האי

כשיָעֵל ביקשה מאתנו לשתף את הקבוצה במשהו מיוחד מעברנו הרחוק, נזכרתי בהרפתקה משונה אחת שקרתה לי לפני יותר מארבעים שנה. עד כה מעולם לא סיפרתי אודותיה, אפילו לא לבני משפחתי, ועלי להודות שלפעמים אני תוהה האם האירועים המוזרים שעליהם אתם עומדים לשמוע אמנם התרחשו במציאות; ואולי מדובר בכלל בהזיה שנגרמה על ידי הגרורות הארורות שבראשי או כתוצאה מאחת התרופות הציטוטוקסיות שאני מקבל כדי לנסות להאט את קצב גדילתן והתפשטותן? כך או כך, נראה לי שההקדמה הזאת היתה ארוכה מספיק ושהגיע הזמן להתחיל בסיפור עצמו.

בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, עם סיום השרות הסדיר שלי בחיל הים, החלטתי לטייל קצת בעולם. באותה תקופה עדיין לא קראו לכך "הטיול הגדול שאחרי הצבא" וגם לא היה זה משהו "כאילו ספונטני אבל בעצם מאד מתוכנן" כמו שמקובל כיום כשהצעירים חסרי המנוח נוסעים לעשות טְרֶקִים מאתגרים בנפאל או בדרום אמריקה כשהם מאובזרים בציוד הליכה ממותג ובמכשירי גִ'י־פִּי־אֶס משוכללים. אני בחרתי לתת לחיים סביבי לזרום ולשאת אותי אתם בצורה אקראית ככל האפשר והם אכן עשו זאת, תרתי משמע.

היה זה כחמש שנים לאחר שנשיא מצרים חתם על הסכם השלום עם מדינת ישראל, ולכן ניצלתי את הפתיחה ההיסטורית של קו מספר 100 מהתחנה המרכזית הישנה בתל־אביב ל'עבאסייה' שבקהיר, ואת העובדה שאני מדבר ערבית לא רע מהבית, והסתובבתי כמה שבועות גם באלכסנדריה ובפורט־סעיד. בשלב מסוים הצטרפתי כמלח־להפלגה־אחת באונית משא גדולה ששטה למוֹמְבָּסָה שבקניה, ומספר שבועות לאחר מכן כבר הייתי בקצה אחר של הגלובוס, בניו-זילנד, שם עליתי על ספינת דייגים רעועה שהיתה אמורה לקחת אותי לטוֹנְגָה. אלא שסערה חזקה ובלתי צפויה שפקדה את האזור – וזהו כבר נושא לסיפור נפרד ומרתק לכשעצמו – גרמה לכך שמצאתי את עצמי לבדי על סירת הצלה זעירה כשאני נסחף לאי קטן ולא מוכר.

את הלילה הראשון שם עשיתי על חול ים לבן ורך הנושק לג'ונגל סבוך וזאת מבלי שראיתי נפש חיה מסביבי. למוחרת בבוקר התחלתי ללכת לאורך החוף בתקווה לגלות סימנים לישוב כלשהו, או לפחות מקור של מים מתוקים ואולי גם איזה אגוז קוקוס טרי שנפל במקרה ברוח. ואמנם, אחרי זמן קצר ראיתי מרחוק עשן מיתמר ממה שנראה כמו מדורה המוקפת בכמה בקתות. התקרבתי בזהירות לישוב הקטן ועד מהרה הוקפתי בעשרות אנשים סקרניים שבאו לחזות ב'פלא הלבן' שהופיע יש מאין. עורם היה כהה ומכוסה קעקועים, הם לבשו רק אזורי חלציים עשויים מקש ודיברו בשפה שאותה, כמובן, לא הבנתי. יחד עם זאת הם היו מאד ידידותיים כלפַי ועד מהרה הוזמנתי, בתנועות ידיים, לאכול ולשתות משהו. בסיום הארוחה הגיש לי הצ'יף, שהתבדל מכל השאר על ידי שרשרת צדפים שהיתה ענודה על צווארו, מקטרת מלאה עשבים ריחניים, ושנינו שאפנו ממנה לסרוגין לקול תשואותיהם הרמות של הסובבים אותנו. הבנתי שפעולה זו סימלה מעין ברית אחווה שכרתנו ביננו.

אינני רוצה להאריך יתר על המידה בתיאור התאקלמותי במקום. אסתפק ואומר שכל התושבים האירו לי פנים ושראש הכפר אף הזמין אותי ללון אצלו. הוא היה אלמן כבן ארבעים-חמישים ואב לבת יפהפיה בשם מָהינַה שהיתה בערך בגילי. וכפי שאתם בוודאי כבר מנחשים, נמשכתי אליה מאד ולשמחתי הרבה גם היא לא היתה אדישה כלפי. אני מניח שאפשר היה לכתוב ספר שירים שלם על האהבה העזה שהתפתחה ביננו, אבל אני יותר איש של מִסְפָּרִים והרבה פחות של מילים וחרוזים.

הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים ואני לא נחפזתי לעזוב את האי. לא רק בגלל הנערה המקסימה ששבתה כליל את לבי אלא גם מהסיבה הפשוטה שאף ספינה זרה לא הגיעה אליו! במהלך תקופה זו התברר לי שחיים בו שני שבטים שהיו מאד שונים זה מזה לא רק במבנה גופם ובלבושם אלא גם בתפקידם ובאורח חייהם. בימים הראשונים התאפשר לי להכיר רק את האוּלִיאוּלִי – ומטעמי נוחות אקצר מכאן ואילך את שמם ל'אוּלִי' אחד – שהתגוררו בששה כפרים בחלקו ההקפי, לרבות בזה שבו התארחתי. הם היו גבוהים, רזים ובעלי פנים חלקות והקדישו את רוב שעות היום לעבודה קשה: הפליגו עם שחר ברפסודות קטנות אל לב הים כדי ללכוד דגים, יצאו אל שדותיהם בשביל לעדור ולעקור עשבים שוטים שפשו בהם, או שעסקו במלאכות שונות כגון גילוף כלים מעץ לאגירת מזון ותיקון רשתות דייג. גם הילדים לא התבטלו- טיפסו על עצי הדקל הגבוהים כדי לקטוף את פירותיהם, חיפשו קינים של ציפורים בשביל לאסוף את הביצים או טיפלו בעזים המשפחתיות. מדי ערב התקיים בלב הכפר סחר חליפין של מוצרי צריכה בסיסיים, ולאחריו נערכו בו גם מפגשים חברתיים שכללו אכילה ושתיה, נגינה קצבית וריקודים מסורתיים.

פגישתי הראשונה עם נציגי השבט השני התקיימה רק ביום החמישי לשהותי במקום, בזמן ששלושה מהם הגיעו כדי לאסוף את המעשר השבועי שמגיע להם. הם היו נמוכי קומה ושמנמנים, פניהם עטויי זקנים עבותים ועל בגדיהם המפוארים, שהוכנו מקליפות עץ ועוטרו בנוצות צבעוניות, התנוססו גם דיסקיות משולשות שנראו כעשויות מעצמות של בעלי חיים כלשהם. ובגלל שבאותה עת עדיין לא יכולתי לתקשר מספיק עם מארחַי, לא כל כך הבנתי מה התרחש במהלך המפגש הקצר הזה. רק בהמשך, אחרי שמָהינַה לימדה אותי את שפת המקום, שמעתי ממנה שבני השבט הזה, המכונים מֶלוֹמֶלוֹ – ושגם את שמם אקצר ברשותכם – מאכלסים את עיר הכהנים הגדולה שנמצאת על פסגת ההר במרכז האי. ומכיוון שהם נחשבו כשליחי האל עלי אדמות והיו פטורים מעבודת כפיים, נהגו נציגיהם להגיע מדי שבוע לכל כפר וכפר של האוּלִי וליטול לעצמם חלק מהיבולים ומשלל הדגה.

"אז מה הם עושים כל היום?" התפלאתי, והיא הסבירה לי, במשפטים מלאי הערכה, שהמֶלוֹ הללו עוסקים בלימוד ובשינון מצוותיו של האל האחד והיחיד- בורא העולם ואדוניו ובתפילות ארוכות אליו, כמו גם בהעלאת קורבנות כדי לרצות אותו, ובאופן זה הם מגינים על כל תושבי האי מפני אסונות טבע כגון טייפונים, רעידות אדמה ומגפות קשות. "יש להם גם יכולות ריפוי וכישוף," היא הדגישה ביראת כבוד, "ורק בזכות פועלם הדייג שלנו שופע, גידולי השדה עולים יפה ואנו בריאים ומאריכים לחיות".

"וואו, זה נשמע מרתק והייתי שמח מאד ללכת לבקר אותם," הערתי, ומָהינַה מאד נבהלה ועדכנה אותי שהמתחם בו מתגוררים המֶלוֹ הוא מקודש ולכן נאסר על בני האוּלִי להכנס לתוכו, אלא אם כן הם מוזמנים לעשות זאת. "שער העיר שלהם הוא הנקודה הכי קרובה שאליה מותר לנו להגיע, וגם זה אפשרי רק לסבלים שסוחבים עבורם את המעשרות והמנחות," היא הוסיפה, ולחשה לי שפעם החליט אחד מצעירי הכפר לעבור על האיסור הזה ושלושה ימים מאוחר יותר מצאו אותו משוטט ביער כשהוא מבולבל ודעתו משובשת עליו ובסופו של דבר הוא נפטר ביסורים רבים מ'קדחת האֵלים'. אבל סקרנותי גברה עלי והייתי נחוש להתעלם מאזהרותיה וללכת לראות במו עיני את מה שקורה בעיר האסורה.

חיכיתי עד ליום הבא שבו הגיעו אלינו נציגי המֶלוֹ כדי לגבות את המס השבועי, וכשהשלל הועמס על גבם של חמישה גברים חסונים מבני הכפר והשיירה החלה לצעוד לעבר ההר עקבתי אחריהם בחשאי. לאחר כשעה של הליכה מהירה יחסית הגענו אל מרגלותיו והתחלנו לטפס בשביל צר ומפותל. בראש פסעו שלושת הכהנים כשהם ממלמלים מזמורים מונוטניים, אחריהם הזדחלו חמשת בני האוּלִי עם סליהם הכבדים- נוטפים זיעה ומתאמצים להתגבר על העליה התלולה, ובסוף התגנבתי אנוכי- רואה ואיננו נראה. חלפה כשעה נוספת עד ששער העיר הסגור נגלה לעיני. מנקודת המסתור שלי צפיתי בסבלים הפורקים בחזיתו את משאם באנחת רווחה, משתחווים בצייתנות למלוויהם וממהרים לרדת חזרה, ובשער הגדול שנפתח לאטו. אחר כך יצאו דרכו כמה נערים צעירים, שלהפתעתי הרבה נראו כמו בני שבט האוּלִי דווקא, הרימו את הסלים המלאים בכל טוב והשיירה המחודשת עשתה את דרכה פנימה.

בשלב זה נותרתי בחוץ מבלי לדעת כיצד עלי להמשיך. סקרתי את חומת האבנים הגבוהה שהקיפה את העיר מכל צדדיה, והיה לי ברור שלא אוכל לעבור אותה ללא עזרה. מצד שני, לא נראו עליה שומרים כלשהם כך שידעתי שאם וכאשר אמצא את הדרך המתאימה לחלוף על פני המכשול… ואז נזכרתי שבסירת ההצלה שבה הגעתי אל אי ושאותה החבאתי בין השיחים העבותים כבר ביומי הראשון עליו, מצוי חבל ארוך הקשור לעוגן מתכת קטן. החלטתי אפוא לשוב על עקבותַיי ולנסות את מזלי בפעם אחרת כשאני מצויד טוב יותר.

במשך השבוע שלאחר מכן הצלחתי, בעזרתה של מָהינַה, ללמוד קצת יותר על מערכת היחסים שהתקיימה בין שני השבטים. התברר לי, למשל, שכשמלאים לבן הבכור של כל משפחה בכפרי האוּלִי שלוש־עשרה שנים, הוא נמסר על ידי אביו בטכס רב רושם לרשותם של המֶלוֹ, ובתמורה מקבלים בני משפחתו עז שחורה שאת חלבה מותר להם לשתות אך את הבשר שלה, כמו גם את בשרם של בעלי החיים המעטים האחרים שנמצאים על האי, נאסר עליהם לאכול. אבל מה קורה עם הנערים האלו לאחר מכן היא לא ידעה, והוסיפה וסיפרה שגם אחיה היחיד, בהגיעו לגיל הזה, נלקח אל עיר הכהנים ושמאז היא לא ראתה אותו.

מידע זה הגביר עוד יותר את סקרנותי ואת נחישותי לבקר בעיר המסוגרת ולברר מה מתרחש בין חומותיה. שוב חיכיתי ליום בו הגיעו אלינו נציגי המֶלוֹ כדי לקבל את המעשר שלהם, ושוב עקבתי אחריהם בדרכם חזרה, אלא שהפעם דאגתי מראש להשחיר בפיח את שערותי ואת עורי לצורך הסוואה, והייתי מצויד גם בכמות מספקת של מים ומזון ובחבל חזק. המתנתי בסבלנות עד לחצי הלילה, בחרתי לי קטע מהחומה שנראה לי קצת נמוך מסביבתו, והשלכתי מעליה את העוגן שהיה קשור לקצה החבל עד שהרגשתי שהוא ננעץ באחד הרווחים שבין האבנים. כך יכולתי לטפס בקלות ובבטחה כדי להשקיף על העיר, אבל בגלל החשיכה הסמיכה התקשתי מאד להבחין במעברים שבתוכה וחששתי שאם אחפז מדי לא אמצא בה את דרכי ואסתבך. הפתרון הטוב ביותר עבורי היה אפוא להשאר מוסתר על החומה, לנצל את יום המחרת כדי לתצפת ולתכנן, ולרדת ולחקור את צפונותיו של המקום רק בלילה שלאחר מכן. לכן מצאתי לעצמי פינה מוגנת מהרוח והלכתי לישון.

לו בחרתי בקריירה של סופר ולא של הייטקיסט סביר שהייתי מנסה עתה להוסיף קצת נופך דרמטי לעלילה ומתאר כיצד לוותה השינה הטרופה שלי בחלומות פרועים אודות טרזן- אחד מגיבורי ילדותי האהובים. אלא שאני גם לא איש של דרמות מלאכותיות. עם זאת, זכור לי היטב שכששכבתי שם והסתכלתי אל הכוכבים הרגשתי כמוהו במידה רבה. נכון, אולי לא טיפסתי כקוף על ענפים משתלשלים אבל הצלחתי לעלות על החומה מבלי להשתמש במדרגות או בסולם; ואולי לא הגעתי לצמרתו של בָּאוֹבַּבּ רחב צמרת אבל הנה אני נמצא גבוה יותר מכל העצים שעל האי; ואולי לא אשקיף מחר מלמעלה על כפר אפריקאי פראי אבל התחליף הַפָּסִיפִי צפוי להיות מרתק והרפתקני לא פחות.

כשהאיר הבוקר התחלתי לסקור את המבנה הכללי של העיר שנפרשה לרגלי, ושננתי אותו היטב, שוב ושוב, כדי שאוכל להתמצא בסמטאותיה גם בלילה. ציינתי לפני שבמרכזה ניצבת במה מוגבהת וסביבה רחבה פתוחה המוקפת בְּמָה שנראה לי כמו מבני ציבור גדולים, ושדרך מרוצפת הוליכה ממנה אל השער היחיד שאותו כבר הכרתי. שאר השטח המתוחם היה מורכב משלושה חלקים מעגליים שונים מאד זה מזה. החיצוני הזכיר אזור תעשיה והכיל מספר רב של מכלאות, מחסנים וערמות של עצים ואבנים. זה הסמוך אליו כלל צריפים קטנים ומטים ליפול שהוקמו בצפיפות רבה זה לצד זה, ולמרות השעה המוקדמת הוא כבר רחש פעילות. נראה היה שתושביו – כולם צעירים תמירים ורזים – מתארגנים לצאת לעבודה, ותהיתי האם מדובר באותם נערים שהובאו אל עיר הכהנים בהיותם בני שלוש־עשרה ומי מהם, אם בכלל, הוא אחיה של מָהינַה. ובחלק היותר פנימי היו פזורים בתי אבן מפוארים שהופרדו זה מזה ע"י גינות מטופחות, ובשלב זה עדיין לא נראו אנשים כלשהם ברחובותיו.

המשכתי להתבונן בתשומת לב על העיר המתעוררת. האוּלִי התחלקו לקבוצות קבוצות שפנו לכיוונים שונים: האחת התפצלה בין המחסנים וחבריה הוציאו מהם סלים עם גרעינים כלשהם והחלו לטחון, ללוש ולאפות. אנשי הקבוצה השניה נכנסו למכלאות שבהן, כך התברר לי, רוכזו עזים שחורות ועסקו שם בעיקר בניקוי, בהאכלה ובחליבה. והפועלים של הקבוצה השלישית נשאו בידיהם כלי עבודה מגוונים והסתובבו ברחבי העיר המרכזית כשהם גוזמים שיחי נוי, אוספים ומקרצפים כלי אוכל מלוכלכים שהושארו בשטח או מטאטאים את הדרכים והחצרות. וכשקרני השמש הראשונות היכו לראשונה בחומה נפתח גם השער הגדול ודרכו עברו שלוש קבוצות עבודה נוספות: הראשונה הלכה אל אחד היערות שהקיפו את העיר כדי לכרות בו עצים, השניה צעדה למחצבה סמוכה בשביל לסתת אבנים, והאחרונה הובילה את העצים והאבנים שנאספו העירה.

בינתיים יצאו מבתיהם גם תושבי שכונת הפאר שברור היה לפי מבנה גופם ולבושם שהם משתייכים לשבט המֶלוֹ, ובינהם ראיתי גם ילדים רבים. שלושה מבין המבוגרים הלכו לכיוון השער ויצאו ממנו- מן הסתם בדרכם לאחד מכפרי האוּלִי שהיו פזורים באי, בעוד שרוב האחרים, לרבות הילדים, פנו למרכז העיר ונכנסו בצורה מאורגנת למבנים שניצבו מסביב לרחבה.

במשך שעות ארוכות המשיכה העשייה הזאת ללא שינוי. בחצי היום צפיתי במספר נערים שהובילו סירים כרסתניים אל נקודות ריכוז בתוך העיר ומחוצה לה, וכיצד כל האוּלִי מפסיקים את עיסוקיהם וסועדים את לבם תחת כיפת השמיים. אחרי הארוחה התחדשה העבודה, ולקראת ערב הוצעדו העובדים חזרה אל העיר, וגם נציגי המֶלוֹ שבו אליה עם המס שאותו, כך הנחתי, הם גבו באותו יום באחד הכפרים בפריפריה. השער נסגר והוברח, המשרתים התשושים התרכזו שוב בשכונה הצפופה שלהם, והאדונים וילדיהם, שכנראה סיימו את שינון כתבי הקודש ואת התפילות – אם להסתמך על הסבריה של מָהינַה בנוגע לפעילותם השגרתית – חזרו לבתיהם המרווחים.

חיכיתי עד שהלילה שוב ירד, השתלשלתי בעזרת החבל שלי אל תחתית החומה- הפעם מצידה הפנימי, ויצאתי בזהירות רבה לחקור את העיר שנראתה לי כבר הרבה פחות מסתורית. חציתי ללא כל קושי את אזור התעשיה הדומם, וממנו עברתי לרובע של האוּלִי שהיה חשוך כולו. רוב הנערים כבר היו ספונים בצריפיהם הדלים אך מדי פעם היה יוצא מישהו מהם אל הרחוב המעופש כדי להטיל את מימיו לתעלת הביוב הפתוחה שזרמה לאורכו, ומיד חוזר פנימה. ניצלתי אתחנתא קלה שבה השטח היה פנוי וחלפתי במהירות על פני השכונה המצחינה כשאני נצמד לגדר העץ שהקיפה אותה.

החלק שבו התגוררו המֶלוֹ הואר בעזרת אבוקות שדלקו לאורכם של הרחובות רחבי הידיים שחלקו אותו למקטעי מגורים מרווחים, כמו גם בחזיתו של כל בית. התקרבתי בזחילה לאחד מהם והצצתי מבעד לחלון אך לא ראיתי איש. גם הבית הבא, ואחריו מבנה נוסף, היו ריקים מאדם. נראה היה שכל תושבי השכונה כבר לא נמצאו בה בשעה זו, כך שיכולתי לעבור גם דרכה ללא הפרעה הישר לעבר מרכז העיר השוקק חיים. בחרתי לי נקודת תצפית נסתרת והתבוננתי סביבי.

בלב ההתרחשויות, על הבמה המוגבהת, ניצב מזבח מרובע שעליו בערה עתה אש חזקה. לידו ניצבו מספר כהנים – פניהם מכוסים במסכות מפחידות וידיהם אוחזות בסכינים ארוכות – שהיו עסוקים בחיתוך בשר ובצלייתו. בגלל המרחק הרב והאור העמום התקשתי להבחין בסוג החיה שאותה הם ביתרו אך הנחתי שמדובר באותן עזים שעל מכלאותיהם צפיתי מוקדם יותר.

ברחבה הגדולה שהשתרעה בין המזבח לבין המקום שבו עמדתי התקבצה להקה של מוסיקאים- מתופפים ונושפים בכמה כלי נגינה, ולידם חוללו באקסטזה מספר צעירות מעורטלות חזה. סביבם, במעגלים מעגלים, ישבו המוני אדם- שואפים מתוך מקטרות מעלות עשן, לוגמים נוזל כלשהו מתוך קערות עמוקות, משוחחים בינהם בקולות רמים וצוחקים בהנאה. מדי פעם היו כמה מבינהם פוצחים בשירה או קמים על רגליהם ומצטרפים למחוללות בריקוד חושני, כשחבריהם מוחאים להם כפיים.

כשניתן אות כלשהו קמו חלק מהנשים, עמסו את נתחי המזון הצלויים על מגשי עץ גדולים והחלו לחלק אותם לחוגגים. שעה ארוכה התבוננתי במֶלוֹ כשהם עסוקים בזלילה ובסביאה עד זרא, ורק כשאחרון האנשים עיף ועזב את המתחם ואש באבוקות החלה לדעוך, התקרבתי בזהירות למזבח שעליו נותרו עדיין כמה גחלים לוחשות ושאריות של בשר צלוי. קצת קשה וצמיגי, וממש לא מספיק מתובל לטעמי, אבל בסך הכל אכיל. הבחנתי שמצדו השמאלי נכרה בור עמוק ואפל שלתוכו הוטלו שרידי הקורבנות, ולימינו ניצבה תיבה מהודרת מלאה בדיסקיות משולשות שאורך כל צלע שלהן כארבעה סנטימטרים- כנראה אותן עצמות נבחרות שנלקחו מבעלי החיים הטבוחים וששימשו כקישוטים עבור נכבדי השבט. הרמתי אחת מהן, הכנסתי אותה לכיסי והתחלתי לעשות את דרכי חזרה תוך שאני נזהר שלא להתגלות לעיניים חטטניות, ועוד לפני עלות השחר הגעתי ללא כל קושי אל הכפר "שלי". התלבטתי ארוכות האם לספר לתושביו, ובעיקר למָהינַה, את שראו עיני, אך לבסוף החלטתי שלא לעשות זאת. אחרי הכל, מבחינתם העיר שעל ההר היתה טהורה וקדושה, והם האמינו בכל ליבם שהכהנים המתגוררים בה באמת דואגים להם ולחבריהם בכפרי האוּלִי האחרים, וכי בכוריהם שנלקחו אליה בצעירותם נמצאים בידיים טובות.

אני רואה שיעל שלנו כבר רומזת לי להתחיל להזדרז ומניח שעשרים הדקות שהוקצו לי היום עומדות אוטוטו להסתיים; אבל אם תִמָצא לי פעם הזדמנות מתאימה אשמח להמשיך ולתאר בפניכם גם את האסון הנורא שפקד את האי מספר שבועות לאחר מכן- אירוע טראגי שבו נספתה גם אהובתי ושגרם לי להחליט לעזוב אותו מיידית. ואולי גם את דרך החתחתים שעברתי עד שהצלחתי לחזור ממנו אל הציוויליזציה המוכרת לכולנו. ועד אז, ולסיום, אסתפק באנקדוטה קצרה הקשורה למה שסיפרתי עד כה.

אחרי ששבתי ארצה נרשמתי ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה מתוך מחשבה להצטרף לעולם המיחשוב שהחל להתפתח באותה עת. באחת ממסיבות הפורים הפרועות שלנו – וכיום כבר מותר להודות שהיו לנו לא מעט כאלה – התחפשתי לפרא אדם טרופי: משחתי את פני בצבעי איפור עזים, לבשתי חולצת בד עם ציור של עץ אקזוטי וענדתי שרשרת קש שלקצהה חיברתי את המזכרת היחידה שהבאתי איתי מהאי.

"מהו הדבר הזה שתלוי על צווארך?" התעניין אחד מחברַי- סטודנט לווטרינריה, כטוב לבנו ביין.

"אֶה… זוהי סתם עצם של עז שמשמשת כעדי פופולארי בקרב בני שבט אחד באזור פּוֹלִינֶזְיָה שאצלם התארחתי לפני מספר שנים," השבתי לו כלאחר יד והגבהתי את כוסי, "לחיים והרבה בריאות!"

חברי השתוי התעקש לבחון את הדיסקית המשולשת בתשומת לב רבה וקבע בפסקנות: "של עז זה בטוח לא. לפי הגודל והצורה… ואם מוחי היה עכשיו קצת יותר צלול… הייתי יכול להשבע שזו… המממ… אחת מהפָּטֶלוֹת…. נו, איך קוראים להן בעברית… עצמות הפִּיקָה, שנלקחה מברכו של נער מתבגר. ממש לא משהו שאותו אני הייתי הופך לתכשיט… אבל בעצם, מה אני כבר מבין בטעמיהם של בני האדם?"