• חיים חדשים

שרה פקחה את עיניה ושוב עצמה אותן. "אני עדיין חולמת," היא חשבה לעצמה, אך כל כמה שניסתה להירדם שוב היא רק חשה יותר ויותר ערנית, עד שוויתרה ופקחה שוב את עיניה.

"למה יש על התקרה עיצוב של עטלף ענק לכוד בקורי עכביש?" היא תהתה, והביטה סביב. החדר שנמצאה בו היה זר ומוזר, עם קירות בצבע סגול כהה ועיטורים של עכבישים, עטלפים, נחשים, ושאר יצורים מעוררי חלחלה, כולם בצבע שחור, אך למרות המוזרות, משהו הרגיש מוכר.

שרה התיישבה במיטתה ומתחה את כנפיה וכמעט קפצה החוצה מעורה. ממתי יש לה כנפיים?! היא הביטה בהן, וכמו שזכרה, הן היו כנפי עור שחורות, כמו של עטלף. היא נופפה בהן וחשה התנגדות קלה של האוויר, וידעה ללא צורך לבדוק שהיא מסוגלת לעוף בעזרתן. מה קרה לה?

היא הייתה בדרכה הביתה מהמדרשה, והדבר האחרון שזכרה הוא שהיא עמדה בתחנת האוטובוס וניסתה לתפוש טרמפ הביתה. הייתה מכונית שהתקרבה כאילו היא עומדת לעצור בשבילה, אך במקום לעצור היא האיצה ועלתה על המדרכה. שרה זכרה את רגע האימה כשהבינה שהיא עומדת להידרס, את הכאב כשהמכונית פגעה בה, ואת החושך שירד עליה כאשר הראש שלה התנפץ כנגד רצפת הבטון. האם היא מתה? ואם כן, איך היא הגיעה לכאן? ומהו המקום הזה?

זיכרונות שאינם שלה עלו בה, אך לפני שהספיקה להתעמק בהם הדלת נפתחה ושדון קטן, ירוק, ומכוער נכנס לחדר וקד עמוקות.

"האמבטיה מוכנה, גבירתי."

שרה נזכרה שהיא, כלומר השדה שהיא שכנה בגופה, תמיד התרחצה בערב באמבטיה של דם אנושי. המחשבה העלתה בה בחילה.

"תודה, זוועתון," היא אמרה בטרם התעשתה מן הזעזוע. השדון הביט בה בהשתאות ושרה מיד עמדה על טעותה. בתור הגבירה היא הייתה אמורה לנהוג במשרתיה באדנות ובגסות ולהתייחס לשירותים שסיפקו כמובנים מאליהם. במקום זאת היא הפגינה אדיבות והכרת תודה.

"לך. אתה טורד את מנוחתי," היא גערה בו. הבלבול נמוג מעט מפניו של זוועתון, אשר קד שוב בטרם עזב את החדר.

שרה קמה מהמיטה והביטה במראה. הדמות שנשקפה בפניה הייתה זרה אך מוכרת בו-זמנית, הדמות של הגבירה תשוקה לילית, השדה ששרה שכנה כעת בגופה. המראה שלה היה של אישה צעירה בעלת שיער שחור ארוך ושופע, פנים עגולות, ותווי פנים עדינים ששיוו לה חזות תמימה, למרות שלא היה בה שום דבר תמים. הגוף שלה היה רזה בלא להיות חטוב, מה ששיווה לה מראה רך ובריא. המחווה היחידה שהשדה הביעה כלפי צניעות הייתה ביקיני קטן, שחור, וצמוד, שנראה היה שבכל רגע גופה הבשל יתפקע מתוכו.

שרה הייתה רגילה ללבוש בגדים ארוכים ורפויים והקפידה לשמור על צניעותה מעבר לנחוץ. עתה היא מצאה את עצמה נאלצת להסתובב בפומבי בתחתונים. אפילו אם כל מי שראה אותה היה שד ולא אדם, המחשבה עדיין הספיקה כדי לגרום לה להסמיק ממבוכה. אולם לא רק שלבישת בגדים צנועים יותר תעורר חשד כנגדה, חשד שיגרום לה להישלח למרתפי העינויים למשך שארית חייה הארוכים, אלא שלא היו בגדים צנועים יותר במלתחתה, אשר הסתכמה בקולב אחר קולב של זוגות תחתונים וחזיות, ללא שום בגדים עליונים. היא יכלה לבחור כל סגנון שהוא של ביגוד שרצתה, ובלבד שיכלול בתוכו רק את שני הפריטים האלה.

שרה נאנחה חרישית. אילו רק תשוקה לילית הייתה ערפדית. בניגוד לרוב מיני השדים, ערפדיות לפחות לבשו דברים שראויים להיקרא בגדים, עם העדפה כלפי שמלות צמודות וקצרות עם מחשוף עמוק, גב חשוף, וחתך לכל אורך הרגל. הן גם חלקו דם עם שדים אחרים, במקום מין.

שרה הזכירה לעצמה שהיא לא יכלה להרשות לעצמה להיראות נבוכה או מסמיקה בפני שדים אחרים. כל התנהגות לא צפויה מצידה תוביל לאותו גורל מסויט. על מנת להסיח את דעתה מהמחשבות המסוכנות היא הניעה שוב בכנפיה ונופפה בזנבה הארוך. אפילו אם היא לא הכירה אותם, הגוף החדש שלה זכר מה יש לעשות. היא בהתה בפליאה בדמותה ותהתה מה לעשות הלאה. אולי היא יכולה לנסות שימוש בקסם?

"אבל איך אני יכולה לעשות דברים כאלה?!" היא כמעט התייפחה. שדים היו צריכים לספוג את כוחות הקסם שלהם מבחוץ, והמקור שממנו ספגו אותם היה העצב, הכעס, הפחד, הכאב, וכל שאר הרגשות השליליים של בני האדם. לשם כך השדים החזיקו בהמוני בני אדם כאסירים ועינו אותם באופן תדיר. תשוקה לילית עצמה נהנתה לבצע את אותם עינויים, גם לצורך ספיגת כוחות קסם, וגם כאמצעי בידור. שרה זכרה את מעשיה של תשוקה כאילו היא הייתה שם ועוללה את אותן זוועות בעצמה, וגרוע מכך, היא זכרה את ההנאה של תשוקה כאילו היא הייתה זו שחוותה אותה, היא הרגישה את החשק לחוש שוב את אותה הנאה, את אותו שכרון הכוח, והמשקל של האשמה כופף אותה.

"אני לא זו שעשתה את הדברים ההם," שרה אמרה לעצמה, ועם מאמץ של כוח רצון יישרה את גבה וכתפיה, דבר שגרם לחזה המרשים שלה להזדקר החוצה עוד יותר. לרגע היא השתופפה שוב, אך אז שוב התיישרה. הידיעה שאם היא לא תתנהג כמצופה היא תסבול בעצמה את כל מה שתשוקה עוללה לאחרים סיפקה לה את כל כוח הרצון הדרוש.

שרה נעלה את מגפיה ויצאה החוצה אל חדר התענוגות שלה. היה זה חדר מהסוג שבחיים הקודמים שלה היה נקרא אולי חדר מגורים. היו בו שטיחים, כריות, ספות, שולחנות נמוכים, ואמבטיה מלאה בדם אנוש, אשר נשמר במצב כמו-טרי בעזרת לחש. המראה והריח גרמו לשרה לחוש גועל הגובל בעילפון, אך הגוף שבו שכנה הגיב לאותם גירויים באופן שונה לחלוטין.

שרה התרכזה בתחושות של הגוף שלה וצעדה בביטחון מעושה לעבר האמבטיה. היא העמידה פנים שאינה מודעת למשרתים שעמדו בצידי החדר, פשטה את פיסות הבד הקטנטנות ששימשו לה כבגדים, ונכנסה לאמבטיה. שרה עצמה את עיניה ונשענה לאחור. היא ניסתה לשכוח ממה הנוזל החמים והנעים היה עשוי, מהיכן הוא הגיע, אבל היה בלתי אפשרי עבורה לשכוח, או להדחיק לחלוטין את הבחילה.

בזמן שניסתה ללא הצלחה לחוש בנוח היא ניצלה את ההזדמנות להרהר במצבה. מהזיכרונות של תשוקה היא ידעה שאם היא מצאה את עצמה קמה לתחייה בגוף של מישהו אחר סביר להניח שאותו מישהו כבר מת. שדים לא מתו בקלות, ובייחוד הם לא מתו מעצמם כשהם צעירים, חזקים, ובריאים. מישהו רצח את תשוקה לילית, אבל מאחר ששרה השתכנה בגופה הדבר ייראה לרוצח כאילו הרצח נכשל. במצב כזה סביר להניח שהרוצח ינסה שוב, ואם הוא הצליח נגד תשוקה לילית אז בוודאי שיצליח לרצוח גם את שרה. היא לא הייתה בטוחה כיצד היא חשה לגבי עובדה זו. מצד אחד הדבר ישחרר אותה מחיים המנוגדים למוסר ולאמונה שבה התחנכה. מנגד, אם היא תמות מי שחליף אותה יהיה גרוע יותר.

כאשר מספיק זמן חלף על מנת שלא לעורר חשד שרה יצאה מהאמבטיה ונכנסה למקלחת. אחד מהמשרתים, שד לבן עם פנים חלקות שהמילים "ארוך וצר" תיארו את מראהו בצורה אמיתית יותר מאשר "גבוה ורזה," רחץ את גופה עם סבון שהיה עשוי מהאפר של גופות קורבנותיה. השד קרצף ועיסה כל פינה בגופה תוך שהוא מתעכב על אזוריה הרגישים, עד שעורה הבריק וכל שריריה נרפו. עבור שרה המגע הזר הרגיש פולשני ביותר, אך עבור תשוקה הוא היווה לא יותר מאשר פינוק שגרתי. שרה קפצה את לסתה ובהתה באריחי הקיר עד שהטיפול הסתיים. שד אחר הביא לה זוג נקי של תחתונים וחזייה, יחד עם זוג מגפי עור אדם רכות ועדינות שהגיעו כמעט עד ברכיה. היא לבשה אותן בהקלה מעורבת בחלחלה. לפחות היא לא תהיה עירומה עוד.

"זוועתון, דווח," היא נבחה בזמן שהתרווחה לאחור על ספה. למרבה ההקלה הספה הייתה עשויה מבד וריפוד רגילים.

השדון הקטן התייצב לפניה עם קידה. שרה לא הצליחה לקרוא שום דבר מחשיד בהבעת פניו וגם לא זכרה שום דבר חשוד כשהוא נכנס קודם לחדרה. הדבר היחיד שבלט הוא הבעת ההשתאות שלו, אך זו באה בעקבות אדיבותה הבלתי צפויה. הוא לא הראה שום תגובה לעצם העובדה שמצא אותה בחיים.

"גברתי, מאז אתמול מתו שבעה אסירים, מתוכם חמישה גברים ושתי נשים. צוות החטיפה ששלחת חזר עם חמישה שבויים, מתוכם שני גברים, שתי נשים, וילד. סך כל מספר האסירים שבידינו הערב הוא מאתיים ושש עשרה, מתוכם שישים ושתיים נשים, שלושים וחמישה גברים, ומאה ואחת ילדים. חוץ משלושה עשר הנשים ושלוש עשרה הגברים האהובים עליך, שאר הנשים נמצאות במכלאות ההרבעה ושאר הגברים נמצאים בתאי העינויים."

"כל כך מעט אסירים…" שרה מלמלה.

"גבירתי, זהו המספר הרגיל עבור הצינוק שלנו," זוועתון מיהר להצטדק.

"ועדיין, המספר הזה נמוך מידי. הוא מחייב אותנו בחסכנות יתירה בשימוש בכוחותינו כדי שלא נאלץ לענות את האסירים יתר על המידה ולמצוא את עצמנו במחסור."

אם היו להם יותר אסירים אז יותר אנשים יסבלו, אך כל אחד יסבול פחות. חוץ מזה, ככל שהיחס של אסירים לסוהרים יעלה כך ההתכנות למרד אסירים מוצלח תעלה, בייחוד אם יהיו יותר אסירים גברים. תוכנית החלה להירקם במוחה של שרה. היו לה בינתיים רק קווי מתאר כלליים, אבל אם היא יכלה לארגן את נפילת הצינוק הזה לבדו אזי הדבר יצדיק כל דבר שתיאלץ לעשות. לבד מזאת היא תצטרך ללכוד את המתנקש בטרם יצליח לממש שוב את זממו.

"האם לגברתי יש הוראות מיוחדות בעניין?" זוועתון שאל בזהירות. הוא ידע שאם ישאל אם יש לתשוקה פתרון כשאין לה הדבר יעורר את זעמה, אך אם לא ישאל כשיש לה פתרון, הדבר גם כן יעורר את זעמה.

שרה חייכה אליו. החיוך חשף ניבים קצרים אך חדים, ושיווה לה מראה טורפני.

"סבלנות," היה כל מה שאמרה.

• סיור

למרבה המזל המזון של שדים לא היה שונה מידי מזה של בני אדם. אמת, הם נהגו לעיתים לאכול בני אדם, אך רוב המזון שלהם היה מורכב מבשר של יצורים תת-קרקעיים. היצורים האלה לא היו בדיוק מה ששרה הייתה רגילה לאכול וכללו מיני מכרסמים, עקרבים, תולעים, ועוד שרצים מסוגים שונים, אבל זה היה עדיף על בשר אדם. לשם הגיוון הם גם אכלו מיני פטריות שונים ומעט ירקות שהצליחו לגדל בעזרת תחליפים קסומים לאור השמש.

לאחר שסיימה את סעודתה הדשנה שרה יצאה החוצה, רק שבמקרה הזה "החוצה" משמעו יציאה לסבך של מסדרונות תת-קרקעיים. השומרים שעמדו מחוץ לדירתה הצדיעו לה, וחלקם הקיפו אותה כמשמר כבוד בשעה שצעדה לעבר המכלאות.  הזיכרונות מהמכלאות וחדרי העינויים שירשה מתשוקה היו מעט מעומעמים, לא בגלל מרחק הזמן, או בגלל שלא היו שלה, אלא בגלל שעבור תשוקה לא היה בהם שום דבר מיוחד וראוי לזכירה. שרה רצתה לראות בעיניה, לחוות בעצמה, את המציאות שהיא הייתה צריכה לשים לה סוף.

חוץ מזה, עכשיו, תחילת הלילה, היה גם זמן ההתחלה של יום העבודה. תשוקה לא הייתה עובדת חרוצה במיוחד אך גם לא עצלנית במיוחד. אם שרה רצתה להימנע מלעורר חשד היא הייתה צריכה קודם להראות שהיא עובדת. סיור ביקורת ברחבי הצינוק התאים בדיוק לדרישות. הוא לא דרש מאמץ רב אך היה חלק מהאחריות שלה בתור גבירת הצינוק.

שרה הסתובבה בין המכלאות של קורבנות העינויים. הם נראו מלוכלכים, בגדיהם היו בלויים וקרועים, וגופותיהם היו מכוסים בסימנים של חבורות, חתכים, סימני עקיצות ודקירות, כוויות, ופצעים מגלידים. בכל פעם שהתקרבה לכלוב שוכני הכלוב מיהרו להימלט לצד השני. איך היא הייתה אמורה לקשור איתם קשר ככה?

במכלאות ההרבעה התגובות לנוכחותה היו קיצוניות פחות. הנשים ההרות שמרו על מרחק-מה והבעות פניהן הורו על טווח של רגשות שנע בין שנאה, תיעוב, וייאוש, אך לא היה להן כמעט ממה לחשוש. השדים היו זקוקים לבני אדם, והן היו אחראיות לאספקה של בני אדם חדשים. הנשים שכבר ילדו, לעומת זאת, ניסו להסתיר את ילדיהן בירכתי הכלוב מחשש שיילקחו מהן, בייחוד הילדים הגדולים יותר.

המכלאות האחרונות היו מכלאות הילדים. כאן שכנו הילדים הגדולים יותר, אלו שלא נזקקו להשגחה וטיפול תמידיים אך עוד לא הגיעו לבגרות. בניגוד לכלובים האחרים כאן נצפו רגשות חיוביים יותר. הילדים עוד לא למדו פחד אמיתי, וללא חובות אחרות הם בילו את זמנם במשחק. אולם גם זה שירת את מטרת השדים. ככל שהילדים היו תמימים ומאושרים יותר כך הם נפלו עמוק יותר לתוך ייאוש, עצבות, אימה, ושנאה כשהגיע תורם לעבור למכלאות העינויים.

שרה המשיכה בדרכה למכלאות של הנשים החביבות על תשוקה. רוב הנשים נשלחו לכלובי ההרבעה לצורך השרצת בני אדם חדשים, אולם תשוקה נהגה להחזיק בשלוש עשרה נשים שצדו את עינה, נשים שנראו יפות ותמימות יותר מהאחרות, ונהנתה לשחק איתן עד שנשברו.

"זאת," שרה הצביעה על אישה צעירה, כמעט נערה, אשר מייד החווירה ופרצה בדמעות. היא הייתה הצעצוע הטרי ביותר מבין השלוש עשרה. היא נלכדה רק כמה ימים קודם לכן ותשוקה נרצחה לפני שהספיקה לשחק איתה.

הסוהרים פתחו את הכלוב ונכנסו פנימה. הם תפשו את האישה וגררו אותה החוצה. שרה פנתה והלכה לחדר המשחקים הפרטי שלה. השומרים שלה והסוהרים הלכו אחריה וקשרו את הקורבן לכיסא העינויים.

"עזבו אותי," שרה ציוותה. בתוך שניות החדר התרוקן. שרה סגרה והבריחה את הדלת. כשהיא הסתובבה חזרה היא ראתה את הקורבן שלה בוכה חרישית עם פה קפוץ ועיניים עצומות.

"מה שמך?" שרה אמרה ברכות תוך כדי שהיא מלטפת את שערה של האישה, אולם הניסיון להרגיע אותה רק גרם לה לרעוד עוד יותר.

"אני רק מחפשת מידע. אין לי כל כוונה לפגוע בך," שרה ניסתה להפיג את חששותיה, אך נראה היה שלמילותיה הייתה ההשפעה ההפוכה. האישה איבדה את השליטה על קולה והחלה להתייפח. איך שרה הייתה אמורה להרגיע אותה? בתור בת אנוש לא הייתה צריכה להיות לה שום בעיה לעשות זאת, אך כשהיא עוטה את הגוף של בת לילית כל מה שאחרים יראו הוא שדה מהסיוטים שלהם. אם כך, לא הייתה לה ברירה אלא לקבל זאת ולפעול בתוך אותה מסגרת.

"לפעמים שדים לוקחים בני אדם בתור חיות מחמד או מאהבים ונותנים להם לחיות בנוחות ובטחון לתקופה מסוימת. אתן לך אפשרות לבחור. את יכולה להיות חיית המחמד שלי ולבוא לגור בדירתי, או שאת יכולה להישאר כאן, במרתף העינויים הזה, ולסבול במציאות את כל מה שאת רואה בחלומות הבלהה שלך. מה את בוחרת?"

"אני לא אבגוד בבני עמי!" האישה סוף סוף פקחה את עיניה ואף הצליחה לדבר בצורה ברורה. היה זיק של נחישות בעיניה שמצא חן בעיניה של שרה.

"את לא נדרשת לבגוד בהם. עייפתי מהחברה החד-גונית של שדים ואני מחפשת משהו שונה לזמן מה. בני לילית תמיד היו בעלי קשר מעט שונה עם בני אנוש, לא רק של טורף ונטרף." לפחות הזיכרונות של תשוקה היו שימושיים.

האישה התנשמה עמוקות והנהנה.

"מה שמך?" שרה שאלה שוב.

"אגם שליו," האישה ענתה. שרה חייכה אליה תוך שהיא נזהרת להסתיר את ניביה. היה זה חיוך מקסים, ואילו כנפיה היו מכוסות בנוצות לבנות היה נתן אפילו לתאר את הופעתה כמלאכית. 

"נעים להכיר, אגם שליו. אני תשוקה לילית, הגבירה של הצינוק הזה," שרה הציגה את עצמה וליטפה שוב את שיערה של אגם, אשר רעדה בחלחלה בתגובה. לפחות היא הפסיקה לבכות, אם כי האימה שלה הרגישה טוב ומילאה מעט את מצבורי הקסם של שרה.

שרה פתחה את הדלת.

"זוועתון, החלטתי לקחת את בת התמותה הזו תחת חסותי. הבא אותה לחדרי," היא ציוותה. זוועתון קד ופקד על שדים בעלי דרגה נמוכה יותר לבצע את המשימה.

שרה המשיכה בסיור הביקורת, לא רק במכלאות, אלא גם בביצורים, באזורי המגורים, במחסנים, ובשטחי החקלאות, אך המשימה העיקרית כבר הושלמה.

• קנוניה

כששרה חזרה לחדריה היא מצאה את אגם ממתינה לה על הספה בחדר התענוגות.  נראה שהמשרתים ביצעו את תפקידם כראוי כיוון שהיא ישבה על הספה, גם אם ישבה במתח על קצה. למרות החטיפה והשבי השיער הבהיר שלה לא היה מלוכלך מידי ובגדיה היו עדיין במצב טוב. שרה לא יכלה שלה לקנא באגם. אחרי הכול, לאגם היו בגדים של ממש בזמן ששרה נאלצה להסתובב בפומבי בלא יותר מאשר תחתונים וחזייה.

אגם הביטה בה בעיניים פעורות לרווחה ושרה נזכרה ששדים ראו בחשיכה הרבה יותר טוב מבני אדם. עבור שדים הירח המלא היה בהיר כמו השמש, אז לא הייתה לשרה שום בעיה לראות היטב לאורם של כמה נרות. עבור אגם, לעומת זאת, החדר היה חשוך ופניה של שרה היו אפופות צללים.

"הדליקו עוד נרות בכל החדרים, ואז עזבו." המשרתים מיהרו למלא את פקודתה.

לאחר שהשדים עזבו שרה עברה בין החדרים ווידאה שבאמת נותרו לבדן לפני שהתיישבה על ספה מול אגם.

"מה…מה את באמת רוצה ממני?" אגם שאלה בחשש.

"לפני שאענה לשאלותיך, אני צריכה להבהיר משהו. ברגע שתפסיקי להיות תחת חסותי מכל סיבה שהיא את תוחזרי למכלאה. אם תבגדי בי, אם תגרמי לי כל נזק שהוא, המכלאה תיראה כמו גן עדן לעומת העונש שתסבלי."

אגם החווירה.

"את בוודאי יודעת ששדים הם יצורים חסרי מצפון ומוסר אשר פועלים אך ורק ממניעים של תועלת אישית. אי אפשר לבטוח בהם. גם אם הם יתנהגו בצורה מעוררת אמון, גם אם תגיעי איתם להבנות או הסכמים, הם יבגדו בך ברגע שהדבר יסב להם תועלת, ולו הזניחה ביותר. לכן אל תחשבי שתוכלי להרוויח משהו על יד זה שתספרי את סודותיי לאחרים. גורלך קשור בגורלי. לא משנה מה יציעו לך, את תאבדי את הכול ברגע שלא יזדקקו לך יותר."

אגם הנמיכה את מבטה.

"לא העזתי לחשוב על לבגוד בך."

"זה לא משנה מה חשבת או לא חשבת. זו המציאות," שרה ענתה.

"חוץ מזה, לפני כמה שעות מישהו ניסה להתנקש בי. אני לא יודעת מי זה היה, מה המניע, או איך בדיוק הוא ניסה להרוג אותי. כל מה שאני יודעת הוא שכשהלכתי לישון אתמול בבוקר לא הייתי אמורה להתעורר שוב. רוב הסיכויים הם שהוא ינסה שוב, ולפני שאת חוגגת את מותי הקרב תזכרי את מה שאמרתי לך לפני רגע, ומי שימונה לאדון הצינוק במקומי לא יהיה עדיף עבורך ממני.

"מי שניסה לרצוח אותי הוא שד ולכן כרגע אין שד אחד שאני יכולה לבטוח בו. אני צריכה בן אדם שיעמוד לצידי, שישמור עליי מפני המתנקש ויסייע לי ללכוד אותו. בחרתי בך מהסיבה הפשוטה שעוד לא פגעתי בך, ולכן מבין כל האסירים לך תהיה הטינה הפחותה ביותר כלפיי."

מה שהיא לא אמרה זה שהיא רצתה קשר לבני האדם על מנת לארגן מרד אסירים. זה יבוא אחר כך, אחרי שאגם תתחיל לחבב אותה ואולי אף לבטוח בה. כנראה שהיא תצטרך קודם לתפוש את המתנקש, ואז אגם תתחיל לתהות למה היא עדיין זוכה לחסותה של תשוקה כשהיא כבר מילאה את ייעודה. בינתיים שרה תגרום לאגם לתהות איך היא, שרה, נדמית כל כך אנושית בהתנהגותה, אך רק כשהן לבד.

"אני מבינה. מה אני צריכה לעשות?"

שרה חייכה כלפיה.

"בינתיים את רק צריכה להישאר לצידי ולהפסיק להפגין פחד. אני לא אפגע בך, וכל עוד אני בחיים אף אחד אחר לא יפגע בך. את בטוחה. חוץ מזה הייתי ממליצה על מקלחת חמה ובגדים נקיים. לצערי לא אוכל להציע לך את שלי מכיוון שכל בגדיי הם כמו אלה שאני לובשת כרגע."

אגם מצמצה בבלבול והסיטה את מבטה לבגדיה של שרה. פניה האדימו עם ההבנה שהפציעה בתוכה. שרה הרשתה לעצמה להסמיק גם כן, דבר שעורר בלבלול אצל אגם. ממתי שדות חשות מבוכה?

"צאי החוצה וקראי לזוועתון," שרה פקדה ברגע שהחום עזב את פניה.

אגם קמה, חצתה את החדר, ופתחה בהססנות את דלת הדירה.

"תשוקה קוראת לזוועתון." קולה רעד קמעה והיא נרתעה אחורנית בשעה שהשדון חלף על פניה.

"מה רצונך, גבירתי?" זוועתון שאל עם קידה.

"הצעצוע שלי מלוכלך ורעב. הבא לה בגדים נקיים וסבון שאינו עשוי מאנשים, והכן ארוחה לשתינו," שרה פקדה.

השדון יצא ומסר הוראות למשרתים בחוץ, אשר מיהרו למלא את ההוראות שקיבלו. שרה חיכתה עד ששתיהן היו שוב לבדן והחוותה כלפי המקלחת.

"בבקשה."

אגם היססה לרגע, אך הפיתוי שהמקלחת הציבה היה חזק מידי. היא מיהרה להתפשט ולהתרחץ, אולם היא הסמיקה ממבוכה כשלבשה את בגדיה החדשים. למרות שהיו צנועים יותר מאלה של תשוקה הם עדיין היו חושפניים בהרבה ממה שהייתה רגילה וצמודים במקומות הרגישים. 

הארוחה הייתה דשנה וטעימה ביותר, אם כי שתיהן לא רצו לחשוב יותר מידי על מוצרי הגלם מהם הייתה עשויה. לאחריה שרה הראתה לאגם את חדר השינה.

"שתינו נישן כאן יחדיו," שרה אמרה.

"באותה מיטה?" אגם נבהלה.

"כבר הבטחתי לך שלא יאונה לך כל רע תחת חסותי, ואין סיבה להכניס מיטה נוספת כשזו גדולה מספיק עבור יותר משני אנשים."

אגם קיבלה את ההיגיון שבדברים, אם כי לא הייתה לה ברירה רבה בעניין. כמעט כל דבר היה עדיף על פני חזרה למכלאה.

• שיעור

בלילות הבאים שרה ואגם התרגלו לשגרת חייהן החדשה, אך למרות הזמן שעבר הן לא מצאו שום רמז לגבי זהותו של המתנקש. שרה הייתה עלולה לחשוב שטעתה ושלא הייתה התנקשות, לולא הידיעה הברורה שלא הייתה יכולה להיוולד מחדש בגופה של תשוקה אם תשוקה לא הייתה מתה, ואם לא היה לשדים קשה כל כך למות.

בזכות מעבר הזמן שרה ואגם החלו להתרגל לתלבושותיהן החושפניות, אך שרה ידעה שהלבוש הוא החלק הגרוע פחות מבין כל הדברים הלא נעימים שהייתה צריכה לעשות.

בערב הראשון לאחר הגעתה של אגם לדירה שרה ציוותה עליה ללמוד כיצד לרחוץ אותה. מהערב השני ואילך התפקיד עבר מהשד הארוך והדק לאגם. למרות ששרה הייתה מעדיפה לרחוץ את עצמה בפרטיות, לפחות אגם הייתה אישה.

כעבור כשבוע לאחר שהגיעה לצינוק שרה לא יכלה לדחות יותר את חובותיה כשדה. כוח הקסם שלה כבר לא היה מלא, וזה היה נראה מוזר בעיני השדים האחרים אם היא לא הייתה מבדרת את עצמה בתחביב האהוב על שדים למשך פרק זמן ארוך מידי.

היא לקחה את אגם איתה למכלאות, בחרה את אחת מהאסירות באקראי, ולקחה אותה לחדר העינויים. האישה הביטה בשרה במבט מלא שנאה והתרסה בזמן שישבה חגורה לכיסא. שרה ניסתה לשקוע בזיכרונות של תשוקה, גם על מנת לדעת מה לעשות וגם על מנת להתנתק מהרגשות שלה.

"אני ממליצה להגזים עם הצרחות שלך," שרה אמרה בקול מתכתי. "כך אוכל להכאיב לך פחות."

"לא אתן לך את העונג!" האישה ניסתה לירוק על שרה, אבל החטיאה.

שרה נטלה מחט, תפשה בכוח את אחת מאצבעותיה של הקורבן שלה, והחדירה אותה לאט ובזהירות לתוך הבשר הרגיש שתחת הציפורן. האישה התנשפה בכבדות וזיעה ניגרה ממצחה, אך היא קפצה את לסתה וסירבה להשמיע קול.

"אני רק צריכה כמה צרחות שיישמעו בחוץ, ואז אוכל להפסיק," שרה הפצירה בה. היא לקחה מחט נוספת והחדירה אותה לאצבע אחרת. הזיעה והנשיפות התגברו, אך עדיין האישה סירבה להשמיע קול.

"אם את רוצה שזה יפסיק, את רק צריכה לצרוח," שרה אמרה תוך כדי החדרת המחט השלישית. היא ניסתה להתעלם מהתחושות המענגות שהסבל של בת האדם עוררו בגופה ומשכרון הכוח שהחל לעלות בה.

"אאאההה!" האישה סוף סוף ויתרה ושחררה את קולה, ויחד אתו את דמעותיה. שרה מיהרה להוציא בזהירות את כל המחטים והציצה באגם. זו עמדה בפינה, בוהה בעיניים פעורות בנעשה מולה, חיוורת כשלג ורועדת כעלה נידף. שרה הסיתה מהר את מבטה. מה שהיא נאלצה לעשות כבר הכאיב לה מידי. היא לא רצתה להוסיף לכך את הכאב שבא מההשתקפות שלה בעיני אחרים.

"אני צריכה לפחות עוד שתי צרחות לפני שאוכל לסיים. אני ממליצה לך לא להתאפק יותר."

שרה נטלה סכין וחיממה אותה בלהבה של לפיד עד שהפכה אדומה ואז הצמידה אותה לזרועה של הקורבן, תוך שהיא מנסה להתעלם מתחושת הבחילה שאחזה בה ומריח העור והשיער השרופים.

"אאאההה!" האישה מיהרה לצרוח. שרה הסירה את הלהב כעבור כמה שניות ובחנה בחטף את הכוויה. היא יכלה רק לקוות שהיא לא תזדהם.

"אני רואה שאת מתחילה להבין את העניין. מה שמך, דרך אגב?"

האישה ירקה עליה שוב, והפעם פגעה.

"אגם, תנקי אותי."

אגם מעדה לכיוונה וניגבה את הרוק בשולי שמלתה. ברגע שסיימה היא נמלטה בחזרה לפינת החדר. שרה עדיין הייתה זקוקה ללפחות עוד צרחה אחת משכנעת על מנת שהשדונים הממתינים מעבר לדלת יקבלו את הרושם שהיא מתעללת קשות בקורבנה. לאחר בחינה של הכלים העומדים לרשותה היא בחרה במקל דק וגמיש והחלה להצליף בו בחוזקה על פני קדמת שוקיה של האישה עד שהצליחה לחלץ ממנה כמה צרחות טובות.

שרה הניחה את המקל בחזרה על השולחן ויצאה מהחדר. כוחות הקסם שלה התמלאו מחדש והגוף שלה הרגיש מעט שיכור מההנאה שקיבל מהסבל האנושי שנחשף לו. לעומת זאת, שרה עצמה חשה מתח בחזה ותחושת קבס בבטן.

"האם גבירתי באה על סיפוקה?" זוועתון מיהר לשאול בנימוס.

"אכן. עזור לצעצוע לחזור לדירה שלי. נראה כי הבידור של היום היה קשה בעבורה."

זוועתון גיחך. אפילו כשגבירתו גילתה רחמים כלפי בני אדם היא עדיין מצאה דרכים לחלץ מהם רגשות שליליים עסיסיים.

בזמן שזוועתון הגיש להן את ארוחת הבוקר שרה מצאה שאין לה שום תיאבון, אך היא הכריחה את עצמה לאכול בכל זאת. אם אגם לא הייתה שקועה כה עמוק בתוך סערת רגשותיה היא הייתה אולי מבחינה בדכדוך שאחז בשרה. במקום זאת הייתה שקועה בזיכרונות מחדר העינויים, עד שסוף סוף העזה לשאול את השאלה שהטרידה אותה.

"למה הראית לי דבר כזה?"

שרה סיימה ללעוס את מה שהיה בפה שלה, צלי של בשר לטאה עם רוטב פטריות סמיך.

"בגלל שרציתי שתקבלי טעימה קטנה ממה שיקרה לך בלעדיי."

אגם בלעה את רוקה. כמובן ששרה לא יכלה להגיד לה את הסיבה האחרת, שהיא רצתה לראות תגובה אנושית כדי שלא תשקע עמוק מידי בתוך הדחפים השדיים של גופה ותשכח את עצמה.

• רמז

אגם התעוררה משנתה. היה זה עדיין אמצע היום, אך משהו הפריע לה. היא שכבה בשקט וניסתה להבין מה בדיוק גרם לה להתעורר, ושמה לב שהחדר היה שקט מידי. קול הנשימות של הגבירה תשוקה היה חסר. בדרך כלל כשהיא ישנה הנשימות של תשוקה היו קולניות, אולי בגלל המשקל הכבד שלחץ על ריאותיה, אך כעת, למרות שהיא שכבה לצידה, אגם לא שמעה דבר. "האם תשוקה מתה?" אגם חשבה בבהלה. הזיכרון של מרתף העינויים מוקדם יותר באותו לילה היה עדיין טרי במוחה.

היא התבוננה בתשוקה וראתה שהחזה המרשים שלה עדיין ממשיך לעלות ולרדת, אך התנועה הייתה קטנה ביותר. לאחר כמה דקות של התלבטות ולאחר שראתה שהתנועה הולכת ופוחתת בהדרגה היא ניסתה לטלטל את תשוקה, אך זו לא הגיבה. היא טלטלה אותה חזק יותר ויותר, עד שסוף סוף פקחה את עיניה והתנשמה עמוקות.

"מה קרה? למה הערת אותי?" שרה שאלה בבלבול.

"כמעט הפסקת לנשום," אגם ענתה.

שרה חשבה לרגע ואז קמה מהמיטה ודחפה את אצבעותיה עמוק לתוך גרונה עד שהקיאה. עדיין היו חתיכות קטנות של בשר ופטריות בתוך הקיא. היא התכופפה והרימה את אחת מהפטריות ובחנה אותה מקרוב וזיהתה אותה כחתיכה של פטריית רעל. רעלים שהשפיעו על שדים לא השפיעו על בני אדם, ולהפך, אז זה לא היה מפתיע שאגם לא נפגעה למרות ששתיהן אכלו את אותה ארוחה, אבל איך הפטרייה נכנסה לארוחת הבוקר שלה?

היא יכלה לחשוב על שתי אפשרויות. האחת, שאחד מהטבחים היה המתנקש. השנייה, שמישהו בעל גישה קרובה למטבח או הטבחים הטיל לחש אשליה על פטריות רעל והחדיר אותן לתוך חומרי הגלם שישמשו להכנת הארוחה הקרובה. אם הוא היה מחדיר אותם לחומרי הגלם בלי לדעת מתי ישתמשו בהם הוא היה מסתכן בהריגה המונית של שדים, אולי אף לפני שהיה מצליח להרוג את תשוקה, דבר שהיה מעמיד אותו בסכנה. לכן ניתן היה להניח שהרוצח היה מישהו שנכנס למטבח או המזווה או שהביא משלוח של מצרכים מאז הערב האחרון, מה שהקטין משמעותית את מספר החשודים.

"בואי איתי," שרה אמרה והובילה את הדרך למטבח. יחד שתיהן חקרו כל פינה של המטבח והמזווה אך לא מצאו שום שריד של פטריות הרעל.

"בערב אני צריכה שאת תראייני את כל המשרתים, החל מעובדי המטבח. אני צריכה לדעת מי הביא את המצרכים, מי הכין את האוכל, וכל מי שהיה לו מגע עם המצרכים או האוכל."

שתיהן חזרו לישון. כשזוועתון הגיע בערב להעיר את גבירתו שרה הלכה למטבח להתחיל את החקירה שלה. לא היה אכפת לה מאוד בנוגע לגורלה של תשוקה, אך הזיכרון של מרתף העינויים היה עדיין מול עיניה.

"והלילה האדון ניב סהר אמור להגיע," זוועתון הזכיר לשרה בסוף הדיווח הרגיל שלו. שרה ישבה בפנים קפואות והסתירה את הבלבול שלה לרגע עד שנזכרה מיהו אדון ניב סהר, ואז היא הייתה צריכה להשתמש באותה הבעה קפואה על מנת להסתיר את האימה שאחזה בה. ניב סהר היה אחד מרמי הדרג של הפלג שלה בממלכה התחתונה, בעל דרגה אחת בלבד מעליה, אך היה זה כמו ההבדל בינה לבין זוועתון, הבדל של אדון ומשרתת.

בתור ערפד בעל דרגה גבוהה ממנה היה מצופה שתכבד אותו בדמה, ואילו מצאה חן בעיניו היה גם הוא מעניק לה מדמו במתנה. אחרי כל הזוועות שנאלצה להתרגל אליהן לאחרונה דבר כה פעוט כבר לא הפריע לה. החרדה שאחזה בה הייתה בגלל הדרך שבה היא, כבת לילית, הייתה אמורה לכבד אותו. היא הזכירה לעצמה שלא רק החיים שלה היו מוטלים על הכף אלא של מאות בני האדם בצינוק שלה, ושגם גיבורות תנ"כיות כמו יעל, יהודית, ואסתר, נאלצו להקריב את עצמן באופן דומה.

"דאג שדירת האורחים המכובדים תהיה מוכנה וללא רבב," היא פקדה.

כעבור כמה שעות אגם חזרה מהחקירה שלה, אך למרות שראיינה את כל המשרתים ואת כל עובדי האספקה, כל מי שהייתה לו נגיעה כלשהי לאוכל שהוגש להן בבוקר האחרון, לא היה שום דבר יוצא מהכלל. כולם העידו שלא היה אף שד שלא במקומו הרגיל, או אף רכיב מזון לא צפוי או מוזר. הכול היה לגמרי כבשגרה. 

"אם הכול היה כרגיל אז איך זה שכמעט מתתי?" שרה רטנה.

"היה דבר אחד מוזר," אגם נידבה בהססנות.

"מה?"

"כמות הרוטב במנה שלך הייתה גדולה יותר מבמנה שלי, למרות שהטבחים אומרים שהכמות שהגישו לשתינו הייתה זהה."

זוועתון היה הראשון לבדוק את מצבה כל בוקר, האחרון שבא במגע עם המזון שלה בזמני הארוחות, וגם האחרון שהייתה חושדת בו. תשוקה תמיד התייחסה אליו היטב ותמיד תגמלה אותו היטב. אחרי הכול, זה לא היה רעיון טוב לטפח עוינות אצל המשרת הבכיר ביותר שלה, מה גם שהיה בעל עוצמה קסומה לא מבוטלת, אם כי נחותה משלה. אולם אחרי שמיצו את כל האפשרויות האחרות הוא נותר החשוד היחיד.

"בקשי מזוועתון להיכנס."

זוועתון התייצב מול גבירתו ללא שום הבדל בין תנוחתו והבעת פניו הנוכחית לאלו שלפני שניסיונות ההתנקשות החלו, אולם היה זה אך צפוי. שדים לא חשו אשמה.

"אני כבר יודעת שאתה זה שהוסיף פטריות רעילות לארוחת הבוקר שלי אתמול, וכנראה שעשית זאת גם לפני שבוע. מה שאני רוצה לדעת זה למה. התשובה שלך תקבע אם תזכה למוות מהיר ונטול כאבים או מוות ארוך בייסורים."

הכפור שבקולה שלח רעד במורד גבה של אגם.

"גבירתי תמיד הייתה טובה אליי," זוועתון אמר.

"אז למה?"

"יש אדונים פחות טובים."

לקח לשרה כמה שניות טובות להבין למה התכוון, ואז פניה החיוורים ממילא איבדו את מעט הצבע שהיה בהם. לקח לה עוד כמה שניות לנתח את המצב ולהחליט על צעדיה הבאים.

"אני רוצה שתמשיך בניסיונות ההתנקשות, רק שבכל פעם תזהיר אותי מראש מתי ואיך יתבצע הניסיון כדי שאוכל לארגן צירוף מקרים שיאפשר לי להינצל. בנוסף שתף איתי כל מידע שתיחשף אליו. אם תשרת אותי היטב לא רק שלא אעניש אותך על בגידתך, אלא אתגמל אותך היטב."

עיניו של זוועתון אורו והוא קד את קידתו העמוקה ביותר מאז ששרה הגיעה לצינוק.

"תודה רבה, גבירתי!"

כל החקירות נטלו זמן רב, ועד ששרה סיימה עם זוועתון זמן עלות השחר כבר התקרב.

"אדון סהר יגיע בקרוב. הכן את קבלת הפנים," שרה ציוותה, וזוועתון מיהר לציית.

שרה דאגה להסתיר את אגם באיזור אחר של הצינוק בזמן המשרתים הביאו את האסירה היפה ביותר, אשר הם רחצו והלבישו בצורה מעוררת תאבון והשכיבו על אחת הספות. השולחנות ברחבי חדר התענוגות כוסו בקישוטים ומיני מאכלים מהטובים ביותר שהטבחים ידעו להכין. שרה השרתה את עצמה באמבטיית דם אנושי, ולאחר המקלחת התלבשה בתחתונים וחזייה שחורים שחבקו את קימורי גופה ושהיו בעיקר עשויים מתחרה חצי-שקופה, יחד עם מגפיים שחורות שהגיעו עד לאמצע ירכיה. היא הביטה במראה והנהנה לעצמה. התלבושת שלה הייתה החושנית והמפתה ביותר שברשותה, ולכן המתאימה ביותר כדי לקבל את פניו של אורח כה נכבד וחשוב, ואמבטיית הדם הטרי סיפקה לכל גופה ריח מענג ומפתה, בייחוד עבור ערפד.

"גברתי, הפמליה של האדון מתקרבת," זוועתון יידע אותה.

שרה עברה לעמוד בפתח דירתה. המשרתים והשומרים יצרו משמר כבוד שעמד לאורך צידי המסדרון. כעבור כמה דקות האורחים הופיעו מעבר לפינה והתקרבו בקצב מדוד עד שהגיעו אליה. שרה קדה עמוקות כלפי האדון סהר.

"ברוך הבא, אדוני. אנא הרשה לי להזמין אותך ליהנות מכל המעט שיש לביתי העלוב להציע," שרה אמרה. ניב סהר חייך בהתנשאות ונכנס אחריה.

שרה בילתה את כל הבוקר כשהיא מגישה את הכיבוד לניב סהר אישית תוך שהיא נזהרת להתכופף בכל מיני תנוחות שהבליטו את השפע שהיה לגופה להציע, כולל דמה, ופלרטטה כפי שלא פלרטטה בחייה, לפחות לא בחיים הקודמים שלה כשרה. ניב טעם מהכול, כולל מבת האדם, עד ששבע.

"כבר מאוחר. כמעט הגיע זמן הזריחה. האם אוכל להציע לך לחלוק את חדרי, או שתעדיף את דירת האורחים?" שרה שאלה.

"חדרך יספיק עבורי," ניב סהר ענה בנימה מתנשאת.

שרה הובילה את הדרך. כשהגיעו למיטה היא כרכה את זרועותיה סביב גבו ונישקה אותו עמוקות תוך שהיא משתמשת בכל הידע והכישורים שירשה מתשוקה. התחושה של בת לילית מצמידה את החזה שלה כנגד שלו לא הייתה זרה עבור ניב סהר, אך גופן של בנות לילית תמיד היה המתוק ביותר, בדיוק כפי שדמן של בנות אנוש תמיד היה הטעים ביותר. כעבור כמה רגעים היא הרפתה, ועם חיוך מחושב שנראה בו-זמנית גם תמים וגם חושני ומפתה, הזמינה את הרוצח שלה למיטתה.