בן הים הקטן

הילי הלכה על חוף הים.  הים היה גלי, הקצף הרך ליטף את רגליה. המבט שלה היה מכוון לשמש השוקעת כמו מהופנט עליה, ורק כשעברה ליד המפרץ הקטן הסיטה את מבטה וסרקה את המפרץ. היא הסתכלה מתוך הרגל של שנים.  כבר התרגלה להתאכזב ולגלות שחוץ מצדפים ואבנים אין שם כלום אלא שהפעם באמת היה. הילי לא האמינה, היא התקרבה בזהירות לקונכייה הענקית ששכבה על החוף התכופפה ונגעה בה בעדינות. הקונכייה נפתחה מיד ומתוכה הביט עליה תינוק בן ים קטן ומושלם עיניו הגדולות והחומות סקרו אותה, הילי התכופפה והרימה בעדינות את התינוק הקטן . דמעות של אושר זלגו מעיניה השחורות והעייפות. כל כך הרבה שנים היא חלמה על הרגע הזה וכבר התייאשה לגמרי. רק מתוך הרגל עוד הייתה סורקת את המפרץ. והנה עכשיו לעת זקנה כמעט כמו שרה אמנו, טוב לא צריך להגזים היא הייתה בסך הכל בת ארבעים ושבע פתאום הוא הגיע, התינוק המיוחל הזה. שהיא רצתה וחלמה והוא כל כך מושלם. הילי הרימה את עיניה לשמיים השמש כבר שקעה וירח לבנבן עם אור עדין הופיע במקומה. באותו  הרגע היא החליטה. "אור" ככה אני אקרא לתינוק הזה. היא חייכה אליו ושרה לו כמו שהיא תמיד חלמה "אור קטן שלי אורון קטן אתה תהיה שלי ואני אוהב אותך ואתה אותי". וככה המשיכה ומלמלה כל מיני מילים קשורות ולא קשורות והלכה לביתה מאושרת כאילו הולכת בתוך חלום מתוק

הגעת בני ובנות היום לחופים הייתה תופעה ידועה שהתחילה כבר לפני שנים רבות. סיפורי ההיסטוריה היו מלאים באירועים שליוו את הגעתם. אומללים היו התינוקות הראשונים שהגיעו. את כל צורות האכזריות האנושית היה ניתן למצוא בסיפורים האלה. משרפתם בגלל שהם שדים ועד לניתוחים וניסויים מזוויעים שערכו עליהם ועוד אין סוף זוועות שהרי יצירתיות ואכזריות אף פעם לא חסרו לבני האדם. עד שקמה התנועה להגנתם. לא הייתה זאת יוזמה של מנהיג דגול אלה של משפחות פשוטות  שמצאו את הקונכיות וגדלו את הילדים כחלק משלהם. וכך גילו אותם משפחות שלמעשה אין הבדל גדול ביננו ובין אותם יצורי ים. התנועה גדלה והתעצמה עד שבסוף התכנסו מנהיגי העולם והחליטו שאסור עוד לקחת ככה סתם קונכיות עם בני ים. מכוון שהיו מספר יעדים ספציפיים בכל העולם אליו היו מגיעים בני הים סגרו את אותם אתרים והכניסו אליהם רק אנשים שהוכיחו שבכוונתם לגדל היטב את בני הים. הדרישות היו מאוד נוקשות אך מכוון שכמות האנשים המעוניינים הייתה כל כך גבוהה והופעתם של בני הים נדירה יחסית רק המוצלחים והאמידים שבהם זכו לגדל אותם. בכל אופן להילי לא היה שום סיכוי להיות ברשימה הזאת אבל בעיר הקטנה והמרוחקת שבה היא גרה הופיעו לעיתים מאוד נדירות ליתר דיוק שלוש פעמים בשבעים שנה קונכיות עם בני ים במפרצון הקטן.  במקרים כל כך נדירים הממשלות החליטו לא להתערב. הילי לא ידעה  מתי בדיוק עלתה בליבה התשוקה הזאת אבל עם הזמן הרצון  למצוא קונכייה עם בן ים הפך לציר מרכזי בחייה. חלומות רבים סבבו סביב אותו יצור קסום והאהבה שתהיה ביניהם שנים של טווית חלומות ושיטוט במפרצון. עם הזמן החלום הפך לפחות ופחות מציאותי. הדמיונות סביב אותו ילד קסום הלכו ופחתו והטיולים בים נעשו פחות ארוכים והנה דווקא עכשיו כשהרצון העז הפך למין דקירה קטנה בבטן פתאום הוא בא האור שלה. 

השנים הראשונות היו מופלאות. נכון שהן כללו לילות רבים ללא שינה והתלבטויות אין ספור אבל הילי הייתה בדיוק בזמן המתאים לכך. אורח החיים הצנוע שלה השאיר לה בצד מספיק כסף כדי לא לעבוד כמה שנים. היא עזבה את בית החולים שעבדה בו והתמקדה רק באור שלה. כמה משחקים שהם המציאו ביחד כמה לילות נרדמו מחובקים במיטה הקטנה. את כל היופי והצחוק של העולם היא גילתה דרך הילדון הזה. כאילו מסך שהאפיל על העולם הוסר ממנו ועכשיו הכל. היה יפה יותר בוהק יותר והרבה יותר רך. בני הים רובם לא שומעים כמעט בכלל ולכן הילי למדה את שפת הסימנים ולימדה גם את  אור. חוץ משפת הסימנים הרגילה הייתה להם גם שפה סודית רק שלהם. כל מיני תנועות שהם המציאו. אור שלרוב היה חברותי ומצחיק היה יכול פתאום להיכנס למצב רוח רע. הילי לימדה אותו אז סימן של תנועה אחת שהמשמעות שלה הייתה שהוא רוצה להיות לבד. ועוד סימן משתי תנועות שנקרא  "רק אימא" והמשמעות שלו הייתה שהוא רוצה להיות עכשיו רק אתה. זה היה הסימן האהוב על הילי. עוד התלבטות שהופיעה בגיל הצעיר הייתה האם לפתח גם את הרגליים וגם את הזנב. להילי לא היה שום ספק ברור היה לה שהוא צריך ליהנות משני העולמות ולכן אחרי אימוני הרגליים הקשים הם היו הולכים לים לאימוני שחיה. אור הצטיין בשניהם.

 יום אחד כשאור הלך לחבר הילי הרשתה לעצמה ללכת לבקר חבר ותיק. איש שפגשה פעם ברצועת החול שבין הנחל הים. ביתו של האיש היה קרוב מאוד לים והוא היה יוצא ומסתובב בחוף מכיר נשים רבות ושונות ומזמין אותן לביתו. וכך הוא הכיר את הילי. יפה תואר היה האיש ולכן הילי התפלאה שהוא בכלל ניגש אליה הוא הזמין אותה לביתו ויחד שתו ושכבו אחר כך היא הלכה. למחרת היא באה שוב אך הוא התעניין במישהי אחרת. היא כבר רצתה ללכת אבל אז הוא ניגש אליה לשנייה אחת ולחש לה תבואי ככה בעוד שבוע כמו שבאת אתמול. וכך זה התחיל פעם בשבוע הייתה באה באותו הזמן אל האיש והם היו מטיילים על קו החוף לביתו ואז שותים ושוכבים. מאז שאור הגיע חודשים רבים עברו וכבר רצתה לראות עוד  פעם את האיש מהים ולכן הלכה ביום הקבוע והוא היה שם וכאילו לא עברו חודשים רבים הם הלכו לביתו. 

בגיל בית הספר התחילו הבעיות אור שהיה בבית ילד מקסים ומתוק פשוט לא הצליח להשתלב. הוא התקשה לשבת זמן ממושך והתקשה מאוד בלימודים לעיתים היה מתפרץ בבית הספר מרביץ ובורח. הילי שבדיוק חזרה לעבוד כבר התרגלה לטלפונים ולגערות. אבל הכי קשה לה היו המבטים עליה ועל אור כאילו שהם אשמים כאילו זה בכוונה. כאילו היא לא הייתה אימא טובה מספיק ובגלל זה הוא ככה. אימא חוצפנית אחת אפילו ניגשה אליה ואמרה לה שאור צריך לעבור לבית ספר של ילדים מיוחדים. כאלה שקשה להם. הילי דיברה אליה כמו שלא דברה לאף אדם אחר בחיים שלה ואותה אישה לא העזה יותר להתקרב וגם שאר האימהות לא העזו. ככל שאור גדל הדברים הלכו והחמירו לא עזרו כל אנשי המקצוע עם עצותיהם הטובות והחכמות וכל השיטות שלהם לא הועילו. אור הלך והסתבך הסתובב לילות שלמים בחוץ והתחבר לאנשים שעשו דברים נוראיים. לפעמים חזר פצוע ועצבני ולפעמים מלא במרץ והתלהבות. הסימן "רק אימא" כבר לא הופיע בכלל ורוב הזמן כשהגיע הביתה עשה מיד את הסימן של הלבד. את זה אסור היה להילי להפר והיא הניחה לו. אבל  היא ניסתה מתי שיכלה לדבר אתו להסביר לו אפילו קצת לאיים. זה לא עזר בכלל. יום אחד באמצע הלילה הילי שמעה דפיקה חזקה בדלת היא קמה לפתוח ומצאה את אור על המפתן כל בגדיו היו קרועים עיניו מבוהלות וכולו לחוץ. אימא תעזרי לי הוא אמר אני חייב לברוח הם  בדרך לתפוס אותי. אני מפחד. היא אפילו לא שאלה אותו מה קרה מהר מהר עזרה לו להתארגן ויחד רצו למים. תשארי כאן אמר לה אור ואפילו עשה את הסימן של הלבד אבל לראשונה הילי לא הסכימה. כל עוד אור היה אתה הייתה יכולה עוד לקבל את כל הקשיים אבל לאבד את אור לא הייתה מוכנה בשום פנים ואופן היא קפצה אחריו למים ושחתה אחריו  אור שחה מהר והילי התקשתה לעמוד בקצב היא ניסתה להמשיך הכי מהר שהיא יכלה אבל כבר לא היה לה כוח ואוויר היא התחילה להרגיש שהיא שוקעת וכל אותו זמן רק חשבה מה יהיה על אור שלי מי ישמור עליו. לפתע הרגישה איך גוף ענק נכנס מתחתיה ומרים אותה. זה היה אור. במים הכוח שלו בלט עוד יותר וככה הם שחו יום אחרי יום עד שהתרחקו מאוד מהעיר הקטנה והגיעו אל הים הפתוח. להילי לא היה מושג לאן או כמה זמן הם שחו ככה אבל אור  פנה פניות ושינה כיוונים כמו לפי איזו מפה סודית שרק הוא רואה. לבסוף הגיעו לאי קטן ונטוש ושם נשכבו תשושים על החול ונרדמו. כשהילי התעוררה היא הייתה מאוד מבולבלת. היא שכבה בתוך מערה על שמיכה ולידה היו קצת פירות. אור לא היה בסביבה. היא התרוממה לאט וישבה לאכול משחזרת את כל מה שקרה בימים האחרונים. הכל ניראה לה לא מציאותי כמו מן חלום כזה מוזר. אבל היא ידעה שהכל באמת קרה. רעש נשמע מכיוון הכניסה למערה הילי נבהלה אבל זה היה אור. הוא ניגש אליה וחיבק אותה משהו שהוא לא עשה המון זמן. ולראשונה מזה זמן רב הוא היה ניראה שמח ורגוע. עוד רעש נישמע ושלושה בני ים נוספים נכנסו למערה. הם נגשו אליה מסתכלים עליה בפליאה. איך עשית את כל הדרך לכאן שאל אחד מהם. היא באה איתי אמר אור. לא מוכנה לעזוב אותי לבד האימא הזאת. באמת? צחק אחד מהאחרים אימא שלי ויתרה עלי מזמן אני הסתובבתי ברחוב לפני שהגעתי לפה. גם אני אמר השלישי גם עלי ויתרו מאוד מהר. יש לך אימא מיוחדת אמר הראשון והסתכל על אור. אבל איך כולכם הגעתם לפה? שאלה הילי. יש סימנים אמר אור זה כמו מפה של צלילים בתדר מאוד מסויים קשה להסביר אבל ברגע שנכנסתי לים התחלתי לשמוע את זה וככה הגעתי לפה. גם אנחנו הגענו ככה אמרו האחרים.. טוב צריך ללכת אמר אחד מהם המנהיג כבר מחכה לנו איזה מנהיג? שאלה הילי אבל הם לא ענו לה ויצאו. אחרי שנייה אור חזר חיבק אותה חזק ואמר לה אל תדאגי אימא אני אביא לך לפה כל מה שאת צריכה. את לא חייבת לעשות כלום ואז הוא עשה את הסימן הזה שכל כך אהוב על הילי. את סימן הרק אימא שלהם וחיבק אותה עוד פעם אחת והלך. הילי נשארה לבד היא הייתה אמורה להיות מודאגת או אפילו לכעוס על שנעקרה ככה פתאום מהחיים שלה. אבל היא לא הרגישה שום דבר מזה היא רק הרגישה רגועה בפעם הראשונה מזה שנים רבות. סוף סוף הוא מצא את המקום שלו אמרה בליבה סוף סוף טוב לו לאור שלי וגם… חשבה.. הוא עדיין צריך אותי עדיין הוא צריך את הרק אימא שלו. היא יצאה לשוטט בחוף החדש שהיה פראי ושומם והרגישה איך עם כל צעד שנים של דאגה ומתח של מה יהיה ומה יגידו יורדים ממנה. ואז חזרה למערה והלכה לישון. אחרי חודשים של שיטוטים על האי ובקרים נפלאים בהם אור היה מעיר אותה ומביא לה פירות. היא התחילה להתגעגע קצת. חסרו לה האנשים בעבודה האיש מהים ובכלל להיות ככה כל היום לבד… קשה היה להודות בזה אבל למרות שאור היה אתה יותר ולמרות שבפעם הראשונה אחרי הרבה שנים הם חזרו לצחוק ולבלות ביחד היא עדיין הרגישה שזה לא מספיק. יום אחד כשטיילו ביחד בחוף אור עמד מולה גבוה ממנה כבר כמעט בראש ואמר לה. זהו אימא את צריכה לחזור. איך נתראה היא שאלה אותו אתה תבוא לבקר? לא אמר אור אני בחיים לא חוזר לשם אני אקרא לך לבוא לים וכשתבואי אביא אותך לכאן. ואיך תקרא לי שאלה הילי. אור הביא שתי  קונכיות קטנות הצמיד את שלו לאוזן. הילי עשתה אותו דבר עם הקונכייה השנייה. אור נשף בעדינות שתי נשיפות אל הקונכייה והילי שמעה מהצד שלה  מישהו לוחש לה אבל בתדר מוזר מאוד כאילו היא שומעת אותו ממש בלב "רק אימא". מכל מקום אני אשמע את זה שאלה הילי. כן אמר לה אור. ועשה עוד פעם את הסימן הזה שהיא כל כך אוהבת. ואז הם נכנסו למים. הילי עלתה על הגב של אור וככה הם שחו כמה ימים הילי התעוררה וישנה לסירוגין כשפתחה לפעמים את העיניים ראתה דברים מוזרים ומופלאים ולא ידעה לומר אם הם חלק מחלום או קורים באמת .בסוף הגיעו. אור הוריד אותה בעדינות בחוף ממש במפרצון שבו מצאה אותו לפני שש עשרה שנה. חיבק אותה שוב עשה לה הסימן שלה שהיא כל כך אוהבת ונעלם. הילי הלכה לאט ובידה היא החזיקה את הקונכייה הקטנה שאור נתן לה. היא התכוונה ללכת הביתה אך  פתאום בהחלטה של רגע שינתה כיוון ובמקום ללכת לבית שלה הלכה לבית של האיש. זה לא היה היום הרגיל ולא השעה הקבועה אבל הילי הרגישה פתאום שהיא כבר לא מחויבת לכל אותם חוקים כתובים ולא כתובים שתמיד נזהרה מאוד לנהוג לפיהם. היא הגיעה לחוף והוא היה שם אבל הוא עמד לבד וניראה פתאום זקן ועייף מכדי לעניין את כל הנשים הצעירות שהתרוצצו בים. הוא ראה אותה וחייך אליה. כשבא, התקרב אליה ולחש לה סוף סוף העזת! הם הלכו ביחד לביתו ושתו ושכבו וכשקמה ללכת הוא בלי להסתכל עליה אמר לה. את יכולה עוד כמה שאת רוצה. הילי חייכה ונשארה.

 הימים של הילי חזרו להיות פשוטים בבקרים הייתה הולכת לעבודה שלה בערבים הייתה מטיילת בים. מהים הייתה הולכת לפעמים לביתה ולפעמים חוצה את הגשר והולכת אל ביתו של האיש. הוא כבר מיעט ללכת לים ולרוב היה יושב בכיסא הנדנדה בפתח הבית ומתבונן מרחוק בהמולת הים.  פעם בכמה שבועות או חודשים הייתה הקונכייה הקטנה מתחממת פתאום אז ידעה הילי להצמיד אותה לאוזן והייתה שומעת בפנים בלב את הסימן המיוחד שלהם. את הרק אימא שכל כך אהבה. בלילה הייתה יוצא למפרצון ואור היה מגיע ואוסף אותה. ימים או שבועות הייתה נשארת באי השומם ומטיילת עם אור. הילי ניסתה לשאול אותו מידי פעם מה הם עושים שם באי הזה. אבל אור התחמק ולא סיפר יותר מידי והיא למדה להניח לעניין ולא לשאול . וכך יצא שבטיולים העבירו חלק מהזמן בשתיקה וחלק בשיחות מצחיקות וחסרות מטרה ממשית ממש כמו שהיה כשאור היה ילד. לאחר זמן אור היה מחזיר את הילי למפרצון הקטן והיא הייתה הולכת משם לביתה או לאיש שלה שרוב הזמן העדיף לשבת בכיסא ולהתבונן על הים מרחוק. לעיתים הייתה הילי שומעת אנשים מדברים על חבורות של בני ובנות ים שמתאספים באיים מבודדים. חלק מהשמועות אמרו שאלה טרוריסטים שמתכננים לפגוע בבני האדם כנקמה על מה שנעשה להם עד עכשיו וגם בגלל אפליה שהייתה עדיין קימת. חלק טענו שאלה שמועות מופרכות והם פשוט בוחרים לחיות בקהילות משל עצמם הרחק מהאנושות התובענית וכל רעשיה וציפיותיה. הילי לא התערבה. תמיד ידעה ללכת בין הטיפות, לדבר מעט ובעיקר להקשיב. פעם היא גם האמינה באמת בסדר הדברים והעולם ומקומה בו היו  נראים לה נכונים וקבועים. אבל היא השתנתה ואף על פי שכלפי חוץ עוד המשיכה להתנהג לפי כל אותם חוקים שהכירה היטב. ידעה כבר שבתוך העולם הזה כמות החופש שתהיה לנו תלויה בעיקר בנו.