בודד ביקום

אורי שרון היה בדרכו לביתו. השעה הייתה מאוחרת, והוא מיהר מאוד. מבט בשעונו בישר לו את השעה, חצות בדיוק. הוא לא היה רגיל להימצא בשעות מאוחרות שכאלה, בחוץ. שנות ההוללות והבילויים שלו, עד השעות הקטנות של הלילה, שנים אלה כבר חלפו עברו מבחינתו, מזמן. הוא היה אדם מיושב בדעתו, שקול ומתון, לא האדם האופייני שהיית מצפה לראות ברחובות, זמן רב כל כך אחרי שקיעת החמה. רק המסטיק הנלעס במרץ בפיו, תוך כדי ההליכה, פגם מעט בתדמית השלווה והמבוגרת הזו.

הבית היה די סמוך כבר, ממש ליד הגן האפל שבדרך, כמה מטרים אחריו. לא אחת בעבר הוא הגיש תלונה נרגזת לעירייה, בדרישה לפזר פה ושם בגן הזה, פנסי תאורה, אך ללא הועיל כמובן. לא שהוא ציפה למשהו, הוא ידע שזה לא יעזור ובכל זאת התמיד במשלוח התלונות הללו, בערך אחת לשנה. אם לא ישיבו לו, לפחות הוא את שלו עשה, למען ביטחון התושבים הזקנים יותר. מבלי משים כמעט, הוא הגביר את קצב הליכתו. במקביל, בלי לחוש בכך כלל, גם קצב לעיסת המסטיק שבפיו, גבר.

שער הגן הצטייר כעת, כמו מסגרת שחורה בתוך רקע שחור, כל הסביבה כולה ריקה מאדם ושקטה לחלוטין. הוא הסב את מבטו חזרה קדימה, אל היעד, ממאן למצוא לצדו משהו שלא צריך להיות, נכון יותר, רצוי מאוד שלא יהיה.

ואז הוא ראה מולו, לפתע, את האיש. מאין הוא צץ? איך? החששות התרוצצו בירכתי מוחו, מגבירים את עוצמתם משנייה אחת לבאה אחריה, אך הוא דחק אותם חזרה לאותם ירכתי מוח מהם צצו. לא ברור וגם לא חשוב, העיקר להמשיך, לעבור את הקטע האפל, המסוכן ולהגיע אל הבית. שם יוכל לנעול אחריו את הדלת ולשכוח את הבהלה הבלתי מוסברת שתקפה אותו. מדובר בסתם מאחר בנשף כמוהו, הממהר גם הוא הביתה, הא ותו לא.

אלא שבעל כורחו כמעט, עיניו של שרון חזרו אל המכשול האנושי שצץ בדרכו והוא התקשה להביט הצידה. משהו היה לא כשורה כאן והוא לא ידע מה בדיוק. משהו עורר את תשומת ליבו באיש, מעבר לעצם העובדה שהוא צץ לו כך פתאום, בדרך, במקום בו לפני שנייה לא היה אף אחד. משהו משונה, עדין מאוד, הקשור איכשהו למראהו של הלז. משהו, שעלה מהפרטים הקטנים, לאו דווקא מהדמות כולה. גם בחשכת הלילה היה אותו משהו ניכר מספיק, בולט דיו בכדי ששרון יבחין בו, גם אם, ברגע הראשון לא הצליח להבין מהו.

מטבע הנסיבות, הוא היה ממשיך בדרכו, עובר על פני הזר הזה, מבלי לפתור את התעלומה וגם מבלי שהדבר יטריד אותו יותר מדי, או אף יישאר בזיכרונו למחרת בבוקר. זו דרכן של תעלומות קטנות שכאלה, אנשים שוכחים אותן ברגע שהסתיימו, בהנחה שהן אכן הסתיימו כפי שהחלו, בלי הסבר ובלי השפעה. אלא שאז האיש פנה אל שרון ישירות והדבר הקפיץ לשנייה את ליבו, עצם הפנייה, הדיבור אליו, עוד לפני שניתן היה לקלוט גם את תוכן הנאמר.

ואז גם הבין שרון מה היה הדבר המשונה שהוא חש קודם לכן, שקיים במראה הדמות שלפניו: גופו של האיש היה מלבני. לא סתם מלבני רגיל, אלא מלבני מדויק, עם זוויות של תשעים מעלות בכל קצה. אפילו ידיו, רגליו ופיו נראו כרבועים או מלבניים. חסרו אצלו, בכל חלקי גופו, הקימורים המעוגלים, האופייניים לאדם בדרך כלל, אותן זוויות רכות, שאינן בדיוק זוויות ישרות כמו כאן, זוויות, שאפילו אצל אדם כחוש בלי טיפת שומן, ניתן להבחין בהן פה ושם. כאן, הן פשוט נעדרו.

"שלום אורי", אמר הזר. "חיכיתי לך כבר זמן מה."

שרון עצר, שוב בעל כורחו כמעט. אותה בהלה בלתי מוסברת, שחש לפני שנייה, נעלמה כעת לחלוטין, דווקא כשבאמת היה לה מקום, לפחות לכאורה. איכשהו, הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות, במקום האינסטינקט הראשוני שלו להתרחק מהמקום. הוא הוציא מפיו את גומי הלעיסה, כך שייקל עליו לדבר, זרק אותו לפח האשפה הסמוך ופתח את פיו, מתוך כוונה לשאול שאלת תימהון כלשהי – "לי?", או אולי "מי אתה?", או שמא, "מאין אתה מכיר אותי?", משהו בכיוון הזה.

אלא שדבר לא הספיק לצאת מפיו. זרם שאלות התימהון נסכר עוד בטרם החל. האיש הושיט לשרון בידו, דבר מה והמשיך את דבריו ברצף, מיד לאחר אותו משפט פתיחה, שעצר את הליכתו של שרון מלכתחילה:

"שים זאת תחת לשונך. רק כך אוכל להבין את המשמעות האמיתית של דבריך. למדתי כבר, שלא תמיד כוונותיכם משתקפות במדויק בדבריכם."

"זאת" הייתה אליפסה, שנראתה כעשוית כסף טהור. מעל לשני מוקדיה בצבצו מעין שתי קרניים קצרות.

שרון בהה לשנייה באליפסה שניתנה לו ולפתע קלט מה עוד הציק לו במראהו של הזר, פרט למבנה גופו הרבוע. האליפסה הזו, שקיבל, רק הדגישה את נכונותה של אבחנתו. בתוך ובינות לכל אותם מלבנים וריבועים מדויקים שיצרו את גופו של האיש, רק הראש נראה יוצא דופן. בעצם, במבט מדוקדק, מאוד יוצא דופן. הייתה לראש צורה של אליפסה, ו – כן, עכשיו הוא ראה גם זאת, מעל לראש נראו, כאילו, שתי קרניים קצרות, שיצאו ממוקדי האליפסה.

שרון שם אוטומטית את אליפסת הכסף, שניתנה לו, מתחת ללשונו, כפי שנצטווה והחל לדבר :

"מי אתה ? מה רצונך ? מהי האליפסה ? מדוע אינך יכול להבין אותי בלעדיה ? מהיכן …"

ואז, תוך כדי השמעת פרץ השאלות הנרגש, הוא הבחין בפרט נוסף, בו לא הרגיש במבט ראשון. אוזניו של העומד מולו לא נראו כאוזניים ממשיות. הן היו אוזניים זעירות ועדינות. כאילו צוירו על צדעיו של איש שיחו ולא כפי שצריכות אוזניים ממשיות להיראות. אורי הבין כרגע, לפחות חלק מהסיבות, לכך, שהיצור שמולו אינו יכול לשמעו ישירות, בלא מכשירי עזר כלשהם.

נראה היה לשרון כאילו משתדל הזר לענות בכנות על שאלותיו, אולם התשובות היו מעורפלות מדי. הן רק סיבכו את המצב עוד יותר :

"מיליוני שנים לפי ספירתכם אני מנסה למצוא לי ידיד אחד ויחיד אפילו, בתבל כולה. מעולם לא הצלחתי. תושבי כוכב זה נראים דומים לי מאד. חשבתי, שאולי אוכל להשתקע כאן, סוף סוף. להפסיק את נדודי. אינני שונה מכם בהרבה, הלא כן?"

הוא לא חיכה לתשובה, אלא המשיך כמעט באותו טון דיבור :

"ובכל זאת, האדם הראשון אליו פניתי בדברים, ברח, עוד לפני שהחלה שיחתנו להתגלגל בצורה רצינית. הייתי צריך לסרוק הרבה מאד אנשים ולהמציא את האליפסה הזו שאתה מחזיק עכשיו תחת לשונך, בכדי לנסות לפחות להתחיל להבין מה הבעיה. וגם כעת עדיין אינני מבין אותה.

"עם זאת, בדבר אחד לפחות, נראה לי שהצלחתי, גיליתי אותך כמי שצפוי שלא יברח ממני. אולי תוכל אתה להסביר לי מדוע כולם בורחים ממני?"

שרון דווקא הבין את בריחת קודמו, או קודמיו. הוא הבין זאת בצורה יסודית וממשית. יותר מכך, הוא בכלל לא הבין מדוע הוא עצמו אינו נוהג, או איננו צפוי לנהוג כדוגמתם. היתכן שזה מחמת היראה, שהקפיאה אותו, במקום לגרום לו לברוח ככל אדם נורמלי אחר? הוא לא חשב את עצמו לפחדן במיוחד. ההיפך אולי, הנכון.

אז אולי בכל זאת, אותו סקר שעשה הזר הזה, היה אכן יסודי דיו ותפש משהו במוחו, שהוא עצמו לא ידע על קיומו? הרי מאז ומתמיד הוא ידע שהוא מיושב בדעתו, שקול ומתון מעבר לממוצע האנושי המקובל.

מכל מקום, עובדה היא, שהוא לא ברח, למרות רצונו העז לעשות כן ובכך הוכיח לכאורה את הצלחת הזר בחיפושיו. כלומר, הצלחה לפחות בנוגע ליצירת הקשר הראשוני עם מישהו, שיקשיב לו בלי להתעלף במקום או לברוח.

במקום לנוס על נפשו החל שרון, לפיכך, להסביר לזר את השוני הגדול בינו לבין בני האדם. הוא הגיע בהסברו עד להבדלים בין אזניו "המצוירות" של הזר, לאוזני אדם נורמאליות. אותן אוזניים גדולות בהרבה, שלעיתים מבצבץ השיער מתוכן. אוזניים הקולטות גלי קול ולא משהו שונה לגמרי הנפלט מתוך אליפסות למיניהן, הוא הגיע עד כאן, כשאיש שיחו עצר סוף סוף את שטף דיבורו :

"אני מבין עכשיו, מבין אולי אפילו הרבה מעבר למה שאתה עצמך מבין, או לפחות אומר. גם כאן אני נוכרי ומוזר. אפילו ביניכם אין לי מקום או מנוח.

"אין לי ברירה אם כן, אלא להמשיך את חיפושיי." ואנחתו הייתה כה ברורה וכה קורעת לב, עד כי לרגע היה שרון מוכן, לפחות להחליף עימו אוזניים, אם הייתה בכך תועלת כלשהיא לאיש. אוזניים גדולות, שעירות ולא במיטב יכולת השמיעה ובכל זאת כנראה, טובות הרבה יותר מהאוזניים ה"מצוירות" שמולו. אבל לא ניתנה לו כבר ההזדמנות, להעלות את ההצעה השערורייתית שלו, בקול. האיש הרבוע כבר סיים מבחינתו את מחקרו הקצר על פני כוכב הלכת הכחלחל שלנו. הוא הושיט לשרון, באלם, את ידו.

שרון חשב לרגע, שהבין את כוונתו. הוא פלט מפיו את האליפסה, אל ידו שלו והושיט את היד עם האליפסה, במהירות עצומה ובאנחת הקלה, אל הזר, מחזיר לו כביכול את רכושו. הוא ישמח לעשות הכול במהירות המרבית האפשרית, בכדי לגמור את הסאגה הזו. אולם מסתבר שלא לכך כיוון הזר, לא את האליפסה הוא ביקש חזרה.

הוא הניד את ראשו קלות, לשלילה ורק אמר: "שלום !"

ושרון, במבוכה גלויה, בלא שישים לב לכך כמעט, הבין. הוא הכניס את האליפסה לכיסו והושיט את ידו, הפעם ריקה, לברכת הפרידה האוניברסלית.

לחיצת הידיים הייתה קצרה. רגע אחר כך, ידו של שרון עוד לא סיימה לרדת עד מותניו והזר שמולו כבר נעלם.

…..גומי הלעיסה נפל בנקישה לתוך פח האשפה, שבשער הגן האפל. שרון הניע ראשו כה וכה, כמחפש דבר מה, או אי מי. הוא לא ראה דבר. החושך מסביב היה מוחלט, כמעט כמו השקט. רק הכוכבים האירו את קצוות הצמחייה שמסביב, במעין מרקם בלתי ברור של שחור על רקע אפל. ברור היה מפניו של שרון, שההקלה שחש, הייתה עצומה. אחדים מקמטי הדאגה שהחלו להיווצר במצחו באותן שניות קצרות, נעלמו. הוא החל להאמין ברצינות, כי כל האירוע היה פרי דמיונו, תוצר השקט האפל שמסביב. הוא הציץ בשעונו, ראה את השעה, שלוש שניות אחרי חצות, שמע את נקישת גומי הלעיסה בפח האשפה, וניכר היה בו , כי שוכנע כעת, סופית:

"כזה סיוט בהקיץ עוד לא היה לי".

אחר כך החל לפסוע, קצת יותר מהר מכפי שפסע עד כה, היישר לביתו. לשניות אחדות, הוא שקל ברצינות פניה למחרת בבוקר, אל פסיכיאטר מסוים, ממכריו.

לפני דלת הבית, הוא עצר לרגע. ידו נכנסה לכיסו, מפשפשת שם אחרי המפתח. כבר כשנתקלה שם במשהו, בתוך הכיס החלו קמטי הדאגה הראשונים לצוץ שוב על מצחו. אבל רק משפגעה עינו בחפץ, שהוציאה ידו מהכיס, במקום המפתח, החווירו פניו והוריקו. הייתה זו אליפסת כסף קטנה, שמעל לשני מוקדיה בצבצו מעין שתי קרניים קצרות.

סוף