היה נותן בהם סימנים

אני מציצה לתוך אחד הסירים שעל הכיריים, הריח מספר לי על המרק שמתבשל כאן. כופתאות לבנבנות אפרפרות נדחקות זו אל זו וביניהן מציצים גזרים ופיסות של עלי שמיר. 

"חמודה, למה את עוד לא לבושה", אמא נכנסת למטבח, "תיכף מתחילים".

"עוד רגע", אני רוכנת שוב אל הסיר, הפעם עם המצלמה ביד, מנסה לתפוס את התחושה המוכרת  של הבית שמבעבעת יחד עם המרק, אבל האדים מטשטשים הכל. אמא תוקעת בי מבט מזרז, ולפני שהיא אומרת עוד משהו, אני עולה לחדר להחליף לבגדי החג.

"דם"

האצבע נטבלת בכוס היין

"צפרדע"

שוב טבילה

"כינים"

טבילה

"ערוב"

טבילה

"דבר"

האצבע שלי נשלחת שוב אל הכוס, וכמו בכל שנה, אני מצטמררת. אם הם רק היו יודעים במה מדובר. 

לא מגילה עתיקה ולא מפת אוצר. הכל גלוי לעיני כל, עובר מדור לדור, והגדת לבניך.

"שחין, ברד, ארבה"

לרגע כולנו לוקחים נשימה,

"חושך"

טבילה

"מכת בכורות"

טבילה

"רִבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים, עשר המכות; דְּצַ"ךְ עֲדַ"שׁ בְּאַחַ"ב." אבא ממשיך להקריא. האותיות צפות מול העיניים שלי. רק לפני יומיים נחתתי מצילומי הצלילות המרהיבות בפיליפינים, ישר לתוך המהומה של ההכנות לחג.

חושך.

מישהו לופת לי את היד, כמה צעקות בהלה ו"הפסקת חשמל", "אני לא רואה כלום", "תביאו פנס". 

שתי דקות אחר כך אלון נכנס ואיתו אלומה שמאירה את החדר. לפני שמישהו אחר יתנדב, אני מכריזה שאלך לבדוק אם קפץ הפקק, לוקחת את הפנס מהידיים של אחי ויורדת למרתף.

מזג האויר האביבי לא הגיע עד לכאן והקרירות הפתאומית שחודרת את שרוולי החולצה הלבנה הדקיקה, מעבירה בי רעד. אני עוברת עם אור הפנס לאורך הקירות, מגיעה אל הרצפה ואז אני רואה אותו. ממש מולי, בתנועות חלקות ומהירות, זוחל ומתקרב אלי נחש צהבהב. הקווים שעל גבו מתאחדים ונפרדים בקצב התנועות שלו. לשבריר שניה אני קופאת, ואז מתעשתת ושולחת לעברו בעיטה.

בבת אחת הוא נעמד, מתגבש למַטֶּה מסוקס ומתנדנד עוד כמה פעמים מצד לצד על רצפת המרתף המאובקת עד שנעצר סופית. אני ניגשת והופכת אותו.

מתוך הרצף החרוט על גביו, האות ח זוהרת אלי.

האות הגיע.

בשלה העת.

אני אוספת אלי את המַטֶּה והוא משתנה במהירות לעגיל פנינה זעיר. אצבעותיי סוגרות עליו לרגע, עד שאני מרגישה דקירה בכרית כף היד ואז אני פותחת את האגרוף ומשחילה אותו בזריזות לתנוך האוזן.

בחזרה בסלון, אני מבשרת להם שזה לא פקק שקפץ והם מעדכנים שיש חושך אצל כל השכנים ושאי אפשר לתפוס את חברת החשמל בטלפון.

אני מושכת את אלון הצידה. 

"זה זה?" הוא שואל אותי, איש הסוד שלי. היחיד שיודע.

אני מהנהנת, "אצטרך להשאיל את האוטו שלך". 

"להשאיל?" הוא מחייך בגבורה, יודע שכנראה לא יראה שוב את מיצי, אהובתו המיצובישי המטופחת.

"מבטיחה לפצות אותך על זה" אני עונה ולא מוסיפה את המשך המשפט שעומד לי על קצה הלשון, אבל הוא לא צריך שאגיד כדי להבין. 

הוא נותן לי חיבוק מהיר ונשיקה בקודקוד הראש, הטקס הקבוע שלנו. "דיר באלאק מאיה…" גם הוא לא צריך להשלים את המשפט עבורי.

בחדר שביליתי בו כל כך הרבה שעות בילדותי ונעורי אני מתלבשת. ג'ינס כהה, טי שרט שחורה וקפוצ'ון סביב המותניים. כל מה שאני צריכה מוכן בתיק הארוז תמיד.

אני שומעת אותם מתארגנים לחידוש הסדר לאור נרות, וחומקת החוצה במהירות. אלון כבר יחפה עלי כשישאלו לאן נעלמתי.

 

כמה קילומטרים לתוך הנסיעה אני מדליקה את הרדיו. 

"אנחנו נמצאים במשדר חירום" מבשרת השדרנית. "עקב קריסת כל רשתות החשמל בארץ ובמקומות רבים בעולם, עולה החשד למתקפת סייבר בהיקף שאותו טרם הכרנו. עדיין לא ידוע מהו הנזק וכמה זמן ייקח לתקן אותו. תיתכן פגיעה בתשתיות נוספות. האזרחים מתבקשים להישאר בבתים עד למתן הנחיות נוספות. "

חושך מצרים תופס צורה מול העיניים שלי. אני חולפת על פני ישובים מואפלים, בכבישים ללא תאורה. מדי פעם מסנוורים אותי אורות של רכב שמגיע מאחורי או מגיח במסלול הנגדי. 

הרמזורים דוממים, אז אני צריכה לעצור לפני כל אחד מהם, בוחנת בתשומת לב את כל הכיוונים לפני שממשיכה. הנסיעה מתארכת ואני מתחילה לחשוב על המפגש, שנתיים וארבעה חודשים מהפעם האחרונה, לא שאני סופרת או משהו.

אלה. 

עם כולם שמרתי על קשר חוץ ממנה. לא היה טעם אחרי הדברים שנאמרו אז. היא הבינה את זה ודי מהר הפסיקה לשלוח לי ווטסאפים נחמדים, חבריים כאלה, שעניתי עליהם במילה או שתיים, אם בכלל.

לא משנה כמה זמן עבר, הבטן שלי עדיין עושה פליק פלאק כשאני חושבת עליה, אז אני מנסה להפסיק לחשוב ומתרכזת בדרך שלפני.

השלטים מספרים שאני מתקרבת ליוקנעם. יש יותר ויותר ניידות על הכביש. אורות כחולים אדומים מרצדים, מבליחים בכל פעם מתוך השחור. השוטרים כבר הספיקו להקים כאן מחסום. אני מאטה, מנפנפת בתעודה שלי ומקבלת מבט מבולבל ואישור לעבור.

אחרי הפעם הקודמת, הבנו איזה סיכון ענק לקחנו כשפעלנו עצמאית והתחלנו ליצור שיתופי פעולה עם הרשויות. זה לא נעשה בשמחה גדולה של אף אחד מהצדדים, אבל זה עובד. 

בזכות המחסום, הכביש ריק לגמרי. שידורי הרדיו כמו תמיד באזור הזה משובשים, אז אני מכבה אותו. משתרר שקט שרק רעש המנוע וטרטור מרוחק של מסוק, מפירים.

כשאני מגיעה למנהרה, יוני ודייב כבר שם ופתאום אני קולטת כמה אני שמחה לראות אותם.

אנחנו מתחבקים ואחר כך שניהם מסתכלים עלי. אני רואה איך המבט שלהם משתנה כשהם רואים את העגיל.

דייב מתעשת ראשון. "זה עלייך הפעם," הוא אומר לי, ונדמה לי שיש נימה של עצב בקולו. מי יותר ממנו יודע מהו כובד הנטל. אין לו עצות או נחמה בשבילי. שנינו יודעים בדיוק מה יקרה אם לא אצליח. 

יוני שובר את השתיקה ואומר שאנחנו מחכים כרגיל רק ללילי. אלה כבר תפגוש אותנו למטה.

רגע אחרי זה, האישה והתלתלים מגיעה ברנו האדומה הנצחית שלה, מזנקת מהאוטו ורצה אלינו.

"מוכנים?" דייב שואל וכולנו מהנהנים.

ריבוע הכביש שאנחנו עומדים עליו מתנתק באבחה ומרחף קצת למעלה. לוחות שקופים נמתחים ממנו וסוגרים אותנו בתוך תא זכוכית אטום. אני יודעת מה יקרה ועדיין בכל פעם מחדש נעצרת לי הנשימה. 

נפילה חופשית. המעלית שלנו צונחת למטה במהירות אדירה. הדרך היחידה להתמודד עם זה היא לעצום עיניים ולהזכיר לעצמי כמה זה בטוח.

אחרי זמן שמרגיש ארוך מדי, המעלית מתחילה להאט ובסוף נעצרת. קירות הזכוכית נבלעים לתוך המשטח ואנחנו מועדים החוצה אל מסדרון אפור. 

היא עדיין גבוהה, עדיין יפה והלב שלי עדיין מחסיר פעימה כשהיא מתקרבת אלינו בהליכה נמרצת. 

אני מתעכבת לרגע מאחור, מתכופפת לקשור שרוך סורר, וכשאני מתרוממת, היא מולי. רגע של שתיקה נבוכה ואז היא אומרת בחיוך הכל כך מוכר שלה "שלום לך". 

"שלום גם לך" אני עונה, מפשירה אליה חיוך חזרה ואנחנו מתחבקות מין חצי חיבוק מגושם כזה.

יש כאן מסדרונות וחדרים וחללי שינה. יש כאן מכשירי קשר ומחשבים וטרנזיסטורים. יש כאן גנרטורים ומחסני מזון. יש כאן כל מה שצריך כדי לשרוד בערך הכל.

אלה מובילה אותנו אל האזור שלנו.

עוד שישים ושמונה שעות וארבעים ושתיים דקות. על המסך ספרות אדומות, סופרות לאחור.

"הנתונים עדיין נאספים, תתארגנו, תתחברו ותרכבו איפה שאתם יכולים וניפגש בעוד שעתיים לתדרוך".

המחשבים עובדים, אבל המידע שבדרך כלל זורם מאתרי החדשות והרשתות החברתיות, לא זמין. הכל למטה ואין גישה. מהר מאוד אנחנו עוברים לפרוטוקולים אחרים ומתחילים לחלץ רסיסים של הבנה על גודל האירוע. 

אחרי שעה מתסכלת של ליקוט פירורי מידע, אני עושה הפסקה וניגשת לפינת הקפה. כפית גדושה של קפה שחור בכוס זכוכית, מים רותחים, מערבבת ומוסיפה כפית סוכר. שמץ של ריח מוכר מגיע אלי פתאום ובלי להסתכל אני יודעת שהיא לידי.

"איך את?" היא שואלת בקול מהוסה, ונדמה לי שהיא באמת רוצה לדעת, אז אני עונה בכנות, "נראה לי שבסדר, עוד לא ממש היה לי זמן להבין איך אני מרגישה לגבי זה."

יש הרף עין שבו, היא רוכנת לעברי והיד שלה כמעט נשלחת לליטוף, אבל מיד היא תופסת את עצמה ונשענת חזרה אחורה על השיש.

אני לוקחת את הקפה שלי וחוזרת לעמדה. בתום שעה נוספת, אנחנו מתכנסים סביב השולחן.

אלה מתחילה, "ממה שידוע לנו בינתיים, השיתוק הוא ברוב מדינות העולם. רשתות חשמל, שדות תעופה, בנקים, מערכי ייצור, בתי חולים, אינטרנט כמובן". 

היא לוחצת על המתג שלצידה ודגם תלת ממדי של הגלובוס מתעורר לחיים מולנו. האצבע שלה מחליקה על פני האויר וגורמת לו להסתובב ולחשוף אזורים קטנים מוארים.

"יש מחוזות ברוסיה ובסין שהכל עובד בהם כרגיל, בארה"ב טקסס לא נפגעה." היא ממשיכה, "גם באיראן, סוריה ובלארוס התמונה דומה".

היא מעיפה מבט אל השעון הסופר לאחור, "כמו שאתם יודעים, בעוד שישים ושש שעות תהיה לנו הזדמנות חד פעמית למזער את ממדי הנזק ולמנוע מהם המשך השתלטות. אם לא נצליח, השלב הבא יהיה גרוע בהרבה. בינתיים אנחנו מצליחים להגן על הטילים ומקורות המים, אבל זה לא יישאר ככה לנצח".

"חושך, כאוס, פאניקה, אלה החומרים שלהם. כל מכה יותר חזקה מהקודמת, עם כל מכה נפער עוד סדק בעולם. אם הסדק יהיה גדול מספיק, המטה ישבר והעולם כמו שאנחנו מכירים אותו יבוא אל קיצו." 

 

"הרוכבים שלהם חזקים, מיומנים ובעיקר שיכורים מהכוח שלהם, אולי יותר מאי פעם, או לפחות מאז קהוקיה". 

"זה גם יכול להיות מה שיפיל אותם" אומר יוני.

"נכון, ולכן מה שהכי חשוב כרגע זה שהמטה אצלנו," היא מלכסנת אלי מבט, "הם יעשו הכל כדי להשיג אותו. אז עד שאנחנו יוצאים יש מישהו עם מאיה 24/7."

"יאללה, כולנו הולכים לישון עכשיו, יש לפנינו יומיים עמוסים ואני צריכה אתכם הכי ערניים שיש."

לילי ואני מקבלות חדרון קטן עם קירות חפים מתמונות, שהחפצים היחידים בו הם ארון בגדים ושתי מיטות יחיד ששידה לצידן. די מהר אנחנו מבינות שאין סיכוי שנירדם והולכות לחדר של הבנים. אחרי כמה דקות נשמעת דפיקה נוספת ואלה מצטרפת גם.

חצי יושבים חצי שוכבים על המיטות הצרות, יוני אומר משהו ציני ואלה מחזירה לו. לילי פורצת בצחוק ודייב מצטרף ולרגע אני מוצאת את עצמי עטופה שוב בחבורה הזאת שלפני כמה שנים הייתה כל חיי.

כשהפיהוקים מתחילים אלה מגרשת אותנו לחדרים. לילי נכנסת לפני ואני עוצרת לרגע ומעיפה עוד מבט אל המסדרון. 

גבוהה, יפה ועייפה היא נשענת על הקיר ממול ומסתכלת לי לתוך העיניים. לרגע אני מחזיקה את המבט שלה.

"לילה טוב מאיה". 

"לילה טוב אלה".

 

ב7:30 השעונים של כולנו מצלצלים ואחרי מקלחת מהירה וארוחת בוקר אנחנו מתחילים את היום.

בברית החדשה ארמגדון.

בתנ"ך גוג ומגוג.

אנחנו מתבוננים בהולוגרמה של תל מגידו.

מוכרחה להודות שהוא לא מאוד מרשים, לא מה שהייתי מצפה מהמקום שיקבע את אחרית הימים. 

אם זה היה משחק מחשב ולא החיים שלנו, הייתי אומרת שהכללים די פשוטים. שני צדדים, מטה אחד, רוכבת מכונפת שצריכה להגיע לקופסה, לפתוח אותה ולהשתמש במה-שזה-לא-יהיה שנמצא בתוכה, כדי להגביר את התדר ולהשיג לצד שלה יתרון מכריע. 

הכלל היחיד הוא שאסור לדמות המכונפת להיתפס, כי אז המשחק נגמר.

במשך כל היום אנחנו בונים תרחישים ומתרגלים אותם. חדר הVR עובד שעות נוספות.

מדי פעם אנחנו עושים הפסקות קצרות וחוטפים משהו לאכול. מדי פעם מישהו מכין לכולם קפה ותה.

חוץ מזה אנחנו לא עוצרים. 

כשאלה מכריזה ב21:00 שמספיק להיום, כולנו עוצרים ואני מרגישה בבת אחת כמה אני מותשת.

בחדר, לילי ואני מתארגנות בשתיקה לשינה, כל אחת לוקחת כמה רגעים לעצמה בתוך היום המוטרף הזה.

בדיוק כשאני מתחברת לאוזניות ומתכוונת להיכנס למיטה ולתת לעצמי להרפות אל תוך המוסיקה, אלה דופקת בדלת. לילי מעיפה אלי מבט, ממלמלת ששכחה משהו אצל הבנים ויוצאת.

"אפשר?" היא שואלת אותי.

אני מחווה בידי שתיכנס.

היא מתיישבת על המיטה של לילי. "מוכנה למחר?"

אני מהנהנת "רגועה ממה שציפיתי. או שמרוב לחץ אני כבר לא מרגישה כלום".

"אני מעדיפה את האפשרות הראשונה", היא מחייכת אלי.

אחר כך אנחנו ממשיכות לדבר, עוברות שוב על התרחישים ואלה מציינת עוד כמה דברים שחשוב שאשים לב אליהם.

באיזשהו שלב היא קמה. "לילי בטח מקללת אותי עכשיו". 

היא דופקת על הדלת של הבנים. לילי יוצאת משם, טרוטת עיניים ומשתרעת בהקלה על המיטה. הראשים של דייב ויוני מציצים מהחדר ומקהלת לילה טובים מלווה את אלה לחדרה.

אני מתחילה את הבוקר עם תחושת דריכות שמטפסת מהבטן לגרון. אלה מתעקשת, אז בקושי רב אני בולעת פיסת טוסט ומסיימת את הקפה. את יתרת הזמן אנחנו מקדישים לסגירת הפרטים האחרונים, מוודאים שוב ושוב שהכל מובן ומתואם, ובשלוש אפס אפס בצהריים אנחנו מוכנים ליציאה.

בדרך כלל הייתי עפה לשם, אבל הפעם החלטנו שיותר בטוח שאסע עם כולם. 

המדינה בעוצר כללי ועל הכבישים יש רק תנועה דלילה של כוחות הבטחון. אני ממששת את הטבעת של סבתא שמאז גיל עשר תמיד עלי ומביעה משאלה קטנה, שאלון הצליח למצוא סיפור מספיק מניח את הדעת כדי שההורים שלי לא ישתגעו מדאגה.

הג'יפ מוריד אותנו ליד הצומת ומסתובב לחזור לבור הפיקוד. 

מתחילים ללכת. כשאנחנו מגיעים מספיק קרוב, אלה מסמנת לנו ואנחנו נטמעים בשטח. עכשיו נשאר רק לחכות. 

יש זמן, והזיכרונות מתחילים להציף אותי. 

השנה הראשונה יחד. צוות צעיר של רוכבים. המכות שהתחוללו במאה הקודמת הרגישו שייכות לעידן אחר ואנחנו עסקנו בשיקום. עברנו מאזור לאזור בעולם, בין תילי אבנים עתיקים, קטקומבות ואמפיתיאטרונים חצי הרוסים. מאחים, מצרפים יחד את פיסות האנרגיה שנתלשו עם השנים ומחזירים את המקום לימי גדולתו. למדנו להכיר ולשתף פעולה בצורה מושלמת ופשוט היה לנו כיף. 

אבל אז התחילו המתקפות. 

בהתחלה הן היו כל כך שוליות, שחשבנו שזה סתם יום רע. דברים הלכו פחות חלק, המקום בדיוק נסגר לשיפוצים בלי התראה מוקדמת, או שני מקומיים התחילו לריב וחוללו מהומה כזו שלא יכולנו בכלל להתחיל את הפריסה. אחרי כמה כאלה ברצף כבר חשדנו שיש כאן דפוס. 

אבל רק כשהמגפה הגיעה, הבנו. 

דבר.

שחין.

המכות ממשיכות.

אחרי החטיפה וההצלה של דייב יצאה הוראה לאפשר לנו זמן החלמה. צוותים אחרים השתתפו במאמצי בלימת אסון האקלים – ברד, ארבה, בזמן שאנחנו ישבנו בבית.

אבל עכשיו הגיע הזמן שלנו להגן שוב על כל מה שיקר לנו.

החושך מתחיל לרדת.

אני מעיפה מבט לעבר הצג הקטן שעל מפרק כף היד שלי. שלושים דקות בדיוק.

אלה מסמנת ואנחנו מתקדמים עוד, מטפסים במעלה הגבעה, עד שאנחנו מכתרים את המקום מכל צדדיו.

אולי הם פשוט לא יגיעו, חולפת בראשי מחשבה. המשטרה הרי הציבה מחסומים בכל מקום, אולי זה מספיק כדי לעצור אותם.

20 שניות. אני מתחילה שוב לנוע.

הקופסה שם, בדיוק כמו שהיא אמרה לי, שחורה, חלקה, אטומה.

מסביבי צעקות ודמויות רצות, אבל אני ממוקדת בה.

אני עפה הכי מהר והכי שטוח שאני יכולה, שלושה מטרים, שניים, אחד ואני כורעת לצידה, מסדירה נשימה.

עד כאן קיבלתי הנחיות ועכשיו אני לבד, יודעת כמה גורלי מה שיקרה ברגע שאפתח אותה.

"אבל איך אדע מה לעשות?" אני שואלת את אלה בלחישה, עמוק לתוך הלילה הקודם. היא משתהה רגע, כמו מארגנת את התשובה, ואז בקול שקט ובוטח אומרת "את פשוט תדעי".

עכשיו מולה אני רק יודעת שאין לי זמן.

הידיים שלי ממששות אותה מכל הצדדים, מנסות למצוא איזה כפתור נסתר, קפיץ, מנגנון פתיחה, אבל לשווא.

ייאוש הוא לא אופציה, אז אני עוצרת לרגע, לוקחת אויר עמוק פנימה ובלי לחשוב נושפת עליה והיא נפתחת.

כשאני רואה מה יש בה, אני מבינה בדיוק מה אני אמורה לעשות. אני מורידה מהאצבע שלי את הטבעת של סבתא ומצמידה את דמות הסוס המכונף שעליה אל התבליט החקוק באבן שבקופסה. האבן מתחילה לזהור באור עמום לבן, שמתפשט ומתרחב עד שהוא עולה מתוכה.

"זאת היא," אני שומעת מישהו קורא ואלומת פנס נשלחת לעברי. הטבעת נופלת על האדמה. אני חוטפת את האבן מהקופסה, מזדרזת לקום כדי לתפוס את תאוצת התעופה ומחניקה דקירה של צער על המזכרת האחרונה מסבתא שזה עתה איבדתי.

אי אפשר לחשוב או לתכנן, אני רק יודעת שאני צריכה להגיע לנקודת המפגש ושהם הולכים לעשות הכל כדי שלא אצליח.

כמעט בלתי אפשרי לתפוס אותי כשאני בתעופה. אבל כמעט זה לא מספיק טוב מול רוכבים כל כך מנוסים.

לילי רוקעת ועמוד ענן מיתמר מול עיני, מסתחרר מסביב, ומסמא אותם.

חיצים נשלחים משני הכיוונים, אנקותיהם של מי שנפגעו מתערבבות בצהלות סוסי הרפאים שמשתוללים מתחתי.

אני ממשיכה לעוף, לא מאיטה לרגע,

בום

מישהו מתנגש בי בחוזקה ומפיל אותי אל האדמה. הוא שולח לעברי יד, אבל אני מצליחה להתגלגל ולהתחמק ממנו. מתעלמת מהכאב, אני נעמדת, תופסת תאוצה וחוזרת לאוויר.

הוא מאחורי, והוא מהיר, אני שומעת את הרוח מתחככת בשולי הבגד שלו. 

אני מאיצה עוד, מביאה את עצמי לקצה גבול היכולת.

בום

הצלעות החבולות מהמכה הקודמת זועקות מכאב כשאני נחבטת באדמה. 

הוא מזנק וחוטף ממני את האבן.

בום

פטריית אבק מתפוצצת לידו, מכסה את כולו באפר ומעיפה מידיו את האבן.

אני זוחלת אליה ואוחזת בה חזק.

"עוד קצת מאיה," אני שומעת את דייב צורח אי שם משמאלי.

אני מרימה את הראש ואז את שאר הגוף ובמאמץ עצום צוברת שוב תנופה ומתרוממת למעלה.

אלה כנראה שלחה משב נקי לעברי, כי הראות מצטללת פתאום וכשאני מסתכלת למטה אני רואה שכולם כבר בעמדות שלהם. 

אני מאתרת את הנקודה שלי ומכוונת עצמי אליה. 

מסביבי שורקים חיצים, מנסים לטווח אותי, אבל מפספסים במאית השנייה.

רוח אלימה מטלטלת אותי פתאום, מרימה אותי גבוה ואז כמעט מטיחה אותי באדמה.

אני חסרת אונים מולה, מנסה להיאבק אבל כל תנועה שלי רק מחמירה את המצב.

הקרקע מתקרבת אלי במהירות עצומה ואין לי מה לעשות.

אני מפסיקה להיאבק, טעם מר של תבוסה מציף אותי כשאני צוללת מטה.

ואז אני למעלה שוב, נישאת על גבי משב קליל שאוחז בי ברוך, מגן עלי מפני הסערה המשתוללת מסביב וכמו דוחק בי בעדינות להמשיך. 

אני מרגישה את ארבעתם ברגע הזה, מרכזים אלי כל שביב אנרגיה שנותר בהם כדי להחזיק אותי, לשמור עלי.

בשארית כוחותיי אני חצי נוחתת חצי מתרסקת בעמדה שלי.

אין זמן.

אני נעמדת.

האנרגיה מתחילה לזרום בינינו, בהתחלה קצת איטית ומהוססת ואז היא מתגברת עוד ועוד.

דייב רוכב עליה, יוני משחק איתה, אלה מנפחת אותה ולילי צוחקת בזמן שהשיער שלה נע וזז, מקבל צורה ונפח ומתנחשל סביבה בגלים. 

אנחנו מפעילים ומטעינים את המקום.

האבן בידיים שלי מתחילה לפעום. גלים של אור גולשים ממנה ומקיפים אותנו, מבעבעים ומייצרים אדוות סביבנו עד שכל ההר בוער באור ואין אף אחד בעולם הזה שיכול לעצור אותנו.

ואז זה נגמר.

שקט מוחלט.

לרגע לא קורה כלום. אני מרגישה שכל העולם עוצר את נשימתו.

אורות קטנים מתחילים להידלק בישובים הסמוכים, כמו משואות על ראשי ההרים.

 

אלה מגיעה אלי ראשונה. "היית מדהימה," היא אומרת לי. אני נאבקת בדמעות ההקלה ובדחף לחבק אותה הכי חזק שאפשר ורק אומרת לה "גם את" ואז אני מסתובבת אל האחרים "ואתם כולכם, תודה". הם מקיפים אותי עכשיו, צוהלים ומברכים, מניחים יד עדינה על הכתפיים הדואבות שלי ועוטפים אותי בחיבוק משותף.

 

ערב חג שני. הבית מואר כולו. הברכות הפעם מרגישות אחרת. 

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לרגע הזה, אמן." 

איכשהו ההורים שלי קנו את הסיפור שאלון אלתר, ואני לא צריכה לספק הסברים נוספים.  

בדיוק כשאני מסיימת את הקפה של הבוקר, יש צלצול בדלת. 

"מאיה זה בשבילך," אמא צועקת. 

אלה יוונייה עומדת בפתח הבית שלי.

"באה לסיבוב?" היא שואלת אותי. העיניים הירוקות שלה תלויות בשלי ויש במבט שלה משהו חדש ולא מוכר. היא מושיטה לי קסדה ואנחנו עולות על האופנוע. 

היא טסה את הכבישים ואני נצמדת אליה, מספרת לעצמי שהגוף שלי עוד לא החלים מספיק בשביל תעופה נוספת. האופנוע מטפס את העלייה התלולה של הר הקפיצה, היא מחנה ואנחנו יורדות ממנו בשתיקה. 

אני עוקבת אחריה כשהיא הולכת בין עצי האורן לנקודה נסתרת שמשקיפה על כל הנוף המשובץ ריבועי שדות בחום ירוק, שנפרש לרגלינו. 

הבאתי לך משהו, היא אומרת לי ובתוך כף היד שלה מנצנצת הטבעת של סבתא. 

"אפשר?" היא מבקשת, וכשאני מהנהנת, נטולת מילים, היא עונדת אותה על האצבע שלי.

"אבל איך?" אני שואלת.

"כמה חברים טובים, הרבה זמן פנוי, ומגלה מתכות לא בדיוק חוקי" היא עונה, והמבט הממזרי שאני מכירה כל כך טוב חוזר לרגע לעיניים שלה.

הפנים שלנו קרובות עכשיו, 

 "מקווה שיש לי סיכוי להינצל?" היא אומרת בקול שקט מאוד ושואל מאוד.

אני מקרבת רק עוד טיפה את הפנים שלי, עד שהשפתיים שלנו נוגעות, לא נוגעות.

"יש לך" אני לוחשת.

 

שעות אחר כך, אנחנו יושבות מחובקות, עדיין באותה פינה נסתרת. 

"עכשיו טוב" היא אומרת לי, "ושהאל יעזור לנו עם מכת בכורות".