בין החושך לאור
"יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה" (ישעיהו מה, ז).
ונדמה היה שיש טוב ורע, מגן אור מול שולט חושך, אל שונה לכל ישות. אבל על כולם אני מחליט, על כולם אני אחראי. ולא אתן לאחד לשלוט ולשני להירדף. שניהם ינוחו בשלום או ינדדו בכח המלחמה. ולא יהיה אחד חזק מספיק והשני לא ירסנו, כח יביא כח, נדודים יביאו עוצמה, רגיעה תביא שלום.
***
אור השמש חדר מבעד לחלונות הקטנים של חדר ההמתנה, עבר בין הסורגים העבים והאיר לסירוגין חלק מהרצפה ודרגשי העץ שהוצבו בשורות בצד החדר.
זה היה יום המסחר האחרון בחודש ולכן הבנק היה עמוס באנשים שחיכו לתורם להפקיד את משכורתם החודשית. רוב האנשים הגיעו עם שקי מטבעות, אצל רובם הם אפילו לא היו מלאים. היו ביניהם כמה בעלי מקצועות מבוקשים שהגיעו עם שטרות מהוהים, אסופים בחוטי עור דקים.
בין כולם עמד לו גם איש בלבוש מכובד, בעל חווה שהגיע עם מטיל זהב שלם ושומרים לצידו.
הוא ליטף את שולי כובע הבוקרים החום שלו, עיניו עוברות בין פקיד בנק אחד לשני מולו.
"היית מצפה שמישהו כבר יתייחס אלי," רטן לשומרים שלו.
הם הנהנו אליו חזרה, ידיהם משחקות בחגורת הנשק שלהם, מחכים שמישהו יפזול למטיל הזהב.
אבל נראה שאף אחד מהנוכחים לא היה להוט לבדוק את מהירות השליפה שלהם היום.
אישה מבוגרת עמדה בצד החדר, לבושה בשמלה פשוטה עם עיטורים כחולים מלמטה עד למעלה, מגבעת לבנה ובלויה מעטרת את ראשה.
היא פנתה לאחד משומרי הבנק החמושים ושאלה, "אדוני הנכבד, תגיד לי היכן אוכל למצוא את מר גיבסון? הוא הבטיח שיעזור לי בהפקדה היום."
"מר גיבסון הוא מנהל הבנק גבירתי, לא נראה לי שהוא יתפנה למשימה כזאת היום."
"אתה חייב לעזור לי," הקשתה האישה, מעבירה את מקל ההליכה שלה מיד ליד, "בפעם שעברה הכסף שלי כמעט נשדד!"
"אני לא יכול לעזור לך גברת, זה היום העמוס בחודש," אמר השומר שהתחיל לנוע בחוסר סבלנות, עיניו נודדות בין האנשים הרבים בחדר לגברת שלא הרפתה ממנו, "שבי בבקשה וחכי לתורך."
"זה בדיוק מה שהשומר אמר לי בפעם הקודמת! אני לא אזוז עד שמר גיבסון לא יגיע לכאן. הוא הבטיח לי," רקעה עם המקל ברצפה.
"גבירתי, זה בלתי אפשרי…" ניסה השומר להיחלץ מהאישה העקשנית מולו ולא שם לב שהחדר החל להחשיך ואיש קודר הופיע בפתח הבנק.
כאשר הביט לעברו היה מאוחר מדי. אגרוף מכוסה בכפפת עור שחורה הונף לעבר פרצופו במהירות כה גדולה שהשומר לא הספיק להגיע לנשקו. הוא הספיק לשמוע את שיניו נשברות ולסתו מתפרקת לפני שהתעלף במקום.
האיש האפל היה לבוש ז'קט שחור שהגיע כמעט עד מגפיו החומים, כובע בוקרים כהה ועיניו השחורות כפחם הוסטו לעבר השומר השני בקצה החדר. זה כבר הספיק להוציא את אקדחו מהנדן כאשר האיש האפל ירה לעברו שני כדורים מאקדח שהופיע בידו ברגע, גורם לו לצנוח על הרצפה ללא רוח חיים.
צעקות בהלה נשמעו מכל עבר בחדר ההמתנה של הבנק, צרחות של נשים קרובות נשמעו, מתערבבות בבכי של תינוק בידי אמו.
יריות נוספות נשמעו והפעם לכיוונו של האיש בשחור. אלו היו השומרים של בעל החווה שרק חיכו לרגע שיוכלו להשתמש באקדחיהם. תופי האקדחים שלהם הסתובבו עד שנגמרו כל הכדורים. האיש לא זז אפילו מעט, הכדורים נופלים על הרצפה, מעוכים לאחר שניתזו מגופו.
"זה שולט חושך," נשמעה לחישה מקצה החדר. "השד השחור הגיע לכאן, כולנו אבודים." קול אחר ענה לו.
זאת הייתה צרה שתושבי העיירה הקטנה לא היו מוכנים אליה. אין אדם רגיל שיכול לגבור על שולט חושך, בטח לא כשהוא בשיא כוחו.
אחד השומרים האישיים שלא התרשם מהלחישות והזעקות מסביב, התקרב במהירות לעברו של האיש השחור והניף את אגרופו לעבר פניו. המכה החזקה נעצרה באחת ע"י ידו של האיש, שלא נראה מתאמץ במיוחד. בהנפה מהירה הוא סובב את ידו של השומר שזעק בכאב ונפל לרצפה, מתפתל כאשר ידו מונחת בזווית לא טבעית.
"עוד מישהו רוצה לשחק את הגיבור?" אמר האיש השחור והד קולו נשמע היטב בכל פינות החדר. הוא הביט לעבר השומר האישי השני והוא בתגובה הפיל את האקדח על הרצפה והרים את ידיו. בעל החווה הביט בשומרו שנכנע, מבט של זעם חולף על פניו, אך לא הוציא מילה מפיו.
"שלא תחשבו על זה אפילו," קרא האיש האפל לעבר הפקידים, מתקרב אליהם במהירות בלתי אנושית. "תרים ידיים מייד!" אמר ונופף בקנה האקדח שלו מול אחד הפקידים כאשר זה ניסה להגיע לרובה הדו קני שהונח מתחת לשולחנו. הפקיד שהיה המום מכך שהאיש גמע עשרה מטרים בצעד אחד הרים את ידיו בהכנעה, מוסר את נשקו לזר.
"הכניסו את כל הכסף לשק," קרא לפקיד וזרק אליו שק שחור גדול.
"אתה!" פנה כעת לבעל החווה, "תביא את מה שיש לך ביד," אמר וחיוך קטן נסוך על שפתיו, מגלה שתי שיני זהב, אחת בכל צד של פיו.
"בשביל זה אני משלם לכם? תעשה משהו," סינן בעל החווה לשומר שעוד נשאר עומד, אך זה לא זז.
"אתה לא משלם לי מספיק בשביל להילחם בשדים. כדאי שתעשה מה שהוא מבקש," ענה לו השומר.
"אני רואה שזה יום המזל שלי," אמר כאשר בעל החווה מסר לו את מטיל הזהב שלו, לא ברצון רב, "אולי פחות בשבילך," אמר האיש ועיני הפחם שלו שננעצו בבעל החווה גרמו לו לרעד בכל גופו והוא השפיל מבטו.
"קדימה, את השק!" צעק והגיע ברגע לעבר הפקיד, שהחזיק בשני ידיו בקושי רב שק עמוס במטבעות ושטרות, פרי עמלם החודשי של אנשי העיירה.
האיש בשחור הרים בקלות את השק, מניף אותו מעל כתפו ובידו השנייה ליטף את קצה כובעו, פונה לקהל ההמום. "שיהיה לכם המשך יום נעים," אמר בחיוך מנצנץ זהב.
לפני שיצא מהדלת, זרק מטבע זהב אחד לכיוונה של הזקנה בפתח, והוסיף קריצה בעינו השחורה. הזקנה תפסה את המטבע, חיוך קל עולה על שפתיה כאשר החזירה לו קריצה.
הוא יצא והחדר שוב התמלא אור, כאילו השמש חזרה ממשחק המחבואים שיצאה לשחק בו.
***
בר 'הלילית' לא היה ידוע בעיצובו המהודר, גם לא במלצריות חינניות, אפילו לא בשיכר טוב מהממוצע. אבל הוא היה הבר היחיד בעיירה הקטנה, היחיד במרחק עשרות קילומטרים של מדבר ולכן היה עמוס בכל ערב. לקוחותיו היו מעורבים ממקומיים משועממים, בעלי חנויות שבאו לסיים את הערב עם כוס שיכר גדולה ואורחים מזדמנים שישנו במוטל שהוקם מעליו.
בשולחן צדדי ואפל ישב לו סַמָּאֵל. לאחר יום מוצלח ומטיל זהב חדש שנוסף לאוסף שלו, הוא ישב מרוצה, עם קנקן וויסקי גדול. הוא אהב להביט באנשים שמגיעים והולכים, לבחון את המתבודדים על הבר, את החבורות בשולחנות עמוסים, את הנשים שחיפשו להשלים את הכנסתן לערב, את הגברים שחיפשו קצת חום בחייהם הקרים.
כך עשה בכל עיירה שעבר דרכה, למד את דרכיה, את אופייה.
מי שלא מתמצא באומנות של שוד מוצלח, היה חושב שההצלחה תלויה רק בכח הזרוע, או הפחד מהאקדח השלוף, והרבה מזל.
הם לא יודעים שתכנון מוקדם הוא הכרח לביצוע מושלם. שהבנה של המנהגים היומיומיים בעיירה תעזור לדעת את מי לשדוד ומתי. שהיכרות עם האנשים הפשוטים, האנשים המסובכים וגם את אלו שלא שמים אליהם לב תוביל לדעת את מי לתקוף וממי להיזהר.
ומעל הכל, הבנת הכוחות שלך היא חובה כדי למגר את אלמנט המזל.
ולכן שוד הבנק המזהיר היום היה מושלם. זה כבר הערב השמיני שישב באותו שולחן, מזמין את אותו הוויסקי וצופה באותם האנשים.
כך זיהה את מנהל הבנק חוגג עם אחת מהנשים העובדות. ערב לאחר מכן אותה בחורה סיפקה לו מעט דקות של תענוג אבל הרבה מידע שימושי על כמויות הכסף הגדולות שמנהל הבנק התרברב שעומדות לעבור תחת ידיו.
כך שמע בסתר בערב אחר על עסקת מכירת החווה הגדולה שבעליה הצליח להשיג תמורתה מטיל זהב שלם.
וכך מצא אישה מבוגרת שקיבצה נדבות ושמחה לקבל כמה מטבעות תמורת עזרה ברגע האמת.
מה לגבי הכוחות שלו? הם היו בשיאם. העיירה החדשה חיזקה אותו והוא הרגיש שהוא בשיאו, שום דבר לא יוכל לפגוע בו כאן. לא היו הרבה שולטי חושך באזור הזה והוא שלט בו ביד רמה. ככל שנדד יותר כך הכח שלו התחזק, ברכה וקללה ששולבו יחדיו, כח אותו קיבלו בני מינו מאז ראשית הימים.
"הכיסא הזה פנוי?" קול נשי העיר אותו מהרהוריו. מופתע שלא שם לב לבחורה הצעירה שהגיעה מולו, השתהה בתשובתו לרגע ואז ענה, "בהחלט, ומי דורש אותו?"
"מיכאלה, נעים מאוד," ענתה הבחורה והתיישבה מולו. "ואדוני?"
"סמאל לשירותך," ענה והושיט את ידו העטויה בכפפה שחורה לעבר ידה של הבחורה. היא נענתה והושיטה את ידה והוא נשק לה קלות.
"גינונים של ג'נטלמן, לבוש של פרש בודד, התבודדות של פורע חוק. מעניין," אמרה הבחורה, עיניה בצבע השקד בוחנות את סמאל מולה, שיערה החום גולש ומכסה מעט מלחיה הימנית.
"בחורה צעירה בבר, מתחילה עם זרים ובעלת הבחנה דקה, גם את מעניינת. אף אחד אפילו לא שם לב שאני פה."
"זה נכון, קשה להבחין בשולטי חושך, אבל זאת לא בעיה בשבילי."
"את מאזנת! מרתק," קרא סמאל ונשען לאחור, חיוך עולה על שפתיו, "לא פגשתי הרבה כמוכם, בדרך כלל אתם צמודים למגני האור המשעממים האלה, עד שאני מחסל אותם או נעלם להם."
"אני אף פעם לא הייתי מאזנת טיפוסית. או אדם טיפוסי ליתר דיוק, תמיד החושך עניין אותי יותר."
"באמת? ולא פחדת להיפגע?"
"המאזנים תמיד דורכים בין הטיפות, תמיד נזהרים. לוקחים קצת כח מהחושך, קצת מהאור. אני תמיד ניסיתי להגיע לקצה. ואולי קצת קיוויתי להיפגע," אמרה ואצבעותיה שיחקו בקנקן הזכוכית, מלטפות אותו בעדינות.
סמאל צחק, "זה מצדיק הרמת כוסית." הוא קם מכיסאו ולפני שמיכאלה הספיקה למצמץ הופיע מולה עם כוס. הוא הושיט ידו לעבר הקנקן, אצבעותיו מרפרפות על ידה של מיכאלה. ואז בתנועה מהירה מזג לה מהוויסקי.
מיכאלה לקחה את הכוס ולגמה. "אתה מהיר. מהיר יותר מרוב מגני האור או שולטי החושך שראיתי."
"העיירה שלכם עושה לי טוב כנראה," חייך ולגם מכוסו. "אני מרגיש פה נהדר, אולי אשאר פה עוד יום או יומיים."
"זה הכל?"
"אני אף פעם לא נשאר יותר מזה, אני לא בנוי לקשר רציני," אמר ועיני הפחם שלו ננעצו בעיניה. "עם עיירות כמובן," הוסיף.
"אולי לא מצאת את העיירה הנכונה עד היום," אמרה והסיטה קווצת שיער, מישירה מבט בחזרה.
"אולי," אמר ומזג את שארית הקנקן לכוסותיהם המרוקנות. "תראי מה זה, נגמר לנו הבקבוק. אבל יש לי עוד אחד למעלה בחדר, רוצה לראות אם גם הוא מתרוקן באותה מהירות?"
מיכאלה לא ענתה. היא אחזה בכוסה ובלגימה אחת רוקנה אותה. סמאל עשה כמוה וקם. ביד אחת זרק כמה שטרות על השולחן וביד השנייה משך אותה בקלות מכיסאה, אוחז בה בחצי חיבוק ומוביל אותה אל המדרגות בסוף הבר.
***
אלומת אור עיקשת חדרה דרך חריץ קטן בחלון החסום, מאירה את רגליה החשופות של מיכאלה, שצצו מהשמיכה העבה.
סמאל העביר את מבטו עליה, והקשיב לנשימותיה העמוקות, שהעידו שעודנה ישנה חזק.
השמיכה לא עשתה עבודה טובה, כאשר גם גבה היה חשוף וגילה קעקוע של מאזניים על כתפה השמאלית. מאזנת עד הסוף, חשב לעצמו וחייך.
הוא נעל את המגף השני שלו וחיפש במבטו את הכובע שלו, רואה אותו ליד המראה בכניסה. איך הוא הגיע לשם, הוא לא זכר. זה היה לילה פרוע למדי וחלקים ממנו נעלמו מזיכרונו, הודות לקנקן הוויסקי השני שהיה ריק מתוכן.
הוא כן זכר שזה היה לילה מהנה במיוחד אבל בדרך כלל זה לא היה מזיז לו והוא כבר היה בחצי הדרך לעיירה הבאה במסלול. אבל הפעם משהו הציק לו, הוא לא ידע לתת לתחושה הזאת שם, המילה הקרובה ביותר שמצא הייתה נוחות. הוא מעולם לא היה נינוח וזה היה לו מוזר.
הוא חבש את כובעו והביט במראה הגדולה. מעט האור שהגיע מהחלון נבלע בעורו השחום והחלק, עיניו וגבותיו השחורות מחשיכות עוד יותר את ההשתקפות מולו.
בעודו מתלבט מה לעשות, החליט להילחם בדחף הרגיל לעזוב וירד להזמין להם ארוחת בוקר במזנון הבר.
את הימים הבאים הוא בילה עם מיכאלה בעיקר בחדר. היא הייתה צעירה ונמרצת והאנרגיות שלו עדיין היו בשיאן אחרי השוד הגדול. הפעמים היחידות שיצאו מהמיטה היו לרדת לבר למטה לעת ערב. הסתבר שגם מיכאלה אהבה לצפות באנשים והתנהגויות והייתה לא פחות טובה ממנו בקריאה שלהם.
"הגבר עם המקטורן החום שיושב עם האישה באדום," אמר סמאל והביט לעבר זוג שישב כמה מטרים מהם.
"הוא מנהל במפעל הטקסטיל פה. היא המזכירה שלו, הם מגיעים לפה כשהוא מספר לאשתו שעבד שעות נוספות," ענתה מיכאלה.
"מעניין, למה את חושבת ככה?"
"זה מקטורן הדגל של המפעל. אבל גוון הצבע הזה מחריד, אין סיכוי שמישהו קנה את זה. בגלל זה הוא קיבל אותו במתנה. והעיניים שלו מסתובבות לכל עבר כל הזמן, כאילו הוא חושש למצוא מישהו שמכיר אותם," חייכה, "היא לעומת זאת מסתכלת עליו במבט מעריץ, כאילו הוא המושל. אבל היא לא מסתכלת ישירות בעיניו, היא עדיין מחכה להוראות בכל פעם שהוא מדבר."
"מרשים מאוד," אמר ולקח עוד לגימה מהוויסקי.
"ועכשיו אתה. נגן הפסנתר של מיס בלוז שם."
"יפה, עלינו רמה," חייך סמאל. הוא הקשיב לצלילי הפסנתר בזמן שהזמרת שרה בלדה על אישה בודדה ואהובה שמעבר לים. "הוא מנגן בכישרון, אבל זה לא המקצוע שלו. זאת רק עבודת צד לערב." הוא ליטף את סנטרו, התקרב והביט קרוב יותר. "ביום הוא חלפן כספים מוצלח," סיכם.
"לפי מה אתה חושב? הנעליים הבוהקות? השרשרת של שעון הזהב שמבצבצת מהמקטורן שלו?"
"נניח. אבל בעיקר כי שמעתי אותו מדבר לפני כמה לילות עם לקוח פחות מרוצה," קרץ לה.
"רמאי!" צחקה.
"זאת לא רמאות," אמר והרצין, "התבוננות היא רק חלק מהעניין, בשביל ללמוד ולהבין בני אדם אנחנו צריכים להשתמש בכל החושים שלנו. והחושים שלי אומרים שהבחור הגדול שם, שיושב בגבו אלינו בשולחן עם עוד ארבעה חברים, הוא המטרה הבאה שלי."
"מטרה? מה זאת אומרת?"
סמאל הביט בה ארוכות, ליטף את כוסו ושקל את מילותיו.
"למה הגעת אלי? יום אחד אנחנו זרים ובשני צמודים? האם אני מטרה?"
"תמיד נמשכתי לצד האפל, זה שאמרו לי לא להתקרב אליו. ואתה נראית לי בדיוק הטיפוס ההפוך למה שאבא שלי היה מאשר."
"ואיזה טיפוס זה?"
"אז אנחנו ממשיכים במשחק, בסדר," חייכה, "בחור שקט, מסתורי, עם הרבה סודות אפלים, פועל מחוץ לחוק, כאשר משהו מסתבך הוא מסתלק מהאזור. שולט חושך טיפוסי למראה." סמאל נשען לאחור, עיניו נעוצות במיכאלה, אבל לא אמר מילה, מקשיב בעניין לדבריה.
"אבל כמה ימים איתך מגלים שאתה לא שולט חושך טיפוסי בכלל. לא תמיד נדדת וברחת, משהו גרם לך לברוח, משהו עמוק וקשה."
"אתן לך נקודות על ניסיון, אבל את מתאמצת מדי," אמר ושפתיו התעקלו לחיוך עקום. "אבל על פעילות מחוץ לחוק בהחלט יש מה לדבר, זה בדיוק מה שהבחור הגדול הזה עושה וצריך לגרום לו לשתף," אמר והסתכל לעבר השולחן בצד השני של החדר.
"אתה מתחמק, אני עוד אגלה את אותו משהו קשה."
באותו רגע חבורת הגברים מסביב לאיש הגדול עשתה הרבה רעש, מרימה עוד כוס בירה מלאה, צוחקים וצוהלים. כולם, מלבד הבחור הגדול עליו סמאל הביט. הוא רק חייך והנהן, מדי פעם אמר מילה או שתיים.
מיכאלה הפנתה את מבטה לעברם ואמרה, "האמת שזה אגוז קשה לפיצוח, את חבורת הבוקרים מסביבו אפשר לקרוא בעיניים עצומות, אבל הוא שונה, הוא לא נראה חלק מהם."
"ועם זאת הוא מרכז החבורה," אמר סמאל, "הוא אומר מעט, אבל שהוא מדבר כולם משתתקים ואחרי זה מהנהנים בהסכמה. אף אחד לא יעז להמרות את פיו."
מיכאלה ניסתה לשנות זווית ישיבה כדי לראות אותו טוב יותר. הבחור הגדול הרים את כוס הבירה הגדולה שלו, שתה את מחציתה בלגימה אחת והעיף מבט מסביב, נותן למיכאלה מראה טוב של פניו. צבע עורו היה שחור, פניו היו עגולות ומלאות כמו גופו, אבל תווי פניו היו קשים ומסותתים.
"עכשיו הוא נראה ממש מוכר, אבל אני לא יודעת מאיפה."
"זהו ארתור השחור, דמות ידועה מאוד במודעות המבוקשים."
"מבוקשים?" שאלה מיכאלה והסתובבה חזרה לעבר סמאל.
"נכון. אבל לפי מה שראיתי, הידיעה הזאת עוד לא הגיעה לעיירה הזאת," אמר והביט בה במבט חודר.
"מוזר, הייתי בטוחה שהוא מהאזור. אז על מה הוא מבוקש?"
"על שוד גדול של יהלומים."
"יהלומים? זה נדיר באזור שלנו."
"נכון, משלוח גדול הגיע מהמזרח והבחור הנחמד רוקן כמעט קרון שלם של רכבת המסע, הוא והחבורה שלו משאירים נתיב גופות אחריהם."
"אתה לא הבנת את זה רק מזה שהוא יושב ושותק בשולחן," אמרה מיכאלה והגניבה עוד מבט לעבר האיש הגדול.
"כמו שאמרתי, אנחנו צריכים את כל החושים בשביל לקרוא אנשים. והוא למשל, לא משתמש בהם כעת, הוא חושב שהוא במקום בטוח. ולכן הוא לא יצפה למה שיקרה מחר בבוקר."
***
בחוץ עוד היה חושך כאשר סמאל ישב על המיטה וסיים לנעול את מגפיו השחורים, כשהרגיש יד מלטפת את גבו.
"רגע, חכה עוד קצת." לחישה נשמעה על אוזנו ובעקבותיה נשיקה ארוכה בעורפו.
הוא חייך, הסתובב לאט והחזיר נשיקה ארוכה. ידה של מיכאלה ליטפה את לחיו, ירדה במורד צווארו אל בטנו, מרגישה את שריריו מתקשים גם דרך החולצה, והמשיכה עוד למטה כאשר תפס את ידה.
"הייתי שמח להמשיך," לחש לה, "אבל אני חייב לצאת, יש לי פגישה עם כמה יהלומים." הוא נישק אותה עוד נשיקה ארוכה וקם.
"אז חכה, אני באה איתך," קראה וקפצה מהמיטה, מרימה את בגדיה מהרצפה.
"לא, את לא. אני עובד לבד," אמר וארשת פניו השתנתה, החיוך התחלף במבט רציני.
"אני לא אפריע, אני מבטיחה, לא תרגיש שאני אפילו שם."
"תאמיני לי שאני ארגיש, קשה שלא לשים לב אלייך."
"קדימה, זה יהיה מרגש! אתה חייב לקחת אותי," אמרה ועטפה את צווארו בידיה.
הוא ניסה להישאר רציני, אבל כשהייתה קרובה אליו ככה, הריח שלה משגע אותו, העיניים שלה נוצצות ומשהו בה חלחל לבטנו, כאילו לא היה יכול לאכזב אותה. מאזנת ארורה, אחד הדברים המעטים בעולם הזה שיכולים להחליש אותו זאת מאזנת, חשב לעצמו אבל נכנע.
"את יכולה לבוא איתי, אבל את נשארת לשמור על הסוסים, את לא מתקרבת מעבר לזה."
"יש!" קראה בקול ונשקה לשפתיו, "מבטיחה."
השמש התחילה להציץ מעבר לאופק, כאשר שני סוסים שחורים נעצרו בסמטה בין שתי שורות בתי עץ.
סמאל ירד מסוסו וקשר אותם ליד שוקת מים.
"תהיי מוכנה. אחזור במהירות ונדהר מפה חזרה," אמר למיכאלה והפנה את ראשו לעבר תחילת הסמטה ממנה באו.
"אני מוכנה אדוני!" אמרה בעליצות, מחווה בידה אבל מורידה אותה במהירות כשראתה שסמאל לא משתף פעולה. "סליחה, אהיה מוכנה."
"תזכרי, זה לא משחק, זה הדבר האמיתי."
סמאל ניגש לפינת הסמטה, מציץ לעבר הרחבה הגדולה של מרכז העיירה.
"אז מה בעצם התוכנית, לא סיפרת לי?" שאלה מיכאלה.
סמאל בחן את הסביבה, הביט לאחור אל מיכאלה בפרצוף חתום, בוחן את פניה. היא החזירה לו מבט בוחן, ושפתיה התעקלו לחיוך קל, כילדה סקרנית. הוא החזיר מבטו קדימה.
"העסקה אמורה להתקיים שם, את רואה?" שאל והצביע בידו לעבר בית בצד השני של הרחבה, שהיה שונה מבתי העץ האחרים בסביבה. הוא היה בנוי אבן אפורה, סורגים מותקנים על כל חלון ודלת עץ כבדה מקדימה.
"בבית המשכון?"
"בית משכון ביום רגיל, עסק לסחר לא חוקי בימים מסוימים, למשל היום," אמר והצל על עיניו מהשמש העולה כאשר הסתכל קדימה, "הנה, זה מתחיל," אמר.
מיכאלה הביטה וראתה כמה גברים שמתחילים להתקרב מעברה השני של הרחבה, בסמוך לבית. ארתור השחור היה במרכז החבורה עם תיק עור צמוד ברצועה לגופו כשארבעה גברים הולכים מסביבו בטבעת אבטחה הדוקה. הם היו חמושים לעייפה, כל אחד נשא בכיסי חגורתו שני אקדחי תוף, ושני הבחורים מקדימה נשאו גם רובה דו קני גדול.
ארתור ניגש אל הדלת הכבדה ודפק עליה באגרופו, קול עמום נשמע בכל טפיחה. החלון לצד הדלת נפתח ומישהו בצד השני שאל שאלה. התשובה של ארתור כנראה הייתה מספקת כי הדלת נפתחה לאחריה והגברים נכנסו פנימה.
"היי מוכנה, כשאחזור נצטרך להיעלם במהירות."
"איך תיכנס פנימה? אתה מכיר את השומר?"
"לא, יש לי דרכים משלי," חייך.
הוא התקדם לעבר דלת העץ הכבדה ושלח אליה בעיטה אדירה. רעש גדול נשמע אבל הדלת לא נכנעה. סמאל נראה מבולבל. זה לא הגיוני, הדלת הייתה אמורה להיכנע לכוחו האדיר. הוא התרכז בשנית, מאמץ את כוחות החושך למוחו, מרגיש את הערפל מכסה את עיניו ואת העוצמה נכנסת לגופו והוא העביר אותה לשריריו.
הוא שלח בעיטה נוספת לעבר הדלת וזאת כבר לא עמדה לה, קורסת פנימה. הכניסה הייתה חשוכה, אבל זה לא הפריע לו, החושך היה ידידו הטוב. הוא התפרץ פנימה במהירות על טבעית, גורם לזמן לקפוא מסביבו. עיניו ראו את הבחורים בתוך החדר, את ארתור השחור בגבו אליו ומולו הסוחר שהגיע לקבל את היהלומים, ביניהם ספר שחור וגדול על השולחן.
מכאן ועד סוף המתקפה, הכל נגמר בשניות. הבחור ששמר על הדלת כבר היה עם האקדח בידו, אצבעו עומדת ללחוץ על ההדק. הוא לא הספיק לעשות זאת כאשר סמאל המם אותו באגרופו הקפוץ, מפיל אותו לרצפה. לפני שהראשון נפל לרצפה, ידו השנייה של סמאל כבר הספיקה לירות באקדחו הגדול לעבר הצד השני של החדר, מחסלת את הבחור השני.
רעש אדיר של יריית הרובה הדו קני נשמע, גורם לסמאל לזנק על הרצפה, ולהתחמק ממטר הכדורים שנורה לעברו. לפני שהבחור הספיק לטעון סמאל קפץ בזינוק אדיר והגיע אליו, סכין מוחבאת נשלפה וחתכה את גרונו.
"תפוס אותו!" ארתור צעק בקול נמוך ודחף את הבחור האחרון לעברו, כשהרובה הקצר שלו מתרומם לירייה אבל זה היה מאוחר מדי. הסכין של סמאל התעופפה מידו ופגעה בדיוק בליבו, מפילה אותו לרצפה.
סמאל הסתכל לימינו, שם ישב הסוחר והחזיק בספר השחור. מבט אחד מסמאל והוא הושיט לו אותו מייד. "אני לא רוצה צרות," מלמל הבחור שהיה המום מסדרת האירועים מול עיניו.
"שולט חושך ארור, אתה יודע מה עברתי בשביל זה? אתה חושב שאני אשב בשקט כשאתה קוצר את הפירות שלי?" שאל ארתור בקול נמוך ושקט.
"אני חושב שתעשה בדיוק את זה, אם תרצה לראות אור יום נוסף," אמר סמאל, חיוך גדול על שפתיו. הוא פנה מייד לפתח החדר, מדלג מעל הדלת השבורה.
ירייה נשמעה מאחוריו. הוא חייך לעצמו, חושב על הטעות הקשה שעשה ארתור, הרי הוא בלתי פגיע. אבל משהו הרגיש לו אחרת, הוא הסתכל על כתפו שדם רב פרץ ממנה, מחור יציאת הכדור. זה לא יכול להיות, חשב לעצמו, איך זה קרה? בניסיון להתעשת הוא חמק מעוד ירייה אבל השלישית שרטה את רגלו, גורמת לו ליפול על הרצפה.
"נראה לי שאתה הוא זה שלא תראה אור יום נוסף," אמר ארתור ואקדחו מעלה עשן. הוא כיוון את האקדח לעבר ראשו של סמאל ההמום, "הספר הזה הוא שלי!" אמר ויריית אקדח אחרונה נשמעה.
סמאל עצם את עיניו וחשב לעצמו, האם הגעתי לשולט החושך הגדול? הכל נגמר? אבל שום דבר לא קרה. הוא פתח את עיניו וראה את ארתור מוטל על הרצפה, חור כדור באמצע מצחו. הוא הביט לאחור וראה את מיכאלה, עם אקדח מעשן משלה. היא מיהרה לעברו, מושכת אותו ועוזרת לו לעמוד על רגליו.
"חשבתי שאמרתי לך לא לזוז… ואת נושאת נשק?" סמאל שאל והבלבול חוגג במוחו.
מיכאלה לא ענתה לו, אלא פנתה לסוחר שיצא מפתח החנות שלו, מביט בה. "אתה ראית שאני פגעתי בו, נכון? שלא תחשוב אפילו לדרוש את הפרס מהשריף." הסוחר הביט בה והנהן, עיניו מתרוצצות ממנה אל גופתו של ארתור על הרצפה.
"קדימה, אנחנו צריכים לזוז מפה," אמרה לסמאל. הוא פתח את הספר שהיה עדיין בחיקו, הוציא את שקיק היהלומים מהתא החבוי בתוכו ואז הם מיהרו לעבר הסוסים שלהם.
"מודעת המבוקשים, את רצית פרס משלך," אמר לה בעודה תומכת בו.
"זה עלה במוחי וזה לא נגד העקרונות שלי. בסוף זה גם הציל את חייך, ועוד לא שמעתי תודה על זה."
"תודה, אבל את גרמת לזה שהייתי בסכנה מלכתחילה," אמר סמאל ועלה על סוסו, אנחת כאב נפלטת מפיו.
"איך אני גרמתי לזה?"
"גרמת לי להישאר בעיירה הזאת." הוא זירז את סוסו והם דהרו לעבר המוטל שלהם.
***
"תן לי לעזור לך," אמרה מיכאלה, תפסה את התחבושת והצמידה לכתפו. חור הקליע כבר החל להיסגר מעצמו בצורה פלאית. "אתה מחלים בצורה מעוררת השראה," אמרה בעודה מסיימת להדק את התחבושת.
סמאל תפס את ידה, מסתכל בעיניה.
"חשבתי על זה. מה שהיה בינינו היה מדהים והיו רגעים שאפילו חשבתי שזה יכול להימשך, אבל זה נגמר." הוא נישק אותה בחוזקה ואז משך את מעילו השחור ולבש אותו בתנועה מהירה.
"אתה נפרד ממני? זה בגלל הפציעה? אתה כמעט החלמת לגמרי!"
"אני בכלל לא אמור להיפצע, נחלשתי מאוד, הכוחות שלי עוזבים אותי. אני נמצא פה יותר מדי זמן, אני חייב להיפרד."
"אתה לא חייב! מה עם מה שקורה בינינו? מה עם הבר שלנו?"
"את מאזנת, אנחנו לא אמורים להישאר ביחד. בין זה לבין השהייה הארוכה שלי במקום אחד, לא פלא שנחלשתי כל כך מהר."
"אבל יכולים להיות לנו חיים יחד, חיים אחרים," אמרה והחזיקה בידו.
הוא שיחרר את אחיזתה ואמר, "זה לא חיים אמיתיים בשבילי. אני לא בנוי לכבלים או לשגרה, אני צריך את החופש שלי! אני צריך את הכח שלי."
"איך אתה קורא לזה חופש? להיגרר בין עיירות? לנדוד כל חייך? אתה בכלא שאתה מייצר לעצמך."
"אני לעולם לא אהיה כבול יותר לעיירה אחת. נעול ימים שלמים בחדר. כמו ילד קטן וחלש וחסר אונים."
"הילדות שלך. זה הדבר העמוק והקשה שאתה מנסה להסתיר. זה אבא שלך, נכון?"
סמאל הביט בה, שקט לרגע ואז אמר, "הוא גם היה שולט חושך, אבל הוא היה פחדן. הוא לא השתמש בכוחות שלו, הוא החליט להישאר במקום אחד וגרם לנו להיות עלובים ומסכנים. הוא חשב שאם ינעל אותי לנצח, הוא יציל אותי מחיי חושך," אמר סמאל ועיניו זהרו.
"כמה שהוא טעה, החיים שלי נהדרים בדיוק כמו שהם. זאת אולי הקללה שלנו, החובה בנדודים, אבל הם נותנים לי כח אינסופי, כח שאני מקבל בכל מקום חדש וזה מדהים, זה מה שאני רוצה."
לפני שמיכאלה הספיקה להגיד עוד דבר נוסף שיגרום לו להתחרט, הוא הסתובב וסגר את הדלת מאחוריו.
***
הלילה כבר היה בשיאו כשסוסו של סמאל דהר לאורך החולות האינסופיים, מחשבותיו נדדו וחזרו למה שמיכאלה אמרה לו. הוא אהב לנדוד, הוא אהב את תחושת הכח של מקום חדש. כאשר הגיע לעיירה חדשה והראה את כוחו, את עליונותו, כל תא בגופו התרגש, מוחו התמלא בתחושה עילאית של אושר.
אבל משהו בתוכו הסכים עם מה שאמרה, הוא היה כלוא. אומנם בכלא של זהב, של שליטה, כלא שבו הוא עשה מה שרצה. אבל עדיין כלא, לא היה לו חופש אמיתי. הוא היה חייב לעבור ממקום למקום, לא יכול היה לנוח על זרי הדפנה, ליהנות מהצלחותיו.
קללת הנדודים נתנה לו עוצמות אדירות והנאה עצומה, אבל רגעית. תמיד היה פחד מהשתקעות, הדאגה לשוד הבא, המחשבה הטורדנית על המטרה הבאה.
ניצני שמש כבר החלו להופיע שהעיירה הבאה צצה באופק. מקום חדש, חשב לעצמו, זמן טוב לנוח ולהתחזק.
הוא התקדם לעבר כיכר העיר, רואה את דוכני השוק מצדדיו מתחילים לקום לחיים לקראת בוקר עמוס. הסוחרים הקימו את השולחנות הכבדים, הביאו את מרכולתם בשקים וסלים וסידרו אותם לקראת הפתיחה.
"שולט חושך, עצור שם מייד!" קריאה נשמעה מצידו השני של השוק.
מולו הופיעה דמות על סוס לבן. האיש מולו לבש הכל לבן. ממכנסי החאקי, לחולצה המכופתרת ועד הז'קט, מה שגרם לו להיראות כמו מלאך נוצץ באורה של השמש העולה.
מגן אור! איך הוא הגיע לכאן? ואיך ידע למצוא אותו כל כך מהר?
"אני הוא השריף אוריאל, משליט הסדר החדש בעיירה הזאת," קרא האיש בלבן, "קראו לי לעזור לאחר שוד הבנק בעיירה הסמוכה," אמר וירד מסוסו, מסיט את הז'קט לצד וחושף את אקדחו, שהיה לבן כמובן.
פתטי, חשב לעצמו סמאל, קלישאה מהלכת. הוא ירד מסוסו גם הוא, חושף את אקדחו השחור.
הסוחרים מיהרו לתוך הבתים הקרובים, פותחים חלונות ומביטים בסקרנות. באחת המרפסות איש זקן ישב על כיסא נדנדה ושרק נעימה מוכרת, גלגלי אבק וחול מסתובבים בין שני האנשים שמתקרבים אחד לשני.
סמאל הביט על האיש המתקרב. הוא לא היה צעיר, זיפיו הלבנים מעטרים את סנטרו ולחייו. אך גופו נשאר חזק והיה בנוי לתפארת, עדות לתחזוקה של שנים ולכוחות של מגן אור, כוחות שהיו שקולים לסמאל, שולט החושך.
סמאל כבר הרגיש טוב בהרבה. ההגעה לעיירה החדשה עזרה להחלמתו וגם נציג האור מולו גרם לכוחו הפנימי לעלות, כמו זוהר שמתפשט בכל גופו. עליית הכח של האור ליד החושך חיזקה את כל השולטים בכוחות.
"אז בטח שמעת על גורלם של אלו שעמדו בדרכי?" קרא אליו סמאל, כאשר שניהם נעצרו במרחק מה אחד מהשני, ידיהם מלטפות את נשקם. "למה אתה חושב שתוכל לעצור אותי?"
"נדדתי ועקבתי אחריך זמן רב, חיכיתי לרגע הזה בדיוק. זהו סוף הדרך שלך."
"אני מציע לך להמשיך לנדוד ולחפש לך מטרה אחרת, זאת אזהרה אחרונה, אני אחסל אותך כמו את כל האחרים," אמר סמאל וידו התהדקה סביב האקדח בחגורתו.
"אבל אתה לא רוצה לחסל אותי. אתה צריך אותי בדיוק כמו שאתה צריך כח ושליטה."
"למה שאני אצטרך אותך? אתה חלש, שומר על ערכים שאתה לא מאמין בהם. אתה בעצמך נע ונד ומחפש במי לירות ולהרוג, נהנה מזה בדיוק כמוני."
"אני נהנה רק כשאני מטהר את העולם מהחושך שאתם מפזרים בו. ואתה צריך אותנו, נציגי האור ושוחרי הצדק כדי ליהנות מהמאבק, לצבור כח מהעוצמה המשותפת. אתה צריך שיהיה לחושך איזון והתנגדות," אמר אוריאל, ידו זוהרת מעל האקדח. "כי אם הכל היה שחור ורע, היית חוזר להיות כמו כולם, היה מתגלה שאתה עוד איש, רק חלק קטן ולא מוצלח, בעולם מלא ביצורים כמוך. שיש טוב ורע, אתה יכול להתבלט, להתנגד. אתה יכול להוכיח שאתה ראוי, שמכירים בך."
"אתה חושב שאתה מכיר אותי? כמה שטויות," קרא אליו סמאל, אבל קולו בגד בו.
"כן, אני מכיר אותך ואת בני מינך. מבחינתך פרסום שלילי הוא אכן פרסום מוצלח, כשאתה משתקע ומתחילים להבחין שאתה לא כל כך מיוחד, אתה עובר למקום הבא. נדודים הם הדרך שלך להתבלט, זהו החופש שלך. וזה הכלא שלך."
סמאל שלף במהירות את אקדחו וירה. הכדור עף בצורה מדויקת לעבר השריף, אבל נשרף עוד במעופו בהינף היד של אוריאל, באור לבן מסנוור.
"אתה חלש מדי!" צחק אוריאל, "הכדורים שלך לא יעברו אותי היום".
"איך זה יכול להיות?" שאל סמאל וחשב לעצמו שזה לא הגיוני, בנדודיו לעיירה הזאת ובעליית הכח מול נציג האור הוא צבר מספיק בשביל לפחות להיות יריב שקול.
"זה בגללי, אני מצטערת," קול נשמע מאחוריו ורק כעת שם לב לנקישות הסוס שהתקדם מאחוריו. על הסוס לא הייתה אחרת מאשר מיכאלה, שהתקדמה לעומת אוריאל, מביטה לאחור לעבר סמאל. לבושה היה שונה, כשל שומרת חוק, מכנסי דרך חומים עם חגורת נשק שחורה, מקטורן שחור וחולצה לבנה ונקיה.
"מיכאלה? מה את עושה פה?" שאל סמאל, מבין שכוחות האיזון שלה מנעו ממנו לממש את כל כוחו.
"סמאל, תכיר את ביתי ושומרת החוק, מיכאלה."
"הבת שלך?" סמאל אמר ופנה אליה במבט המום, "את שיקרת לי בכל דבר, מדהים."
"כן, זה אבי. ולא, לא שיקרתי לך בכל דבר. אם היית מסכים להישאר, הייתי נשארת איתך."
"מה זאת אומרת?" שאל אוריאל, תורו להסב מבט המום לעברה.
מיכאלה ירדה מסוסה ופנתה אליו, "לא הכל שחור ולבן אבא, אולי לך הוא נראה כנציג הפשע, שולט החושך הרשע, אבל למדתי להכיר בו עוד דברים."
"מתי הספקת? את היית אמורה לעקוב אחריו ולדווח, זה הכל."
"נראה שגם באור יש בקיעים," אמר סמאל, "אולי תטפל בבני ביתך לפני שתנסה לתקן את כל העולם. אני סיימתי עם שניכם."
"אתה עזבת אותי פעם אחת. אבל לא תוכל לעזוב שוב, יש לנו תפקיד לעשות," אמרה מיכאלה.
"אני באמת מצטער שעזבתי אותך, אבל זוהי דרכי והיא לעולם לא תצטלב עם דרכך."
"כמו שאמרתי בהתחלה, זהו סוף הדרך סמאל," אמר אוריאל והפעם היה תורו לשלוף את נשקו במהירות ולירות לעבר סמאל.
סמאל ניסה להתחמק וחור נפער בצד חולצתו, שורט אותו בלבד. הוא לא נתן לאוריאל הזדמנות נוספת, השתמש במהירות העל שלו וקפץ על סוסו, דוהר במהירות אל המדבר.
"איך פספסת אותו? מעולם לא ראיתי אותך מפספס," שאלה מיכאלה.
"הוא רק פושע קטן, הוא שודד בנק קטן פה, חוטף מפושעים כמוהו שם. ההיסטוריה מלמדת שכאשר אתה מחסל שולט חושך אחד, מגיע אחר ובדרך כלל גרוע יותר. עדיף לא לנצח בקרב אחד ולשמור רוע שאתה מכיר, מלהפסיד במלחמה," ענה אוריאל והחזיר את נשקו לנדן.
מיכאלה הסתכלה עמוק בעיניו ואמרה, "זה לא הכל, זו לא הסיבה שפספסת."
אוריאל חייך. "מעולם לא הצלחתי לשטות בך, נכון יקירה?" הוא ליטף את שערה החום.
"האמת שרציתי בכל מאודי לחסל אותו, הייתי מאוד קרוב. אבל משהו חזק ממני הסיט אותי, משהו שרצה שיישאר קצת חושך, שיהיה לאור מה לגרש."
"רצית לשמור את הכח שלך."
"נכון. אם הייתי מנצח, הייתי מוותר על כח רב, האור והחושך ניזונים זה מזה ומנדודינו למצוא אחד את השני. וביריית המוות היינו מוותרים על שניהם."
גם לך קשה להיפרד מהכח, אבא. גם אתה שיכור מהעוצמה ולכוד בתוכה."
אוריאל עלה על סוסו, מיכאלה עושה כמוהו.
"האמת מיכאלה? אני לא יודע מי אני בלי כח, בלי האור, בלי המהות שלי."
הם תפסו במושכות ודהרו לעבר השמש העולה, נודדים למקום אחר שצריך עזרה.
***
