ההיית, או…
החניתי את המכונית במגרש החניה הקטן שליד המגדלור ויצאתי ברגל לאורך הצוק. היתה זו שעת בין ערביים קסומה, וקרניים אחרונות של שמש סתווית שיוו למימי המפרץ הכחולים זוהר מיוחד. השביל היה ברור ונוח להליכה, וידעתי שגם אם תרד החשיכה אמצא את דרכי חזרה בנקל, מה גם שהדרך הזו היתה מוכרת לי היטב מטיוליי היומיומיים. למרות זאת, מבלי משים הפניתי מדי פעם את ראשי לעבר המגדלור, שבצבעי האדום-לבן שלו בלט היטב על קו הרקיע. ידעתי גם שכאשר ירד החושך יחל המגדלור להפיץ את נצנוציו המוכרים, ובכך יסמן לי היטב את כיוון החזרה, אולם משום מה, האפילה הלכה וגברה והאור המוכר לא נראה. בדאגה מסוימת הפניתי מבט מעבר לכתפי, לכיוון המשוער של המגדלור ומשראיתי את צלליתו נרגעתי והמשכתי ללכת. אבל משהו בכל זאת ניקר במוחי. הפניתי שוב את ראשי לאחור.
צללית המגדלור נעה ממקומה כשהיא הולכת ומתקרבת לכיווני. מהירותה היתה גדולה ממהירותי וחשתי אי נוחות מסוימת. הגברתי את צעדיי. מהיכרותי את השביל ידעתי שבקרוב אגיע לנקודה בה הוא נושק לשפת המצוק, ומשם מתעקל צפונה, הולך וסובב עד לקצהו מעברו השני של המגדלור. לאחר מספר צעדים הפניתי שוב את ראשי, מגלה לתדהמתי שהצללית הקרבה אלי לובשת דמות אישה. למרות שקווי הפנים לא היו ברורים, יכולתי להבחין היטב בשמלה המתנפנפת ובשיער המתבדר. זרועותיה הכפופות נעו קדימה ואחורה והיה משהו מאיים בהליכתה. עברתי לריצה קלה, משתדל להתעלם מהקולות מאחורי, אם כי לא היה ספק לגבי מהותם: האישה רצה בעקבותיי, סוגרת במהירות את המרחק בינינו. כששמעתי בבירור את התנשפותה הפכתי שוב את פני, ומיד נעצרתי במקומי. גם היא נעצרה, שתי פסיעות ממני.
"דפנה…", לא הצלחתי להוציא מפי יותר ממילה אחת.
דפנה לא נראתה מופתעת. היא גם לא חייכה. עיני התכלת שלה נראו עתה כצמד קרחוני-קוטב ויכולתי כמעט לחוש את חודיהם ננעצים בי.
"החיבוק האחרון שלי", היא אמרה בקול תקיף, "תחזיר לי אותו".
"על מה את מדברת, דפנה?", לא הבנתי. זכרתי היטב, אמנם, את רגע פרידתנו – הפרידה שנכפתה עלי. זכרתי שביקשתי ממנה להעניק לי חיבוק אחרון לפני הניתוק הנצחי, הכואב. אבל מעולם לא חשבתי על הענקת חיבוק במשמעותו הפיזית, החומרית.
"אתה יודע היטב, תום. אתה תחזיר לי אותו עכשיו, ומיד, או שאקח אותו בכוח!".
"רגע, דפנה…", ניסיתי להרגיע, פוסע צעד נוסף לאחור, כתגובה לצעד הגדול שפסעה לעברי.
"אף לא רגע אחד. עכשיו ומיד!", עיניה רשפו ברקים כחולים, אבל גון התכלת העמוק שבהן הלך והחוויר, הלך ונעלם. מבעד לעפעפיים הפעורים לרווחה לא נראה עתה אלא לובן תהומי. היא התקרבה כשהיא מרימה את זרועותיה בתנועת חבק. נרתעתי שוב, אך הצעד הגורלי הזה חרג כבר מעבר לקצה המצוק. האדמה נשמטה מתחת לרגלי. גבי הוטח לאחור וכולי התגלגלתי באוויר כשראשי כלפי מטה, חסר אחיזה… חסר שליטה… רציתי לצעוק אך גרוני נשנק ומפי נפלטה רק אנחה כבושה… ואז באה החבטה.
פקחתי את עיני ובהיתי בחשיכה, מנסה לאתר את מקומי.
הייתי כלוא, כביכול, בין שני קירות, אך משהתרגלו עיני לאפילה שמתי לב שבצד אחד אכן מתנשא קיר עד התקרה, ובצד השני היתה זו מסגרת עץ נמוכה. נדרשו לי עוד כמה שניות של התפכחות כדי לזהות בבירור שאני שוכב על השטיח בצד המיטה הזוגית שבחדר השינה. מוזר. כנראה נפלתי על הרצפה בשנתי. מעלי שמעתי תזוזה וקול נשי רך:
"מה קרה, תום? התגלגלת מהמיטה?", היא צחקקה.
"אני… הממ… כנראה", נאחזתי בקצה המזרון, מתרומם לאט, "חלמתי חלום רע… היא רדפה אחרי… רצתה שאחזיר לה את החיבוק האחרון…"
"שוב דפנה?", קולה של ענת הביע נחמה ורוגע. היא התקרבה אלי. עמדתי על ברכי לרגלי המיטה, חיבקתי את מותניה וכבשתי את פני בחיקה, מנסה לנער את השרעפים האחרונים. "די, תום. תירגע." היא לטפה את ראשי. "אתה יודע מה? כבר כמעט בוקר. אלך להכין לנו תה ונשב קצת במטבח". היא לבשה את חלוקה ויצאה מהחדר.
התקלחתי קצרות והלכתי למטבח. ענת עמדה ליד השיש, מוזגת את התה. המרווח שבין שיערה הקצוץ לבין צווארון החלוק חשף את צווארה הארוך והנאה, המזמין נשיקה. התקרבתי, חיבקתי אותה מאחור ונשקתי לעורפה. היא נענתה לי בגרגור מתפנק, אד שְׂערה החל פתאום להתארך לאיטו, לגלוש על פני העורף ולכסות את פני. משום מה זה לא נראה לי מוזר; להיפך – ייחסתי זאת לתגובת העונג שלה, ולכן החלקתי את כפות ידי, שחבקו את מותניה, מעלה לאורך גווה חפנתי לרגע את שדיה הרכים ואחזתי בסנטרה, מתוך כוונה להפנות את ראשה אלי כדי לשקת על שפתיה. לרגע היא התנגדה קלות ואז נענתה לי וסבה לעברי בבת אחת. עיניי פגשו בהפתעה גמורה את עיני הקרח התכולות.
"דפנה…", המילים נעתקו מפי.
"הם יודעים הכל. אני אמרתי להם. אתה יודע, על גזילת חיבוק מקבלים מאסר עולם. אתה לא תראה יותר את אור היום, תום. לא תנשום יותר אויר חופשי. אתה תשלם את המחיר עד הסוף. עד הסוף!"
במעמקי בטני החלו לרחף פרפרים. מישהו הקיש בדלת.
הדמות החבוקה בזרועותי הלכה לפתע והתאבנה, הלכה והתקררה. הנקישות בדלת הלכו וגברו. זרועותיי כאילו נדבקו לדמות האבן שהיתה עכשיו חבוקה בהם. אני אבוד. מאז ומעולם חשבתי שבית סוהר הוא דבר איום פי כמה מהמוות. ראיתי בעיני רוחי כיצד השוטרים אוחזים אותי בכוח, נועלים על פרקי ידי את האזיקים, ומרגע זה ואילך אני מפסיק להיות אדון לחיי. הרגשתי שאני נחנק. הנקישות החרישו את אזניי, מאיימות לשבור את הדלת…
התעוררתי.
הנקישות לא פסקו. עכשיו התלוו אליהן גם קריאות עצבניות: "יאללה, קום כבר! אני לא אשמור במקומך כל הלילה!"
"שניה… שניה…", מלמלתי בכבדות, נחלץ בקושי מתוך שק השינה המצחין והחמים. "אתה יכול ללכת לישון. תוך דקה אני יוצא".
"השתגעת? חסר שהקצין-תורן יבוא לביקורת ויראה שאין אף אחד בעמדה. אני חוזר לשם, ואוי לך אם אתה לא מגיע מיד".
דחסתי את גופי עם שיירי החוֹם שעוד נותרו בו לתוך החרמונית, לקחתי את הנשק ויצאתי. הקור העז של רמאללה סטר על פני. התכרבלתי בעצמי והלכתי לעמדה. טיפסתי באיטיות במעלה מגדל השמירה, שקודמי מיהר לרדת ממנו ברגע שראה אותי מתקרב, הנחתי את הנשק וצנחתי את תוך הכיסא הרעוע. הייתי עייף מאד, אך הכפור קרע את עיני ומנע מהן להיעצם. ישבתי קפוא ובהיתי.
לפתע נדרכתי לשמע נקישה מתכתית, כאילו משהו פגע במגדל השמירה. קמתי מהכיסא והסתכלתי סביב. שקט מוחלט. התיישבתי, ואז שמעתי שוב את הקול. סקירה נוספת של מבטי לא העלתה דבר, אבל תחושה מוזרה מבפנים לחשה לי שאני לא לבד. רכנתי לעבר הפתח ממנו השתלשל הסולם, ואז היה נדמה לי שראיתי משהו חומק דווקא לצד השני. מיהרתי לעבר המעקה שממול ורכנתי ככל שיכולתי, מתאמץ לזהות משהו בחושך הסמיך. תחושת הנוכחות של מישהו נוסף גברה פתאום. הסתובבתי בבת אחת.
מולי עמדה דמות גבוהה, רעולת פנים, סכין גדולה מונפת בידה, בדרכה לשסף את צווארי. בתנועה אינסטינקטיבית אחזתי את הנשק בשתי ידי, בקת ובקנה, והנפתי אותו בתנועת חסימה לעבר היד המושטת. היד והנשק נתקלו זה בזה בקול פצפוץ עז. הרובה נשבר לשניים. הדמות צחקה צחוק רם ומרושע. הסכין המונפת התקרבה אלי במהירות. התכופפתי, והיד פגעה במעקה הפלדה, מנתצת אותו כאילו היה זרד יבש. בידי הימנית אחזתי עדיין את החלק התחתון של הרובה. במוחי חלפה המחשבה שלמרות שאין לו קנה אולי אצליח להשתמש בו. דרכתי במהירות, הפניתי את הרובה השבור לעבר הדמות ולחצתי על ההדק.
"פק-פק-פק-פק-פק" נשמעו הצלילים כאילו סדרת פקקים נחלצת מתוך בקבוק יין. בד בבד ראיתי את הכדורים נפלטים לאיטם, נושרים מטה נטולי כוח מיד עם יציאתם מפתח הקנה הקצוץ. צחוקה המרושע של הדמות גבר, אך הוא הלך ודק והפך לקול נשי, מוכר. הדמות רכנה לעברי, ומתוך הסדק הצר שבכפייה ננעצו בי עיני הקרח התכולות. ביחד איתן, ובעוצמה לא פחותה, ננעצה הסכין בחזי. עיני הוצפו דם. חשכת מוות עטפה אותי.
פקחתי את עיני כדי סדק צר.
הכאב בחזה היה חד ופולח. התקשיתי לנשום. הבנתי מיד על מה מדובר, וידי כבר גיששה אחר כפתור המצוקה. מתוך הרמקול שמעתי את קולו האדיב של המוקדן:
"ערב טוב. מה שלומך?"
"אני…", ניסיתי לדווח, "כאב חזק בחזה… קשה לי לנשום…".
שמעתי קולות של תכונה מאחור. "הניידת כבר בדרך אליך. נסה להירגע כמה שאפשר. זה לא ייקח להם יותר מכמה דקות."
עצמתי את עיני וניסיתי לנשום עמוק. הכאב היה נורא. ספרתי לאט את השניות.
הצלצול המקוטע של הטלפון בישר שמישהו עומד בדלת. בשארית כוחותי לחצתי על הכפתור. שמעתי את הדלת נפתחת וראיתי את הרופא בחלוקו הלבן ממהר אלי, כשבעקבותיו הצוות המסייע. ראייתי היתה מעורפלת מעט. הרופא תחב גלולה תחת לשוני ומסיכת החמצן הוצמדה אל פני. חשתי את הגז המחייה זורם בקנה הנשימה אל הריאות, וכאילו שהמשיך משם, קריר ומעורר, אל תוך מוחי. לאט לאט התבהרה התמונה שמול עיניי והכאב בחזה החל להרגע.
"אני יורד רגע לאמבולנס", הרופא התבונן בי מקרוב, "אנחנו ניקח אותך לבית החולים. האחות תשגיח עליך רגע עד שאשוב". הוא יצא.
האחות התקרבה למיטתי, הניחה יד על מצחי והתבוננה אל תוך עיניי. עיני הקרח התכולות שלה ננעצו בי בחוזקה וכאב חד פילח שוב את חזי.
"זהו, תום. זה הסוף שלך". קולה היה קר פי כמה ממבטה.
ניסיתי למלמל משהו, אך המסיכה שעל פני חנקה את הצלילים. היא פרפה במהירות את הכפתורים וחלוקה הלבן נשר לרצפה. מתחתיו התגלה גופה החטוב חנוט בתוך מדים שחורים. על זרועה התנוסס צלב קרס אדום ומאיים. באצבעות זריזות היא ניתקה את הצינור המחבר את המסיכה אל בלון החמצן. הרגשתי את האויר הרגיל, הטחוב, נדחק אל תוך קנה הנשימה. לרגע כאילו נעתקה נשימתי, אבל שאפתי שאיפה עמוקה וחשתי שאני עדיין נושם. היא הרחיקה את בלון החמצן, ואז התכופפה והרימה מיכל אחר והחלה לחבר אותו למסיכה הצמודה אל אפי ואל פי. היטיתי את עיני בזוית כמעט בלתי אפשרית, מנסה לקרוא את הכתוב על המיכל. "ציקלון בִּי". התפלצתי. ניסיתי להרים את ידי לקרוע את מסיכת המוות מעל פני, אבל ידיי היו מונחות לצידי הגוף משותקות כאבן, מבלי יכולת להזיזן.
הרופא חזר ואיתו החובש השני. עכשיו גם הם היו במדים נאציים, ללא החלוקים.
"עבודה טובה, דפנה", אמר הרופא בגרמנית, "אני מתחיל את הספירה לאחור. עשר… תשע…"
ניסיתי לצרוח, אבל המסיכה כאילו דחסה את הצלילים החנוקים בחזרה לעומק גרוני הנשנק.
"שמונה… שבע… שש…"
בשארית שפיותי ניסיתי לפקוד על ידיי להתעורר משיתוקן. הן לא נענו, וכאילו היה כבולות למיטה.
"חמש… ארבע… שלוש… שתיים…"
הידיים צנחו למקומן חסרות אונים. נותרו לי שניות ספורות של חיים, אך הכרתי לא התערפלה כלל, ולרגע תהיתי האם המוות יבוא עלי בחטף.
"אחת… אפס… ", שמעתי את הרופא משלים את ספירתו, אך אז הגיעה תוספת מוזרה:
"אתה יכול עכשיו לאט לאט להתעורר…"
אט אט פקחתי את עיני.
היטיתי את ראשי הצידה, לכיוון ממנו בא הקול. ד"ר בנדק ישב על הכסא שליד המיטה, משוכל רגליים, נועץ בי את מבטו מבעד למשקפיו עבות העדשות.
"נו, איך היה הפעם?", התעניין במבטאו הייקי הבולט.
"נורא", עניתי, "זה הולך ונהיה גרוע מפעם לפעם".
"גם היום לא הצלחת להשתחרר ממנה?"
"לא רק שלא הצלחתי", קולי היה קרוב לבכי, "אלא שהסיוטים נעשים איומים יותר ויותר".
"אני באמת מתקשה להבין", ניסה ד"ר בנדק, "עד היום כל הפציינטים שעברו אצלי את הטיפול ההיפנוטי המיוחד להשתחררות מחרדת נטישה עמוקה סיימו אותו בהצלחה, ואילו אצלך", בקולו נשמעה נימה של תלונה, "החרדה רק הולכת ומעמיקה".
לא ידעתי מה לומר. הייתי על סף יאוש.
"שמע", המשיך ד"ר בנדק, "אני חושב שלא נותרה לי ברירה. אני עומד לנסות את המוצא האחרון של הטיפול: דמוניזציה מוחלטת של הדמות".
"כלומר?", התעניינתי.
"דפנה נתפסת בעיניך כדמות מושלמת, ולכן חווית הנטישה כל כך קשה לך. בכל הסיוטים שלך אתה רואה אותה כדמות שלילית ומאיימת, אבל זה רק ביטוי לרגשות האשמה שלך – היא יכולה להיות הטיפוס האיום ביותר בעולם, אבל היא תמיד, תמיד, תהיה הצודקת, ואתה – האשם שנועד לשלם את המחיר".
"ומה אתה עומד לעשות בעניין זה?", נימת הספק לא נעדרה מקולי.
"אני עומד לשבור את המושלמות הזו לנגד עינייך". הוא חייג מספר, אמר לתוך השפופרת: "הוא מוכן", וסגר. מספר דקות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת.
ד"ר בנדק קם לפוח את הדלת ודפנה פסעה פנימה. היא היתה לבושה במיני קצרצר, גופיית בטן הדוקה, איפור כבד על פניה ותיק שחור קטן תלוי על כתפה. ד"ר בנדק הורה בידו והיא פסעה, נועצת בי לרגע עיניים תכולות, ששום שמץ של היכרות לא ניבט בהם, כאילו לא ראתה אותי מעולם.
"דפנה", נדהמתי, "מה זה צריך להיות? יש גבול לבדיחה הזו".
מבלי להגיב היא הפנתה בחזרה את מבטה אל ד"ר בנדק, לא מפסיקה אף לרגע ללעוס את המסטיק שבפיה, "כן, אז מה עושים?"
"כמו שסיכמנו", אמר בנדק, "מציצה וזיון כשהבחור מסתכל".
"אז כמו שסיכמנו, חמש מאות שקל", ענתה דפנה בלי להניד עפעף.
בנדק הוציא את ארנקו ושילם. היא תחבה את הכסף לתיקה הזעיר והניחה אותו בפינה, לאחר ששלתה מתוכו קונדום. היא התפשטה במהירות, קילפה את עטיפת הקונדום, אחזה אותו בין שיניה וכרעה למרגלות בנדק, שעמד ליד מיטתי כך שאוכל להבחין היטב במתרחש. היא התירה את חגורתו ופרפה את רוכסן מכנסיו.
זה היה למעלה מכוחותי. "די!!!! תפסיקו!!!", צווחתי, "זו ממש התעללות!".
ניסיתי לקום מהמיטה, אך כעת שמתי לב שידיי ורגליי כבולות אליה. עיניי הפעורות לרווחה עקבו בלית ברירה אחר המתרחש. ראשה של דפנה נע בתנועות קצובות מול מבושיו של בנדק, שעמד עצום עיניים, בהבעת עונג על פרצופו. המראה היה, מצד אחד, נורא ואיום, אך בו בעת היה גם מגרה מעין כמוהו. בנדק טפח קלות על ערפה של דפנה. היא הבינה את הרמז וקמה על רגליה. גם הוא קם על רגליו. עכשיו היא נשענה לאחור על כסאו, הניחה גם את כפות רגליה עליו ופישקה את ירכיה. בנדק התקרב, חדר אליה באחת והחל לנוע לפנים ולאחור בקצב הולך וגובר. ההבעה על פניו הסגירה בבירור את המתרחש באזור חלציו. שפתיו נקפצו פתאום, ראשו הוטח קלות לאחור, גוו נשלח לפנים ומגרונו בקעה אנקת עונג חנוקה.
גם מגרוני.
התעוררתי, ממשש במבוכה את תחתוניי הרטובים.
האור החיוור שחדר מבעד לחלון בישר שעות אחרונות של אחר הצהריים. עוד יום עומד לחלוף. קמתי בעצלתיים, התלבשתי, יצאתי מביתי ונכנסתי למכונית.
איני זוכר כמה זמן כבר חלף מאז נפרדתי מדפנה. אני כבר בקושי זוכר את דמותה ומדי פעם אני תוהה כיצד זה שמעולם לא היתה לי תמונה שלה, או של שנינו ביחד. הייתי יכול לחשוב שדפנה מעולם לא היתה קיימת, לולא שני דברים שנחרתו בזכרוני כחקוקים בסלע: עיניה התכולות, המדהימות, והחיבוק האחרון שהעניקה לי לפני שנפרדנו. איני יודע היכן למצוא אותה, והתקווה היחידה שנותרה לי היא לחזור, ערב ערב, אל הצוק עם המגדלור, אולי יום אחד תופיע שם, כמו בפעם הראשונה.
החניתי את המכונית במגרש החניה הקטן שליד המגדלור ויצאתי ברגל לאורך הצוק. היתה זו שעת בין ערביים קסומה.
