המסע אחר חיית הפלא

היה זה לילה בהיר. הירח העגול הבוהק, האיר בלובן זוהר את הרקיע. כוכבים רבים נצצו אי שם למעלה, כמו אבני חן יקרות. הארץ כולה הייתה רדומה. העצים הגבוהים לא נעו והציפורים התכרבלו בקן עם גוזליהן. צרצור בקע מבין הצללים ופילח את הדממה. והאגם, האגם הגדול באמצע היער העבות, הבריק. אור הירח השתקף בו והוא היה כמראה גדולה וצלולה. מימיו קרים כקרח ואת עומקו לא ניתן לאמוד. דמות קטנה התקדמה ממרחק לעבר האגם. בשקט ובעדינות, בצעדים זהירים וזריזים, הגיעה הדמות לאגם. גופה היה עטוף בברדס שחור ובקצהו בצבצו כפות רגליים יחפות. היא הסירה את כובעה, ונגלה רעמת שיער שחור ופרוע שהגיעה עד לכתפיה, עיניה אפורות ונוצצות ותווי פניה עדינים. הנערה הושיטה זוג ידיים ארוכות ורכנה אל שפת האגם. תחילה, טבלה את כפות ידיה ונרתעה מהקור הנורא של המים. אך גרונה היה יבש וזקוק נואשות למים. היא קירבה את שפתייה היבשות אל המים ושתתה מהם, לגימה אחר לגימה. קור חלחל בגופה והרעיד את עצמותיה. היא התרוממה ופנתה ללכת משם, כאשר שמעה יללה חדה וצורמנית. הנערה נשארה עומדת מספר דקות עד ששוב שמעה יללה. הפעם זיהתה עצבות ביללה, חוסר אונים ובהלה. היא מיהרה ללכת בעקבות הקולות הללו. כך הלכה במשך זמן רב, עד שהגיעה לקרחת יער קטנה. שם, לאור הירח, שכבה זאבה. פרוותה אפורה ועבה ועיניה תכולות ובורקות. דמעות שטפו את עיניה והיא נשמה בכבדות. הנערה נחפזה לעבר הזאבה, וניצבה קרוב אליה.

"מה קרה לך?" היא לחשה.

הזאבה גנחה ופתאום נפלט קול אנושי מפיה; "לא נותר לי עוד זמן רב" היא נהמה. 

הנערה נבהלה, "את יודעת לדבר?" היא שאלה.

הזאבה הנהנה.

"אני לא אשאיר אותך כאן." קבעה הנערה. 

"מה שמך?" שאלה הזאבה בקול רועד.

"מקיילה." 

"אם כך, מקיילה, אם את מתעקשת להישאר כאן כדאי שתתחילי לפעול, אני גוססת." אמרה הזאבה.

מקיילה כרעה ברך ורכנה לעבר הזאבה, היא העבירה בעדינות את ידה בפרוותה העבותה והסומרת. עיניה נפערו בדאגה, "גופך קפוא, צריך למצוא מחסה כדי שתוכלי להתחמם." 

הזאבה פלטה קולות אנקה שבורים והתרוממה, "אם כך, בואי נצא לדרך" היא אמרה. 

כך פילסו את דרכן בשתיקה הנערה והזאבה, במשך שעות ארוכות לאורכו של היער, במטרה למצוא מחסה. לאחר זמן מה, אור בהיר וחלוש החל להתפשט בשמיים ולהאיר את היער. השמש זרחה, קרניה החמימות ליטפו את עורה של מקיילה והפשירו את גופה של הזאבה. 

"אני לא יכולה יותר." לחשה הזאבה. הן התמקמו תחת עץ רחב. "איך קוראים לך?" שאלה מקיילה.              

"אני לא יודעת." השיבה הזאבה. 

מקיילה הביטה בה במבט מבולבל, אך הניחה לנושא לעת עתה. גופה היה מותש וכואב, זקוק נואשות למנוחה. בחלוף דקות ספורות היא נרדמה. 

הזאבה נשמה עמוקות והביטה בנערה הנמה. באותו רגע, היא הבינה שהנערה לא מצאה אותה במקרה. הגורל הפגיש בניהן, זה נועד לקרות. הן נשמות תאומות. הזאבה שמטה את ראשה על האדמה הלחה, עצמה את עיניה ונרדמה. לאחר זמן מה, היא התעוררה לקול רעש מעומעם. היא סרקה במבטה את הסביבה והבחינה במקיילה בועטת בגזע העץ בחוזקה. 

"מה את עושה?" היא שאלה. מקיילה הסתובבה אליה וענתה, "תסתכלי למעלה."

הזאבה נשאה את עיניה לצמרת העץ, "פירות!" היא קראה בהתרגשות. 

מקיילה בעטה חזק כל כך בעץ, שהוא הטלטל בפראות והפיל מטה פירות. היא הרימה פרי אחד, ובחנה אותו. מראהו עגול ובשרני, בגוון כתום בוהק. מקיילה נגסה בפרי, טעמו היה מתוק ומרענן. "זה מעדן!" היא קראה.

הזאבה קירבה את חוטמה אל אחד הפירות, רחרחה מעט ובלעה אותו בשלמותו. "מעולה." היא אמרה.

לאחר שהשביעו את רעבונן, מקיילה והזאבה החלו ללכת, ללא מטרה ברורה. הזאבה דידתה וככל שחלף הזמן, כך הפכו צעדייה כבדים יותר. "מקיילה, גופי דועך, לא אוכל להחזיק עוד זמן רב."

"מה נעשה?" שאלה מקיילה בנימה מודאגת. 

"איני יודעת מה ירפא אותי. אני אפילו לא יודעת במה חליתי."

"למה את מתכוונת?" נעצרה מקיילה, "את לא זוכרת איך הגעת למצב הזה?"

"לא נותרו עוד זכרונות במוחי. אני זוכרת רק את הרגע שבו מצאתי את עצמי ביער, כשכל גופי רועד. ואז את באת."

מקיילה הביטה בה בתמיהה. היא ניסתה לעכל את הדברים. "אז את לא יודעת מי את?"

"לא." היא ענתה. "אני גם לא יודעת מי את."

"אני מקיילה," היא הצהירה, "מקיילה מונטגומרי מממלכת המזרח."

"איך הגעת ליער?" התעניינה הזאבה.

"אני במסע גילוי. כשכל נער ונערה בממלכה מגיעים לגיל 15 הם נשלחים למסע הזה. אני הולכת בדרכים כבר שבועות רבים, בתקווה למצוא את התשובה."

"ומהי התשובה?"

"את זה אני צריכה לגלות." נאנחה מקיילה.

הם צעדו זו לצד זו שעות רבות, עד שלפתע נעצרה מקיילה. "תראי, זה האגם! הייתי פה כבר לפניי שפגשתי אותך, כל הזמן הזה הלכנו במעגל! לא התקדמנו בכלל," מקיילה התייפחה ודמעות זלגו מעיניה. 

הזאבה הצמידה את ראשה למקיילה בניסיון לנחמה. "כן התקדמנו. המסע שעברנו, לא סתם הוביל אותנו לכאן, למקום הזה יש משמעות. אני מרגישה את זה בגופי."

מקיילה הינהנה, היא פסעה לעבר האגם, הזאבה בעקבותייה. הלילה כבר ירד, הירח העגול השתקף באגם. הפעם היו מימיו צלולים מתמיד, הם נעו באיטיות והשמיעו רחשים נעימים. 

מקיילה הרגישה משיכה אל האגם, תחושה פלאית ולא מוכרת שטפה את גופה. "מה הסוד שלך?" היא שאלה, מהופנטת. 

פתאום החלו המים לגעוש בשצף ולנוע במערבולות. מקיילה והזאבה נרתעו לאחר. האגם סער ומים הושפרצו לכל עבר, כשלפתע נגלתה דמות פורצת מתוך המים. הייתה זו גבירה תמירה. עורה חלק וזוהר, מחלפות שיער חום הגיעו עד לרגלייה ועינייה הכהות בהקו. היא ריחפה באוויר, כמה סנטימטרים מעל פניי האגם. 

"חיכיתי לכן." היא אמרה בקול פעמונים.

"לנו?" התפלאה מקיילה, "מי את?"

"אני וונדה, שומרת אגם הירח." רעם קולה.

הזאבה הביטה בה בתדהמה, "את, אני מכירה אותך."

"נכון." ענתה וונדה, "התרופה לכאבייך בידיי. השאלה היא, האם את רוצה אותה."

"כן!" אמרה הזאבה, גופה רועד בכאבים.

"אמנדה." אמרה וונדה בקול רם. לפתע, אור בוהק ומסנוור אפף את הזאבה. מקיילה התרחקה ממנה וכיסתה את עיניה. האור נפסק, והזאבה כבר לא הייתה שם. במקומה, עמדה נערה. שיערה גלי ולבן כשלג ועיניה תכולות ובורקות. היא לבשה שמלה אפורה ובלוייה. "אני זוכרת!" היא קראה ורצה לחבק את מקיילה.

"קוראים לי אמנדה." אמרה הנערה, "הגעתי לכאן ממלכת הצפון. נשלחתי בציווייה של הקיסרית יחד עם עוד אנשים רבים לצאת למסע אחר חיית הפלא."

"לכן הפכתי אותך לזאבה." אמרה וונדה, "נשבעתי להגן על חיית הפלא בכל היקר לי. אם היא תגיע לידיים הלא נכונות, אפלה עלולה ליפול על העולם."

"קיסרית הצפון זקוקה לחייה הזאת, זו התקווה היחידה שלה להחלים. היא חולה זמן רב ואף אחד מבין הרופאים בממלכה לא הצליח לרפא אותה." הסבירה אמנדה.

"איך חיית פלא תעזור לה?" שאלה מקיילה, שהתקשתה לעקוב אחר המתרחש.

"לחיית הפלא יש את הפתרון להכל. לכל המחלות, השאלות והבעיות שקיימות בעולם." השיבה אמנדה.

וונדה הביטה בנערות באכזבה. "אני הזהרתי אתכן מה עלול לקרות, יותר מזה לא אוכל לעשות." אמרה וגופה החל להיבלע במים. 

"כעת, למסע יש משמעות." הכריזה אמנדה, "אנחנו צריכות למצוא את חיית הפלא."

מקיילה הינהנה, מצפונה הציק לה. מילותיה של שומרת אגם הירח הדהדו בראשה. 

הנערות צעדו ביער עד זריחת החמה, וחלקו אחת עם השנייה זכרונות מילדותן. בשעות הבוקר המוקדמות, אמנדה חשה תשושה, וכך גם מקיילה. הן חדלו ללכת והתיישבו בצל עץ תמיר. 

"חיית הפלא נמצאת ביער בכלל?" שאלה מקיילה.

"כן, האגדה מספרת שהיא תתגלה לפניי אלה שכוונותיהם טהורות. היא שוכנת ביערות הפרא ומחכה לרגע שבו תגשים את ייעודה. אף אחד מעולם לא ראה אותה."

"מנין לך לדעת שהיא באמת קיימת?" שאלה מקיילה, מעוצבנת מעט.

"היא קיימת, אני יודעת." ענתה אמנדה, והשיחה הסתיימה.

מקיילה הייתה הראשונה להתעורר, היא מתחה את זרועותיה ופיהקה בקול. רשרוש נשמע מבין השיחים, מקיילה תפסה ענף עבה בידה וכיוונה אותו לעבר מקור הרעש. לאט ובצעדים זהירים, היא התקרבה אל השיחים הסבוכים וקראה בקול המאיים ביותר שיכלה להוציא: "מי שם? תראה את עצמך."

הדמות המסתורית פסקה להרעיש והחלה לברוח. מקיילה לא הספיקה לראות מי, או מה היה זה ופצחה בריצה מהירה בעקבותיו. 

מקיילה פילסה את דרכה בין שיחים קוצניים ושורשים ארוכים ומתפתלים והגבירה את מהירות ריצתה ככל שחלפו הדקות. לאחר שלא יכלה יותר, נעצרה הדמות המסתורית, משתנקת ומשתעלת. מקיילה ניצלה את ההזדמנות וזינקה עלייה. זה לא היה בן אדם. קוף צעיר, פרוותו בגוון אגוזי ועיניו חומות וגדולות, הביט באימה במקיילה. היא קמה להסדיר את נשימתה, "ומה אתה בדיוק?"

"אני אנטוני." אמר הקוף בחיוך. 

"קוף מדבר!" נאנחה מקיילה. "מה אתה עושה כאן?"

"השאלה היא, מה את עושה כאן. זה הבית שלי." השיב אנטוני. 

"היער הוא לא שלך," אמרה מקיילה.

"בטח שכן! אני יצרתי את היער."

מקיילה גלגלה את עיניה בזלזול. היצור המשונה הזה לא מצא חן בעינייה. "למה ברחת ממני?"

"משום שרדפת אחריי, נערה חביבה."

"תקרא לי מקיילה." היא הטיחה בו. "אני חייבת לחזור, תודה שבזבזת לי את הזמן." היא הלכה משם בצעדים מהירים, בחזרה אל אמנדה, בתקווה שעוד לא התעוררה. 

כשהגיעה מקיילה אל מקום המצאה של אמנדה, היא הייתה ערה. "היכן היית?"

"סתם." מלמלה מקיילה בשקט. 

"מי זה?" שאלה אמנדה והצביעה אל..הקוף! 

"עקבת אחריי! אתה לא יודע עם מי יש לך עסק." סיננה מקיילה לעברו. אנטוני חייך בחביבות והציג את עצמו בפניי אמנדה. "אני דווקא מחבבת אותו," היא לחשה למקיילה. 

"מה אתה רוצה?" שאלה מקיילה, "אנחנו באמצע מסע חשוב ואתה מפריע לנו."

"אני יכול לעזור," ענה אנטוני, "מה אתן מחפשות?"

"את החיה הפלאית," התערבה אמנדה, "ראית אותה אי פעם?"

פניו של הקוף קדרו. "מדוע אתן מחפשות אותה? לא שמעתן על האגדה?"

"קיסרית הצפון זקוקה לה," אמרה מקיילה, "אם ראית אותה, תגיד לנו עכשיו."

"אני. אני החיה הפלאית." השיב הקוף בקול שקט. עיניהן של הנערות נפערו בתדהמה. "אתה? אבל אתה רק קוף." מלמלה אמנדה.

"אני הרבה יותר מסתם קוף!" רטן אנטוני.

"אז באמת יצרת את היער הזה?" שאלה מקיילה בפליאה.

אנטוני הנהן לחיוב. הוא הדגים להן כישוף שבו הצמיח מהאדמה עץ ענקי, שהתנשא גבוה מאוד. 

"אם כך, אתה מוכרח לבוא איתנו." הצהירה אמנדה. 

"אני לא יכול," הוא השיב, "אם אני אצא מגבולות היער, האיזון בו יהרס."

"לפחות תגיד לנו כיצד נוכל לרפא את הקיסרית, בבקשה." התחננה מקיילה. 

לפתע, עיניו של אנטוני החלו לזהור באור מסנוור וגופו ריחף באוויר. קול נמוך ועמוק בקע מגרונו;

"הדרך היחידה להציל את הקיסרית, היא לתת לה את הכוח הכי חזק בטבע. הוא טמון עמוק בתוכן, כל שעליכן לעשות הוא למצוא אותו ולהעניק אותו לה." 

הקוף נקש באצבעותיו הארוכות ובהבזק בוהק הכל נעלם. היער, הקוף והשמש החמימה נעלמו כליל. שתי הנערות מצאו את עצמן ניצבות בשעריי הכניסה לממלכת הצפון. הקור המקפיא חדר עד לשד עצמותיהן והרעיד אותן. הן פסעו פנימה, קדו בפניי השומרים והמשיכו לעבר ארמונה של הקיסרית. הממלכה הייתה שוממת, כל התושבים הסתגרו בבתיהם הרעועים. מרחוק ראו את הארמון, בגוון בהיר עם גגות כסופים ומחודדים. 

בגלל שהארמון היה גדול מימדים, היה נראה כאילו הוא קרוב, כשלמעשה חלפו שעות ארוכות עד שהן הגיעו לסף הארמון. רוח מקפיאה שרקה והעיפה את שיערן. 

"מה אתן עושות כאן?" שאל שומר רחב כתפיים בקול צרוד. 

"באנו לבקר את הקיסרית. התרופה למחלתה בידינו." אמרה אמנדה. 

השומר פתח לפניהן את השער והן נכנסו. חצר הארמון התפרשה על פניי שטח עצום, אך נראתה חסרת חיים. הצמחים והעצים היו נבולים ויבשים, שום יצור חי לא נראה בסביבה. 

"כך נראה הארמון והממלכה מאז שהקיסרית חלתה." הסבירה אמנדה בעצב. 

הן פסעו ברחביי המדרגות, טיפסו במעלה גרמיי מדרגות מתפתלים עד שנעצרו. "איך נדע איפה החדר שלה?" שאלה מקיילה. בדיוק באותו רגע, חלף לידן גבר בגיל העמידה, בעל זקן אפור ועיניים ירוקות ומצומקות. 

"תסלח לי," פנתה אליו אמנדה, "תוכל לומר לנו היכן הקיסרית? ייתכן ומצאנו את התרופה שתרפא אותה." 

"בואו אחריי." הוא ענה בחומרה.

הן עקבו אחריו לאורך מסדרון ארוך וצר, עד שהגיעו לדלת ארגמנית עם ידית מבריקה, עם עיטורים זהובים.

האיש הזקן נקש על הדלת, כאשר לא נשמעה תשובה הוא פתח אותה בזהירות.

"הכנסו." הוא אמר. החדר היה גדול ומפואר, במרכזו ניצבה מיטת אפיריון מלכותית עם מצעי משי תכולים, ושם שכבה היקסרית. עורה חיוור כסיד, שפתייה סדוקות וכחולות ושיערה חסר כל צבע. 

אמנדה מיהרה לעבר הקיסרית וקדה לפנייה. באותו רגע שתי הנערות הבינו למה התכוון הקוף, הכוח הכי גדול בטבע!

הנערות התיישבו על מיטתה של הקיסרית והחלו לדבר איתה, הן החזיקו את ידיה וחייכו אליה ברוך. הן העניקו לה אהבה.  

הן דיברו שעות ארוכות, עד אור הבוקר. פתאום, עורה של הקיסרית (אמיליה שמה) החל לזרוח ולקרון. שיערה החליף את צבעו לחום כהה ועורה נצבע בגוון שזוף עדין. היא התרוממה ממיטתה, וצחקה בעונג. 

מקיילה ואמנדה צחקו גם הן. "תראו!" קראה אמנדה והשקיפה מבעד לחלון הזכוכית. 

שלושתן הצטופפו יחד והביטו החוצה. שמש חמה וזוהרת הפציעה, השמיים נצבעו בגווני תכלת עמוקים והממלכה נמלאה שמחה. כל התושבים יצאו לרחובות ורקדו יחד באושר, הרחובות נמלאו אנשים והפכו סואנים ושוקקי חיים. הקיסרית אמיליה דילגה בכותונת המלמלה הלבנה שלה במורד המדרגות, מקיילה ואמנדה בעקבותיה. הן רצו וצחקו, ומידי פעם נעצרו להסדיר את נשימתן, עד שיצאו מגבולות הארמון והצטרפו אל האנשים השמחים. הן רקדו איתן, וכולם הריעו ושרו, היה נדמה שהממלכה קמה מתרדמתה.

בסוף אותו יום מאושר, הקיסרית הזמינה את אמנדה ומקיילה לסעודה חגיגית בארמונה. לסעודה הצטרפו עוד אנשים רבים מרחביי הממלכה, ומאותו יום הקיסרית מעולם לא הייתה בודדה. 

מקיילה חזרה אל ממלכת המזרח, אל ביתה, משפחתה וחבריה וסיפרה על ההרפתקאות הרבות שחוותה. וחשוב מכל, היא מצאה את התשובה. נשמתה התאומה – אמנדה. שתי הנערות ידעו שזה אינו הסוף, ואכן הגורל הפגיש אותן שוב להרפתקה מסעירה חדשה.