הביתה
אמא ואבא חיבקו אותנו חיבוק ארוך.
ראיתי עליהם שהם ניסו להסתיר את הדמעות כדי שיוכלו לבכות בשקט אחרי שנעזוב.
"תשמרי עליו, אביגיל. כמו שאני יודעת שתעשי," אמא אמרה לי.
"אני אשמור."
"תישארו ביחד," אבא אמר, "ואנחנו נפגש הכי מוקדם שנוכל."
"אבל מתי זה יהיה?" מיכאל שאל והעיניים שלו התחילו להיות רטובות. הוא מצמץ במהירות.
"אף אחד לא יודע מתי המלחמה תיגמר, מתוק שלי."
"למה אנחנו צריכים לעזוב את הבית ואתם לא?" הוא משך באף וניגב את העיניים.
"מפנים את כל הילדים, אהוב שלנו," אמא אמרה. "המבוגרים נשארים בינתיים. אבל אבא צודק, אנחנו ניפגש הכי מוקדם שנוכל."
"והעיקר שאנחנו ביחד, נכון?" הוספתי מהר.
הוא הנהן שוב בשתיקה.
"טוב, אתם צריכים להיכנס לתחנת הרכבת. ביקשו מההורים להישאר בחוץ." אבא ליטף לנו את הראש פעם אחרונה.
"תחזיקו חזק ידיים, ואל תיפרדו!" אמא נישקה אותנו במצח.
נכנסנו ביחד לתחנה.
"אתה רוצה להכניס את דובוני לתוך התיק, או להחזיק אותו בידיים?" שאלתי את מיכאל .
"בידיים."
"בסדר, אבל אם יהיה לך לא נוח, תכניס לתיק, טוב?"
הוא הנהן בפרצוף רציני והצמיד אותו אליו ואז הסתובב פעם אחרונה לנופף לאמא ואבא.
…
הנסיעה ברכבת היתה מזעזעת. נסענו במשך שעות בקרון מלא ילדים צועקים. הוא היה מסריח מאוכל ופלוצים. אני ומיכאל עשינו פרצופים מגעילים זה לזו וצחקנו בשקט.
ירדנו בתחנה ונשמנו עמוק את אוויר העיר. למרות העשן וצפירות המכוניות מבחוץ, הוא הרגיש נקי אחרי הרכבת הדחוסה. החזקתי חזק ביד של מיכאל עד שהאצבעות שלו הלבינו. פחדתי לאבד אותו, וכנראה גם הוא פחד כי הוא שתק והלך צמוד אלי.
עמדנו על הרציף עם כל הילדים שירדו מהרכבת. יישרתי למיכאל את החולצה והוצאתי לשנינו כריכים. לקחתי לעצמי כריך עם חמאת בוטנים ונתתי למיכאל אחד עם גבינה צהובה. "תאכל עכשיו, אני לא יודעת כמה זמן ייקח עד שנגיע לבית הזמני שלנו."
ליד היציאה מהתחנה שתי נשים חילקו את הילדים לקבוצות. הן הצמידו כל קבוצה למבוגר שלקח אותה איתו מחוץ לתחנה.
הספקנו לסיים את הכריכים עד שצירפו אותנו לאישה שצעקה אלינו לבוא איתה ולא לפגר מאחור.
יצאנו אחריה מחוץ לתחנה, ממצמצים באור השמש הבוהק. היה כאן חם יותר מאשר בבית. רציתי להוריד את הסוודר, אבל היה לי תיק כבד על הגב, החזקתי ביד אחת את התיק של מיכאל וביד השנייה את היד שלו. אז נשארתי איתו והזעתי.
היינו קבוצה של כעשרה ילדים וילדות. צעדנו אחרי האישה, שאמרה לנו ששמה שרה ושהלכה בצעדים קטנים אך מהירים לרחוב המקביל.
משכתי את מיכאל אחריי. ראיתי שהוא עייף אחרי הנסיעה הארוכה, אבל לא רציתי להישאר מאחורי הקבוצה.
שרה פנתה ימינה ברחוב סואן, חצתה כיכר עמוסה, ואז פנתה שוב ימינה. ככל שהמשכנו ללכת, הרחובות נהיו קטנים יותר, שקטים יותר ועמוסים פחות.
הגענו לקצה של רחוב והמדרכה התחלפה בשביל חצץ. "בואו אחרי, תישארו צמודים, תעמדו בקצב." היא העיפה מבט לאחור והמשיכה ללכת בנחישות.
השביל הוביל אותנו לתוך יער. עצי אלון צמחו משני צדדיו והטילו צל נעים. ציוצי ציפורים החליפו את רעש המכוניות והמולת האנשים.
"אל תעזוב לי את היד," לחשתי למיכאל כשנכנסנו עמוק יותר לתוך היער. העצים הצטופפו ככל שהתקדמנו ופחות אור הגיע אלינו מבעד לעלים.
…
מתחת לצל העצים ההליכה היתה נעימה יותר. כבר לא היה חם כל כך והאוויר הריח מאדמה עשירה ועלים ישנים.
לאחר דקות ארוכות של הליכה נפל למיכאל הדובי והוא נעצר והתכופף להרים אותו. אבל במקום להמשיך להתקדם הוא נשאר כפוף והסתכל על גזע עץ רחב.
"מה זה?" הוא שאל.
"נו, בוא כבר." רציתי להמשיך ללכת. שאר הילדים המשיכו להתקדם, אמנם באיטיות, אבל לא רציתי לאבד אותם.
"רגע, את חייבת לראות את זה!" הוא היה מרותק לגזע העץ. מה כל כך מעניין בגזע עץ?
הנחתי את התיק על הקרקע והתכופפתי. זה באמת היה עץ מוזר. הוא היה העץ הזקן ביותר שראיתי בחיי. הגזע שלו היה רחב כמו חבית והצבע שלו היה כהה ונראה כמעט שחור באור העמום. לא הבנתי מה אני רואה.
היתה שם דלת.
דלת קטנה, לא גדולה יותר מכף היד שלי, עם ידית פליז עגולה וחלודה מחוסר שימוש. היו לה צירים מעוטרים ופיתוחים מסולסלים בעץ, כמו ספירלות שנכנסות ויוצאות אחת מהשנייה.
"אולי זה משחק?" אמרתי למיכאל, אבל כבר כשאמרתי את זה ידעתי שזה לא נכון.
הוא הושיט את ידו ונגע באצבע בידית, "היא חמה." הוא הסתכל על היד שלו בגבות מכווצות.
הושטתי גם אני אצבע. הידית הרגישה כאילו היא התחממה בשמש כל היום. אבל האזור הזה של היער היה צפוף ומוצל.
ואז, תוך שניה, בלי שהספקתי לעצור אותו, מיכאל תפס בידית וסובב אותה.
"רגע!" קראתי, אבל זה היה מאוחר מידי.
הדלת נפתחה.
…
התכווצתי ועצמתי מהר עיניים. אבל לא קרה כלום. פקחתי עין אחת ואז את השנייה. הצצתי עם מיכאל פנימה.
היה שם חשוך. חשוך מאוד. חשוך מידי בשביל סתם חור בעץ.
"תסגור אותה," לחשתי לו.
הוא לא הקשיב. הוא קירב את הפנים שלו לחור, נשען קדימה כדי להציץ עמוק יותר, ואז, תוך שניה, הוא נשאב פנימה בצליל שריקה דקה ונעלם לגמרי.
"מיכאל!" צעקתי, ובלי לחשוב, קירבתי את הפנים שלי לדלת ונשענתי קדימה כמוהו.
הרגשתי כאילו כל הנשימה נשאבת מהגוף שלי.
לרגע כמעט נחנקתי, אבל אז הצלחתי לקחת נשימה עמוקה והבנתי שאני עוצמת עיניים חזק.
פקחתי אותן שוב אחת אחרי השנייה. הייתי באותה תנוחה כפופה, אבל כבר לא היתה מולי דלת וגם לא עץ. מיכאל היה כפוף לצידי, כמו קודם, והביט לכל עבר בפליאה.
הסתכלתי סביב. היינו שנינו בתוך יער. אבל זה לא היה אותו היער שהלכנו בו עם קבוצת הילדים. היער הזה נראה עתיק הרבה יותר, היה לו ריח כבד של אדמה עשירה יותר, של טחב לח ושל עצים בני מאות שנים. הענפים הטילו צללים חשוכים שזזו והתפתלו על קרקע היער, בלי קשר לתנועת הענפים מעל.
נעמדנו ביחד והחזקנו ידיים בלי להסתכל זה על זו.
"איפה אנחנו?" הוא שאל בשקט.
"אני לא יודעת." לחשתי.
הסתובבתי לאחור.
היתה שם דלת.
אותה הדלת שהיתה בעץ, אבל ענקית. יותר גבוהה משנינו. כל הפרטים היו זהים, למעט הגודל. מיכאל נגע בעדינות בפיתוחי העץ. בגודל כזה ראינו אותם לפרטי פרטים. הספירלות היו מגולפות בצורות של עלים מתפתלים, פרחים מוזרים וענפים משתרגים.
נגעתי בידית. היא היתה קפואה. עזבתי אותה מיד ושפשפתי ידיים כדי להתחמם.
"מהצד הזה היא קרה."
מיכאל נגע בה באצבע.
"תחזיק בי חזק," אמרתי לו. סובבתי את הידית.
הדלת נפתחה לרווחה.
הסתכלנו שנינו לתוך החושך. הוא נראה גדול יותר מהצד הזה.
הרמתי רגל להיכנס חזרה כשמיכאל משך אותי אחורה, "רגע!"
"מה?"
"בואי רק נסתכל קצת ונחזור."
"לא, מיכאל. בוא נחזור הביתה."
"אבל אנחנו לא חוזרים הביתה, נכון?" הוא הסתכל עלי והעיניים שלו התחילו לנצוץ מדמעות. הוא מצמץ מהר כדי לסלק אותן.
לא יכולתי לראות אותו ככה.
"בסדר, רק נסתכל קצת ונחזור, טוב?" סגרתי בחזרה את הדלת. לא משאירים דלתות כאלה פתוחות.
"כן." הוא חייך.
חייכתי בחזרה והלכנו אל תוך היער. ראינו עצים ענקיים, פרחים יפים בצבעים בוהקים, וארנבות שהתחבאו כשראו אותנו. עמדתי להגיד למיכאל שהגיע הזמן לחזור, כשהוא התחיל לרוץ לעבר משהו.
רצתי אחריו.
זה היה שיח פטל. הפירות שלו היו כהים וענקיים. כל אחד בגודל של שסק.
מיכאל כבר קטף אחד והחזיק אותו ביד אבל עוד לא הכניס לפה. הוא הסתכל עלי במבט שואל. "טוב, זה נראה טוב למאכל. אבל בוא נאכל רק אחד." קטפתי אחד לעצמי.
אמרנו ביחד, "אחת, שתיים, שלוש," ואכלנו ביחד את הפירות.
המתיקות מילאה לי את הפה, קרירה וחמימה וחמצמצה בבת אחת.
לעסנו בשתיקה, מחייכים זה לזו.
"אולי רק עוד אחד?" הוא שאל.
"אני לא חושבת שכדאי לנו. זה לא נראה כמו פטל רגיל ואני לא רוצה שתכאב לנו הבטן." הוא נראה כל כך מאוכזב, שאמרתי, "טוב, בוא נתחלק חצי חצי."
הלכנו בחזרה לדלת, מלקקים את השפתיים.
"אתה מוכן?" נתתי לו יד והחזקתי את הידית.
הוא הנהן.
סובבתי אותה.
הדלת לא נפתחה.
ניסיתי שוב.
הדלת היתה נעולה.
"מה נעשה?" מיכאל שאל, כששחררתי את הידית ושפשפתי שוב ידיים.
לרגע הרגשתי קפואה, לא ידעתי מה לעשות. אבל שפשפתי שוב ידיים והצלחתי להתאושש, "בוא נחפש מישהו שיוכל לעזור לנו לפתוח אותה בחזרה."
הלכנו ביער כמה דקות עד ששמתי לב לתנועת העלים. הם לא סתם התנועעו עם הרוח. הם ממש עקבו אחרינו במבטם. הסתכלו עלינו בלי עיניים כששירכנו את דרכנו ביער.
התאמנו את הצעדים שלנו בלי להגיד מילה. צעדנו לאט ובזהירות, כאילו ישן כאן ענק ואנחנו לא רוצים להעיר אותו.
"מה זה? שם בין העצים. אתה רואה אור קטן?" שאלתי את מיכאל לאחר דקות ארוכות.
"כן! בואי נבדוק מה זה."
התקרבנו אליו ומצמצנו, נותנים לעיניים שלנו להסתגל לאחר החשכה של היער.
האור הגיע מנר דולק באחד החלונות של בית גוצי קטן ומשונה, כאילו ילדים הכינו אותו מבוץ. הוא נטה שמאלה, ולא הבנתי איך הוא לא נופל לגמרי למטה.
החזקתי חזק ביד של מיכאל והתקדמנו אליו.
הוא היה מוקף שיחים צפופים. הסתובבנו סביבו עד שמצאנו שער ושביל גישה קצר ומשובש. היו חסרות בו אבנים כל כמה צעדים, כמו פה חסר שיניים.
משהו במראה של הבית לא נראה לי. הוא היה עקום מידי.
אבל היינו כל כך עייפים. היינו חייבים להשיג עזרה, או לפחות לנוח.
עוד התלבטנו אם להיכנס, כשהדלת נפתחה פתאום.
במפתן עמדו איש ואישה זקנים וקטנים, בערך בגובה של מיכאל. לשניהם היה שיער אפור ארוך. לאיש היה זקן לבן מדובלל ולאישה סינר מרופט. הם חייכו אלינו חיוכים רחבים עם עיניים עצובות.
"אהה… שלום." אמרתי להם.
"שלום ילדים אנושיים קטנים ויגעים." הם אמרו בתיאום מושלם.
"אהה… טוב. אממ… אולי אתם מכירים את הדלת שביער? אולי תוכלו לעזור לנו לפתוח אותה?"
"ילדים מסכנים ומבולבלים, איזו דלת?"
"אהה… לא משנה." התכוונתי להסתובב חזרה וללכת משם, כשהסתכלתי על מיכאל. הוא נראה כאילו הוא עומד להירדם שם על השביל.
ואז הם אמרו, שוב בתיאום מושלם, "מתוקים קטנים. מדוכדכים עייפים ורעבים שכמוכם. בואו לביתנו. גורו איתנו, שנו בצל קורתנו ואכלו מצלחתנו."
הם זזו הצידה ופתחו את הדלת שלהם לרווחה.
הסתכלתי שוב על מיכאל. הוא נראה כל כך עייף.
בסדר. אין לנו ברירה. התקדמנו יד ביד לאורך השביל. כשהגענו למפתן הצטמררנו שנינו. החיוכים שלהם היו רחבים, מלאי שיניים. אבל השיניים היו הפוכות. צידן הפנימי פנה החוצה.
הסבתי את המבט, לחצתי למיכאל את היד ונכנסנו אחריהם לתוך הבית.
…
הבית היה בנוי מחדר יחיד שבצדו האחד היה אח עם אש בוערת בעליזות, ובצידו השני ארבע מיטות צמודות לקיר כמו קרונות רכבת. הרצפה היתה עשויה לוחות עץ משופשפים. הכל היה מרופט וקטן, אבל באופן מפתיע חמים ודי נעים.
במרכז החדר היה שולחן מרובע, ערוך לתפארת עם סעודה לארבעה. צלחות חרסינה עדינות בדוגמאות כחולות של עלים מפותלים הונחו מול כל אחד מארבעת הכיסאות. במרכז השולחן ניצב כלי הגשה עם צלי של תרנגול הודו שלם צלוי לכדי שלמות. הרוטב עדיין בעבע עם תפוחי אדמה צפים בתוכו, מוזהבים ומבריקים.
הפה שלי התמלא רוק. בלעתי בכבדות. הריח נכנס לתוך האף שלי וכמעט יכולתי להרגיש את האוכל בפה.
מיכאל פסע צעד אחד לכיוון השולחן.
משכתי אותו חזרה אלי ולחשתי לו, "אולי בגלל שאכלנו את הפטל לא הצלחנו לפתוח את הדלת. אל תאכל כלום."
האיש והאישה הרחיקו כל אחד כיסא ונעמדו זה מול זה בשני צידי השולחן, כמו משרתים נאמנים שרק מחכים לנו שנשב. "קטנטנים שכמוכם. ילדים אנושיים מסכנים. הלכתם דרך ארוכה. שבו. סעדו את לבכם."
"תודה, אבל אנחנו עייפים מאוד. נוותר על הארוחה ונשכב לישון." ניסיתי לחייך בנימוס, אבל כשהם החזירו לי את חיוכי הבלהות שלהם הפנים שלי הרצינו מיד. הם הנהנו בהבנה והעיניים שלהם נהיו עצובות אפילו יותר.
"כמה נורא בשבילכם. להיות רחוקים כל כך מביתכם. בוודאי שאתם צריכים לישון. שנו שינה טובה וקומו מחר עם כוחות מחודשים."
השכבתי את מיכאל במיטה הקרובה לדלת. לחשתי לו, "לילה טוב. הכל יהיה בסדר."
"לילה טוב," הוא אמר לי, כשהוא מחבק חזק את הדובי שלו. כיסיתי אותו בשמיכת הטלאים וישבתי לידו עד שנרדם.
נכנסתי למיטה הבאה. הצצתי לעבר הזוג. הם עמדו ליד השולחן עם ידיים משולבות, והתבוננו בי בתשומת לב. נשכבתי עם הפנים לכיוון הקיר וניסיתי לא לחשוב עליהם.
לקח לי הרבה זמן להירדם. הייתי אמורה לשמור על מיכאל. איך נתתי לו להיכנס דרך הדלת? איך אני אוציא אותנו מכאן? איך נפתח בחזרה את הדלת?
כשנרדמתי ישנתי שינה בלי חלומות, והתעוררתי למחרת מוקדם בבוקר. התיישבתי ושפשפתי עיניים. מיכאל ישב במיטתו והסתכל בעיניים פעורות על השולחן.
לא היה זכר לתבשיל מאתמול.
במקומו במרכז השולחן היתה ערימה גדולה של פנקייקים תפוחים, עם סירופ מייפל מטפטף לו וקוביות חמאה נמסות לאיטן. אותן הצלחות היו מונחות בארבע צלעות השולחן, ודוגמאות העלים הכחולות התפתלו בתוך הצלחות כאילו אין להן סבלנות לחכות שיאכלו מהן.
זוג האנשים הקטנים עמדו שוב באותו מקום ובאותה תנוחה עם ידיים על שני כיסאות, מוכנים להושיב אותנו בהם. הם הסתכלו עלינו בעיניים עצובות ובולטות. עוד קצת והן היו קופצות מחוץ לפנים שלהם.
"בני אנוש אומללים שכמוכם. אתם בוודאי מורעבים. שבו ואכלו ארוחת בוקר מזינה."
הריח היה הדבר הטוב ביותר שהרחתי מימי.
שוב בלעתי רוק. עצמתי עיניים. הריח היה פחות מודגש ככה. נשמתי נשימה ונענעתי את ראשי, ניסיתי לעשות סדר במחשבות. הבנתי שבאופן מפתיע, לא הייתי רעבה. הפיתוי היה חזק, אבל הבטן שלי לא קרקרה ולא כאבה.
"לא, תודה." אמרתי להם והתיישבתי ליד מיכאל על המיטה שלו. "אנחנו רגילים לא לאכול ארוחת בוקר בבית."
הם שוב שילבו זרועות והעיניים שלהם נראו כאילו הם עומדים לבכות. הם הנהנו לאט ואמרו לאט, "בוודאי. בוודאי. אינכם רגילים לאכול בבוקר. זה מובן קטנטנים שלנו. צאו לשחק בחוץ ונקרא לכם בשעת הצהריים."
נתתי יד למיכאל ויצאנו יחד החוצה לחצר הבית. היו שם זוג נדנדות ארוכות תלויות על עץ ערבה בוכייה, ליד הגדר. התנדנדנו יחד בשתיקה, מיכאל מחזיק את הדובי שלו. לא שמתי לב לזמן שעבר. השמש לא נראתה בשמיים שהיו מכוסים בעננים עבים. היה קריר אבל לא מספיק כדי להפסיק להתנדנד. לרגע עלתה לי מחשבה שלעולם לא נפסיק להתנדנד, אבל אז זוג הזקנים קרא לנו להיכנס הביתה.
הפעם השולחן נראה כמו שולחן יום הולדת גדוש. היתה עליו עוגת קצפת בשלוש שכבות, עם תותים מסוכרים. קערות עם ערמות של סוכריות, חטיפים מלוחים, שוקולדים וופלים הונחו בצפיפות מסביב לעוגה. מאפים טריים של שוקולד, וניל, קצפת ותותים היו מסודרים בשורות על צלחות ארוכות. עמדנו שנינו בפתח הדלת והסתכלנו על השולחן. העיניים שלי לא יכלו להחליט על מה להסתכל קודם. גם האף שלי התלבט בין שלל הריחות המתוקים שעלו מהשולחן.
"ילדים עגמומיים שלנו. קחו פינוק לשמח את לבבכם. היום אתם יכולים לאכול כמה ממתקים שתרצו. כמה נחמד!" הם חייכו חיוכים עוד יותר גדולים ודמעה אחת זלגה לכל אחד מהם במורד הלחי.
מיכאל צעד צעד אחד קטן ומהסס קדימה, אבל החזקתי אותו בזרוע והצמדתי אותו אלי. "אתה לא באמת רעב! וגם אני לא!" לחשתי לו באוזן.
"תודה שוב, אבל אנחנו לא יכולים. זה לא בריא לנו. אמא ואבא לא מרשים לנו לאכול כל כך הרבה ממתקים." אמרתי לשניהם.
החיוכים שלהם התהפכו והם לא נראו שמחים וגם לא עצובים יותר. הם החזיקו במשענות הכיסאות כל כך חזק עד שהידיים שלהם הלבינו, וצעקו ביחד "צאו! צאו מפה! אינכם יכולים להישאר עוד בביתנו! ילדים אנושיים עלובים! ילדים עגומים כפויי טובה! לכו מכאן! לכו תנדדו בממלכת הפיות ולעולם לא תמצאו לעצמכם בית כמו שלנו!"
הסתובבנו מהר אחורה לעבר הדלת ויצאנו משם מהר, טורקים את הדלת מאחורינו. עברנו מעל האבנים השבורות של השביל, חצינו את הפתח בין השיחים ורצנו הרחק הרחק משם.
…
לאחר כמה דקות של ריצה עברנו להליכה מהירה ואז להליכה איטית. העלים הסתכלו עלינו הולכים, עד שהגענו לבית נוסף. מחוץ לבית, על ספסל, ישב לו ילד בערך בגילי וקילף תפוז.
"שלום," הוא הרים את הראש כשראה אותנו. "רוצים תפוז?"
"לא." מיכאל מיד ענה לו. חייכתי אליו והתכוונתי ללכת משם, לא רציתי שינסו לשכנע אותנו לאכול שוב, כשהילד פשוט משך כתפיים ואמר, "איך שתרצו."
"אנחנו מחפשים מישהו שיעזור לנו לפתוח דלת." אמרתי לו.
"לפתוח דלת? בטח, בטח. אני אפתח לכם דלת," והוא זינק לכיוון דלת הבית שלו, פתח אותה ונכנס פנימה.
"לא לזה התכוונו!" צעקתי אליו, אבל הוא לא ענה.
"טוב, בוא נכנס ונסביר לו." אמרתי למיכאל.
החזקנו חזק ידיים והתקדמנו לכיוון הבית.
עמדנו בפתח הדלת והסתכלנו פנימה.
הבית היה ריק.
נכנסנו והסתובבנו בחדרים. כולם היו ריקים. הרצפה היתה פנויה מחפצים, מלבד מנורה עומדת קטנה באמצע כל חדר, שהיתה מחוברת רק באמצעות כבל דק.
מוזר.
"בואו, הצטרפו אלי כאן." שמענו את הקול של הילד. חיפשנו אותו, אבל לא מצאנו אותו באף חדר.
"כאן כאן, למטה. כלומר, למעלה שלכם."
הרמנו מבט למעלה ופתאום נגלה לנו הילד. והבית.
הוא ישב על כורסה, החזיק כוס תה עדינה ואכל עוגיה, והסתכל אלינו מלמעלה. הכל נראה רגיל, רק הפוך, חוץ מהשיער שלו שהזדקר למעלה, כלומר למטה אלינו. כאילו רק השיער שכח שהוא לא אמור ליפול.
"אתם יכולים להסתובב שוב בבית." הוא אמר לנו והמשיך לאכול את העוגיה.
עברנו שוב בחדרים, עם הראש מורם למעלה.
בחדר האוכל היה שולחן ארוך עם שישה כיסאות, מפה משובצת וסט כלים, כולם על התקרה. בחדרי השינה היו מיטות מכוסות שמיכות פוך, שידות לילה עם מנורות קריאה, ארונות ושטיחים, מחוברים כולם לתקרה. גם חדר אמבטיה שלם, מטבח וסלון היו שם, כולם הפוכים, מחוברים לתקרה. רק המנורות היו מחוברות לרצפה.
"איך נגיע אליך?" חזרנו אליו לסלון.
"פשוט מאוד, תקפצו הכי גבוה שאתם יכולים, וכשתגיעו לשיא הגובה, תסתובבו ותעמדו על הרצפה. כלומר, על התקרה שלכם."
"טוב." הסתכלתי על מיכאל, "מוכן?" החזקתי לו את היד.
"על החיים ועל המוות!" הוא אמר, וקפצנו ביחד.
לא חשבתי שנצליח, אבל עשינו בדיוק מה שהוא אמר, וזה עבד. באמצע הקפיצה הסתובבנו וברגע הבא מצאתי את עצמי עומדת עם מיכאל על התקרה. שנהפכה לרצפה.
הסתכלנו זה על זו ופרצנו בצחוק.
השיער של מיכאל נמשך למעלה, כלומר למטה, והוא נראה כמו בובת טרול. מיששתי את השיער שלי שהיה ארוך יותר. בטח נראתי עוד יותר מצחיקה ממנו.
התיישבנו על ספה ליד הילד.
"עוגיה?" הוא שאל.
"לא תודה." ענינו ביחד.
"תה?"
"לא."
"איך שתרצו." הוא משך בכתפיים, המשיך לנשנש את העוגייה בהנאה ולגם מהתה. טיפה קטנה נשפכה מהכוס ונפלה למעלה עד שהשפריצה על התקרה, כלומר הרצפה.
"איך קוראים לך?" שאלתי אותו, כשבאותו הזמן מיכאל שאל, "איך הכל כאן הפוך?"
"אני יותם." הוא הניח את כוס התה על צלוחית והניח רגליים על שולחן הקפה. "כשהיה לי בית בעולם הייתי שוכב על הגב על המיטה שלי ומדמיין את עצמי הולך על התקרה. הייתי מרים רגל ועובר את המשקוף, שהיה כמו מחסום קטן בכניסה לחדר. חולף על פני המנורות שהיו מחוברות לרצפה, ומגיע לכל הדברים הגבוהים שלא הגעתי אליהם. אמא שלי היתה כל הזמן שואלת אותי מה אני עושה." הוא צחק לעצמו ולקח תפוח מסלסלה, "תפוח?" הוא שאל אותנו.
"לא, תודה." ענינו ביחד.
"איך שתרצו." הוא לקח ביס גדול והמשיך לדבר בפה מלא, "כשהגעתי לכאן, זה היה באמצע המלחמה הגדולה הקודמת. בטח סיפרו לכם עליה. נדמה לי שעברו, מה? בדיוק חמישים שנה מאז?" הוא משך כתפיים, "היתה הפצצה על העיר שלי, והבית שלי נהרס. הגעתי לפה והציעו לי להישאר ולהקים לעצמי בית. אז הקמתי את הבית שדמיינתי. ומאז אני גר כאן. כדאי לכם להצטרף אלי. נעשה פה כיף חיים."
"תודה," אמרתי בזהירות, "אבל אנחנו נשמח שתעזור לנו לפתוח את הדלת שדרכה עברנו, הדלת בעץ."
"אהה, הדלת הזו." הוא הרים גבה. "אני יכול לעזור לכם. אבל כבר מאוחר, אני עייף. בואו נלך לישון ומחר בבוקר נלך ביחד לדלת הזו שלכם."
"תודה." אמרתי לו.
"בטח, בטח." הוא נפנף ביד שלו לכיוון חדרי השינה. "לכו תבחרו מיטות. אבל תקפידו להדק את השמיכות. יש להן נטייה ליפול מהמיטה באמצע הלילה, וזה מתיש להרים אותן מהרצפה, כלומר מהתקרה."
…
בבוקר, אחרי שהתעוררנו, חיפשנו את הילד ומצאנו אותו יושב באותה כורסה ואוכל חביתה וסלט, ושותה כוס מיץ תפוזים.
"ארוחת בוקר?" הוא שאל בפה מלא.
"לא תודה, יותם." אמרתי לו.
"איך שתרצו."
"אז תוכל לעזור לנו לפתוח את הדלת בעץ?" מיכאל שאל.
"בטח, בטח. חכו שאסיים לאכול את ארוחת הבוקר." הוא המשיך לאכול במרץ. "אתם בטוחים שלא תרצו להישאר כאן איתי? ממש כיף כאן. והמלך כמעט אף פעם לא בא לבקר. אני יכול לעשות מה שבא לי."
"המלך?"
"איזה מלך?"
אני ומיכאל שאלנו ביחד.
"ששש… לא משנה. אל תדברו עליו." הוא ניגב את הפה במפית ונעמד. "בואו אחרי." הוא קפץ קפיצה גדולה למעלה ובשיא הגובה התהפך ונעמד על הרצפה של הבית.
הסתכלנו אליו למעלה, כלומר למטה. החזקתי את היד של מיכאל וביחד קפצנו, הסתובבנו, ונעמדנו על הרצפה לידו.
"בואו," הוא יצא מהבית. הלכנו אחריו. הוא דילג ביער כאילו הוא בטיול. מפטפט ומקפץ. באמת נראה שכיף לו. העלים הסתכלו עלינו אבל בצורה רגועה יותר. אולי כי היינו עם יותם. הקופצניות שלו היתה מדבקת. התחלתי ללכת בקלילות רבה יותר. חייכתי לעצמי, אנחנו בדרך הביתה.
הוא קיפץ ופטפט עד שנעצר בפתאומיות וכמעט התנגשנו בו.
"אוי לא," הוא חסם את דרכנו והתקדם לאטו קדימה. "המלך רוצה לדבר איתי. חכו כאן," הוא לחש, עקף עץ רחב ונעלם מאחוריו.
שמענו אותו מדבר בשקט אבל לא הבנו מה הוא אמר. שמענו רק קטעי משפטים של המלך, שנדמה שהגיעו מכל הכיוונים סביבנו, "מה נראה לך שאתה עושה?" ו"לעזור להם?" ו"הם עוד לא יכולים לעזוב."
לאחר כמה דקות השתרר שקט ויותם יצא מאחורי העץ והתקרב אלינו לאט, עם מבט חלול בעיניים שלו. כשהגיע אלינו הוא מצמץ כאילו הוא פתאום נזכר שאנחנו שם, ואז הוא פתאום צעק, "רוצו! ואל תסתכלו אחורה!"
רצנו כולנו בחזרה לכיוון הבית שלו, וכמעט הגענו כששמענו מכל עבר צחוק, ואת קולו של המלך, "והפעם זה יהיה לחודש שלם!"
באמצע הריצה יותם נהפך לעורב שחור וגדול ועף לשמיים. הוא הסתכל עלינו מלמעלה, קרא קריאה אחת והתעופף לדרכו. כמעט יכולתי לראות אותו מושך בכתפיים.
המשכנו לרוץ ולא הסתכלנו לאחור. לא יכולנו לעזור ליותם, אבל יכולנו לפחות להקשיב לו.
…
התחיל לרדת גשם.
האטנו להליכה מהירה.
הגשם התגבר.
כשכבר היינו ספוגי מים לגמרי, נעצרתי ועצרתי את מיכאל יחד איתי. באותה פתאומיות גם הגשם נעצר. טוב. הסתכלתי מסביב. העלים הסתכלו גם הם.
"אל תדאג," חיבקתי את מיכאל. "העיקר שאנחנו ביחד."
הסתובבתי בחזרה והתחלתי לצעוד באיטיות. העלים התנועעו מצד לצד. פניתי ימינה. הם התנועעו יותר בפראות. הסתכלתי שמאלה. הם פנו שמאלה כאילו הם רוצים גם הם להתקדם לכיוון הזה.
"בוא, מיכאל. כנראה כדאי שנתקדם לשם."
אחרי כמה דקות הליכה יצאנו מבין העצים לקרחת יער.
"אביגיל, תראי!" מיכאל צעק.
ראיתי ולא האמנתי.
באמצע קרחת היער עמד הבית שלנו. הוא היה זהה בכל פרט ופרט. הוילונות הלבנים עם העלים הכחולים העדינים התנופפו מבעד לחלונות הפתוחים. ערוגות הפרחים עמדו מתחתם, עם פרחי שן הארי. הדלת שלנו היתה שם, עם המקוש השחוק, שמיכאל אוהב להקיש בו שלוש פעמים כל פעם שהוא נכנס הביתה. הלבנים הצהובות, הרעפים הכחולים, השיח המטפס המקיף את החלון שלי, כולם היה שם. בדיוק כמו שעזבנו.
מיכאל חטף לי את היד והתחיל לרוץ איתי אל הבית. רצתי איתו וחייכתי. הגענו לדלת, הוא הקיש שלוש נקישות עם המקוש, ואפילו לא חיכה אלא מיד פתח אותה לרווחה.
גם בפנים הכל היה זהה לחלוטין לבית שלנו. אפילו הריח היה זהה. עוגיות ופרחים.
איך זה אפשרי?
הבית שלנו איכשהו באמת הגיע לכאן?
עברנו מחדר לחדר. זה היה הבית שלנו. לא היה ספק. הכל היה מדוייק. בובת הארנב האהובה עלי, עם האוזן שנקרעה ושאבא תפר אותה בחזרה בחוט לבן, היתה מונחת על המיטה שלי, כמו תמיד. פסל החרסינה של הפיה עמד על המדף, עם קצה הכנף שבור כל כך קטן עד שלא רואים את השבר אם לא מחפשים אותו.
הרמתי את הבובה והלכתי לחדר של מיכאל. הלגו שלו היה מונח על המדף, בעירבובייה כמו תמיד. הוא החזיק את המסוק שהתחיל לבנות לפני שעזבנו ולא הספיק לסיים. הוא היה באותו מצב בדיוק. רק הפרופלור לא היה גמור.
הסתכלנו זה על זו.
ואז שמענו את דלת הבית נפתחת.
רצנו לשם וראינו את אמא ואבא נכנסים לבית.
לרגע רק עמדנו והסתכלנו זה על זה. גם הם וגם אנחנו לא האמנו שאנחנו כאן. רצנו והתחבקנו כולנו, בוכים וצוחקים בו זמנית.
"מה אתם עושים פה? איך הגעתם לכאן? איפה הייתם? מה קרה?" שאלנו את אותן שאלות שוב ושוב, עד שצחקנו כשאף אחד לא הספיק לענות.
"העיקר שאתם בבית," אמא אמרה וליטפה את הראשים שלנו בעדינות, "ושכולנו שוב ביחד."
"ידעתי שתהיו חזקים," אבא אמר, "עכשיו לכו לשטוף ידיים ונשב כולנו לאכול ארוחת ערב."
"בסדר אבא," אמרנו לו ביחד, והלכנו יחד לחדר האמבטיה. נתתי למיכאל להיכנס ראשון ועמדתי בפתח. הרגשתי קלה יותר. נתתי לעצמי להירגע, בפעם הראשונה מאז שעלינו על הרכבת. הכל יהיה בסדר.
הסתכלתי בחיוך לאחור, אל אמא ואבא. הם עמדו מחובקים עם הגב אלי, אבל כנראה הרגישו שהסתכלתי עליהם, כי הם הפנו את הראש אלי וחייכו בחזרה.
מיכאל סיים לשטוף ידיים וניגב אותן במגבת. ניגשתי לכיור, פתחתי את הברז והתחלתי לשטוף ידיים. הצצתי בחיוך לעבר אמא ואבא מעבר למשקוף.
הם המשיכו לחייך אלי ולסובב את הראש לכיוונינו. הושטתי יד לסבון, וקפאתי.
צעדתי צעד אחד לאחור והצצתי מזווית העין מבעד למשקוף הדלת. הם המשיכו לסובב את הראש עוד ועוד. הם כבר לא ראו אותי. הראשים שלהם היו הפוכים לגמרי, והמשיכו להשלים סיבוב שלם עד שהגיעו חזרה קדימה.
מיכאל עמד לצאת מהחדר. הושטתי יד מהר ועצרתי אותו, "חכה רגע!" ניגבתי ידיים במגבת. "מיכאל, אני חושבת ששכחתי משהו בחוץ. בוא איתי רגע להביא אותו."
הוא הסתכל עלי מבולבל. פערתי עיניים גדולות, כמו תמיד כשאני רוצה לספר לו סוד. הנחתי את הבובה בקצה השיש. מיכאל הסתכל עלי והנהנתי אליו. הוא הניח את המסוק שלו לצד הבובה, והידק את הדובי שלו אל גופו.
נתתי לו יד ויצאנו ביחד מהחדר.
בובת הארנב שלי הפנתה את ראשה אחרינו.
אמא ואבא קראו לנו מהמטבח, "בואו! האוכל כבר מוכן!"
"אנחנו באים!" עניתי להם.
פתחתי בשקט את דלת הבית ויצאתי עם מיכאל החוצה.
"הם בורחים!" הבובה צעקה.
התחלתי לרוץ ומשכתי את מיכאל איתי.
"הם לא אמא ואבא!" צעקתי אליו, "הם מעמידים פנים. הראש שלהם עשה סיבוב שלם!"
הוא רץ איתי ולא עזב לי את היד, אבל התחיל לבכות. הוא רץ ובכה. ואני רציתי לבכות איתו, אבל לא יכולתי. "הכל יהיה בסדר! העיקר שאנחנו ביחד!" מלמלתי שוב ושוב.
…
נעצרנו, מתנשפים, לאחר כמה דקות של ריצה.
נשענתי על הברכיים כדי להחזיר את הנשימה. מיכאל התיישב על האדמה והבכי שלו הפך להתייפחות שקיפלה את כל הגוף שלו כמו מכתב שנכנס למעטפה. התיישבתי לידו וחיבקתי אותו.
"א- אמא וא- אבא," הוא בכה.
"אני יודעת," ליטפתי לו את הגב, "הם לא היו הם באמת. אבל אנחנו נחזור אליהם. עוד תראה. נחזור לאמא ואבא האמיתיים שלנו. זה היה קל מידי. שנינו ידענו שזה לא באמת הבית שלנו. נכון?"
הוא הנהן והבכי שלו נרגע לאט עד שהוא ניגב את העיניים עם השרוול בתנועות חזקות וכועסות, "אני רוצה הביתה."
"גם אני. בוא, נמשיך ללכת." הרמתי אותו והמשכנו ללכת, יד ביד.
הלכנו והלכנו עד ששמתי לב שאנחנו הולכים במקום. הרגליים שלנו המשיכו לצעוד, אבל הנוף לא התחלף. עלי העצים הסתכלו עלינו בגיחוך.
נעצרתי ומיכאל נעצר איתי.
ברגע שעמדנו במקום ראינו מולנו איש גבוה ורזה עם חליפת שלושה חלקים ומעיל זנבות שחור כסוף שהגיע לו מאחור עד כפות הרגליים. השיער שלו היה בהיר, כמעט לבן, אסוף על קודקודו, ושני עגילים צמודים קישטו את אזניו. העיניים שלו נצצו, אחת כחולה ואחת ירוקה.
זה היה מלך הפיות. הבנתי את זה מיד.
"לאן אתם חושבים שאתם הולכים?" הוא שאל, והקול שלו לא יצא מפיו אלא נשמע מכל רחבי היער.
"אנחנו רק רוצים ללכת הביתה," עניתי לו והחזקתי את מיכאל צמוד אלי.
"הביתה? אין לכם בית לחזור אליו. נדדתם בין שלושה מהבתים שלנו. עכשיו עליכם לבחור. הישארו כאן איתי והיו הנסיכה והנסיך שלי. גורו איתי בארמון ותהיו בני ביתי לעולמים." הוא הושיט לעברנו את שתי ידיו ובכל אחת מהן החזיק גביע בדולח צר וארוך כמוהו, ובתוכו משקה צלול. למרות שעמדנו במרחק כמה מטרים ממנו, הריח הגיע עד אלינו. הוא היה מתוק וטרי, והבטיח הבטחות של חיי נצח, שמחה וצחוק.
שנינו צעדנו צעד אחד קדימה.
הוא חייך אלינו. חיוך קטן ומתוק.
הסתכלתי על מיכאל והוא הסתכל עלי.
שנינו היינו לבושים בבגדי מלכות. אני לבשתי שמלת משי לבנה וארוכה, משובצת פנינים זעירות. נגעתי בראשי. חבשתי כתר עדין עשוי פנינים. הסתכלתי על רגליי. נעלתי נעלי עקב כסופות. מיכאל לבש חליפת קטיפה כחולה, והדובון שלו כבר לא היה מרופט אלא חדש ורך, וענד סרט כחול ומבריק. הוא חייך אלי עם תקווה בעיניים.
הקול של המלך המשיך, "אביגיל, כשתגורי איתי לא תצטרכי לדאוג יותר. לא תצטרכי לטפל בכל לבדך."
צעדתי צעד נוסף קדימה. היד שלי הושטה קדימה לעבר הגביע. הריח המשכר עטף אותי.
"מיכאל, כשתהיה איתי תוכל לנוח. לשחק. לישון ולאכול כמה שתחפוץ."
מיכאל צעד צעד קדימה.
"ילדים יקרים, זו הממלכה שלי. זה יכול להיות הבית שלכם, לנצח. אתם לא צריכים להמשיך לנדוד."
צעדתי עוד צעד. עמדתי להחזיק בגביע.
מיכאל עוד היסס.
"מיכאל, בוא אלי. הישאר עם אחותך הגדולה. אסור לכם להיפרד. הנה, קח במתנה כמה דובונים שתרצה."
המוני דובונים, זהים לדובי שמיכאל החזיק חזק ביד שלו, נפלו מהשמיים סביבנו.
עוד ועוד דובונים.
הסתכלתי עליהם. הם נראו כל כך חמודים. מיכאל הסתכל עליהם וקימט את המצח.
"לא." מיכאל הוריד לי את היד שהושטה לעבר הגביע. "לא. אני לא רוצה מלא דובונים. אני רוצה רק את דובוני."
הוא החזיק חזק את היד שלי, "אביגיל, זה לא הבית שלנו! בואי נחזור הביתה!"
מלך הפיות הפיל את הגביעים והמשקה נשפך לאדמה.
לא הצלחתי לזוז, וגם מיכאל לידי עמד קפוא במקום.
הגוף של מלך הפיות התחיל להיפתח ולהסתובב כאילו הוא הופך את עצמו מבפנים החוצה. הבפנים שלו כיסה לאט לאט את כולו עד שהוא עמד שם ונראה הפוך לגמרי מאיך שנראה קודם. במקום חליפה הוא לבש טוניקה מעלים שרשרשו ברוח, השיער שלו נתלה ארוך וכהה, בצבע אדמת היער, והגיע עד הקרקע. בשתי אזניו התנדנדו עגילים שנראו כמו דמעות זולגות. רק העיניים שלו נשארו באותם שני צבעים שונים.
הוא התחיל לצחוק.
העלים צחקו איתו.
כל היער צחק איתו.
"זה לא הבית שלכם? אין לכם בית לחזור אליו! אתם מפונים! אתם נוודים! רק מי שאין לו בית יכול להגיע לבית שלי! רוצו! ברחו! אבל אין לכם לאן לחזור!"
…
רצנו.
החזקנו ידיים. רצנו ורצנו כשהצחוק מסביבנו. התרחקנו מהמלך אבל הצחוק ליווה אותנו. לא הפסקנו לרוץ. רצנו הלאה, הלאה.
עד שהגענו חזרה לדלת. היא עמדה שם, צוחקת גם היא. פיתוחי העץ הסתלסלו והתפתלו. העלים, הענפים והפרחים נפערו לפיות וצחקו גם הם.
"אולי היא עדיין לא תיפתח." צעקתי למיכאל כדי שישמע אותי מבעד לצחוק הרועם סביבנו.
"בואי ננסה. עברו שלושה ימים. אולי כבר לא כועסים עלינו שאכלנו מהפטל."
"אתה צודק. בוא ננסה."
"את מוכנה?" הוא צעק.
הנהנתי, קצרת נשימה.
הוא הושיט את ידו לידית, וסובב אותה.
הדלת נפתחה.
נמשכנו שנינו לתוכה, כשהצחוק עוד רועם סביבנו והנשימה נשאבת מתוכנו.
העיניים שלי היו עצומות חזק.
פקחתי אותן.
עמדתי עם מיכאל ביער. אבל זה כבר לא היה יער הפיות. הוא היה בהיר יותר וחם יותר. ולמרות שהענפים הסתירו את השמש, היא זרחה מבעדם והטילה צללים בהירים, שזזו מתואמים עם הענפים ברוח הקלילה. תיק הגב שלי היה מונח על האדמה, מכוסה בעלים יבשים.
הסתכלתי לאחור. העץ העתיק היה שם. עם הדלת. הדלת הקטנה שהיתה עכשיו סגורה.
מיכאל חיבק אותי. חיבקתי אותו בחזרה ולרגע נשארנו ככה בלי לזוז.
ואז שמענו קולות, "אביגיל! מיכאל!"
הסתכלנו סביבנו.
שני פנסים התקרבו אלינו, "אביגיל! מיכאל! איפה אתם?"
"אמא ואבא!" צעקנו ורצנו אליהם.
הם התחילו לרוץ גם כן אלינו, עד שנפגשנו באמצע הדרך, התחבקנו ובכינו וצחקנו. דיברנו בעירבוביה. הם שאלו אותנו לאן נעלמנו לשלושה חודשים. ניסיתי להסביר להם, אבל מיכאל התחיל לבכות.
"א- אמא, א- אבא, אני רוצה הביתה!"
"אהוב שלנו," שניהם ליטפו ונישקו אותו.
"מתוקים שלנו," אמא הסתכלה לו בעיניים ואז אלי, "אנחנו לא יכולים לחזור הביתה. הוא נהרס בהפצצה, ביום בו עזבתם."
"אבל," אבא שם לכל אחד מאיתנו יד על הכתף, "העיקר שאנחנו ביחד."
