הדים של נצח

המיקום הנוכחי? איפשהו, נראה לי?
מרחק מהיעד? די הרבה כנראה,

דברים התנהלו בסדר בחודשים הראשונים מערכות תמיכת החיים עבדו, למערכות ההידרופוניות היה ממש אפשר להגיד: "כל הכבוד".
זה היה בדיוק בחצי הדרך למסע שלנו כש.. אפשר להגיד שהבעיה שלנו התחילה.

אזעקה העירה אותי בתא שלי, באשקלון היו שומעים הרבה מזה אבל כשאתה במרחק שנות אור מהבית זה עניין מהותי למדי. כוכבים נראו מהחלון, כנראה שנפלנו חזרה לחלל ה"רגיל".

טיפסתי לתוך חליפת המיגון שלי כפי שנהוג על פי הפרוטוקול. אין לי כוח לצעקות מהקפטן שוב. ואז שלחתי אות רדיו אל הגשר אבל לא קיבלתי שום תשובה. העזתי לצעוד אל תוך המסדרון ושם עמדו מספר אקדמאים ודנו על משהו בהצטופפות כזו שהזכירה לי את יום העצמאות. האמת היא שלמרות שאני כבר עובד מספר שנים בחללית ה'כרם' לא התרגלתי לנוכחות הקולות המפונפנים עם הכובעים השחורים והמרובעים שלהם. חללית שנושאת עתיקות וודאי אינה זקוקה לכמות כזו גדולה של רעיונות עכשוויים. "בשביל מה כל זה?" שאלתי. "שאלה שבני האדם ניסו לענות במשך אלפי שנים!" ענה לי פילוסוף. "לא" אמרתי, "מה קורה לחללית? הייתה אזעקה, כולכם צריכים ללבוש את חליפות המיגון שלכם" מדען המדינה אמר: " 'צריך' הינו מרשם מוסרי שניתן אך ורק על ידי רופאים מוסמכים ולא נראה כי הצדקת את סמכותך עד כה."
מה.. הם שיכורים לעזאזל? לא, הם עמדו ישר ללא ניע.

"אנו צריכים.. אה, כולם הולכים למרפאה להיבדק" אמרתי. נראה היה שהם עוקבים אחריי אך רק אחד נותר על יד הדלת של מנעל האוויר, אסטרונום.

"לפה בבקשה" הכוונתי.

"כל זה כל כך עצום" הוא מלמל בעודו בוהה דרך האשנב.

"הכונן הראשי כנראה עשה אתחול, בוא נלך למרפאה, כן?"

"מה אם הכוכבים האלה הם רק הקרנה מסוג כלשהו.." הוא לחש.
"הם לא" אמרתי.

"או הולוגרמה או משהו מסווג, טכנולוגיה שאנחנו אפילו לא יודעים עליה עדיין"

"החלל…?" התחלתי לאבד מסבלנותי. "מה אם החלל הוא הולוגרמה…?" המשכתי.

"אתה יכול להוכיח שהוא לא?" הוא שאל תמוה, "לא." השבתי

"מישהו אחר מסוגל?" תבע לדעת. "לא.." אמרתי

"דרוש מחקר מעמיק בנושא," הוא הכריז בטוח בעצמו.

אמרתי "יאללה, לך טייל בחוץ ותראה אם זה מספיק מעמיק בשבילך." הוא נכנס למנעל האוויר החיצוני והוא נפתח לפני שהספקתי לעצור בעדו.

גווייתו הקפואה ריחפה בקלילות מבעד לאשנב וחלפה על פנינו.

בעודי בוהה בבעתה מוחלטת במתרחש עיניו המאובנות נראו כזועקות לעזרה – שמעתי את הפילוסוף מליץ בשמחה: "מה אם גם הוא היה הולוגרמה?"
"זה אכן אפשרי" הסכים ביולוג, "בוא נריץ את הניסוי שוב, נבדוק חריגות ונחשב אחוזי טעות"

"מה זה החר- משהו פה ממש אבל ממש לא בסדר, כולכם באים למרפאה איתי עכשיו."
"ומי אתה? הקפטן?" אחד אמר, "מה.. למה שאני אהיה.. כן למה לא, אני הקפטן"

הם החליפו מבט מבולבל סרקו אותי מלמעלה למטה ואז התחילו להצדיע לי בתוספת אמירות כמו: "בכנות אדוני זה כבוד גדול לפגוש אותך"

המרפאה דמתה יותר לבית משוגעים, אקדמאים מתנדנדים מהאהילים ומפרקים מכונות רפואיות עם פטישים. מצאתי את המנתחת הראשית. למרבה המזל היא לבשה חליפת מיגון.

"משהו לא בסדר עם הצוות" אמרתי.

"מי היה מנחש" היא ענתה.

"מצאתי את שלושתם במסדרון" אמרתי .

"היו ארבע במקור.. אבל, כן. אף פעם לא נתקלתי בהיסטריה כזו, עשוי להיות שהם במצב של עודף חמצן?"

"רמות החמצן תקינות," היא אמרה, "לא, זאת לא היפוקסיה. אני אבדוק אותם. הבאתי את הביולוג אליה, היא הראתה לו דרך לשולחן קרוב והאירה פנס לתוך עיניו. "רפלקסים תקינים.." היא אמרה: "הדופק תקין.. אחות, הביאי לי מספר בננות" היא קילפה אחת והאכילה אותה לביולוג ואז מסרה לי את השאר. "אחת בבוקר אחת בערב, הוא יהיה בסדר"
"מחסור, באשלגן?" ניסיתי
"אה, לא, הוא פשוט רעב"

"הוא לא פאקינג רעב הרגע צפיתי באחד מהם מעיף את עצמו לאלף עזאזל ממנעול האוויר הארור" זה היה אז שהבחנתי כי הכפפה השמאלית בחליפת המיגון של הכירורגית הייתה חסרה.

"תראי," אמרתי. "אני ממש לא רוצה להיות גס רוח, אבל ברור שנחשפת לדבר הזה גם מה שזה לא יהיה זה וירוס או דליפת אמוניה או משהו כזה"

"מדבק" היא אמרה ואני חושב אז שראיתי ניצוץ עמום של הגיון חולף בעווית פניה.

היא הנהנה ברצינות ואמרה "נעבור לפרוטוקולי החירום"

"מושלם!" אמרתי ברווחה, "מה אני עושה?"

"לך למטבח האונייה"

"כן…" אמרתי

"תמצא את המזווה הראשי"

"כן…" אמרתי

"ותביא כמה שיותר בננות".

שבתי בחזרה אל תוך המסדרון והמצב התדרדר במהירות מסחררת. קרבות אגרוף וקריאות תיגר נשמעו. גופה נוספת חלפה על פני החלון.

חדר הרדיו עדיין היה משולט והדלת הייתה פתוחה, הטכנאי האזין בדריכות.
"ומה שלומך?" שאלתי,

"הו אני בסדר" הוא ענה, הציע לי את האוזניות שלו ובמבט מבועת הוסיף: "יש אנשים קטנטנים לכודים בתוך זה".

באוזניות היו תדרי הרדיו באנרכיה מוחלטת: רעש לבן וסטטי או צעקות של אנשים.

גבר במרכז הרנטגן דיווח על איזשהו טפיל לבן מוצק שחדר אל גופו והוא עושה כמיטב יכולתו להסיר אותו. "זה השלד שלך" אמרתי. "שלדה.." הוא לחש
"ש-ל-ד." אמרתי, "רק 'לד' אין 'דה' – הישאר במקומך, בתקווה אני יכול-

קול רועם של מסור רפואי נשמע מבעד לאוזניות, בליווין של תזמורת צרחות. קו הרדיו מת.

מישהו דפק על הדלת, פתחתי אותה פוגש בקולותיהם של ארכיונאים שבהו באימה גלויה על חליפת המיגון שלי. "האם אתה חוצן!?" אחד דרש
"בטח שכן" אמרתי.

"שמי רזיפוס לאופולד דיפלודוכוס, ואני ממש לא מרוצה מההתנהגות שלך בזמן האחרון. לאחד מכם יש את הסיסמא לתדר החירום?"

מישהו הפיק חתיכת כרטיס גישה שהועבר אליי ביד רועדת.

"תודה, היו נחמדים אחד אל השני" אמרתי ואטמתי מחדש את הדלת.

תדר החירום היה פשוט רעש לבן, שקלתי ללכת בעקבות הביולוג ולבדוק האם הכוכבים הם באמת הולוגרמה, לבסוף, למרבה הפלא נשמע קול מרוחק ואמר: "יש שם מישהו?"
"כן" אמרתי, "מי מדבר?"

"העלילתן. אני נמצא על הגשר." השיב

"עלילתן.." חשבתי לעצמי, לא היה מקצוע כזה ברשימה של הצוות.

"האם אתה לובש חליפת מיגון" שאלתי

"לא, הגשר נמצא על מערכת אוורור נפרדת, אף אחד לא הושפע פה."

"תודה לאל" – "תקשיב," הוא קטע, "רוב הדלתות נעולות במתכונת חירום. אבל אתה נמצא בחדר התקשורת נכון? זה לא רחוק מדי ממערך האוורור, אנחנו יכולים לתקן את זה."

"מה אני עושה?" אמרתי,

"יש שם מכשיר קשר נייד?" שאל,

מצאתי אחד בתוך השולחן. "טוב" הוא אמר, "תכוונן את זה לתדירות הזו ואני אדריך אותך זה לא ייקח זמן רב"
פתחתי את הדלת שוב לכחמישים אנשי צוות משתחווים: "רזיפוס, היינו טובים אחד לשני! מה יאמר הכוהן הגדול כי דבר האל בפיו!"

"אה, בורקס פיצה זה האחד הכי טעים. לעולם אל תסבלו אנשים שאינם מצליחים להגות מילים. אין 'דה' ב'שלד' אין צליל 'אקס' באספרסו"

הם השתטחו אל הרצפה ומלמלו משהו שהזכיר קדיש.

"מה קורה שם?" שאל העלילתן. "הכל טוב," עניתי.

"תתקדם ישר במסדרון אז אנחנו צריכים תחילה את תרופת הנגד."

בדק החמישי של הסיפון חבורת אנתרופולוגים פשטו בגדיהם עד לתחתונים שלהם ושיחזו מוטות וילון. אמרתי "מה זה לעזאזל?"

"אנחנו דורשים ביטול מוחלט של כל הטכנולוגיה! החללית הזו, המערכות שלה, הם אנטי-אנושיים המלאכה הזו היא הדבר היחיד שמחזיק אותנו בחיים"

אמרתי: "יכול להיות שכולכם פשוט תישארו רגועים עד שאתן לכם את התרופה לכל זה?" הם צרחו והרימו את מוטות הווילונות המושחזים שלהם. ברחתי.

במסדרון הבא כמה מתמטיקאים טיפסו לחליפות שהזכירו את מה שאיירון מן לבש בזמנו.
"מה נראה לכם שאתם עושים?" שאלתי,

"האנתרופולוגים השתגעו," אחד אמר, "אנו לא יכולים שיהיו אידיאולוגיות החותרות לאחור וחודרות לפנתיאון ההיגיון."

"לא, זה בסדר." אמרתי, "זו רק היסטריה קבוצתית אני אתקן את זה ו-"

"ואז מה" הוא אמר. "מה אם הרעיונות ההרסניים האלה יתפסו? מה אם ההיגיון יקרוס!?"

"אתה חושב שלהרוג אנשים בשם התבונה הוא דבר הגיוני לעשות?" אמרתי,

"כופר פרימיטיביסטי!" הוא נאנק,
הם רדפו אחריי גם כן.

"מה זה כל זה?" שאלתי את חברי חסר הגוף במכשיר הקשר. "גרוע מכל מה שאתה יודע. מה

הסיווג הביטחוני שלך?"

"אה, רמה של- עובד ניקיון?"
"מה"
"כאילו, אני מנקה, אז אם אתה מכיר סודות על חומר לניקוי חלונות אני אשמור על אלה בצורה נהדרת."

הוא שתק רגע ואז אמר: "זו לא רק ספינת משלחת למוזיאון הבין גלקטי"

"מה?"
"זו יותר כמו משימת הרגעה. עולם המושבה אליו אנחנו מעפילים, הם משמיעים קולות מרדניים כבר שנים. עכשיו הממשל חשב שהגיע הזמן לשים אותם במקומם לפני שזה יהפוך למרד ראוי"

"מה הקשר של זה לעתיקות שיש לנו פה?" שאלתי, אך לא הספקתי לשמוע שום תשובה שכן רב טוראי יצא מהמסדרון והפנה פגיון לכיווני: "סידרת את המיטה שלך!?" הוא צרח, "כן?" אמרתי,

"האם ניקית את המגפיים שלך? נשבעת אמונים לשטח הריבוני אליו אתה שייך?"

"כבר עשר פעמים לפני ארוחת הבוקר" מיהרתי להרגיעו

הוא ראה כי רגליי עטו מגפיים מלוכלכים. הוא צעק. "שקרן!" ורץ לעברי עם הפגיון, שיחקנו במעין תופסת כחתול ועכבר במשך זמן מה דרך מסנני הפחמן הדו חמצני ולבסוף חמקתי ממנו.

"זו הלוגותזיה" אמר העלילתן באוזניי, "הלוגו- מה?" שאלתי,
"זה בוודאי נכנס למערכת האוורור איכשהו, הגז הזה הוא המילה האחרונה בעולם הנשק הפסיכולוגי. תחשוב על זה כמטס אווירי של חלקיקי 'מחשוב מחדש'. הוא אינו גורם נזק ממשי, אין אובדן זיכרון.."

"אבל-?" קטעתי,
"אבל זה מאתחל את הרקע העלילתי שלהם לאפס מוחלט."
"הרקע העלילתי?" בחנתי,
"מבנה האמונה שלהם" ענה.
"ובכן, וודאי הוא לא עובד אם כך" הסקתי, "הרי הם כולם התחרפנו לגמרי" הוספתי,
"הגז דווקא עובד, הוא פשוט שוחרר מוקדם מדי" העלילתן מחה,
"מוקדם או לא, באיזה אופן הנשק הזה הוא בכלל שימושי?" אמרתי בשילוב ידיים, ואז לפתע, האוויר קדר באשר הבנתי: "תכננת לשחרר את הגז על המושבה הקולוניאלית"
"כן" אמר העלילתן, "ללא אלימות, ללא התנגדות. התמוטטות מוחלטת של כל בסיס השקפת עולמם. מספר דקות השאיפה הראשונות הינן קריטיות, האדם המושפע חייב לקבל עלילה אישית חדשה ממקור חיצוני אחרת הוא ימציא לעצמו משהו משל עצמו, בדרך כלל הזוי לחלוטין."
"ולהמציא עלילה חלופית להם זוהי עבודתך, אני מניח" אמרתי,
בלעתי רוק והוספתי: "אדון עלילתן"
"כן?", "מה לגבי העתיקות שעל הספינה? משימת ה'כרם' תמיד הייתה העברה של עתיקות של ציוויליזציות רחוקות למוזיאון החלל הגלקטי"

"ראית אי פעם כלי חרס בחללית הזו?" אמר, "לא אבל אני המנקה זו לא העבוד-"

"תקשיב, אין לנו הרבה זמן, הגשר והטבעת החיצונית שמקיפה את החללית בנויה על מערכת אוורור נפרדת, אבל עלינו לתת את תרופת הנגד לכל הנמצאים ליתר ביטחון. אתה תגיע למחסן הכימיקלים בעוד מספר רגעים, רמת הסיווג שלך אמורה לאפשר לך להיכנס בלי בעיה"

"כבר הספקת לשכוח שאני, איך לומר, הפאקינג מנקה בחללית הזאת?" התחלתי מאבד סבלנות,
"הצג מראה שכל קציני האבטחה ברחו או 'פג תוקפם' מה שנקרא. פרט מלבדי, אתה האדם בדרג הגבוה ביותר על הסיפון."

הוא צדק לגבי הקידום הפתאומי, הדלת נפתחה בפני בלי שום בעיה. מכלים מלאים בליתיום ואלוהים יודע מה ערמו עד לתקרה. "המכלים הסגולים" אמר, "זוהי תרופת הנגד, אנחנו נציף את מערכת האוורור בזה, זה אמור לשחזר את אידיולוגיות הבסיס של כולם – רק שלושה מכלים אמורים להספיק. גלגל אותם אל עבר הפתחים המרובעים הלבנים שמשמאלך"

המכלים היו כבדים אבל לא עד כדי אלונקה עם חבר פצוע בה, עשיתי כאשר ביקש. רגע לפני שהאכלתי את מערכת האוורור עלתה בראשי שאלה: "איפה הקפטן בכל זה?"
התשובה לא איחרה לבוא: "השתגע כמו כל האחרים"
"אז, זה רק אתה שם?" דחקתי,
"אין זמן להסביר, האם תרופת הנגד מחוברת למערכת?"
החללית נרעדה בעת שנשמע פיצוץ רחוק, חיברתי את הצינור אל המיכל. "מה עכשיו?"
"צג השליטה של מערכת האוורור נמצא על הגשר, איאלץ לסרוק את רשתית העין שלך כדי להשיג אליו גישה – ברשותך, אם תוכל לעלות לפה."

"מה לגבי הסיווג שלך?" שאלתי,
"המערכת זקוקה לשני אנשים בכדי להפעיל אותה, הזדרז בבקשה."

דברים הפכו אלימים כעת, מיליציות אלימות של מתמטיקאים חרשו את המסדרונות בצרחות על כך שהיגיון יציל את העולם. לא יכולתי שלא לעצור ולחשוב איפה לעזאזל כל הארכיאולוגים, ומי שומר על התרבויות העתיקות שאמורות לנוח בבטן החללית.

להקת אנתרופולוגים חלפה עם רגלי כיסאות ששימשו אותם כחרבות ואהילים שהיו למגנים בלתי מוצלחים למדי. אלה זעקו על 'טכנו-קטטורה', או מה שזה לא היה.
שאלתי ברדיו: "חשבתי שהזיכרון שלהם נשמר.. איך הם יכולים להאמין בשטויות האלה"
"הזיכרון הוא אינו הבעיה" אמר העלילתן, "תאכל כמה עובדות שתרצה, זה עיכול העובדות שמשנה"
"ובכן, וודאי תמיד יש לפחות פרשנות אחת נכונה" אמרתי,
הוא גיחך ואמר: "האידאולוגיה הכי מפתה היא שאין לך אידאולוגיה"

"זו לא סוג של אידאולוגיה בפני עצמה?" מחיתי,
הפעם לא קיבלתי תשובה כלל.

המשכתי בדרכי, דרך אמבטיות הרחצה איפה שאנשי צוות הוטבלו והוטבעו כאחד בשמו של רזיפוס- רגע, מה זה? "רזיפוס! חזרת!" הם קראו, "אתם- אתם הקמתם כת?!"
"כן," אחד ענה, "ומטביעים את אלו שמתבלבלים בהגייה".
"אמרתי שתהיו 'טובים' " גהרתי, "אמרת להיות טובים אחד לשני" איש צוות ענה, "אלו שמבצעים טעויות הגייה יסודיות אינם כמותנו"
"זה מובן מאליו שכוונתי הייתה שתהיו טובים לאנשים באופן כללי" אמרתי,
"טוב, היית צריך להיות יותר ספציפי בניסוח שלך"
"ובכן אז טעיתי, אין צורך בהרג נוסף של חפים מפשע. מאיזו סיבה אני אמור לאיית לכם כל שטות הגייתית"
השתררה לפתע שתיקה ארוכה ואז לפתע אחד מהם אמר: "לא התכוונת להגיד 'הגייתית?'" עיניהם של הרוחצים היו כנדהמות לרגע ואז הפכו מלאות זעם. "לא- לא אני התכוונתי- תפסיקו עם זה תכף ומיד"
בעודם חצי עירומים הם ניסו לצאת מהבריכה, חלקם מחליקים ונופלים אחד על השני. כמו זומבים הם רדפו אחריי. יצאתי במהרה למסדרון הראשי, הכניסה לגשר נחסמה על ידי אקדמאים מטורפים, מוטות גיר ווילון עפו באוויר. כת הרזיפוסניאים הצטרפה לקרב בידיהם החשופות ובכמות מגוחכת של מילונים.

"יש דרך אחרת לגשר!?" צעקתי לתוך הרדיו,
"דרך מגורי העלילתנים, תרד בגרם המדרגות הראשי ואז תפנה שמאלה" חברי ענה,
בהיתי עוד רגע במסדרון הומה האדם, מניפסטים מלאים בג'יבריש על בדי בגדים קרועים מלאים בדם היו פזורים על הרצפה, חור שחור של מוות בבסיס ים האדם והאמונה.

כוח הכבידה לפתע נחלש, 'הצנטריפוגה התחילה לקרוס' חשבתי.

אזעקת 'השלמות המבנית' החלה לצלצל ואז גם האחת של 'רמת החמצן הקריטית'
מצאתי במזל את הדלת הנכונה והיא נפתחה בלי בעיה. בעודי בורח מרגלי כיסאות ומילונים דהרתי פנימה.

מצאתי את עצמי לפתע במרחב חסר גבולות של ערפילי שיש לבנים, של כסאות מלכות מפוארים ומיטות קש שנולדו בעוני. "עתיקות" חשבתי בליבי, אך אז עלתה בי המחשבה כי מדובר במעין הקרנה, כנראה ברזולוציה גבוהה. על שולחנות מוזהבים היו ענבים נרקבים ומתכלים, על יד חלק מהם היו תנ"כים צבאיים, על קירות לבנים סדוקים נתלו ציורים כה יקרים שבחיי עוד לא ראיתי צבעים וגוונים כאלו לפני כן. "מה.. זה?" לחשתי,
"מקום מגוריי," אמר חברי, "אתם קוראים לזה 'חדר העתיקות בבטן החללית', שמור על ראשך, או לפחות תנסה".

הלכתי, לא בכיוון מסוים, קדימה – אולי, אם זה היה קדימה, עברתי העתקים תאומים של כנסיות קפואות שקועות בתפילה. חסידים בגלימות משתטחים בפני נביאים שנפלו. חלפתי על פני מנגנונים שירו קורות מתקפלות של אור לשמיים וחסידים השתטחו גם בפני האור ההוא למרות שהם עטו גלימות לבנות ומדליות על צווארם.

"זהו מקום מגוריך?" אמרתי,
"יאפ" הוא ענה, "מה שאני עושה.. אני זקוק לצלילות מחשבתית מסוימת. רק נגיד שמעניקים לי – מענקים בשביל זה."
מרחוק נראו מפרפרים סימנים לאומיים ודגלים פלנטריים ומתחתיהם התפרסו וצעדו צבאות, וצעדו עולים לרגל, וצעדו רובוטים ונזקקים. כולם קשורים במסעם לאיזו נקודה בלתי ניתנת לבירור מרחוק, כה בהירה שלא יכולתי להביט בה ישירות.

"מה זה כל זה" אמרתי,
"אלה אידאולוגיות, אבל אנו קוראים להם 'עתיקות'. אלה כל האידאולוגיות של האימפריה, של כל אימפריה. אמונות תפלות, דבקות במדע, הכל."
"למה?"
"בכדי לעשות את מה שאני עושה, עליי להישאר אובייקטיבי" הוא אמר, "והאידאולוגיה הכי מפתה היא שאין לך אידאולוגיה"
"זו לא סוג של אידאולוגיה בפני עצמה?" מחיתי שוב,

"לא, עלילתנים מהונדסים גנטית לכדי חסינות מפני אידאולוגיה, לכן אנו מכנים אותם 'עתיקות' כי בעולם העלילתן האידאולוגיה היא של העולם הישן, בו אתם חיים. אנו נחמדים לשום כיוון. לא למשפחותינו, לא נגד אויבינו, כל המערכות המיתיות שוות בפנינו. אובייקטיביות מוחלטת."

"אתה לא מאמין בכלום?" אמרתי,
"העיוור אינו רואה שחור, הוא פשוט לא רואה. אני לא 'לא מאמין בכלום' אני פשוט לא מאמין. אני לא מסוגל לזה מבחינה נוירולוגית."

"אז אתה משתמש בכל האובייקטיביות הזאת בכדי לבשל עלילות ונרטיבים חדשים" אמרתי,
"בכדי להרגיע אוכלוסיות מורדות… אתה והלוגותזיה היקרה שלך.."
"לפעמים"
-"זה נורא"
"אולי, אך אני זו הזוועה שעליה נבנית אימפריה."

הנזקקים והרובוטים נראו רחוקים כעת, צועדים בקצב קבוע. רבים נפלו, אולי מתוך תשישות, או אולי מתוך ייאוש. אחיהם רמסו אותם, בהליכה תמידית, בלי להפסיק. תמיד אל האור המסנוור הגדול הזה.

"לאן הם הולכים" לחשתי,

"לטוב הגדול" אמר העלילתן, "לתמיד היותר טוב, לדבר הנכון היחיד שמתחבא מתחת לכל הדברים הלא נכונים."

-"אלוהים." אני אמרתי
"אולי, או ללא אלוהים כלל. או תיאוריה אחת סופית, או הסוף של כל תיאוריה. ההבטחה שמחר דברים יכאבו פחות מאשר שהם כואבים היום"

האור קרא לי. מעבר לשפה, מעבר להיגיון, למקום שבו הכל חייב להיות טוב יותר, קיוויתי. הרגשתי עתיק. במקום שבו אחד היה עשוי להניח את עול הפחד שהכל היה טוב ככל שהיה יכול להיות. מפלט מאי ודאות נואשת, הפוגה ממלתעות העולם שלעד נוקשות. מעולם שבו בזמן לא היה לו אכפת מספיק ושהיה לו אכפת יותר מדי. הושעה מהבטחות עתיקות שלעולם לא התקיימו, ואני הרגשתי את גופי נמשך לכיוונו. ראיתי את כפות רגליי מתחילות לדשדש לעברו.
"אתה לא תאהב את זה" חברי אמר,

"וכמו שאמר, כשהתקרבתי לאור, כפות הרגליים שלי החלו להתחמם ואז לשרוף. התחלתי לצרוח, ניסיתי בכיוון אחר, ושוב אותו הדבר, הרצפה הייתה כלהבה.

"זה מבחן," אמר העלילתן "תזכורת לא ללכת לכיוון הבטחת ה'הכל' "

-אלוהים למה" בכיתי, "מכיוון שהגאולה היא ההבטחה היחידה בעלת המשמעות, ועליי לזכור בכל יום ויום כי היא אינה מובטחת לי. העלילתנים הם הישויות היחידות שאינן מורשות, אחרת היינו הופכים צדקנים, בלתי יעילים ומסורבלים כמוכם – החיות."

רציתי לנזוף בו אך הוא אמר: "תתרכז בקול שלי, המעלית לגשר נמצאת לפנייך כעת, תתרכז."

אני רציתי נואשות רק להמשיך ללכת, אל עבר כל דבר טוב יותר מהיומיומי התמידי של עתיד שנראה כמו העבר. של מעמד ושל קיפאון והשובע הרווי של כל ארוחה שמשאיר אותך רק רעב לעוד. רכיבת הסוסים המרדימה של פצצות אטום ולימונדה-

"תתרכז!" הוא גער בי לפתע,

צפיתי במסע העלייה לרגל נעלם אל תוך האור – נעלמים. אם הם בכלל אי פעם היו קיימים, הם כבר לא היו עכשיו.

המעלית נמצאת לפניי כעת, היא עלתה מעלה ושם בהודו הנוצץ, היה הגשר ואדם נאה וקירח בגיל בלתי ניתן לפענוח ישב בכס הקפטן, בוהה בכוכבים.

"איך אתה" הוא אמר בקולו של חברי. "אתה יכול להוריד כעת את חליפת המגן שלך"

"אני חושב שאני לא אוריד אותה בינתיים ליתר ביטחון" אמרתי,

"איך שתרצה" עיניו לא בגדו בו, שום רגש ברור לא נראה בהן. הוא צפה בגלקסיות באדיקות מושלמת כסלע. אזעקת החמצן החלה להתגבר, דחופה יותר.

"מדוע המחשב הראשי מכובה?" אמרתי, "הוא שולט במערכות תמיכת החיים"

"אמצעי בטיחות" ענה, "תסרוק את רשתית העין שלך בבקשה"

הסתכלתי אל תוך הסורק, נראה כי הוא אישר את העין שלי, "לא אמרת שצריך 2 אנשים בכדי להפעיל את המערכת?" הוא התעלם מאמרתי, רק רכן אליי כאות תודה.

מאווררים רחוקים החלו לעבוד, חלל הגשר התמלא במעין גז ערפילי. "הנה," אמר, "חלקיקי ה'מחשוב מחדש' אמורים לעשות דרכם לכל פני החללית כעת"
"אתה מתכוון 'חלקיקי התרופה' נכון?" תיקנתי,

"תרופה" הוא אמר כאקדמאי, "שורש ר.פ.א, מאוגריתית או עברית, במשמעותו לתקן, אבל מה לפי דעתך התרופה הזאת מנסה לתקן?"

"אממ," אמרתי, מעבר לגשר ראיתי את הצבאות הכבירים בעודם נלחמים, מכים זה את זה לכניעה. "האם הם יעצרו עם זה בקרוב?" שאלתי,

"אם ניתן להם סיבה" ענה העלילתן,

"ב-סדר?" נותרתי תמוה. אזעקת החמצן יללה מדממת עוד ועוד. חזרתי לעצמי ואמרתי: "בכל אופן, עלינו להדליק את המחשב הראשי כעת, אחרת ניחנק"

הוא לקח עוד נשימה עמוקה, נאנח קלות ומלמל: "בצעירותי, אמי הייתה אומרת כי הכוכבים היו עיניהם של מלאכים ששומרים עלינו"

"כן, אבל הם לא," אמרתי, "תדליק את המחשב הראשי בבקשה"

"בצעירותי, אבי אמר לי שהאוקיינוסים היו דמעות אלים – דמעות אשר בכו בהתפעמות מיצירות עולמותיהם"

"אולי," אמרתי, "זה הכל סתם מים" הפטרתי. "לגבי המחשב-"

העלילתן קטע: "אך, כשהסתכלתי, לא היה שום קסם בנמצא, העולם היה רק תרשימים ופרוטונים ובוץ. איזה דבר – אסור באמונה." הוא לקח עוד שאיפת אוויר ונראה מרוצה בהחלט. "אבל אני רואה זאת כעת, או שאני מאמין שאני רואה. להסתכל אל תוך העיניים הקוסמיות הצופות, לתפוס את דמעותיהן הנופלות."

צבאות האדם במסדרונות רק גדלו בזעמם מלחימה בלתי פוסקת. אזעקת החמצן יללה נואשות.

"לעולם לא הייתה תרופת נגד" אמרתי, מבין כעת.

"זה תלוי למה אתה מתכוון ב'תרופת נגד'" אמר.

"ועכשיו הלוגותזיה בכל מקום, ואתה נושם אותה גם! למה?"

"הם נעלו אותי מחוץ לחדר בקרת האוורור בחצי הדרך, איזה מזל אם כן, שמצאתי אותך". השיב בחיוך,

"אתה התחרפנת על כל הראש" אמרתי.

"עניין יחסי" הליץ,

-"ישנם דברים שמעבר ליחסי!" צעקתי

"אין דבר שמעבר" מחה, "פנה שמאלה למרחק של 400 שנים, ותגיע לכוכב לכת שתושביו סוגדים לעגל מזהב, לנצח רגועים כי יודעים שהוא יחזור. והם שמחים בחלקם. הפנה עצמך לימין ל700 שנה ותגיע לכוכב לכת שתושביו סוגדים אך ורק לעצמם. ערי מראות זכוכית שהם בקושי מסוגלים לעזוב – גם להם אין זמן למלחמות או התקוממויות, והם שמחים בחלקם. אני עשיתי את הדברים הללו. יצרתי את דממת ליבם אך עינוי נלווה לכך. דממה שלא הייתה לי. כמו סופר שנאסר לקרוא יצירותיו – זה היה יותר מדי. החיוכים הנלוזים שלהם, האושר האופורי שלהם, זה מפתיע שאתם אינכם משתגעים מהתככים העלילתיים שלכם.

"אלוהים אדירים," אמרתי, "רצית לדעת מהי אמונה אז חיבלת במסע שלנו בשביל – זה?!"

"זהו מסע חדש" אמר, "אנו הולכים פנימה, אל העתיד, במקום העבר, במקום עתיקות – עתידות"

"לא בלי חמצן!" אני אמרתי, "לא אם החללית שלנו תתרסק. אתה יודע שהאמונה נגמרת מתי שהמידע מתחיל, נכון?"

"זו הייתה הדרך הישנה" הוא אמר, "ננסה חדשה"

"לא!" אמרתי, "צוות הסיפון לא הסכים לזה, חלומות על עולם חדש מופלא לא יגרמו לזה לקרות"

והוא אמר: "אך האין היופי אמת, ואמת יופי?"

ואני אמרתי: "שום דבר יפה בחרא של פרה, אך הוא גם קיים."

והוא אמר: "שישה עיוורים יכירו רק חלק אחד מהפיל"

ואני אמרתי: "אבל עדיין יש פיל"

והוא אמר: "חצי אמת היא לעיתים שקר אדיר"

ואני אמרתי: "כן, ולפעמים היא לא"

והוא אמר: "ראה אדם, זקן חכם אמר פעם כי הזיכרונות שלנו הם אוניות הנודדות על גלי הזמן ונושאות את המטען היקר שלהן – מחשבות, תמונות, רגשות, ריחות – בזהירות רבה, משעה לשעה, משנה לשנה. ולמרות כל הזהירות, המטען משתנה ללא הרף וחלקים גדולים ממנו נעלמים באוקיינוס הגדול של השכחה. אני אף פעם לא שוכח. אך לעיתים קורה שמגלים בבטן האונייה מטען יקר מפז שכלל לא חשדנו בקיומו. האמת שלי – העתיקות שלי – האידאולוגיה שלי."

"לא, ואני גם לא חושב שזה אפילו ציטוט אמיתי. האמת היא לא רק שלך, יש דברים אמתיים באמת, אחרת אלה סתם שקרים. חמצן הוא אמיתי, בדיוק כמו שהאמת היא שהוא יגמר לנו בקרוב. האמונה שלך בכך שזה לא יקרה לא תשנה את העובדה הזו. תן לי גישה למחשב הראשי או שכולנו ניחנק תוך פחות משעה."

הוא התעלם מכך לחלוטין ואמר: "אתה טועה, האמונה היא בסיס המציאות."

"לא," אמרתי, "המציאות היא מה שנשאר גם לאחר שהנך מפסיק להאמין בו"

"והאם אתה מאמין בכך?" הוא שאל
"כמובן" עניתי

"אה, אז אתה כן מתחיל מאמונה." אמר בצדקנות

"אלוהים, זה חסר משמעות," אמרתי "אתה תגיד שכל דבר בכדי להיות צודק"

והוא אמר: "מה אם בני אדם אינם זקוקים לחמצן בכלל, מה אם אנו נהפוך טהורים יותר וחכמים יותר אם לא ננשום כלל?"

ואני אמרתי: "אני לא יכול אפילו להתווכח איתך אם לא תסכים עם האמיתות הפשוטות ביותר על העולם, למה שאשקר על זה שנגמר לנו החמצן? אצל מי נראה לך שאני עובד? הנמוך ההוא מהלורקס?"

ואז הוספתי: "אני מתחנן בבקשה תדבוק באמת, פן תשבור את עולמנו"

והוא אמר: "אמת היא מה שבני דורך מאפשרים לך להאמין בו!"

ואני אמרתי: "אני מהמר על חיי שהם אינם מכחישים את כוח המשיכה. יש בעולם עובדות."

והוא אמר: "עובדות?! גם השטן מצטט מחקרים מדעיים למטרותיו."

ואני אמרתי: "אני מניח שלשטן יש אוריינות מדעית בסיסית, אתה סתם שונא אדם עם מילון. אני מבין שאתה נמצא באמצע התחרפנות מגלומנית, אבל אל תגרור את כולם פה לתוך זה. אנו לבד באמצע החלל, יש לנו רק אחד את השני. אם לא נעשה משהו – אתה תהרוג את כולנו. ואז לא יישאר פה מאמין אחד. תאמין בזה, לפחות."

הוא נגע בהגה החללית, היא החלה משנה כיוון בעודם הכוכבים זעים. "מה אתה עושה"

הכוכבים אטו ונדמו שנית – נקבע מסלולינו מחדש. כעת היה כיוונינו אל תוך שטח שחור חסר גבולות.

"אין שם שום דבר" אמרתי, "לא למשך אלפי שנות אור, לאן לעזאזל אנחנו הולכים?"

"לצד השני" אמר בפשטות "יש מספיק לוגותזיה על גבי הסיפון בכדי לבשם כוכב שלם. נשתמש בכמה שנצטרך וכל יום ננשום אותה ונתחיל להאמין מחדש. מאפס."

המנוע הבין-גלקטי קם לתחייה והחל להתחמם, מגביר את תאוצתנו.

אמרתי: "בבקשה, אל תהיה ילד, כולנו חיים פה, וכמעט נגמר לנו הזמן."

"זמן!?!" הוא אמר, "ביום ראשון נאמין בדרקונים, ביום שני נאמין באמונות תפלות, שלישי יהיה מוקדש לטוהר שבאהבה, רביעי לשלמות שבשנאה, בחמישי נאמין בהכל, בשישי לא נאמין בכלום. ובשבת ננוח."

אנו נעים מהר מדי, המנוע הבין גלקטי דלוק לחלוטין כעת. הקורות התומכות החלו זעות, האשנבים להיסדק. שרטוטים רועדים מעבר ליכולתם בידי ארכיטקט בלתי אחראי. ומעל לאזהרות המהבהבות של האורות בלוחות הבקרה, של סירנות שמאותתות על סכנה, שם, ריחף העלילתן. האף שלו נוגע בזכוכית הגשר – בעודו מחכה ל"צד השני".

"הרגת את כולנו" אמרתי. המהירות והתאוצה היו כעת יותר מדי, כוח הכבידה מעביר בלחץ אדיר את הדם מהמוח לירכתיים בעודנו דוהרים אל עבר השכחה.

ואז שם על הרצפה, בענני גז מבולבל, לפני ההבטחה למוות הקרב ובא, נשכבתי בתבוסה. הרי שלא נותר עוד מה לעשות. ואז – היה רק כלום.

התעוררתי, והעלילתן עמד מעליי, המשוגע הוריד לי את מסיכת המיגון. "מה אתה עושה!?" צרחתי.

"חופשי מהקליפה שלך, הנך יכול לראות את עצמך כעת כמלך המרחב האינסופי."

החזקתי את נשימתי אבל זה היה מאוחר מדי. הריאות שלי כבר הרגישו בלקצץ. הלוגותזיה משכתבת אותי עד לגזע המוח שלי. "המוח שלי" אמרתי. חזרתי על השם שלי שוב ושוב – משהו להיאחז בו, עד שלפתע זה היה נראה לי מוזר שהיה לי שם בכלל. "אנחנו מתים?" שאלתי.

"להיפך" הוא ענה, "אנו יוצאים להרפתקה"

דלת הגשר הייתה פתוחה, העלילתן התקדם קדימה, "זה לא בטוח שם" אמרתי,

"זה לא?" הוא אמר, "מה אתה רואה" שאל

"אנרכיה? שנאה?.. מוות?" ניסיתי

"אני חושב שאתה טועה, אני רואה מסיבה איתנה ברוב הוד ופאר לכבודנו." אמר

ולאט לאט, אני התחלתי לראות אותה גם כן. הוא הוביל אותי אל תוך המסדרון ידי בידו. לוחות הקרום הפנימי של החללית נעלמו והוחלפו בווילונות וכיסויים, אלגנטיים ומלאי שפע. "זה אמיתי?" שאלתי. "האם יש דבר שהוא?" אמר.

"אבל, החמצן" יבבתי חלושות

"רמות חמצן משתנות בטבעיות" אמר בשובבות

ואני סיננתי דרך שיניי: "אבל משום מה אני מרגיש שהם אוטוטו ישתנו לרעה, האין זו עובדה?"

והיו עליזות עיניו כאשר ענה: "אנו הולכים אל מעבר לחמצן. אל מעבר לעובדות. כל חייך היית תחת עריצות הדבר הזה שאתה קורא לו 'עובדה' אבל אני שואל אותך, מה אם העולם היה כפי שאנו רוצים שהוא יהיה. מה אם אדום היה כחול ושתיים ועוד שתיים היו שווים לחמש. מה אם אלה אינם קרבות בין אנשי הצוות אלא ריקודים. מה אם כל החמצן יעזוב את החללית ונגלה שחיינו בשקר כל חיינו. מה אם המוח פועל בצורה טובה יותר ללא חמצן! כמו דג אמיץ מחוץ למים, כשמשון שמצא עצמו חזק יותר ללא שיער. מה אם הרעש הנורא הזה הוא אינו של המנוע הבין גלקטי שעומד להתפוצץ, אלא תזמורת פילהרמונית אשר מכוונת את כליה לניגון היצירה היפה ביותר בתולדות האנושות ואני ואתה מוצאים עצמנו אורחי הכבוד שם."

הכוכבים החלו להימס, עוברים דהייה לחבלים ארוכים של אור באשנבים הסדוקים. נעים ללא נקודת יעד, אך אולי כל זה כבר לא משנה. חברי התקרב מאוד ואמר כעת בלחש: "מה אם לעולם לא היינו במסע, אלא זוג משתתפים בנשף מפואר וכביר מימדים של שפע אינסופי. מה אם לנצח נשחק בחזיונות בכדי לעכב את סוף העולם – אם רק נאמין שהעולם לא קרב אל קצו. מה אם אתה ואני נועדנו לרכב כדמויות בלתי מוגדרות על חיות אציליות בחופים ללא גבולות, נדחפים קלות על ידי רוח האמיתות שאנו יוצרים".

המילים שלו החלו להפוך לשרשרת ארוכה של צלילים בלתי קשורים. תמיד אומרים שאנשים עשויים מחומר של אבק כוכבים, המחשבה הזו לא עברה לי בראש כשקרום העור שלי החל להישרף.