל זה יצא מכלל שליטה." הסבירה.
"מה זאת אומרת 'הטבע קורס'? זה בכלל אפשרי? איך זה בא לידי ביטוי?" שאל רועד.
"יש אסונות טבע ברחבי העולם. רעידות אדמה, צונאמים אימנטניים, הוריקניים, סופות ענקיות. הטבע צועק לעזרה." ארייט הבהירה. "האוויר מתחיל להזדהם במידה כזאת שבקרוב כל בני האדם, כל היצורים החיים ימותו ממנו."
"איך הרג של בני האדם ימנע את זה?" שאל בליץ' מבולבל.
"אם העולם שבניתי קורס, אני מעדיפה לעשות את זה בעצמי."
"אבל זה מה שאת רוצה? לראות את העולם נחרב? את בני האדם מתים, ולדעת שהכל באשמך? לא היית רוצה לעשות זאת לפחות בידיעה שניסית?"
פרק 5: "קלאסיקה גדולה, העולם עומד להיחרב."
הם ישבו חזרה בתוך הרחפן הענקי.
"האנושות כל הזמן התמודדה עם בעיות של הטבע בעבר, צריך פשוט להבין מהו הפתרון הספציפי כרגע, לא?" בליץ' מלמל.
"כן, רק בעבר האנושות פשוט עשתה מאמצים להתמגן, לא למנוע זאת מלחתחילה." השיבה, לוגמת נוזל ירוק מכוסה. "וחוץ מזה, מה שאנחנו עומדים לפגוש לא דומה לדבר המוכר לאנושות."
במוחו, בליץ' יכל כבר לדמיין הוריקנים ענקיים שהורסים כל דבר מולם, בולענים אימנטניים, צונאמים שמציפים את הערים… הוא בלע רוק. זה לא דבר שהיה ניתן לעקל.
הם נחתו על בניין גבוה, בעל לפחות 100 קומות, אך בניגוד אל שאר הבניינים, הוא לא מיועד למגורים.
"ברכותיי, אתה כנראה בן האדם היחידי שנכנס למקום הזה אי פעם." היא הכריזה כאשר הדלת נפתחה עבורם.
אף מילה לא נפלטה מפיו, הנוף מולם היה עוצר נשימה.
בתוך כיפת המבנה, היה חלל עצום המוקדש לגידולים של פרחים, צמחים, פירות וירקות מהונדסים, מאות רובוטי חרקים קטנים התעופפו להם, דאגו לאבק כל גידול.
ברגע שכולם הבחינו בנוכחותם הם פסקו מעבודתם, מקבלים את פניהם. "גברתי! מי זה בן האדם הצנום הזה? תרצי שנטפל בו?" דבורה רבוטית פתחה.
ארייט הרימה את ידה בפסילה. "לא, הוא איתי, הוא.. בסדר."
בליץ' נאנח. הוא לא תכנן להיקרע לגזרים על ידי רובוטית מיניאטורית, לא היום לפחות. רובוטים החרקים חזרו לעבודתם, הוא וארייט התקדמו במסדרון צדדי לאולם, הוא היה צבוע בצבע חום- ירקרק. הם הגיעו לדלת שחורה בקצה המסדרון, ארייט מחאה כף והיא נפתחה עוד לפני שהגיעו אליה.
"זהו אחד מחדרי הבקרה שלי ברחבי העולם." הסבירה, מחווה אל כיוון פנים החדר.
"וואוו."
החדר היה עצום, גודלו היה מספיק כדי להכיל לפחות 3000 בני אדם, לא שאי פעם יועד לכך. מסכי ענק התפרסו ממולם, מראים נתונים לגביי קטגוריות שונות בכל אחד ואחד מהם.
היא הובילה אותו אל מסך שהראה סרטונים בשידור חי ממקומות שונים בעולם. "זה מה שרציתי להראות לך."
בסרטון שהוצג עכשיו, נראו אלפי אנשים רצים מדבר מה, שרק כאשר בליץ' הביט בריכוז, הבין מה הוא רואה. לבה.
הר הגעש בדרום אפריקה, "דויניו לנגאי", התפרץ, הורס כפר שלם, שכנראה בדרך לכלות את מי שעוד יכולים לינצל.
"זה נוראי." מלמל, מביט במסך מהופנט. "אי אפשר לשלוח לשם סיוע? לעזור איכשהו?"
ארייט הנידה בראשה לשלילה. "זה לא הכרחי, זה בזבוז משאבים."
בליץ' הביט בה בדהמה. "אבל הם ימותו!!" אמר בכעס. הוא רצה להתנפל עליה, נאבק הרובוטית הגבוהה.
היא אחזה בו, מונעת ממנו לפגוע בה. "אין כבר סיכוי להציל אותם, אבל אנחנו רוצים לפחות לדאוג למי שעוד נותר בחיים, לא כך? בליץ', זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל כדי לפתור את זה אחת ולתמיד צריך להבין מהי הבעיה המקורית, כדי לדעת איך לטפל בה."
הוא נשם עמוק, פעימות ליבו חוזרות לקצב נורמלי. "אוקיי."
הם התיישבו סביב שולחן עגול שעמד במרכז, באמצע השולחן הועמדה הולוגרמה ענקית, מתארת את האירועים שקורים על המסך אליה.
ארייט הזיזה דברים באצבעותיה והמפה הסתובבה במהירות, מראה מקומות אחרים בעולם.
"אז לא צחקת כשאמרת שהטבע קורס."
היא הנידה בראשה. "התגובה של הטבע להתפתחויות של הטכנולוגיה במאות האחרונות הופכת קיצונית ככל היא מתפתחת. אנחנו נמצאים במצב שכל הטכנולוגיה בידיים שלנו, אנחנו יכולים להשתמש וליצור כל דבר."
"מה את מציעה?" שאל בליץ' בסקרנות.
"אני קיוויתי להתייעץ איתך." הודתה בכנות.
כשיהיה קטן, אימו נהגה לומר שהדרך לפתור בעיה, היא לא לדעת מה הבעיה, היא לדעת מהי סוג הבעיה.
הבעיה שלהם כרגע זה שהטבע בוכה, צורח לעזרה, בגלל העומס הטכנולוגי שמפריע לו לתפקד, מה היה עד לפני כמה שנים?
סוג הבעיה הוא הזמן, שבעקבות ההתפתחות הטכנולוגית גרר איתו כאוס של אי- תמותה, מה שדרש מארייט לדאוג לכך במקומות המגורים שהיו בעבר לחיות יהיו שייכים לבני האדם, והתאימה את סביבת המגורים ואת מזג האוויר בהתאם. רבות מן החיות המועברות בכלובים לכוכבים מיושבים בחלל, כדי של בני האדם יהיה מקום.
"ארייט, שאלה, יש דרך לחזור בזמן?"
פרק 6: "בחזרה לעתיד."
לאחר כמה שניות של שתיקה, היא השיבה. "תיאורתית, כן. פשוט… אף אחד עוד לא ניסה את זה, אין למישהו סיבה לרצות לחזור לתקופה בה אנשים חיו כמעט בלי טכנולוגיה." ענתה ארייט.
בליץ' התנשף. "אבל זה אפשרי."
"כן, תיאורתית, כפי שאמרתי." דייקה.
"אילו סיכוני כרוכים בתהליך?" שאל. תוכנית החלה להתגבש במוחו.
"ובכן, אפשר בטעות להיתקע בעבר, או שאפילו באמצע התהליך הגוף שלך יתפרק לחתיכות." מלמלה.
אוקיי, אז לפני שמחליטים להסתכן בכך, צריך להיות בטוחים לאיזה שנה צריך ללכת כדי להבין איזה התפתחות טכנולוגית גרמה לטבע להתחיל לגסוס.
היה זה השלב בו הרגה ארייט את הפוליטיקאים?
הרגע בו אנדרואידים החלו לבצע את עבודתם של בני האדם?
או….
"ארייט, מתי החלו האסונות האלו?"
"בדיוק? אני לא יודעת. אבל האירוע הדרמטי הראשון קרה במאה ה23." היא השיבה מושכת בכתפייה.
"200 שנים?!" זעם בליץ'. "-200 שנים זה כבר קורה ולא עשית עם זה שום דבר?"
זה מה שהיה רוצה לומר, לולא היה פחדן מדי כדי לצעוק על שליטתו.
במקום זה, הוא השיב בצורה יותר רגועה. "אני חושב שאני יודע איזה אירוע התחיל את זה."
"אני יודעת לאן אתה חותר, ו…?" הניחה את ידיה על מותניה.
"ארייט, הדרך היחידה לעשות זאת, זה לחזור אל שנת 2242, אל השביעי בספטמבר. אל הרגע בו הרגת לראשונה בן תמותה בידיך." בלע רוק, צמרמורת עברה בו במשפט האחרון.
היא שתקה. הוא הביט בה, כמעט בוהה.
האכזריות, השטניות שהוא היה אמור לראות בה, לא היו מה שראה. הוא ראה צער, עצב, דבר… אנושי.
היא נשמה עמוק. "אוקיי, בוא נתחיל."
ארייט הריצה אינספור חישובים ופירוטים על מנת ליצור אולוגרמה ענקית שממחישה את התהליך.
רק נותר להוציא את התוכנית לפועל.
"בליץ', לפני שאני מבהירה את השלבים ואת הפירוט שלהם, אני אצטרך שתתן לי אישור לכך שאתה מבין את הסכנות."
הוא מבין.
הוא הביט בעיניה, מרותק לזוהר שלהן. "אני נותן לך אישור לכך שהסכנות וההשלכות שעומדות בדרך ידועות מבחינתי." הכריז.
היא הנהנה. "כבר שלחתי שלושה מן האנדרואידים לפקח על בנייה של המכונה שלנו. זה יקח שעה בערך."
אנחנו.
"בשעה יכול להיחרב העולם?" שאל.
קולות נשמעו מן המסך הראשי. ארייט ובליץ הפנו את מבטיהם אל עבר המסך.
זאת הייתה העיר של בליץ'. עשרות בניינים החלו לאבד איזון ונפלו אחד על השני.
"מסתבר שכן."
פרק 7: "דומינו"
אם בליץ' לא היה יודע מה קורה בסרטון, הוא היה צוחק אומר משהו כמו "דומינו ענקי!". אבל לא, זה לא הצחיק אותו בשום צורה.
הוא לא הוציא מילה מפיו. הוא עמד, המום, מכסה את פיו בעזרת ידו.
ארייט ניגשה אליו, מניחה יד על כתפו. "אני כל כך מצטערת בליץ'."
הוא לא יכל לדעת אם היא באמת מצטערת. הוא לא יכול לדעת כלום לגביה. "אני בסדר."
הוא לא, והיא בטח ידעה זאת. "אנחנו עצור את זה, אני מבטיחה, אנחנו נפתור את זה."
הם חזרו אל הרחפן הענקי, ממהרים להיכנס כדי לא לבזבז זמן.
לאחר כמה דקות של טיסה, הם הגיעו אל המבנה הענק, בו חבורת אנדרואידים כבר היו באמצע בניית המכונה. היא הייתה גדולה, חלולה, די גסה בצורה שלה.
אנדרואיד אחד מבין כולם התקדם אל עברם. "שליטתי!" אמר בהערכה וכבוד. "מי זה בן האנוש לצידך?"
"קוראים לו בליץ'." ענתה. "עכשיו, תועיל בטובך לחזור לעבודה? אני חושבת שאני צריכה להזכיר שקיום העולם תלוי בכך."
הוא הנהן. "בהחלט גבירתי." וחזר לעבודה.
עשר דקות לאחר מכן, הם כבר לבשו חליפות מגן.
"הם נועדו למנוע ממך להתפוגג ולהתפרק לחתיכות ברגע שהאוויר ואתה תשתלבו אחד בשני." אמרה, מחזקת את חגורתו של בליץ'. האנדרואיד ממקודם ניגש אליהם, מושיט לכל אחד מהם שתי מבחנות עם נוזל צהוב.
"אתם תאבד את זה חוששני שתישאר בעבר." הבהירה. "אחד מהם מספיק עבור נסיעה אחת בזמן לכיוון אחד."
הוא חיזק את אחיזתו. "אני לא חושב שאני רוצה לאבד את זה."
האנדרואיד הוביל את שניהם אל עבר הכניסה למכונה.
מהגליל הענקי נשמעו קולות של שדה חשמלי.
"ארייט, זה בטיחותי?" שאל בולע רוק.
היא הנידה בראשה. "ממש לא, אבל אי אפשר לדעת, בהתחשב בכך שאף אחד לא ניסה!"
הוא נאנח.
האנדרואיד אחז בידו של בליץ'. "אתה צריך לרוץ אל עבר השדה החשמלי." הסביר והכניס אל התא הפנימי של החליפה באיזור החזה את תכולת במבחנה הראשונה שלו.
בליץ' עמד שם, לוקח תנופה. "מתי לצאת?"
"בספירה שלי." ענה האנדרואיד. "שלוש….. שתיים…. אחת… צא-!"
והוא רץ.
ברגע הראשון הוא הרגיש חסר משקל, אך לאחר כמה דקות הרגיש את האוויר מפרק אותו לחתיכות. "זה נורמלי?!" שאל בליץ' אך קלט לאחר מכן שהוא כבר לא שם.
הוא סינן קללה, עוצם עיניים. יכול להרגיש את גופו מתפוגג, הוא חשב על אימו, שנטשה אותו בגיל כל כך צעיר כי לא יכלה להרשות לעצמה להיות אמא במשרה מלאה כאשר חצי מהזמן היא מעדיפה להיות שיכורה. לרוע מזלו, זה רק גרם לו בחילה.
גופו נקרע, עושה את דרכו האחרונה בחשכה הלא נפסקת.
הוא קם, מביט אל השמיים.
הכוכבים נצצו.
הרחובות סביבו היו צפופים, אנשים רבים מיהרו אל עבודותיהם. "וואו." מלמל בליץ'. איש אחד שכנראה היה נחוש להספיק את האוטובוס שלו, התנגש בטעות בבליץ'.
"אדוני, אני מצטער כל כך!" אמר האיש שחום העור והציע לו יד כדי לעזור לו לקום.
בליץ' לא ידע מה האיש רוצה ממנו, אז הוא נתן לו כיף.
האיש שהציע לו עזרה הביט בו מבולבל. בליץ' קם בעצמו.
במקום להתעכב, האיש המנומס עשה את דרכו אל תחנת האוטובוס, אליה הגיע בדיוק כאשר האוטובוס עצר בה.
קול צחקוק נשמע מאחוריו. "זה היה משעשע."
הוא הסתובב, זאת הייתה ארייט. "סוף סוף! כמה זמן לקח לך?"
הם הגיעו אל מסיבת העיתונאים.
אלפי אנשים בעלי מצלמות, שמשותקקים לתשומת לב, עמדו על הכניסה לבניין שצבעו היה אך ורק לבן.
ארייט הרכינה את ראשה, לפני שהספיק להבחין בסביבה לכך, היא נכנסה.
ארייט מהעבר. היא נראתה כמעט זהה, אך בעיניה, בליץ' לא היה יכול לראות את מה שהוא רואה כרגע בעיניה של ארייט מהעתיד.
בעיניה של ארייט שלצידו, הוא יכל לראות כאב, עצב, אנושיות. בעיניה של ארייט האחרת הוא לא יכל לראות דבר מלבד עוצמתיות.
"תושבי ניו יורק היקרים!" קראה ארייט מהעבר. "לא נמאס לכם מאנשים שמנצלים אתכם? מאנשים שלא אכפת להם ממכם בכלל?"
הכתבים הנהנו אחד אל השני. "ארייט!" אחת מהם התפרץ, "מה יהיה המהלך הבא שלך? להרוג את כולם? את לא חושבת שזה יהפוך את העולם למקום שהכאוס צופה בו מן השורה הנכונה?"
הגאווה ניכרה בעיניה, הביטחון לא חדל מלבעור בהן. "זה לא יהיה דבר חכם לומר מול המצלמות, לא כך? אני אשאל אותך, בן אנוש, לא תרגיש טוב יותר אם תדע שגורלך מוטל בידי מישהי ללא דעות? בידיים של מישהי שלא תחדל מלהוציא את המיטב מן העולם?"
ראינו לאן הגענו בסופו של דבר.
"בכל מקרה, אין זמן לבזבז!" והיא נכנסה אל המבנה.
ארייט השפילה את מבטה. "ככה ניראתי? בבקשה בליץ', תגיד לי שהשתנתי." הביטה בו בעצב.
הוא הניח יד על כתפה. "ארייט, אין ספק שהשתנת. בעיניים של הארייט הזאת," הוא החווה אל המבנה, "אני רואה רק תאווה לכוח, אי אכפתיות כלפיי אחרים. אצלך אני רואה הרבה יותר מזה, אני רואה חמלה, עצב, דאגה. אלו תכונות אנושיות. והעובדה שאת לא רוצה להיות העבר שלך, עוד יותר מחזקת את השינוי שלך."
הם התגנבו, נכנסים אל תוך המבנה מהצד השני.
הדלת נפתחה בחריקה. הם חצו את המסדרון הראשי, שהצבע הלבן לא חדל להופיע גם בו.
"איפה את אמורה להיות כרגע?" שאל אותה.
היא הרהרה במוחה, לפתע, היא קפאה. "בליץ'." היא אמרה בחשש. "אני בדרכי להרוג את הנשיא."
קמט נוצר במצחו. "איך נוכל לעצור אותך? לגרום לך לשנות את דעתך?"
היא בלעה רוק. "אני חוששת שהדרך היחידה לעשות זאת… תהיה להרוג אותי."
פרק 8: "איך לא להרוג רובוטית רצחנית."
"את בטוחה שזאת הדרך היחידה?" שאל בתקווה.
היא הנהנה. "אתה ראית אותה, שום דבר לא יעצור אותה, לפחות לא עצר."
"אבל -" אם הם יהרגו אותה, זה אומר שארייט שלו תיעלם.
היא אחזה בידיו. "בליץ', תבטיח לי שברגע שתוכל, תהרוג אותה."
הוא לא יכל להבטיח דבר כזה. לא אחרי מה שהם עברו ביחד. הוא שנא להודות בכך, אבל הוא לא רוצה שהיא תמות.
אבל… טובת העולם מוטלת בכך. "אני אשתדל."
היא חיבקה אותו. בעודו מסמיק, הוא יכל להרגיש טיפות על כתפו.
היא בכתה. לא הוא ולא היא ידען שהיא מסוגלת לכך.
"אוקיי, אין לנו זמן לבזבז, יש לנו רובוטית רצחנית לעצור."
הם הגיעו אל המסדרון שבפניה השנייה שלו, אמור להיות חדר הנשיא. שני שומרים, בני אדם, עמדו בכניסה.
"אני אסיח את דעתם, אתה תעשה את מה שצריך." לחשה לו.
הוא עצר אותה בכך שאחז בידה. הוא נשק לה על לחיה ולחש לה, "בהצלחה."
היא הסמיקה, מופתעת, אך היא לא בזבזה זמן.
"היי, שומרים!" היא הכריזה. "בואו תרדפו אחרי!"
הם עשו זאת.
בליץ' עשה את דרכו אל הכניסה לחדר והצמיד את אוזנו.
הוא יכל לשמוע את קולה של ארייט מבעד לדלת.
"גבירתי, אני לא יודע מי את! שומרים!'" הוא שמע קול, את קולו של הנשיא.
כמובן שהשומרים לא הגיעו.
הוא חייב להיכנס, לעצור בעדה. הוא פרץ את דלת החדר.
"אתה לא ראוי לחיות-" החלה לומר לנשיא, אוחזת בגרונו, אך אז היא הבחינה בבליץ'.
"מה אתה עושה כאן, בן אנוש?" שאלה בזעף, שולחת מבט רצחני אל עברו. היא עזבה את אחיזתה בגרונו של הנשיא.
הוא צריך להראות ביטחון. "אני יכול לשאול אותך את אותה שאלה!" השיב. "ולגביי מה שאמרת מקודם, את לא ראויה באותה מידה לחיות, לא פחות ממנו!"
הנשיא הביט בו מבולבל.
"איך אתה מעז!" היא הגיבה. "אני עושה את כל זה לטובת האנושות!"
"לפחות כך את חושבת, אך מה שיקרה אחרי שתהרגי אותו ישנה את זה."
היא נמלאה זעם, לא מעוניינת להקשיב לו. הרובוטית רצה אל עברו, מוכנה לתקוף. היא שלפה סכין מכיסה.
לפני שהבין מה קורה, הוא הרגיש בסכין ננעצת בירח שלו.
היא בקושי חדרה, אך נוזל צהוב נטף מהקרע.
המבחנה.
אין לו דרך לחזור הבייתה.
הוא התמלא כעס, שולף את הסכין מן הקרע ורץ אל עברה, מטיח את הסכין.
צעקה חנוקה נשמעה מגרונה כאשר הוא חרץ אותו.
בליץ' הביט בה. הוא עשה את זה. זאת אומרת ש… ארייט שלו איננה.
הוא תקוע בעבר, ללא דרך לחזור, אבל לפחות הוא הצליח לעצור אותה.
הוא הושיט יד לכיסו, מוציא את המבחנה השבורה. כשהוא שלף את המבחנה השבורה, הוא הרגיש במשהו נוסף בכיסו.
המבחנה של ארייט.
כשהיא חיבקה אותו, היא הגניבה אותה לכיסו. היא ידעה שהיא לא תשרוד, היא ידעה שהוא יצליח.
פרק 9: "היום שאחרי."
הוא היה בביתו, בבניין מס' 67.
דפיקה נשמעה על הדלת.
הוא לא פתח. מאז שארייט מתה, הוא היה שבור, הוא דמיין אותה בכל פינה.
"בליץ', אנחנו יכולים לדבר? אתה יכול לדבר איתי, או להישאר בדירתך בבניין מס' 67." קול נשמע מעבר לדלת.
הוא פתח אותה, מביט אליה בעיניה. "את בחיים."
היא לא ענתה, רק התקרבה, מחזיקה בפניו.
ובאותו הרגע שפתיה פגשו את שפתיו.
"אני אוהבת אותך, בן אנוש."
לשם שינוי, הוא הסכים איתה.
