החיים שאחרי

הוא עמד מול הכפתור. הכפתור היה אדום ובוהק גדול וחלק ועגול. לא היה עליו סימני אצבעות שמנוניות או שריטות המעידות על שימוש קודם. הצבע מעולם לא דהה על הכפתור, גודלו היה בדיוק בגודל כף ידו. כפתור מושלם שכאילו נלקח מסרט מצויר. כראוי לכפתור. הוא הרים את היד מעל הכפתור. הוא לחץ. העולם הסתחרר. סיבוב ועוד סיבוב. ראשו כאב, הסתובב, התערפל. זה כאב, זה ממש כאב. ראשו כאילו נקרע לגזרים, זה היה כמו סכין הננעץ במוחו שוב ושוב, הוא לא יכל יותר, הוא עמד להתפוצץ. ואז זה הפסיק. העולם נרגע, או יותר נכון נעלם. הוא היה לבד, סביבו היה רק חושך, משתרע לכל כיוון כמו אוקיינוס עמוק ונצחי. 

היה לו נוח בעודו מרחף באותה חשכה. היה לו נוח. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לו נוח. הוא לא הבין את זה מעולם אבל אף פעם לא היה לא נוח. תמיד הופעל עליו לחץ, תמיד משהו היה בזווית הלא נכונה, או שהופעל לחץ על רגלו והיא נרדמה, או שהטמפרטורה הייתה לא נכונה או משהו, אבל הפעם גופו ריחף בתנוחה טבעית, משוחררת, הלחץ סביבו היה מושלם, הטמפרטורה נהדרת, לא היה לו נוח ככה אף פעם. אף פעם לא היה לו נוח. 

למרות החשיכה הוא ראה בברור. הוא ראה את גופו ואת סביבתו הריקה, הוא ראה לקצוות הים השחור חסר הקצוות. הוא ראה רחוק, הוא ראה קרוב. הוא ראה את כל מה שלא היה סביבו בבהירות גבוהה מאשר שהיתה באור יום לפני לחיצת הכפתור. לפני שהלך לעולמו. כן הוא הלך לעולמו, הוא נזכר, הוא קפץ ואז נפל. לא הוא לחץ על כפתור. הוא לא קפץ הוא לחץ על כפתור. ועכשיו הוא היה לבד, נינוח לראשונה ורואה בבירור לראשונה. 

ושומע בבירור. לא היה צליל בריק האפל בו שהה, מכיוון שלא היה בו דבר שישמיע צליל. בכל זאת שמיעתו הייתה מושלמת. הוא קלט הכל, כל מה שהיה לשמוע וכל מה שלא היה לשמוע. לא עוד צעקות טורדניות, או שתיקות מלחיצות, עכשיו הצלילים שלא היו סביבו היו מושלמים. והוא שמע אותם באופן מושלם ונעים. הצליל 

שלא היה הרגיש כמו מוסיקה עדינה ויפהפיה לאוזניו. הוא ראה מושלם, היה לו נוח, הוא שמע מושלם וגם הריח מושלם. בחייו תמיד לא הריח דבר, עד שהריח יותר מידי. אבל עתה הריח מושלם, הריק הריח מושלם, לא היה דבר שהריח מושלם כמו הריק ולא היה דבר שהריח בריק. הריח הלא קיים היה הריח המושלם בתבל 

והוא הריח אותו כמו שלא הריח מעולם בחייו. כן הוא מת. הלך לעולמו זה מת. היו לו חיים והוא קפץ. לא הוא לחץ על כפתור. לא היו לו חיים והוא לא קפץ. הוא לחץ על כפתור ואז הלך לעולמו. ובעולמו הוא היה נינוח, הוא ראה מושלם, הוא הריח מושלם והוא טעם מושלם. 

לא עוד רוק בחיך המסיח את הדעת, לא עוד שלל מאכלים, מרקמים וטעמים הכותשים את דעתו בזמן שהם מתנחלים להם בפיו. לא. עכשיו לא היה לו טעם שהיה מושלם בפה. הוא מעולם לא טעם כזה טעם. הוא גם לא טעם אותו עכשיו. הוא לחץ על כפתור והלך לעולמו ועכשיו הוא הרגיש נינוח מתמיד, ראה טוב מתמיד, שמע טוב מתמיד, הריח טוב מתמיד, טעם טוב מתמיד ולא היה דבר להטרידו. 

הוא פקח עיניים. הוא היה באולם קבלה של בית מלון, תרתי משמע. האולם היה חדר גדול ועגול עם תקרה בעלת שקע ענק בצורת כיפה. הכיפה היתה מעוטרת בציורים של ספירות ושמות מלאכים בעיטורי זהב. ברחבי העולם היו עמודי שיש בעלי מארג עדין של נחושת וכסף שעוטף אותן ויוצר דוגמאות יפיפיות של שמות האלוהים. הרצפה היתה מכוסה בשטיח העשוי מאריג שני יפיפה וחלק וספסלים העשויים מארזי הלבנון היו מפוזרים ברחבי האולם ובעלי ריפוד עור רך. "אהם" מישהי כחכחה בגרונה. הוא הסתובב אל עבר דלפק הקבלה שניצב מולו. דלפק הברזל היה פשוט יחסית מבחינת מבנהו ממבט ראשון, שחור וחלק. אבל במבט מעמיק ניתן היה להבחין בשמות האלוהים שקועים בתוך המתכת שזורים אחד בשני במארג עדין שנראה חלק לחלוטין במבט מרפרף. 

בדלפק ישבה אישה, אישה שזופה, גבוהה ורחבה ובעלת אף בולבוסי. מולה היה מוצב מסך מחשב חדיש בו היא התבוננה בזמן שהקריאה. 

"נהוראי? נהוראי זילבר?" "מה?" הוא לא הבין. "נהוראי זילבר, זהו שמך לא?" "זהו שמי?" היא נאנחה, "אתה מאלה, הא?" "אני מהאלה?" "נו אלה שלא זוכרים… לא חשוב. אתה נהוראי זילבר, נולדת ב2001 ונפטרת ב2019 כשזינקת מחלון ביתך במסיבת יום הולדתך." הוא לא הבין על מה היא מדברת. "את לא מבינה, אני לחצתי על כפתור ואז הייתי שם, או בעצם לא שם… הייתי איפשהו וזה היה מושלם ועכשיו אני פה… אני לא יודע מה קורה אבל אני לא זוכר אף נהוראי זילבר ואני לא זינקתי אני לחצתי על כפתור."

"טצק"היא צקצקה בלשונה, "כן, כן, ברור. טוב אני רושמת אותך תחת תוכנית חיים אחרי המוות בסיסית טוב?" עכשיו כשהצליח קצת יותר להתרכז הוא שם לב כמה קולה היה צורמני ומעצבן, קצת כמו של ברווז. המחשבה שעשעה אותו וחיוך נפרס על פניו. 

"משהו מצחיק אדוני? לא? טוב בוא נתקדם, לך לחדר 294,935,420,586,7 ותתמקם לך, ארוחות בוקר הן תמיד, ארוחות צהריים הן כל הזמן וארוחות ערב הן מתי שבא לך, הבריכה, גן החיות, הפארק, הקולנוע וכל מקום בילוי שאי פעם חלמת עליו פתוח תמיד, אתה יכול לאכול מכל פרי בגן חוץ מהאלה באמצע היה לנו בלאגן עם זה פעם והבוס התעצבן, ושעות הליטוף של החמורים הלבנים יפורסמו כל שעה בלוח מודעות, תהנה ממלון גן עדן, ובבקשה תתן לנו דירוג חמישה כוכבים כי אנחנו תקועים עם 4 וחצי כבר נצח אז אנחנו ממש צריכים את העוד חצי כוכב הזה. תהנה, ביי. 

היא נפנפה אליו בקצות אצבעותיה בזמן שהלך מהדלפק ופינה מקום לאדם שהיה בתור שהצטבר מאחוריו. הוא התיישב על אחד מספסלי הארזים והניח את ראשו בין ידיו. הוא לא הבין בכלל מה קורה וכל המושגים והשמות נראו לו מאוד מוכרים אבל הוא לא באמת הצליח להבין מאיפה או למה ומשום מה הוא ידע בדיוק את המשמעות של כל אחד מהסימנים בחדר אבל הוא לא ידע מי זה הנהוראי הזה או מה קרה לו והוא לא ידע בכלל איפה הוא נמצא. הוא רק ידע שהוא לחץ על כפתור. 

טוב לשבת בלי לזוז לא יקדם אותו לשום מקום הוא החליט. הגיע הזמן לבדוק איפה החדר ההוא שהיא שלחה אותו אליו. מה היה המספר? 294,935,420,586,7 .המספר קפץ לו לראש מיד. "מוזר" הוא חשב. "בחיים לא זכרתי מספרים כל כך טוב". רגע הוא ניסה לזכור מספרים בעבר? הוא לא זכר שהוא ניסה לחשוב על מספרים לפני שהגיע לפה. לא הוא לחץ על כפתור. בכל מקרה הגיע הזמן לראות מה קורה עם החדר ההוא. 

הכל השתתק והאור התעמעם. היה איכשהו חשוך ומואר באותו הזמן. החושך המואר היה מנחם ומרגיע. לא מעורר אך לא מרדים, מרגיע. הוא הרגיש שלווה. לא היה דבר בעולם שהפריע לו. הוא לא היה חולה ולא כאב לו. הוא לא כעס כי לא היה דבר שיכעיס אותו. הוא לא נעצב כי לא היה דבר שיעציב אותו. הוא לא פחד כי לא 

היה דבר שיפחיד אותו. לא הוא היה רגוע ושלו. לא כמו כשקפץ. כשקפץ הוא היה עצוב וכועס ומפחד. לא לא לא הוא לא קפץ הוא לחץ על כפתור. למרות שהוא זכר בכל כך בבירור. הוא זכר איך הוא עמד על המרפסת והביט לאחור אל תוך הבית. אל המסיבה. אל החברים. אליה. ואז הביט קדימה וקפץ. לא הוא לא קפץ הוא לחץ על כפתור. ועכשיו הוא גם לא היה שמח. הוא לא קפץ והוא לא התרגש. הוא לא צחק, הוא לא קיפץ. לא הוא היה רגוע. רגוע ושלו. לא כמו במסיבה. כשהבין שכל חייו רק פגע בה. כל מה שעשה היה להכאיב ולפגוע והוא לא יכל לחיות עם זה כבר אז הוא קפץ. לא לא לא הוא לא קפץ הוא לחץ על כפתור! ועכשיו היה טוב. לא היה חולי או רוע בעולם. לא היה קושי או שנאה או עוני. העולם היה ריק ועל כן לא היה מי שיפגע. לא כמו כשקפץ. כי לפני שקפץ היה עוני וחולי ורוע, כל כך הרבה רוע. הוא לא יכל לחיות בעולם כל כך רע. אז הוא קפץ. לא, לא, הוא לא קפץ. הוא לא קפץ. הוא לא קפץ. הוא לחץ על כפתור. הוא לחץ על כפתור ועכשיו הכל היה רגוע ושלו. 

החדר היה משמעותית גדול משציפה. הוא היה גדול מאולם הקבלה. החדר היה חלל ענק מרובע עם קירות רצפות ותקרות מכוסי זהב. מספר עמודי נחשות נצבו לאורך ולרוחב החלל. צמוד לאחד הקירות היתה מיטת אפיריון עצומה עשויה מבדי משי ושני ועצי ברוש אימתניים. החלל היה מחולק לאזורים קטנים. אחד היה מטבח בעל כל כלי קולינרי אפשרי )משום מה הוא ידע איך להשתמש בכל אחד מהכלים כדי להכין כל חטיף, קינוח וממתק בהיסטוריה בתוך 5 דקות או פחות(. אזור אחר היה ארקייד משחקים עם כל קונסולה בעבר בעתיד ובהווה. אזורים נוספים כללו סלון טלוויזיות, חדרון עם ישויות לבנות בהירות וערטילאיות שבצעו מסאז'ים וחלל שהיה מיועד ספציפית לאלבומים, תמונות וסרטונים של מישהו שנראה בדיוק כמוהו לאורך השנים ואנשים שהיו קרובים אליו. עוד חלל היה חור ברצפה שחשף את מה שהזהב כיסה: עננים, שדרכו היה אפשר להסתכל מטה אל מין כדור כחול ירוק לבן ענק ומוזר. משהו משך אותו אל החור. הוא לא ידע למה אבל הוא היה חייב להביט דרכו. הוא ניגש אל החור וראה איך העולם גדל עד שהוא ראה חצר בית ספר. בחצר היתה נערה. היא נראתה קטנה ממנו בשנה או שנתיים. היא נראתה מאוד מוכרת. הנערה ישבה בחצר לבדה וכתבה במחברת. היא הייתה בעלת שיער חום כהה כמו שלו ועיניים בהירות. היא הייתה גבוהה יחסית: בערך מטר ושבעים סנטימטרים והייתה רזה מאוד. הוא התבונן בה וחשב כמה אהב אותה וכמה רע היה לה איתו והצטער. דמעות זלגו במורד עיניו. רגע הוא לא הכיר אותה. או שאולי הוא כן? הוא היה משוכנע שבגלל שפגע

בה קפץ אבל הוא לא קפץ הוא לחץ על כפתור. ראשו המשיך לכאוב אז הוא החליט ללכת לישון. הוא ניגשה למיטה, נשכב, הניח את ראשו על הכר ונרדם. 

הוא היה לבד במרחב החשוך. לא היה איש. לא היה איש שיפגע ממנו. לא היה איש שיעלב, יפגע, יוכה, יוטרד או יותקף. הוא היה לבד. בלי אף אחד. לא כמו כשפגע בה. כל יום ויום. הוא פגע, הוא תקף. אבל עכשיו לא היה אדם. לא היה אדם שישפוט או יעלב. הוא לא היה חייב להסביר מה קרה לאיש ואיש לא יכל לפגוע בו על מעשי עברו שלא יכל לתקן. לא הוא היה לבד. לא כמו כשהיה חי. אז הוא נאלץ להסתיר את סודו יום אחר יום אחר יום. מכולם. חברים. משפחה. אפילו ממנה. היא עצמה שנפגעה בלי לדעת. אבל עכשיו הוא היה לבד. בלי אף אחד. 

הוא התעורר במיטת האפיריון. לשם שינוי הוא לא בכה כשהתעורר. לא שהוא הצליח לזכור זמן שכן בכה. הוא החליט לצאת לחקור את המלון, לראות מה יש בביתו החדש. הוא יצא מהחדר אל מסדרון רגיל של מלון רק מעוטר מאוד בזהב כסף ונחושת. הוא הלך במשך זמן שהרגיש כמו נצח עד שהגיע למעלית בקצה המסדרון למרות שמשום מה לא הפריע לו משך ההליכה. הוא היה רגיל להליכות ארוכות אפילו אהב אותן. מתי הוא הלך באמת? הוא לא זכר. הוא הזמין את המעלית ודלתותיה נפתחו מיד וחשפו מעלית מוזהבת עצומה. הוא נכנס פנימה מצפה לראות אינספור כפתורים לעשרות קומות, הרי הגברת בדלפק הציגה את המלון כמקום עם אינסוף פעילויות. אך במעלית היה רק כפתור אחד. הוא לחץ על הכפתור והמעלית החלה לעלות. היא עלתה ועלתה. בזמן שעלתה ראשו היה ריק ממחשבות. לפתע המעלית נעצרה. היא נעצרה אך דלתותיה לא נפתחו. הוא חיפש את כפתור פתיחת הדלתות כשקול מאחוריו כחכח בגרונו. הוא הסתובב וראה מאחוריו אדם. אדם רגיל באיזור גילאי החמישים או השישים שלבש חולצה מכופתרת ארוכה ומכנסי חאקי. שערו היה אפור וסביב עיניו היו קימטי צחוק. הוא לא היה גבוה וגם לא נמוך. מבטו היה חודר, חזק. האדם הושיט את ידו קדימה ולחץ את ידו. "שלום לך, אני אלוהים." האדם אמר. הוא היה בשוק. איך אלוהים עומד מולו? ולמה? אך מכל השאלות שעלו בראשו רק אחת יצאה מפיו: "מי אני?" "זאת שאלת השאלות, לא?" ענה אלוהים. "אתה הרי באת לכאן כדי לברוח מהתשובה לשאלה הזאת אבל עכשיו כשנמלטת היא רודפת אותך ואתה סקרן לדעת את התשובה." הוא הנהן. "סקרן אך גם מפחד. מפחד שלא תדע את התשובה." המשיך אלוהים. "מה שנשאר לי להגיד לך שזה לא משנה. מי שהיית הוא מי שהיית. ומי שאתה זה מי שאתה. כך זה בחיים וכך זה במוות. השאלה היחידה היא מה תעשה עם הידע הזה או עם החוסר שלו ומה אחרים יעשו." הוא הנהן, מבולבל. "אני מבין את הבלבול." המשיך אלוהים. בחייך פחדת ממה שעשית ופחדת ממה שאחרים יאמרו על כך ועל כן נמלטת. אך רק תדע שישנן דרכים אחרות להתמודד עם קשיים אלה. אך כל זה לא משנה. ביצעת בחירה ואין חזרה מבחירות שביצענו אך עכשיו עומדת לפניך בחירה נוספת. בקרוב דלת המעלית תיפתח ואתה תוכל לפסוע דרכה ולהמשיך הלאה או להישאר פה. מה תבחר?" הוא לא ידע. הוא רק ידע שלחץ על כפתור.