ג.משו, בלש פרטי – 1- עין הארנב

העבודה של בלשי העל-טבעי נעשתה הרבה יותר קלה בשנים האחרונות, בזכות "הגילוי הגדול". אתם יודעים, האירוע של ראש השנה החדשה של 88', שבו בני האדם גילו שמפלצות לא רק קיימות, אלא חיות ביניהם. טוב, רוב בני האדם, אנחנו בסוכנות ידענו, מן הסתם – בשביל לחקור את העל-טבעי צריך לדעת על קיומו. אז כמו שאמרתי, העבודה נעשתה קלה יותר – לא בגלל שפתירת הפשעים פשוטה יותר, אבל להסביר לבן אדם שאיש-זאב תקף אותו אתמול הרבה יותר פשוט מאשר להמציא סיפור על דובים באמצע ירושלים (למען הסר ספק – אין דובים בירושלים). זה אולי קצת מיותר להזכיר, אבל ירושלים גם היא הפכה למטרופולין, והיא אחת הערים הגדולות בעולם עכשיו. רוב האנשים כנראה היו מופתעים לגלות שהשכן שלהם ערפד או סירנה או אלף, אני בעיקר הופתעתי מכך שסיימו לבנות בניינים בפחות מחמש שנים.

אומנם הייתי די צעיר לפני הגילוי, למעשה עבדתי רק שנתיים עד אז, אבל אני עדיין יכול להעריך את השינוי באיכות החיים שהוא נתן לסוכנות הבילוש שלנו – אנחנו כבר לא נתפסים כשרלטנים, ואני לא צריך לתרץ איך הגעתי למסקנות במקום פשוט להגיד "באמצעות הכוחות שלי." נכון, אי אפשר להשתמש בכך בשביל ראייה בבית משפט, אבל אנחנו סוכנות פרטית בכל מקרה. למרות שהיה מקרה אחד בו הייתי צריך קצת יותר מלשכנע את עצמי ואת הלקוח.

 

באותו היום שתיתי קפה. זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, שכן אינני רוצה להיות עייף כל זמן בו אני לא מלא בקפאין, אבל באותו יום זו הייתה בחירה נכונה יותר משחשבתי מלכתחילה. אפילו לא שפכתי אותו על המעיל האהוב עליי – מעיל ארוך בצבע חום בהיר. מתחתיו לבשתי חולצה לבנה עם עניבה ירוקה, וסירקתי את שיערי אחורה. הוא לא הסתדר כל כך (כמו ברוב הימים), אבל הייתי צריך לצאת לעבודה. לקחתי את הווקמן ויצאתי לעבר האוטובוס, שהגיע בדיוק בזמן – 10 דקות אחריי השעה הכתובה בתחנה – ועליתי עליו. הנהג היה איש ליקנטרופ גבוה, כנראה בתחילת שנות ה-40 – שיער הגב שלו כבר החל להידלל. ישבתי ליד גורגונה עייפה, ששערה עייף קצת פחות ממנה, אך נאלץ להידחק על חלון האוטובוס במהלך רוב הנסיעה. הנחתי את האוזניות על אוזניי והאזנתי לשילוב של "הבי-ג'יז", קצת רוק מלפני 10-20 שנה ואומנית קטנה בשם בריטני ספירס שמאוד התחברתי אליה. כן, גבר בן 27 יכול להקשיב לפופ חדשני – וזה בסדר. 

לאחר נסיעה של כרבע שעה הגעתי למשרד של סוכנות הבלשות "אינסייט", סניף ירושלים. נכנסתי במפתן הדלת וניגשתי אל שולחני. חברי לשולחן, שיב, כבר ישב בעמדתו. שיב הוא גובלין, יצור קטן עם תווי פנים גדולים, שנאמר עליהם שהם נהגים גרועים וחסרי חוש אופנתי. אומנם לא נסעתי עם שיב אף פעם, אבל חושו האופנתי הוא כנראה המחודד ביותר במשרד. גם באותו יום לבש חליפה בגוון אדום כהה, שהלמה לעורו הירוק באופן נהדר.

"בוקר טוב, גידעון. הבוס מחפשת אותך." הוא אמר לי בקולו הגבוה.

"תודה, שיב," השבתי, ניגשתי לדלת המשרד של הבוס ודפקתי עליה. היא אמרה לי להיכנס.

"בוקר טוב," אמרה פנלופה. השבתי לה, וישבתי כשהורתה על הכיסא בידה החיוורת. היא החלה לדבר, עצמות לחייה דוקרות את עור פניה הדק והאפרפר. 

"קראתי את הדיווח שלך על המקרה של האופנוע הגנוב. יפה מאוד," היא אמרה בקולה העמוק. 

"לפעמים יש מקרים שמתאימים אליהם," אמרתי. 

"כן, אבל גם הצלחת לתפוס את הגנב, לא רק לזהות אותו."

"אני מניח, אבל היה לי-"

"פשוט תקבל את המחמאה, משו. שנוכל להתקדם?"

"כן המפקדת," אמרתי. לא, לא הייתי צריך לקרוא לה ככה, המשרד לא כזה רשמי. מצד שני, לאף אחד אסור לקרוא לה "פני".

"קיבלנו טלפון היום בבוקר ממשפחת פלורנס." משפחת אלפים, אני מניח. הם לוקחים את שם המשפחה מהעיר שהם מגיעים ממנה. "אחד מבני המשפחה נעדר כבר כמה ימים."

"נעדר?" שאלתי. זה לא מסוג התיקים שאני לוקח בדרך כלל.

"אני יודעת שזה לא מסוג התיקים שאתה לוקח בדרך כלל." מי מאיתנו הטלפת, שוב? "אבל אני חושבת שאתה מוכן לעלות קצת ברמה." 

"זה לא משהו שהמשטרה אמורה לטפל בו? בעיקר אם מדובר במשפחה עשירה," אמרתי. אלפים בדרך כלל עשירים. זה די קל להגיע לפסגת הכלכלה כשאתה חי פי חמישה מבני אדם. 

"אני לא יודעת, אבל הם התקשרו אלינו. צא לשם, אני אשלח לך גיבוי אם תצטרך." 

מישהו אחר כנראה היה מתנגד יותר, אבל מילה של הבוס היא מילה של הבוס. אני רוצה להגיד שזה עניין של כבוד אישי במקום מרות הסמכות ופחד מפיטורין, אבל אני מניח שקיימים אלמנטים של שני הצדדים. טוב, זו הפעם הראשונה שיהיה לי תיק שהוא מעל גניבה או בגידה. אבל היי, למצוא בן אדם לא צריך להיות קשה יותר מלמצוא אופנוע, נכון?

 

—

 

המונית הלבנה והעגלגלה עצרה ליד שער הבית הגבוה. סורגים שחורים עם קצוות מחודדים הפרידו ביני ובין האחוזה המרשימה – אחוזה מהסגנון הישן, בנויה מאבנים אפורות ובעלת גג שעולה ויורד, מעיין רכס הרים מלאכותי וככה. בני הבית קראו למקום אחוזה, אבל לי הוא הזכיר יותר מבצר – גבוה, מאיים, מגודר ונטול שכנים. רק הוא והיער. 

לא הייתי צריך לחכות הרבה לפני שניגש לשער המשרת של האחוזה (כן, הם מסוג העשירים האלה,) והוא שלד לבוש בחליפה אלגנטית. שלדים הם כנראה אחת האנומליות הגדולות, אפילו בגדר מפלצות אחרות, אבל בגדול – קוסמים יצרו אותם בתור משרתים, ויצורם יצא בניגוד לחוק. ברוב המדינות הדמוקרטיות נתנו זכויות לאלו שכבר נוצרו, אבל אני מניח שהאחד הזה בחר להישאר בתפקיד משרת, גם אם לא של הקוסם שיצר אותו. הוא פתח את השער. 

"בוקר טוב, מר משו. בבקשה, תיכנס." הוא אמר בחיוך (אני חושב). הנדתי בראשי ונכנסתי, כשהשלד המחויט סגר את השער מאחוריי. 

נכנסו לבית, והמשרת הוביל אותי במעלה המדרגות. מלבד שקעי החשמל והמכשירים המחוברים אליהם, הבית נראה כאילו נלקח מלפני כמה מאות שנים – עיצוב גותי חצוב בסלע ורהיטי וינטג'. אני לא אשקר, אני אוהב את העיצוב, גם אם קשה לי לדמיין את עצמי גר בבית כזה. השלד פתח את הדלת למשרד קטן בקומה העליונה. ניגשתי לעבר שולחן עץ רחב, שמעברו השני ישבה אלפית שקמה לעברי והושיטה את ידה הרזה והארוכה. לחצתי אותה, והסתכלתי מעלה אל עיניה הבהירות. אוזניה היו קצרות מאלפים אחרים שפגשתי, אבל עדיין מחודדות.

"דארפין פלורנס", היא הציגה את עצמה.

"גדעון משו", השבתי ולחצתי את ידה הקלה. היא החוותה לעבר הכיסא ושנינו התיישבנו. משום מה, זה היה מלחיץ. האלפית הסמכותית לבשה חליפה כחולה ודקה, ובמקום עניבה נענדה על צווארה שרשרת מעוטרת בעלים מוזהבים. משהו אומר לי שזה זהב אמיתי.

"תודה שבאת בהתראה כזו קצרה," היא התחילה לדבר בקול רך. "הבן שלי, פארלאס, נעדר כבר שלושה ימים. אני צריכה את עזרתך למצוא אותו." פשוט ולעניין. לפחות אני לא הייתי צריך לדשדש לעבר הנושא באופן מביך.

"אם לא אכפת לך, אני צריך לשאול כמה שאלות," הכרזתי. היא השיבה שתתמוך בחקירתי בכל דרך שתוכל, לא שציפיתי למשהו אחר.

"אז, נתחיל עם השאלה הברורה. מתי זה קרה?"

"בלילה שבין שבת לראשון, בתחילת השבוע. קמתי בבוקר וראיתי שקונור לא מכין אותו לבית הספר. בדקתי בחדרו, התחלנו לחפש, אבל הוא פשוט… נעלם." אני שואל ומבין שקונור הוא השלד המנומס שהכניס אותי לפה. גם איתו אצטרך לדבר, אבל כדאי להתחיל מהאם.

"התקשרת למשטרה?"

"כן, אבל הם לא עזרו. הם שלחו את יחידת הרחרחנים שלהם, והם לא מצאו דבר." נראה שהיא אלפית די מבוגרת – רחרחנים זה מושג די פוגעני. זה די קשה לראות עם אלפים, גם אחריי מאתיים שנה הם יראו אותו דבר (וזו אפילו לא הגזמה). "הם אומרים שהם מבצעים חיפוש מורחב יותר, וישלחו נציג לחדשות. אבל, קיוויתי שתוכל לחפש ביעילות יותר מהם. אתה הרי טלפת, נכון?"

"יש לי כמה יכולות טלפתיות, כן." ניסוח לא מתחייב, משו, כמו שאתה יודע. משום מה אנשים בטוחים שטלפתיה היא פשוטה ואוניברסאלית, למרות שזה לא הסיפור. אבל, נגיע לזה. "אני אצטרך כמה שיותר פרטים עליו, ותמונה, אם אפשר."

דארפין דשדשה באחת ממגירותיה. הסתכלתי בינתיים על הקירות, המדפים, ספרי הכלכלה והאדריכלות, היעדר צפוי אך מאכזב של ספרי פרוזה, ותעודה תלויה על הקיר של תואר שני במנהל עסקים. תמונה ניצבה על שולחנה, כיכבו בה דארפין ואלף נוסף, בהיר עור ממנה, נוסף על תינוק קטן בידיה. זה כנראה האב. אצטרך לדבר גם איתו, חשבתי. האם מצאה תמונה של פארלאס. הוא כבר לא התינוק שנראה בתמונה, אלא ילד קטן בגיל תשע, לפי דארפין. בתמונה הוא נראה משחק על נדנדה בחצר הבית הגדולה. יופי, נראה שיש לי כבר חפץ אחד לעבוד איתו. כדאי להתחיל לעבוד. 

 

—

 

ירדתי לקומה התחתונה, בליוויו של קונור, ויחד עצרנו מול ציור שמן גדול שניצב מעל אח בסלון עם רהיטים חומים-אדמדמים. אריסטוקראטי להחריד, אני יודע. 

"מי זה?" שאלתי. ליד דארפין ופארלאס, הפעם גדול בכמה שנים, עמד גבר אחר – נראה כמו בן אדם, אם הציור עושה לו צדק. 

"זה מר אדלר, בן הזוג של גברת דארפין."

" משהו אומר לי שהוא לא אבא של פארלאס?" ניסיתי לגשת לשאלה בעקיפין, כי ידעתי שהתשובה תהיה מביכה או טראגית. 

"בעלה של גברת דארפין מת לפני ארבע שנים," השיב קונור בדכדוך. נראה שהתשובה טראגית. 

"ומתי הם התחילו לצאת?"

"לפני בערך שלוש שנים," אמר קונור. 

"והם כבר מכינים פורטרייט משפחתי?" שאלתי. קונור צחק באיפוק. "טעמו של מר אדלר אכן יותר… אקסטרווגנטי משל מר תארון." 

"שירתת גם אותו?"

"כן," החל קונור. "הוא היה אדם גדול. הגיע בעצמו להון שלו, אפילו עזר בבנייה של הבית הזה. היה לי כבוד לשרת אותו, גם אם רק לכמה עשרות שנים."

"בן כמה הוא היה?" שאלתי. 

"127 במותו. צעיר. שרד שתי מלחמות עולם, ומת בתאונת מכונית."

"אני משתתף בצערך," אמרתי. קצת מוזר, להגיד את זה למשרת שכיר, ועוד אחד שכבר מת, אבל ניכר שהייתה לו הערכה רבה אליו. "תגיד, קונור, אתה יכול להביא לי כיסא?"

קונור לא שאל מדוע, רק העביר לי את אחד מכיסאות הסלון. חלצתי את נעליי, עליתי על מושב הבד ונגעתי בתמונה בעיניים עצומות.  

 

אני מרגיש את זה. אני מריח את הצבעים, טועם את השמן. מכחול מורם על ידי אצבעות נטולות עור. שמורות עיניים ריקות מביטות במשפחה סדוקה. המכחול חם. הצבע בוער.

 

פקחתי את עיניי. "אתה ציירת את זה?" שאלתי את קונור כשירדתי מהכיסא. 

"כן, יונתן התעקש," הוא הסגיר את שמו של אדלר, ואפילו החסיר את ה"מר". "אבל איך ידעת?"

"רטרוקוגניציה."

"סלח לי?"

"אני יכול לראות חלקים מהעבר דרך פריטים, אם אני נוגע בהם."

"מרשים ביותר… אז אולי כדאי שאוביל אותך לחדר של פארלאס!"

"אכן כדאי. אבל, שאלה קטנה, לפני כן." הוא הסתכל עליי בעניין, אני חושב. שוב, קשה לקרוא את הפנים של איש בלי הבעות פנים. "למה לא חתמת על הציור?"

"אה," הוא נשמע לא בנוח. "מר אדלר התעקש שלא. הוא אמר שזה יבלוט מידי." ה"מר" חזר לקולו.

 

—

 

קונור הוביל אותי לעבר חדרו של פארלאס. כמובן שהוא יותר גדול מהסלון שלי. חדרו של פארלאס היה גדול ומאובזר בכל מה שילד צריך – שולחן כתיבה, ארון עצום שהשתרע עד התקרה, מגירות צעצועים ומיטה בצורת גזע עץ. 

"מה הקטע של המיטה?" שאלתי את קונור בעודי מתהלך על השטיח הכחול.

"פארלאס אוהב מאוד את הטבע. הוא ומר תארון יצאו לטייל לעיתים קרובות. הוא יצא לטיולים לבדו אחריי שתארון… נפטר, אבל אלו נקטעו מהר. אתה יודע איך זה אימהות."

"כן, אני יודע," אמרתי וניגשתי לעבר מגירת הצעצועים. אם איזשהו חפץ יחזיק זיכרון חזק, הוא יהיה כאן. פתחתי את המגירה ובחנתי אותה. היא הייתה מסודרת. לא טוב.

"סידרת לו את הצעצועים?"

"אני מאמין שזו הייתה אחת מעובדות הבית האחרות."

"יש לכם עוד עובדים?" שייכתי בטעות את קונור למעמד בעל הבית.

"ישנם חמישה. אני האחראי על הארבעה הנוספים," אמר קונור, שציפה כבר שאשאל אם זה חמישה כולל הוא. הסתכלתי לעברו, ואז למיטה המוזרה, ועליה ראיתי אותו – חתול קטן עשוי בד מלא בצמר. ניגשתי אליו וחשתי אותו.

 

מרקם של יער בבוקר, עיניי פלסטיק בוהות באבא ובן. עץ גבוה מסתכל עליהם, שומר עליהם. הילד מריח את השינה ומרגיש מילים של סיפור ילדים באוזניו.

 

זה היה חזיון די קצר, ודי נדיר. חזיונות נשארים עם רגשות עזים, שהם בדרך כלל שליליים. זו לא איזושהי השקפה גותית, פשוט טבע העולם. אני לא יודע אם פארלאס ברח מהבית או לא, אבל החקירה הזו כנראה תוביל אותי, בסופו של דבר, מחוץ לאחוזה.

"השוטרים לא מצאו את הארנב, אבל חוץ מזה הכל אמור להיות כאן," אמר קונור. 

"ארנב?" 

"כן, לפארלאס הייתה בובת ארנב – האהובה עליו. מאז שהוא נעלם, היא נעלמה יחד איתו."

זה יכול להיות סימן טוב – אם הוא לקח את הבובה, הוא כנראה לא נחטף. מצד שני, זה אולי אומר שהוא לא מתכוון לחזור.

"מי נמצא בבית כרגע?" שאלתי. 

"כרגע ישנן השפית והמנקה, נוסף על גברת דארפין, שכבר פגשת." כמובן שיש להם שפית.

"אני אשמח לפגוש את שתיהן, אם אפשר."

"מאיפה להתחיל?"

"ממי שקרובה יותר."

 

—

 

הרגשתי שקונור כבר התחיל להתרגל לנוכחותי, אולי אפילו להנות ממנה. אני לא יודע כמה אורחים מבקרים באחוזת פלורנס בדרך כלל, אבל גם אם כן, אני לא יודע כמה מהם באים לבקר אותו. הגענו לחדר אוכל רחב ידיים, במרכזו שולחן ארוך שלפאותיו צמודים עשרה כיסאות, אחד מהם ריק יותר מכרגיל. לצד השולחן ישבה אישה בלבוש דומה לזה של קונור. היא הסתכלה לעברי בעיניים חומות וגדולות, ומיהרה לקום ממקומה.

"גדעון, זו דפני, המנקה. דפני, זה גדעון משו, בלש שחוקר את העלמותו של פארלאס." היא נראתה לא בנוח.

"נעים מאוד. סליחה אם הפרעתי לך בזמן ההפסקה."

"זה בסדר," אמרה בקול עדין. "האוכל שלי עוד לא מוכן," אמרה, ולמרבה האירוניה, צלחתה הובאה לשולחן על ידי ראש נחש גדול שהשתרע מחלון שהוביל למטבח.

"וזו השפית, טאנה," אמר קונור. תהיתי איך הידרה אמורה לבשל, אבל היו דברים מעולם. "נעים מאוד," אמרתי. לא ידעתי אם להושיט יד או לא, אז בחרתי שלא. היא הנהנה אליי וראשה הצטרף לגופה במטבח. דפני עדיין הסתכלה עליי, עדיין לא בנוח.

"אכפת לך אם אני אשב איתך, אשאל אותך כמה שאלות?" שאלתי. היא אמרה שלא, אז אני וקונור הצטרפנו אליה בשולחן.

"כמה זמן בערך את עובדת פה?"

"בערך שנתיים," ענתה בעודה אוכלת נתח בשר גדול, אותו היא בקושי חתכה. 

"טוב, את בטח נשארת די עסוקה, זו אחוזה עם הרבה מה לנקות," אמרתי. 

"עכשיו קצת פחות, בלי… בלי פארלאס." לא ידעתי אם זו השהייה של צער או מבוכה. חיכיתי קצת, קיוויתי שהיא תשבור את השתיקה. קונור לא שבר אותה הוא, מה שעזר למאמצי. "אבל עדיין יש מה לנקות, עם מר אדלר."

"הוא טיפוס מלוכלך?" שאלתי.

"לא, לא, חלילה!" אמרה בפחד. אל תדאגי, חשבתי, אני לא חושב שלקונור אכפת מהמוניטין של יונתן. "זה פשוט… חדר העבודה שלו מלוכלך, לפעמים."

"הבנתי. ובמה הוא עובד?" 

"אני חושבת שהוא סוג של עורך דין או משהו," היא הסתכלה לקונור לאישור, שתיקן אותה לרואה חשבון. "כן, נכון. אבל הוא עובד על קסם בחדר עבודה."

"הוא קוסם?"

"חובב, אני מאמין," התערב קונור. "לא משהו רשמי." אני לא יודע מה מדאיג אותי יותר – קוסם עם תעודה או בלי. 

"על מה הוא עובד?" שאלתי את שניהם.

"לא משהו גדול," אמר קונור. "אוכל לקחת אותך לשם מתי שתרצה."

"זו תהיה התחנה הבאה. תגידי, דפני, את זוכרת את היום בו פארלאס נעלם?"

"לא, לא עבדתי באותו לילה."

"ואיפה היית?"

"יש לי פה חדר, באחוזה. ישנתי."

"כולכם גרים באחוזה?"

"כולנו חוץ מטאנה."

מוזר. הייתי מצפה שההידרה לא תהיה ניידת במיוחד. אבדוק את העניין. המשכתי לתחקר את דפני, אבל לא גיליתי משהו מהפכני – היא בחורה צעירה וביישנית, שחוסכת כסף ללימודים. כנראה חוסר שכר הדירה עוזר לזה. לאחר החקירה עברתי בדלת שמפרידה בין חדר האוכל למטבח, בו עמלו שלושה ראשים בהכנת ארוחת הערב. לא הצלחתי לאתר את הגוף. אחד הראשים פנה אליי.

"מה? אתה גם מצפה לארוחה?" הוא אמר.

"שלוש, אל תהיי חצופה," אמר ראש אחר. הראש השלישי – שהוא לא שלוש – התעסק בבחישת מרק ירקות גדול. הגיוני, אלפים הם צמחוניים, אחרי הכל. הראש המנומס יותר התקרב אליי, ופגע בקיר קודם.

"סליחה," אמר הראש. "אני לא רואה כל כך טוב." הוא התקרב אליי יתר על המידה, הביט בי בעין אחת, האחרת הסתכלה על הקיר הנגדי. ראשי נחשים בנויים ככה כדי לזהות טורפים, מעניין אם אותו הדבר נכון לגבי הידרות? בכנות, אני לא כל כך רוצה לחשוב על מה יכול לצוד הידרה. "איך אוכל לעזור?" שאל ראשה של טאנה בקול עדין. 

"רק לענות על כמה שאלות. איפה היית בלילה שלפני שלושה ימים?" שאלתי אני. 

"אתה מתכוון ללילה בו פארלאס נעלם, נכון? אנחנו היינו פה, שלושתנו."

"ברור ששלושתינו, אחד, מטומטמת!" סיננה שלוש. אחד החזירה לה הסהוס אגרסיבי, ופנתה אליי שוב. 

"היית בחדר שלך?" 

"לא, אנחנו לא גרות פה. אנחנו גרות באגם, ליד. אבל, מר אדלר אמר שהוא חוזר מאוחר מהעבודה וביקש להכין לו משהו כשהוא יחזור."

"נשמע קשוח, לחכות רק בשבילו."

"זה חלק מהעבודה, והשכר טוב. עוד כמה חודשים ואנחנו נלך לבית ספר לשפים," אמרה אחד בהתלהבות. 

"אם הטעם דומה לריח, אני בטוח שתמצאו שם את המקום שלכן," השבתי. לא ניסיתי להתחנף, הריח באמת היה מעולה. אחד ציחקקה, בזמן שהראש השלישי – לא שלוש, שתיים – ניגש אליי עם צלחת קטנה ובתוכה כמה קציצות עוף – הן כנראה בשביל יונתן. אחריי נשנוש וקשקוש עם טאנה חזרתי לקונור, שהוביל אותי ברחבי הדירה לחדרו של יונתן. השיחה עם טאנה לא הובילה רחוק במיוחד, באופן הגיוני – היא הייתה במטבח עד קצת אחריי חצות. אבל, לפחות אני יכול להגיד עכשיו מתי פארלאס היה בבית – קונור השכיב אותו לישון בתשע וחצי, והמשמרת של המשרתים הסתיימה בעשר. אז, או שפארלאס נעלם בין עשר בלילה לחצות, או לאחר שטאנה חזרה לאגם. את זה אולי אוכל לברר עם העדות של מי שהסיכוי שראה אותו אחרון הוא הגבוה ביותר – יונתן. 

 

—

 

הדלת הכבדה של חדר העבודה של יונתן הובילה לחדר סגלגל שבמרכזו שולחן, סגלגל גם הוא. על קיר החדר ניצבו מדפים, עליהם ספרים רבים. היו שם כמה ספרי קסמים, כן, אבל היו ספרים אחרים – "איך להיות זאב אלפא", "איש-אריה ולא איש-זאב", "להיות חזק יותר (ממנו)" ועוד כמה כותרים באותו סגנון. גם שם היעדר הפרוזה צרם לי.

"לא קוסמי במיוחד," הערתי לקונור.

"כן," הוא השיב, "מר אדלר חובב ספרי עיון. הוא ניסה לגרום לי לקרוא כמה מהם, אבל… "

"הם לא הסגנון שלך?"

"אפשר לומר זאת כך."

העברתי את ידי על הספרים, ולקחתי אחד מהם – "איך להיות אריה יותר מאיש-אריה". די טיפוסי, אני מניח. אנשי-אריות הם בדרך כלל אנשי עסקים מצליחים, אבל… למה הוא צריך את הספרים האלו? הוא כבר עשיר. פתחתי את הספר.

 

הוא היה חם.

לוהט.

רותח.

זה פארלאס. פארלאס נמצא בין הדפים. פארלאס ו… מישהו אחר, נראה מוכר. ראיתי אותו כבר, בתמונה. התמונה החמה – חמה מאוד – חמה מידי –

 

החזיון הסתיים כשהספר נשמט מידי. 

"הכל בסדר?" שאל קונור. הרגעתי אותו. חזיונות יכולים להיות אינטנסיבים לפעמים. עמדתי להרים את הספר כשיד נוספת שלא זיהיתי הקדימה אותי. הסתכלתי לעבר הגוף שמחובר אליה, גופו של בן אדם לבן עם שיער שחור. הוא הסתכל עליי, קצת יותר גבוה, והרבה יותר כועס.

"יש סיבה שאתם בחדר העבודה שלי, קונור?"
"סליחה, מר אדלר," קונור נשמע כאילו הוא מחזיק משהו בבטן המטאפורית שלו. האם זה פחד או כעס? "זה מר גדעון משו, גברת פלורנס שכרה אותו כדי למצוא את פארלאס." יונתן חיכה כמה רגעים, ושלח את ידו לעברי.

"יונתן אדלר." לחצתי את ידו. 

 

למה יש לו טעם של… חימר?

 

"אני רואה שאתה קוסם," אמרתי. "כמה זמן?"

"רק כמה שנים בודדות. אני בספק שאי פעם אהיה מכשף, אבל זה תחביב נחמד. אני בעיקר מתעסק בשיקויים ועלי מרפא." נראה שהקסם שלו מתמקד בעיקר בלכשף חפצים, לא כשפים ספונטנים.

"שמעתי שחזרת מאוחר ביום שבו פארלאס נעלם. ראית אותו במקרה?"

"לא, לא ראיתי אותו. הגעתי לשער, ושם פגשתי את אחת העובדות, דפני."

"ליד השער? באיזו שעה?" התערב קונור.

"חזרתי בסביבות חצות. היא אמרה שטאנה אמרה לה להביא משהו מהאגם, לא התעכבתי על זה יותר מידי. נכנסתי הביתה, אכלתי והלכתי לישון. לא בדקתי את החדר של פארלאס, אם זה מה שאתה שואל."

הבטתי בקונור, שנראה מוטרד. באופן מוזר יכולתי לחוש בטרדתו, למרות היעדר הבעות הפנים (או הפנים) שלו. חתמתי את השיחה ויצאתי עם קונור מחדר העבודה של הקוסם החובב.

"קונור, אני צריך עזרה קטנה," אמרתי.

"בטח, כל מה שתצטרך." לא הייתי בטוח אם הוא אמר את זה בגלל הפקודה מדארפין או מרצונו שלו. 

"אני רוצה שתנסה לברר עם דפני מה היא באמת עשתה ליד האגם. אל תלחץ עליה יותר מידי, רק קצת. אני בינתיים הולך לטיול קצר."

—

השמש הוסתרה על ידי העננים וענפי העצים הצפופים כאחד. לא היה חשוך במיוחד, אך הצללים בלעו בתוכם חלק מהפרטים על קרקע החורשה. היא אומנם לא הייתה חלק משטח אחוזת פלורנס, אך השילוב של הקרבה לאחוזה והמרחק מכל שריד אחר של ציוויליזציה נתן למשפחת פלורנס יער קטן משלה. טוב, משפחת פלורנס-אדלר, עכשיו. בכנות, לא הייתי בטוח אם דפני עשתה משהו לפארלאס או לא, אבל בשלב זה כבר שללתי את האפשרות של חטיפה. בתוך האחוזה היו די הרבה אנשים, וגם אם היא די גדולה, לפרוץ פנימה ולחטוף ילד בשקט גמור כל כך נשמע על גדר הלא אפשרי. אולי באמצעות קסם כלשהו, אבל היו שתי אפשרויות הגיוניות יותר – פארלאס ברח, או הלך עם מישהו שעליו סמך. גם היעדר הארנב תמך בתיאוריה הזו. 

הלכתי בעקבות השביל, עד שהגעתי לאגם. הוא היה רחב, וכנראה די עמוק, אם גרה בו הידרה. נקי, כצפוי מבית, ומאגם שרחוק מספיק מכמות גדולה של יושבי יבשה. אומנם לא ראיתי עקבות, אבל בהנחה שהמקרה קרה לפני שלושה ימים, זה די הגיוני. אז, מה עכשיו? 

בשלב הזה הנחתי שאיאלץ לחזור ולשאול את דפני ישירות, בלי שום ראיות לגבות את חפותה, או את אשמתה. אבל, לפני שיכולתי לעשות זאת, הבחנתי בכמה שיחים קטנים ורמוסים בצד הדרך. עקבתי אחריהם, ואכן, זה היה שביל. בערך באמצע השביל, מצאתי חתיכת בד שחורה תלויה על אחד העצים. מיששתי אותה.

 

קר, כמו בכל לילה, אבל השיער עוזר – השיער והסיפוק. הנערה הלכה לכיוון האחוזה, גופה רגוע וחמים, מרוצה רגעית. ארומה של קרקפת חשופה ודגים מרחפת בפי, כפי שריחפה בפיה.

 

אין ספק, זו הייתה דפני. גם אם לא ידעתי זאת מהחזיון, חתיכת הבד התאימה לצבע בגדיה. לא ידעתי אם הייתי בכיוון הנכון, אבל הייתי בכיוון כלשהו – אז המשכתי ללכת. לאחר כשעה של שוטטות בסך הכל, הגעתי ליעד – בקתה נמוכה וקטנה מעץ חיוור, נטולת חלונות. ניגשתי לדלת, לידה הונחו מעדר, מגרפה וחכת דיג. תהיתי אם זה מבנה ששייך למשפחת פלורנס, אך הוא נראה לי קצת צנוע מידי. בכל מקרה אצטרך להיכנס כדי לבדוק. אז, עשיתי מה שכל אחד היה עושה במצב הזה – ודפקתי בדלת הגבוהה. אף אחד לא ענה. ניסיתי את הידית, שהוצבה בגובה כתפיי בערך, אבל הדלת נשארה סגורה, אז דפקתי שוב. 

"פארלאס?" שאלתי. לא את הדלת, את מי שמאחוריה, פוטנציאלית. פארלאס לא ענה, אבל שמעתי דפיקה כלשהי. דפקתי שוב. "אם אתה לא תענה אני אפרוץ!" אמרתי בשילוב של דאגה וחוסר סבלנות. כמה צעדים כבדים נשמעו מבפנים לפני שהדלת נפתחה, ומולי עמד קיקלופ גבוה, לבוש מכנס טריינינג אפור שתואם לעליונית. עינו האחת הביטה בי מראשו הקירח.

"מי אתה," הוא אמר, יותר משאל, בקול בס.
"גדעון משו, בלש פרטי. אשמח לש-"

את שאר המשפט לא השלמתי, שכן ידו גדולה של הקיקלופ נשלחה לעברי ודחפה אותי ארצה. הוא הרים את המעדר והניף אותו לעברי. שלחתי את ידי קדימה, והמעדר עצר באמצע תנועתו. הקיקלופ ניסה להזיז את הטוריה בפאניקה, לפני שעזב אותה. זו הייתה ההזדמנות שלי. סובבתי אותה באוויר, כך שיתד העץ מכוונת אל עינו האחת של התוקף. הוא הרים ידיים.

"איך לעזאזל…?"

"טלקינזיס. יכולת די שימושית. עכשיו, איפה פארלאס?"

"פארלאס? מי זה לעזאזל פארלאס?"

 

—

 

הבית אומנם היה קטן, אבל נחמד. ישבנו שנינו על מיטתו של גירגוס (זה שמו של הקיקלופ), שכן לא היה לו שולחן, או מקום לאחד. הוא הגיש לי כוס תה קטנה שהכין באמצעות קומקום ישן וגזייה. טוב, אני אומר "תה", אבל זו הייתה פשוט מרווה במים חמים. לא נהניתי מהמשקה. לצד הקומקום נח מטען ואליו מחובר טלפון נייד, נוקיה. די חדש, מהנפתחים.

"אז, אתה לא מכיר את משפחת פלורנס?"
"לא. כאילו, אני יודע שהם שם, אבל לא דיברתי איתם אף פעם," אמר.

"והמשטרה דיברו איתך?"

"ד- הזהירו אותי שהם באים. אז התחבאתי." לא שאלתי למה התחבא, מתוך אינסטינקט של שימור עצמי, ותחושה של חוסר רלוונטיות לחקירה. אני לא חושב שיש לו עניין בילדים, הרי-

"דפני הזהירה אותך, נכון?" שאלתי. הוא לא ענה, רק שלח מבט מהיר והחזיר אותו. אם העיניים הם הפתח לנשמה, אז הפתח של קיקלופים גדול ביותר. "מה טיב הקשר ביניכם?" המשכתי לשאול, למרות שהתשובה הייתה ברורה. משם הגיע טעם הדגים בחיזיון, ולמרב חרדתי, גם זה של הקרקפת. 

"אנחנו חברים," אמר, לאחר שתיקה רועמת (או גונחת, בעצם).

"הבנתי אותך." לאחר שפי נרגע מטעם המרווה המר, לגמתי לגימה נוספת שהזכירה לי כמה לא טעים המשקה. "מתי נפגשתם בפעם האחרונה?"

"לפני שלושה ימים, בלילה. בוקר אחריי דפני התקשרה אליי, אמרה שיהיה הרבה רעש באיזור בזמן הקרוב." עינו הגדולה הסתכלה עליי בכעס מהול בנואשות.

"מה עוד קרה באותו לילה?" שאלתי. "מה עשית אחריי שדפני עזבה?"

"הלכתי החוצה, לעשן. אני בדרך כלל מעשן ליד הנהר, לפעמים עם שלוש. זה אחד הראשים של ההידרה שגרה שם."

"כן," השבתי, "נפגשנו."

"היא לא הייתה שם באותו זמן. כנראה בעבודה או משהו. אבל כן ראיתי מישהו נכנס לאגם."

"באמת?"

"כן, מישהו די גדול. חשבתי שאולי זו טאנה, אז עשיתי את הסימן הקבוע וזרקתי אבן לתוך המים. אבל היא לא ענתה."

אוקיי, חשבתי, אוקיי. נראה שיש לי משהו להיאחז בו.

"תודה, גירגוס," אמרתי וקמתי בחיפזון. הנחתי את הכוס השליש-מלאה על הרצפה."

"היי, משו," הוא קרא לי. הסתובבתי אליו. "מה אתה עומד לעשות לי?"

"הראיות עומדות להחזיר אותי לכאן?"

"לא."

"אז כלום."

ויצאתי מהחדר. 

 

—

 

חזרתי במהרה לאחוזה, השמש כבר החלה לרדת. יש שתי נשים עם אליבי מוצק, ואחת מהן יכולה לעזור לי לחקור במעמקי האגם. חזרתי לחדר האוכל, בו עמלה טאנה, וקונור לצידה. הסברתי להם את הסיפור, ויחד חזרנו לעבר האגם. 

"אם את רואה שם משהו… אורגני, תנסי להביא אותו בעדינות," אמרתי. לא היה לי ניסוח טוב יותר באותו רגע. 

"אנחנו לא בדיוק רואות," אמרה שתיים, "בעיקר משתמשות בלשון שלנו."

"אז אם תחושו משהו, תעלו אותו. שוב, בעדינות."

טאנה ירדה לעומק האגם. כעת ראיתי את גופה – קטן משציפיתי, עגלגל, מעיין צב ללא שריון. קונור היה שקט מקודם, ובצדק – יכול להיות שאנו צופים במשפחה מתפרקת למול עיננו. טוב, העיניים שלי וארובותיו שלו. לאחר כעשר דקות, שהרגישו כמו עשר שעות, עלתה טאנה בידיים – או בעצם, סנפירים – ריקים. קונור נשם לרווחה מריאותיו המטאפוריות. 

"לא הרגשנו שום דבר אורגני שם," אמר אחד. 

"מה עם יציאות נוספות לאגם? צינורות או מערות תת-קרקעיות כלשהן?"

 שלוש הרים גבה. "זה לא סרט הרפתקאות."

זה היה מוזר. אומנם סימן טוב, אבל הרגשתי שקצה החוט נשמט מידי – עוד לא ראיתי את הקצה השני שלו. 

" אולי…" החל קונור בהיסוס, "אולי כדאי לחפש את הארנב."

הבטתי בו, באיש האמיץ שבחר לרדוף אחר האמת במקום להיאחז בשביב התקווה שניתן לו. 

טאנה ירדה לאגם בשנית, ולאחר זמן רב יותר, עלתה בחזרה. שתיים התקרב אליי, פתח את פיו, ועל לשון הנחש הדקה נחה עין קטנה מפלסטיק. הושטתי את ידי אליה, ואז- 

 

אנחנו הולכים בלילה. אני והארנב ו… ואבא. אבא שלי. אבא חזר! אבא חזר ומריח מוזר. הוא לח, אבל לי לא אכפת כי עכשיו אנחנו ביחד. ואז הוא מרים אותי ומחבק – מחבק חזק – מחבק חזק מידי – ועל המצח שלו רשום משהו – רשום – רשום –

 

—

 

קונור ואני נכנסנו לכותלי האחוזה. הוא הלך לדארפין, ואני לחדר הכישופים של בעלה הטרי. נכנסתי בדלת, ושם הוא עמד, רוקח שיקוי כלשהו. 

"שלום שוב," אמר אליי יונתן אדלר, "מה אתה צריך?"

"אני צריך שתסביר לי למה עשית את זה." הוא הסתכל עליי והרים את גבתו, עדיין ניסה להיתמם – אבל זה כבר לא יעבוד. ראיתי את הרצח בעצמי. 

"עשיתי מה?"

"רצחת את פארלאס."

הוא לא ידע איך להגיב, אז רק צחק. "אמרתי לה לא לשכור בלשים פרטיים, הם לא יודעים מה הם עושים… תגיד, אדון בלש, איך בדיוק יכולתי לפגוע בילד? בכלל לא הייתי פה באותו לילה."

"נכון, אתה הגעת הביתה רק לאחר שהרצח קרה. אבל, לא רצחת אותו בעצמך. שלחת שליח קסום שיעשה את כל מה שתצווה עליו – שלחת גולם."

יונתן לא הגיב, אז המשכתי.

"שלחת גולם שפיסלת בצורה של תארון, שפיתה את פארלאס אל עבר האגם. ואז, הוא הרים אותו ונכנס לתוך האגם. פארלאס טבע מתחת לגולם, ובגלל זה טאנה לא שמה לב לגופה שהסתתרה בקרקעית האגם בשלושת הימים האחרונים. כבר התקשרתי למשטרה, הם בדרך, השאלה היחידה שלי היא – למה?" הבטנו זה בזה, אך בעיני רוחי ראיתי רק את פניו הכחלחלות של פארלאס שנמשה מן המים. 

"אתה יודע איך זה, להסתכל בפנים של ילד ולראות את אבא שלו?" הוא החל לדבר. ידעתי, אבל הייתה לי תחושה שהדבר לא העלה בו את אותו הרגש שהעלה בי. "כל פעם שאתה איתה – הוא שם, הילד, ואיתו האבא."

"אז עשית את זה מקנאה?" שאלתי.

"לא!" הוא התפרץ. נסוגתי מעט. "זה פשוט מה שגבר עושה."

לקח לי רגע לעכל את מה שהוא אמר, ואז זה הכה בי – הספרים. ספרי "זאבי האלפא" ו"להיות אריה" וכל החרא האחר – זו לא שאלה של שנאה כלפיי הילד, אפילו לא קנאה –

"פארלאס מת בגלל הגבריות השברירית שלך," אמרתי כלא מאמין.

החלק הזה בסיפור הוא הכואב ביותר. יונתן, שכעת הביט בי בשילוב של כעס ופחד, ניגש לעבר וילון שהסתיר את אחד ממדפי הספרים. אבל, מאחורי וילון זה לא היו ספרים, אלא גולם נוסף ועבה, בצבע החימר, ועל מצחו רשומה המילה "אמת".

"תקוף!" צעק יונתן. הגולם הסתער לעברי והטיח אותי לעבר הקיר בעוצמה כל כך חזקה ששברתי ועברתי למסדרון בצדו השני. אמרתי לכם שזה החלק הכואב. קמתי והתחלתי לרוץ, מחפש חפץ להטיח בגולם, שהתנגד לניסיונותיי להקפיא אותו במקום. כשרצנו לעבר הסלון כל המשרתים, יחד עם דארפין, צפו במרדף. טאנה שלחה את ראשיה לתקוף, אך הגולם הדף את אחת וריסק אותו על הקיר. ניסיתי להטיח בגולם ספה, אך העץ נשבר לעומת החמר הנוקשה. חשבתי שזה הסוף – אך יצור גדול ושעיר התנפל על הגולם, ובתלפיו הגדולים הלם ביצור. 

"דפני, תכווני למצח!" צעקתי. תלפי אשת הזאב החדים שברו חתיכות חמר חומות ממצח הגולם, שהפסיק בתנועותיו. כעת, על מצחו הייתה רשומה מילה אחרת – "מת". 

 

—

 

"מרשים מאוד," אמרה פנלופה כשסיפרתי לה על המקרה דרך הטלפון. "חקירת רצח תוך פחות מיום? נראה שדאגת לשווא."

"כן," אמרתי, "כנראה." המונית הובילה אותי הביתה. נכנסתי והתיישבתי על הספה. אולי אני אמור להיות מרוצה מהחקירה הזו, אבל… אני לא. פארלאס כבר לא ישוב לאימו, שנאלצה להיפרד מבעלה. בחקירה של יונתן אדלר, גילו שאחת הדרכים להיות "אריה אלפא" היא "לגרום לכך שאתה הגבר היחיד שהיא חושבת עליו", שזו דרך יפה להגיד "לרצוח ילדים". קשה לי לסווג רגש אחד שגרם ליונתן לפעול כך – קנאה, אגו, חוסר בטחון – אני לא בטוח כמה אני רוצה להבין אותו, למרות שמתוקף עבודתי אני צריך.

אחת, ראשה של טאנה, נקבע שאיננו יחלים, ונחתך ממנה. אז, עכשיו ישנם שתיים, שלוש, ארבע וחמש. אני מניח שטאנה בתור יישות בסדר, אבל… האם היא לא איבדה משהו מעצמה? או מישהו?

לא שמעתי דבר על גריגוס ודפני, אבל אני אקח את זה כסימן טוב. אולי הם עדיין ביחד – האישה שהצילה את חיי ופורע החוק שכמעט הרג אותי. מי יודע. 

ובקשר אליי, אני לא בטוח, אבל אני יודע דבר אחד – התיקים שלי החלו להיות הרבה יותר מוזרים מאז אותו יום.