איש חיל ללא חת

"עוֹזִיפָר, אתה בטוח שזה יעבוד?" שואל אוּרְגַת בפעם השלישית. אנחנו מתחבאים בגג המצודה העתיקה בה קבע אדון הפפירוס את מושבו, וממנה שלח את חייליו לבזוז את הכפרים שבעמק תחתיו.

אני בוחן שוב את מעגל הזימון דרך הסדקים בקורות התקרה, "אין ספק," אני מאשר, "זה מקור הכוח של אנשי הנייר, בלעדיו הם יפלו מתים."

אדון הפפירוס, בחדר תחתינו, מקפל גיליון נייר גדול לצורת לוחם. אני רואה את גלי הכוח הקסום נובעים מתוך מעגל הזימון, מעניקים לו חיים.

"אם כך," אומר אורגת, "תהייה מוכן." הוא מרים את גרזנו הגדול מעל ראשו ומכה בקורות העץ העתיקות, והן מתמוטטות תחתינו. אורגת נוחת על רגליו בין אדון הפפירוס למעגל הזימון, ואני נוחת על צידי.

"תעכב אותו!" אני צועק אל אורגת, מתאמץ לקום על רגלי, וצועד בכבדות אל מעגל הזימון. בעזרת חרט חד אני מתחיל לפרום את שוליו, כל תו ואות בתורם.

אורגת נאבק באדון הפפירוס, מכה בו שוב ושוב בגרזן, אך חותך רק פיסות נייר. רשרושים מבשרים לנו שחייליו מטפסים כעת במדרגות, עוד רגע יגיעו לאולם הזימון. אני מוותר על הזהירות הנדרשת, וקורע הישר לתוך מרכזו של מעגל הזימון, מתיר את החיבור שקיבע אותו.

פעימה של קסם מכה בי, מעיפה אותי שוב על גבי, הגל מפיל את עוזיפר אל ברכיו, וכל צבא הנייר נהדף אל הקיר. לפתע משתרר שקט. אורגת מסתובב אלי, מחייך. מאחוריו אני רואה את חיילי הנייר מזדקפים שוב, קמים על רגליהם. "ברח, אורגת!" אני צועק.

הוא זורק מבט לאחור, ואז רץ אלי, עוזר לי לקום. "איך הם עוד חיים, הרי אמרת -"

"כנראה גל ההלם הותיר בהם עוד כוח," אני מנסה להסביר בנשימה קצרה, "לפחות לעוד זמן מה."

אנחנו רצים במורד המדרגות והחוצה מהמגדל, חיילי הפפירוס רודפים אחרינו החוצה אל החצר. אנחנו ממשיכים בריצה אל שער המצודה.

"עוזיפר!" צועק אורגת, "שרוף אותם!" הוא נאבק לסגור את שער הברזל החלוד בפני חיילי הנייר המסתערים, חיציהם וחרבותיהם משאירים פצעים דקים ועמוקים בעורו.

אני נאנח, שוב הגענו לזה. קריעת המציאות ושזירתה מחדש לכדי קסם נעשתה שגרתית לי עד זרא. אני נזכר, בפעם האלף, בילד המאושר שהייתי, שיחקתי עם חברי בחרבות מעץ, עד שגילו בי 'כישרון אדיר לקסם', ולקחו אותי אל מגדל השן, ללמוד טקסים ולחשים מבוקר עד ערב בעוד גופי נרפה ושרירי מידלדלים.

"עוזיפר!" צורח אורגת שוב, "מהר!"

אני שוזר את התפרצות האש כלאחר יד, מחריב את צבא הפפירוס לפיסות אפר מעשנות. אורגת מניח לשער באנחת הקלה.

"אני מניח ששאר חיילי הנייר ימותו בתוך יום." אני אומר.

"אני מקווה," אומר אורגת, "אחרת לא נקבל את הפרס."

הוא חובש את עשרות החתכים המדממים בגופו, ואני מביט בשריריו המשתרגים, בידיו הגדולות, בתנועת אצבעותיו המדויקת, העדינה. אני חש כמיהה עוצמתית יותר מכל קסם, מרה יותר מכל שיקוי.

אנחנו מתחילים בדרכנו הארוכה חזרה אל בית לוּדְנַה, אורגת מפטפט כל הדרך. מחשבותי לוקחות אותי אל פגישתנו הראשונה, בבורות העבדים של המלך עוג, לשם נלקחתי לאחר שנפל מגדל השן. עבדתי שם מבוקר עד ערב, אכלתי לחם פשוט וישנתי שינה חסרת דאגות. אורגת היה חברי לתא, גדול ממני בראש ורחב ממני פי שתיים. חיבבתי אותו מיד, והוא לקח על עצמו להגן על עלי, הקטן, מעבדים ומשומרים כאחד. באחת מאותן פעמים, שומר ראה בי מטרה קלה, ואורגת הותירו על ישבנו. "אני בנו של קצין בכיר!" צרח השומר, כנראה סרח בתפקידו כדי להגיע אל בורות העבדים, וכבודו היה עדיין רגיש מעוצמת הנפילה. הוא קרא לשאר השומרים, שדחפו את אורגת אל הקרקע והחלו להכות ולבעוט בו. צפיתי בהם ולא הצלחתי להגיב, התכוצתי לכדור, הקשבתי לצעקותיו של אורגת הולכות ונחלשות, והתאמצתי לכבוש את מילות הקסם שניסו לצאת מגרוני – עד ששלוש מתוכן נמלטו מבין שיני החשוקות, תנועת יד, ולהב בלתי נראה, דק כשערה, פילח את קבוצת השומרים, והם צנחו לקרקע מבותרים, דם גאה מהם. שאגת האסירים הדהדה כמו רעם, בעודם נוטלים את נשקי השומרים ומסתערים לכיוון היציאה. אני רק זחלתי אל אורגת, בגדי נרטבים מהדם הדביק, ותמכתי בו, נחבא אל הצללים ואל גומחות, עד שמצאנו דרכנו החוצה משם.

"עוֹזי? אתה מקשיב לי?" שואל אורגת.

אני מתנער. "לא, מצטער. מה אמרת?"

"אפשר לעצור בפונדק הדרכים." חוזר אורגת, "יש להם שיכר שעורים מקומי, ואוכל גם לנקות את פצעי."

אני מחייך, אורגת אמר את הדברים בסדר החשיבות שלהם עבורו. "כמובן, ידידי. אשמח לנוח."

ככל שמיטיב אורגת את ליבו במשקה, מתחילות חרצובות לשוני שלי להשתחרר גם הן. "אתה חושב לפעמים על בורות העבדים?" אני שואל.

אורגת מביט בי במבט מזוגג. "אני משתדל שלא." הוא עונה.

"הלוואי ויכולתי להיות כמוך." אני נאנח. "אם יש לך בעיה, אתה מכה בה במצחך הענק עד שהיא או אתה נופלים. אתה חי את הרגע, מוקף בחברים, אוכל ושותה עד אובדן חושים. ודאי לא תזכור מילה מהשיחה הזו מחר."

אורגת נושף בקול, "שטויות אתה מדבר."

"לא, לא." אני מביט אל כוס השיכר ממנה בקושי לגמתי, ורואה את בבואתי בנוזל העכור. "בילדותי רציתי להיות כמוך. איש חיל ללא חת. לא שלי הייתה הבחירה."

"יש לך בחירה." מושך אורגת בכתפיו, "אתה משפך. מכפש. מכשף."

"בדיוק. אני מכשף, וכנראה שאהיה כך לתמיד, קטן גוף ומרובה דאגות."

"שטויות." אומר אורגת שוב, "תכשף את עצמך. תהפוך למה שאתה רוצה."

המילים מהדהדות באוזניי כל הלילה. בבוקר אנחנו יוצאים לדרכנו שוב, כשתכנית הולכת ומתגבשת במוחי. כשאנחנו עוברים ליד שלט מוכר התכנית מבשילה.

"נחל גורגל, זה לא היכן שהתחבאה הכנופייה של יוּלְף המקק?"

אורגת עוצר ומגרד ברקתו. "מעולם לא תפסנו את יולף. הוא אכן נאמן לכינוי שלו."

אני מחייך חיוך דק. "כדאי לבדוק, אולי חזר לארוב שם."

כשאנחנו מתקרבים אל נקיק גורגל, אנחנו שומעים קולות עמומים מתוכו. אנחנו צועדים פנימה בשקט, אך אורגת מועד על האבן החלקלקה, וקול מים ניתזים נשמע.

"מי שם?" נשמע קול נשי מתוך הנקיק.

אני לוחש מילה, והמערה מתמלאת באור יום בוהק. מולנו עומדים גבר ואישה גדולי מימדים, עוטים שריון עור מרוקע חודי ברזל, מסיכות שחורות, ועל אמותיהם קבועים שלושה להבים שחורים. מאחוריהם יושב גבר קטן, על ראשו כובע עור שנראה כראשו של מקק.

"יולף המקק," אומר אורגת, נוטף מים, "נפגש עם הציפורניים השחורות. אין דבר טוב שיכול לצאת מזה."

"אסור שאיש ידע!" יולף צווח ורץ אחורה, עמוק יותר אל הנקיק. כאילו תאמו מראש, הגבר רץ לכיוון אורגת, והאישה לכיווני.

אורגת חומק תחת להבי הגבר, וגרזנו פוגע ברגלו, מתיז דם על קיר המערה. הוא נע לחסום את דרכה של האישה.

בינתיים, אני מתרכז ביולף. אני שולף את המילים מירכתי ראשי, מנסה לחבר אותן בדיוק כפי שתכננתי: כוח לצמיחה, צמיחה לעוצמה. פחדתי לנסות את הלחש על גופי, ידעתי שהלחש יזין את עצמו, ולא ידעתי אם אוכל לעצור אותו. מעולם לא התרגשתי מטווית קסם, לא במגדל השן, כשמורי שיבחו אותי וחברי ללימודים קינאו בי, לא בהרפקאותי, כשהצלתי את חיי אורגת ורבים אחרים. אבל כעת, תחושה מבעבעת בבטני, רעד בגבי, נימול באצבעות ידי, עת אני טווה את הקסם, ויולף המקק, קטן כמו ילד ומרושע כמו שד, צומח וגדל, רגליו וידיו מתעבים כגזעי עצים, גופו תופח עד שממלא את הנקיק, רק ראשו נותר קטן וכעור כשל מקק. הוא צורח.

הציפורניים השחורות מעיפים מבט לאחור, ומיד בורחים בריצת אמוק. אורגת כמעט נופל שוב למים. "עוֹזי?" הוא אומר, מסתכל בעיניים קרועות לרווחה על יולף, "אני חושב שכדאי שתפסיק את זה."

הנקיק סוגר על יולף מכל צדדיו כעת, ועצמותיו, שממשיכות לגדול, מתחילות להישבר. הוא צווח בפאניקה, מביט על גופו התופח. הלחש לא נשמע לי, כאילו יש לו רצון משלו, עת צעקותיו של יולף ממלאות את הנקיק, מחרישות אוזניים, מהדהדות, מכות באוזנינו. לבסוף אורגת מרים את גרזנו, ובקשת גבוהה מוריד אותה על ראשו של יולף, מבקע אותו כאילו היה מלון.

משתרר שקט. גופו של יולף מתכווץ מיד, כאילו יצא מתוכו האוויר, והוא נותר שוכב, מת, כובע המקק שלו חצוי.

אורגת לוטש בי עיניים. "מה זה היה?"

"הקסם…" אני לוחש, "השתבש."

אורגת צועד אל מחוץ לנקיק. "הקסמים שלך לא משתבשים." הוא אומר בלי להפנות את ראשו.

"אוּר," אני ממהר אחריו, "חכה." אני משיג אותו מחוץ לנקיק. אורגת בוחן את עקבות הדם שהשאירו הציפורניים השחורות. "אני ניסיתי משהו חדש. קסם שלא לימדו אותי. איבדתי שליטה."

אורגת מסתכל עלי זמן ארוך. "אולי יש סיבה שלא לימדו אותך את הקסם הזה." הוא חוזר לבחון את סימני הדם. "נראה שהם הולכים לכיוון בית לודנה. זה מוזר."

"קשה להאמין," אני אומר, "הרגו את אחרוני הציפורניים השחורות בעיר לפני שנים. נעקוב אחריהם, אני בטוח שהם יפנו למקום אחר."

אנחנו חוזרים במעלה דרך הנחל, ואני רואה, נסחפים בזרם, כמה חיילי פפירוס מתים. כמו שהערכתי, נתכלה הכוח שנותר בהם, והם כעת נגרפים ברוח.

מעט לפני שדרך הנחל פוגשת שוב את דרך המלך, אורגת מוצא שני שריונות זרוקים בשיחים, ואת גופת הגבר, דקור בשלושה חתכים צמודים בחזהו. אורגת ממשיך להתקדם לאט, בוחן את העקבות, ולבסוף מניד בראשו. "היא הולכת לכיוון בית לודנה, אבל אנשים אחרים כבר טשטשו את העקבות. אנחנו לא רחוקים, כדאי שנספר למשמר העיר מה ראינו."

"קרוב לוודאי שיש עדיין פרס על ראשו של המקק." אני עונה, "אבל אולי כדאי להמעיט בפרטים."

אורגת רק מהנהן.

אני נזכר בפעם הראשונה בה הלכנו בדרך הזו אל בית לודנה. היינו בדרכים שבועות רבים, ניסינו להתנער מציידי העבדים שהיו בעקבותינו. לרוב ניצלנו בזכות חושיו המחודדים וגרזנו הכבד של אורגת, לפעמים בעזרת סופה של אש או סערת ברקים שטוויתי בכשפיי. בכל פעם שהשתמשתי בקסם, הביט אורגת בהרס שנותר רגע ארוך, הניד בראשו ואמר, "כדאי שנתרחק מכאן."

כשהגענו לבית לודנה, ידענו שיצאנו את גבולות ממלכתו של עוג, ושאנו חופשיים. העיר הייתה מקלט לעבדים רבים, וקיבלה אותנו אליה. היו בה מעטים שעסקו בכשפים, ואני נתבקשתי להשלים את ספריותיהם החסרות בדברים שזכרתי ממגדל השן, ולא יכולתי לסרב. נפרדתי מאורגת, שהצטרף למשמר העיר. כמה חודשים לאחר מכן, ישבתי בפינת בית מרזח, לגמתי יין סמוק בעיניים כבויות וראש חפוי. חבורה של גברים נכנסה, הם התיישבו אל אחד השולחנות הארוכים ומיד חובקו על ידי היושבים שם בצהלות. אורגת היה ביניהם, הבחנתי, כנראה היו אלה אנשי המשמר. הגנבתי בהם מבטים, בצחוקם, בדרך הקלילה בה נשאו את גופם השרירי, בקרבה ביניהם. באחת הפעמים, מצאתי עצמי מביט הישר לעיניו של אורגת, והשפלתי מיד את ראשי. מזוית עיני ראיתי את אורגת קם וניגש לשולחן שלי. רציתי לקבור את עצמי תחתיו.

"היי." אורגת התיישב לידי. "מה אתה עושה?"

"לא התכוונתי לנעוץ מבטים." עניתי במהירות, "אני כבר הולך."

"רגע, חכה." עצר אותי אורגת. "רציתי לשאול, תראה, יש פושע נמלט בשם יולף המקק. יש פרס על ראשו, וחשבתי לצאת לרדוף אחריו."

לא הצלחתי להבין את המשמעות במילותיו. מה לי ולזה? הבטתי בו בגבות קמוטות.

"אתה מכשף רב עוצמה, ודאי החזק ביותר בעיר. תרצה לבוא איתי? נחלוק בפרס, שני חלקים לך וחלק אחד לי."

"אתה," אמרתי באיטיות, "לא שונא אותי?"

"אותך? שונא?!" שאל אורגת, "לא, לא!" הוא נעצר בדבריו וחשב לרגע. "בארץ ממנה באתי, קסמים הם דבר מסוכן ומפחיד. כל הסיפורים מסתיימים בראשו של מכשף על כידון." הוא הביט בי ונפנף בידיו, "לא לזה התכוונתי. פשוט, כשהכרתי אותך, בבור העבדים, חשבתי שאתה בחור טוב במצב קשה. בשבט שלי היו החזקים מגנים על החלשים, שומרים עליהם – לפני ששועבד בידי צבאו של עוג. ופתאום גיליתי שאתה מכשף, שיכולת להשמיד את כל מי שהציק לך במילה, וזה, זה הפחיד אותי. לא הבנתי למה."

"למה לא עשיתי זאת?" שאלתי.

"כן, גם. ולמה היית חבר שלי. התחלתי לחשוב שהכל היה בדיחה בשבילך, להביט בי מגן עליך, בעוד אתה יכול לשרוף את כל בור העבדים על יושביו בהחלטה של רגע. אבל היה לי זמן להרהר. אני חושב שאני מבין עכשיו," אורגת הישיר מבט, "אתה פוחד גם, מהקסם. ואיכשהו, זה גורם לי לבטוח בך."

הפגיעה לא הייתה מדוייקת, אבל עוצמתית, הגשתי את בטני מתהפכת. הסבתי את פני ונשמתי כמה נשימות עמוקות. "בסדר." אמרתי לבסוף.

"בסדר?"

"כן. אבוא איתך. למרדף. נחלוק בפרס, שווה בשווה."

אנחנו מגיעים אל בית המשמר של לודנה, מהמבנים הבודדים בעיר שעשויים מלבנים, מקדש לודנה הוא היוצא מן הכלל הבולט השני, השאר עשויים עץ וטיט. גבו של בית המשמר הוא חומת העיר עצמה, וצריחיו מתנשאים מעליה, צופים למרחק.

איסלקה, ראשת המשמר, לא מתרשמת מהדיווח שלנו. "המקק הרים את ראשו, והייתם שם לקפד אותו. זה טוב." היא פותחת את הכספת במשרדה, ומתחילה למנות מטבעות זהב.

"אבל הציפורניים השחורות…" מתחיל אורגת.

היא מושכת בכתפייה. "כל תכנית שהם זממו סוכלה כעת."

"אולי תוכלו למצוא אותם?" אני מציע.

"הרי לכם." היא מושיטה לנו שק עור מקרקש, "על חיילי הפפירוס, ועל יולף המקק. ועוד קצת בנוסף, על כך שאתם לא מפיצים בהלה בעיר עם שמועות על ציפורניים שחורות. העיר מלאה בפליטים וזרים, אני לא רוצה ניצוצות בערימת חומר הבעירה הזה."

מאחר וניסיוני הראשון בכשפי גדילה לא צלח, אני פונה ללכת אל משכן המכשפים. אינני מקווה להרבה, סיפריותיהם דלות וחסרות, ושאר הקוסמים נופלים ממני בכוחם. אני סורק את המגילות, אבל איני מוצא את מבוקשי. לבסוף אני פונה אל האוֹצֵר, "היכן הספרים שנלקחו שלל מהציפורניים השחורות?"

האוצר, לבן זקן וקרח, כתמים על קרקפתו הקמוטה, מניד בראשו. "המשמר לקח את כל אלו. אולי עדיף כך, שום טובה לא יכולה לצמוח מטקסים אפלים."

אני מקמט גבות. "לא יתכן שכל ספריהם מוקדשים רק לאופל, נוכל למצוא בהם דבר מה שימושי."

"יתכן." מסכים האוצר, "ודאי תוכל לדרוש אותם מהמשמר."

אני אוסף את אורגת בדרכי חזרה אל בית המשמר ומסביר לו בדרכנו, "יתכן והיא לא תתיר לי להיכנס אל חדר השלל, אבל אם תלווה אותי, אולי תתגמש."

איסלקה מעקמת את פניה. "הלהבים הותכו והשריונות פורקו זה מכבר. את חפצי הקסם סגרנו בגנזך שמור, ושם ישארו."

אני מעביר משקל מרגל לרגל. "ובכן, מה אם לא אוציא משם דבר? אני אעתיק מהספרים כל ידע שימושי, אחלוק אותו כמובן עם שאר הקוסמים, אני בטוח שהדבר יועיל לעיר. סיפריותיהם, ודאי תדעי, זקוקות לכל פיסת ידע שניתן למצוא."

"אין לי זמן לזה." היא נאנחת לבסוף, ומלווה אותנו במעלה המדרגות. "אורגת ישאר איתך כל זמן שאתה בגנזך. השומרים שבכניסה יבדקו בצאתך שלא הוצאת דבר מהחדר. אל לך לגעת בדבר שם מלבד הספרים."

אני מהנהן לכל דבריה ללא הפסקה. לבסוף היא סוגרת את הדלת אחריה. אני מוציא מהתיק ניירות וכלי כתיבה, שוטח אותם על ארגז גדול. אז אני ניגש אל ערימות הספרים שבחדר, מסיר מהם אבק, ומתחיל לדפדף. יש שם סיפורים על התל עליו בנוי מקדש לודנה, על האלים האפלים שקדמו לה. אני ממשיך לחפש ידע קסום, ולבסוף מוצא ספר על כישופי הגוף.

אורגת מבלה זמן בבחינת החפצים שבחדר, אז הוא מבצע כמה סדרות של תרגילי כוח במרחב המצומצם, נח, ואז מבצע סדרה נוספת. לבסוף, הוא פונה אלי. "עוזי, מה אתה מקווה למצוא כאן?"

אני מניח את החרט עמו אני כותב. "כמו שאמרתי, ודאי יש כאן ידע שימושי…"

"לא, לא." עוצר אותי אורגת. "מה אתה מקווה למצוא כאן?" הוא הדגיש.

אני מכחכח בגרוני. "לימדו אותי בעיקר קסמי השמדה ונפץ במגדל השן. הם אמרו שדברים אחרים לא יתאימו ליכולות שלי. אני מרגיש שאני חסר ידע רחב יותר בקסם, כישופים וטקסים רכים יותר." אני מחייך אל אורגת, "ודאי לא תרצה שאשזור התפרצות אש במערה קטנה."

"כמו מה שניסית לעשות ליולף המקק?"

"הנה, תראה," אני מסמן לו בידי, "כשף לקשיון שרירים. מוסבר כאן כיצד ניתן לטוות את הקסם הישר אל תוך הגוף, והבט על ציורי השרירים כאן, כלל לא ידעתי שכך הם נראים מתחת לעור."

"אתה אומר," אורגת מביט בציורים בעיקר, "שהם קילפו את עורם של אנשים בחייהם כדי לציירם?!" הוא מתרחק מהספר, מניד בראשו.

"אבל לו ידעתי כאלו דברים, הייתי יכול רק לשתק את רגליו של יולף. אז היינו יכולים לשאול אותו מה תכנן לעשות עם הציפורניים השחורות, או למסור אותו לידי אנשי המשמר."

"אולי לא תכננו כלום. אולי נאבקו על שליטה, או מסרו ידיעות." עיניו של אורגת מוארות לפתע, "ידע! זה מסביר הכל!"

"מסביר מה?" אני מניד בראשי, לא מבין את ההקשר.

"למה הם ברחו! הם היו רוצים לחסל אותנו, כדי שלא נספר לאיש שראינו אותם. אז הם ראו אותך עושה כשפים, אבל זה מעולם לא הרתיע את הציפורניים השחורות, גם להם יש קסמים שלהם." הוא מחווה על הספר. "אבל הם לא היו בטוחים כבר שינצחו, והידע שקיבלו היה חשוב להם הרבה יותר. הם העדיפו לברוח כדי לשמור עליו. לבסוף, הגבר עיכב את האישה בשל פציעתו, היא חיסלה אותו ונמלטה."

"זה לא עוזר לנו," אני אומר, "אנחנו עוד לא יודעים איזה ידע קיבלו."

"מה שיכלו לקבל מיולף המקק – ידע על המקומות החשוכים בתחתית העיר, ועל האנשים שמתחבאים בהם. לכן הם מיהרו אל בית לודנה, הם נפגשים כאן עם מישהו. אנחנו צריכים למהר."

"לאן?"

"אני מכיר כמה מקומות בעצמי," אומר אורגת, "מישהו ודאי ראה אותה, וזהב משחרר לשונות."

 

במהרה אנחנו מגיעים לאזור בעיר בו לא הייתי מעולם. שיכורים וקבצנים שוכבים ברחובות המטונפים, וזונות בכל פינת רחוב. כל החלונות מושחרים, ולאף אחד מבתי העסק אין שלט שמעיד על סחורתו. אורגת מדבר עם מספר קבצנים, לחלקם מעניק מטבעות, ובתמורה זוכה למטר של ברכות. לבסוף הוא גורר אותי אל אחד מבתי העסק, ממנו נודף ריח חריף וחמוץ של שיכר שעורים שראה ימים טובים יותר. אורגת מאתר את האיש אותו הוא מחפש בפינת המקום, ואנחנו מתיישבים לצידו. השולחן מתנדנד עם כל מגע, והאיש מרים את כוס המשקה שלו ומוחה נמרצות על ההפרעה. קולו צרוד, ויש צלקות עמוקות על גרונו.

"קמרן שלוש-נשמות." אומר אורגת, "ברכות על הקידום, עוד נשמה לאוסף."

"מה אתה רוצה?" נובח האיש.

אורגת מחליק צרור זהב לכיוונו. "מספרים שעזרת לאישה במסכה שחורה. אני רוצה לדעת במה מדובר."

האיש מחליק את הצרור חזרה על השולחן המתנדנד. "אני מעדיף לשמור על הנשמות שעוד יש לי, תודה." אורגת מרים את שק הכסף שלו, אבל קמרן מניד בראשו, "יש דברים שלא מספרים לאנשי המשמר." הוא אומר.

אני מתקרב אליו מעט. "אולי תרצה לדעת כיצד מת יולף המקק?" אני שואל, ולא ממתין לתשובה. "הוא היה בנקיק גורגל, ואני הגדלתי את גופו, יותר ויותר. הוא תפח עד שקירות המערה ננעצו לתוך בשרו ודמו כיסה אותם, ואז המשיך לגדול עד שעצמותיו נשברו זו על זו, אחת אחר השנייה. זעקות הבהלה שלו, נואשות, מתחננות, הדהדו בכל הנקיק. אפילו הציפורניים השחורות לא יכלו לעמוד בכך וברחו. לאחר זמן לא רב הפך גופו לעיסה של בשר מרוסק, והוא עדיין צווח."

קמרן נראה חיוור. "סיפור טוב," הוא אומר ובולע את רוקו. "שמעתי מפחידים יותר."

אני לוחש כמה מילים, והוא גובה מעט, מוטת כתפיו מתרחבת.

"עוזיפר, אל תעשה זאת." אומר אורגת.

אני ממשיך ללחוש, וזרועותיו של קמרן שלוש-נשמות מתארכות, ברכיו מפילות את השולחן ארצה ברעש. כמה אנשים מסתובבים לראות, ואז חוזרים לעיסוקיהם. פניו של קמרן, רחבות יותר, נראות כמסכה של אימה.

"עוזיפר! הפסק!" חוזר אורגת.

קמרן מרים את זרועותיו שמגיעות כעת אל תקרת החדר, מגן בהם על ראשו, הוא כורע על ברכיו מולנו. "דיי!" הוא אומר לבסוף, קולו עבה יותר, "אני אספר."

אני מנסה להפסיק את הקסם, ושוב, הוא לא נענה לי, כמו מזין את עצמו.

כתפיו של קמרן נלחצות אל התקרה, "בבקשה! אני אספר!" הוא מביט בי, עיניו רוצות לברוח מחוריהן.

אני תופס במהירות את ידו הענקית, ומרגיש בקסם זורם בה. אני מתנגד לזרימה, מכריח אותה להיפסק. זה לוקח מספר שניות מותחות, אבל לבסוף קמרן שלוש-נשמות חוזר לאט לגודלו הטבעי. הוא מתנשף מספר פעמים, ממשש את גופו.

אורגת מרים את השולחן שנפל, "דבר."

"הם רצו את עוגן העיר."

"שטויות" אורגת מתחיל, אבל אז מביט בפניו המבועתות של קמרן, ונעצר. "הם ידעו את מקומו?"

"הם אמרו שכן." מאשר קמרן, "הם היו זקוקים לחותם הכניסה, אותו אני סיפקתי."

"להיכן הם הלכו?" אומר אורגת במהירות.

"אני לא יודע." עונה קמרן.

"היזהר," אני אומר, "כי הפעם לא אעצור. תרצה לבדוק אם יש באמתחתך נשמה רביעית?!"

"אני לא יודע! אם ידעתי, הייתי לוקח אותו לפני שנים!"

אני מתקרב אליו. "וכל השנים, ודאי היו לך השערות, אפילו בקירוב. אין בידך החותם יותר, דבר לא יקרה אם תאמר לנו. הרבה יקרה אם לא."

קמרן מעביר את מבטו ביננו. "תחת מקדש לודנה הרואה, ישנו מבוך ענקי של מערות, יותר עתיקות מכל דבר בעיר. אם הוא נמצא היכנשהו, הוא יהיה שם."

אורגת יוצא, ומבלי להביט בי, צועד במהירות אל המקדש. אני רץ אחריו בדרך העולה, ונזכר איך הובאנו אליו שנינו, מיד כשביקשנו מקלט מהעיר. טיפסנו על גבעה תלולה במרכז העיר, עמדנו מול פסלה של לודנה, מתנשא גבוה מעלינו, זרועותיה חובקות את העולם כולו. נשבענו נאמנות לעירה של לודנה, תומכת רפים, מקבצת נדחים, משחררת אסורים. אורגת חייך כשנשבע, עיניו לחות. אני לחשתי את השבועה בין שפתיים קפוצות, הרגשתי כאילו אני נעשה עבד מחדש, והפעם שוב כמכשף. בתום הטקס, ניגש אלי אורגת.

"הציעו לי להצטרף למשמר." אמר בחיוך.

רק הנהנתי כמה פעמים, ידעתי שהוא יפרד מעלי. לא היה לנו לנו דבר משותף יותר.

"אני אסיר תודה לך," המשיך אורגת, "על שחילצת אותי מבור האסירים, ליווית אותי עד לכאן."

"אני מבין," הפניתי את ראשי, "אינך חייב לי דבר. חיי היו שזורים בשלך, וכעת הם נפרמו. לך, שרת את לודנה המושיעה."

"עוזי," אורגת הניח יד על כתפו, "קרה משהו?"

פניתי ללכת בעלבון. "לא דבר, אור. עלה והצלח."

אני מתנשף בעלייה התלולה אל מקדשה של לודנה. "אור, חכה!" אני צועק אל אורגת, שרץ כעז הרים.

אורגת יורד אלי בצעדים כבדים. "האם אינך יכול לרחף?" הוא שואל בפנים סמוקות, "אולי להטיל קסם שיהרוג את הציפורניים השחורות, כאן ועכשיו, ויחסוך מאיתנו את העליה הזו?"

אני מניד בראשי, "לא, הסברתי לך, קסמי הם -"

"והנה," קוטע אותי אורגת, "כשרצית לעוות את גופם של אנשים, לפתע יכולת. לפתע לא פחדת עוד מהקסם שלך. ידעת שבכל פעם שהטלת קסם, גופך נרתע ממנו? אך לא מאלו. עיניך נצצו כשהבטת ביולף ובקמרן מתעוותים, סובלים."

"לא, אור, לא זו הסיבה -"

"איך לקחו אותך אל בור העבדים?! איך לא השמדת אותם?!" צועק אורגת, "חשבתי שאני מבין, אך איני מבין עוד. מדוע אמרת שאתה מפחד מהקסם?"

"אתה אמרת זאת." אני מתקן אותו, וקולט במאוחר את המשמעות. "כוונתי היא, שזה אינו ממש פחד, יותר," אני מחפש את המילה, "מיאוס?"

"אתה משחק בי?!" אורגת צועק עכשיו, ואני מתכווץ. "גורם לי לחשוב שאני חזק ונדרש, בעוד אתה יכול להתמודד עם כל אויב בהקשת אצבע?"

"לא, אורגת!" אני צורח, "אתה הצעת שאעשה זאת! למה אינך מבין?! אתה הוא החזק, אני מקנא בך! בחבריך! בכל מה שאתה! לו יכולתי, הייתי מתחלף איתך ברגע, אני זקוק לך!" אני משתתק, מביט באורגת רגע ארוך, לא נושם, כאילו אני יכול כך לעצור את ההכרה המחלחלת בי למה שאמרתי. לבסוף אני שואף אוויר ברעש, מחפש בקדחתנות במוחי דרך כלשהי לא להיות שם, לא לפגוש את מבטו של אורגת. אני אומר כמה מילים, רוקע ברגלי, והאדמה תחתי נפערת לבור גדול.

הסתבר לי, מאוחר מדי, שהמערות שמתחת למקדש לודנה מילאו את כל התל עליו טיפסנו, ומצאתי את עצמי נופל אל תוך מבנים עתיקים, תקרות מתמוטטות תחת משקלי, אני מחליק, גולש, הקסם עדיין חופר לו מנהרה עמוק יותר ויותר אל מתחת לעיר, נמשך למשהו עמוק תחתיה. לבסוף, משנתכלה הקסם, אני נעצר בגלגול וחבטה חזקה בקיר. אני מביט לאחור, אור בקושי חודר את המחילה, ונשמעים ממנה רעשי מפולות קטנות.

במילה אני מאיר את החדר, המקום נראה כמו כניסה להיכל גדול, שפעם ודאי היה מפואר, אולי מקדש כלשהו? לאל אחר? אני לא מזהה את הסמלים שמקשטים את הקירות, אבל כתובת אחת גדולה מכל האחרות עדיין קריאה: 'לודנה הבוערת', היה משהו על כך גם בספרים של הציפורניים השחורות, כמו גלגול ישן יותר, פראי יותר, של לודנה. קסם האור שלי הולך ונחלש, כאילו משהו כאן יונק את כוחו. אני חוזר על מילת הקסם, ומבחין כעת במשיכה חזקה. אבן העוגן, אולי? הסיפורים טענו שהיו אלה עוגני העולם, אך היו חלוקים באשר לכוחותיהן, כה נדירות היו. אני עוקב אחרי התחושה המושכת, כמו הולך בחלום.

"מי שם?" נשמע קול נשי מוכר, עמום.

אני סובב פינה, ורואה דמות לובשת שחורים ועוטת מסכה. היא אוחזת לפיד בידה, ורוכנת על מתקן של סורגי ברזל, גלגלי שיניים ומנגנונים שלובים זה בזה, שמתקפל אל תוך עצמו בקולות תקתוק ונקישה. במרכזו נגלית אבן אפרפרה-חומה, לא מרשימה בשום צורה, להוציא זאת שהיא יונקת את קסם האור שלי, מושכת אותו לתוכה במהירות. אני חוזר על מילת הקסם, אך גם האור הנוסף מתחיל להישאב.

"אתה!" אומרת הדמות, "איך הגעת לכאן כל כך מהר?" היא מסתכלת סביב, "אורגת לא איתך? מעולה, אם כך." היא מרימה את האבן ותוחבת אותה לשק על חגורתה, ואז היא צועדת לכיווני.

אני טווה התפרצות אש, והיא נשאבת מיד אל תוך האבן, הלהבות לוקחות עימן גם את בעירת הלפיד, שנשאר עמום ואדום. אני ממשיך לצעוד אחורה, ושולח בדמות זר של ברקים, אך גם הם נשאבים מיד.

הדמות צוחקת. "האבן הזו מגינה על בית לודנה מזה דורות. אפילו המלך עוג חושש ממה שבבטנה של לודנה."

"זה כל מה שהיא עושה?" אני שואל, "שואבת כשפים?"

"אתה רואה רק קמצוץ מכוחה." הדמות חותכת את האוויר בלהבים שקשורים לזרועה, "הדברים שקראתי על יכולותיה העלו בי צמרמורת. אפילו הציפורניים השחורות לא העזו לנסות לקחת אותה." היא ממשיכה לצעוד, דוחקת אותי לפינה.

"את לא אחת מהציפורניים?" אני שואל, מקווה להרוויח זמן, מחפש נואשות אחר מילוט.

"זו תחפושת שימושית," היא אומרת, "בעזרתה למדתי סודות רבים, אך לא, אינני צרת אופקים כמוהם."

אני מרגיש את האבן הקרה של הקיר על גבי, ומתכופף תחת אבחת להבי הדמות, ששורטים את כתפי. רעיונותיי הולכים ואוזלים, נותר לי רק ניסיון אחד, נואש. אני לוחש שרשרת של מילים, מרכז את כל כוחותי פנימה, אל תוך גופי. אני מרגיש את גופי גדל, עצמותיי מתארכות, שרירי משתרגים, עורי נמתח עליהם. את תנופת הלהב הבאה של הדמות אני עוצר בידי, מרגיש את הכאב, עמום, בעודי סוגר את ידי על זרועה, שובר אותה כקיסם. ומטיל את הדמות ממני כבובת סמרטוטים.

הדמות צורחת, דוחפת את עצמה ממני על הרצפה ברגליה. "איך?!" היא שואלת בפאניקה, "אבל, הקסם, האבן?"

"הקסם," אני עונה באיטיות, מרגיש את מוחי מתערפל מהמאמץ, "בתוך, הגוף, שלי." הכוח בתוכי גואה, ואני כבר לא יכול לשלוט בו. הכשף, משנטווה, רק רוצה עוד, לגדול עוד, להתחזק עוד. "אי, אפשר, לשאוב." אפילו אני לא אוכל עוד לעצור אותו.

הדמות צוחקת, "יותר מדי בשבילך, מכשף שחצן? קוץ בישבני, אתה וחברך." היא מסירה את המסכה כעת, ופניה של איסלקה, ראשת המשמר, מתגלים.

"אורגת." אני אומר, נאחז בשם, "אורגת, חברי." גופי כעת גדול משאוכל לעמוד, ידי מכה בעמוד אבן וממוטטת אותו.

היא נעמדת על רגליה, מתנדנדת. "אם כך, תישאר כאן, ומי יתן וכל מקדשה של לודנה יתמוטט עליך." היא מדליקה מחדש את הלפיד, ונחפזת החוצה מההיכל הרועד.

אני שוכב, מרגיש את גופי תופח, את קירות האבן נכנעים למשקל גופי וקורסים עלי.

קול נשמע באוזני השמאלית, "עוזי, מה עשית? אתה חייב להפסיק את זה, עוזי, בטל את הקסם."

"לא, יכול." אני לוחש, "הוא בתוכי, ניזון מעצמו. לא חשבתי." אבנים מהתקרה נופלות על גופי הענק.

"אני לא אתן לך למות כאן!" אומר הקול, "חייב להיות משהו!"

"למות." אני אומר, הרעיון תופס צורה במוחי. "כמו יולף. אם אמות, הקסם יפסק. אורגת, חייב להרוג אותי. אורגת, ינצל, העיר, תנצל, ראשת המשמר…"

אני מאבד את חוט המחשבה. היה משהו חשוב להגיד, אבל אני לא זוכר עוד מה היה, רק הקסם מזמזם בראשי, רוחש. אני מרגיש משהו עוטף את צווארי, לוחץ, בכוח, קשה לי לנשום, אורות נוצצים מול עיני, כמו מטר מטאורים, ואז חושך.

אני מתעורר, בגודלי הרגיל, שפתיו של אורגת על פי, והוא נושף אוויר לראותיי. אני משתעל, דוחף מעלי את אורגת. ראשי כואב, ואני סחרחר.

"חשבתי שאיבדתי אותך." אומר אורגת. "אל תפחיד אותי כך."

"מצטער." אני לוחש, "הייתי חייב." לפתע אני נזכר, "ראשת המשמר! היא זו שלקחה את אבן העוגן, לא הציפורניים השחורות!" עוד שרשרת שיעולים מכה בי. אורגת מושיט לי נאד מים.

"זה בסדר, אנחנו נתפוס אותה." אומר אורגת, "תשיב את כוחך."

אני מסתכל סביב לאור המנורה של אורגת, הכל הרוס. "איך נצא מכאן?"

"הנחתי שנצא בדרך שבה נכנסנו," מושך אורגת בכתפיו, "קסם החפירה שבעזרתו נמלטת ממני."

זכרון הדברים שאמרתי מכה בי, ואני מסמיק באפלה. "אני, לא יודע מה לומר."

"זה בסדר. היינו צריכים להיות חברים טובים יותר. אני התייחסתי אליך כאל מטיל כשפים בלבד. נשמע שאתה ראית בי את כל מה שרצית ולא יכולת להשיג." אורגת עוזר לי לקום, "הקשב, אין לך צורך להתגעגע לבור העבדים, אין לך צורך לקנא בי ובחברי, כי אתה הטוב שבחברי, אל תשכח זאת."

בכך עוטף אותי אורגת בזרועותיו הגדולות, ומחבק אותי בחזקה ובחום. אני כורך את זרועותי שלי סביב אורגת, צובר כוחות מהמשען.

לאחר רגע ארוך, אני נפרד מאורגת. "לא ידעתי אם תוכל להבין אותי. הייתי צריך לבטוח בך." אני משפשף את כתפי, עדיין דואבת מפגיעת הלהבים. "אבל לפני שבאת, איסלקה לקחה אבן העוגן, היא קשורה להגנת לודנה על העיר, אינני יודע בדיוק כיצד, אבל יש להשיב אותה."

"אתה תוכל להטיל כשפים?" שואל אורגת.

"אהיה חייב. הם נמשכים אל האבן, אני אוכל להשתמש במשיכה הזו כדי לאתר אותה, אבל לא אוכל להילחם בה, אתה תאלץ לעשות זאת."

אורגת מהנהן, ואני מטיל קסם אור קטן, בוחן בזהירות את גבולותיו, הוא היה כדורי, אך לבסוף אני מוצא בו בליטה קטנה, זליגה עדינה של הכוח. אני מטיל את קסם החפירה על מפולת האבנים לאותו הכיוון, ומניח לו להימשך אל האבן כרצונו, בעוד אני ואורגת רצים אחריו.

מיד כשהקסם פורץ דרך אל העיר, אנו נושמים עשן. בתי העץ והטיט עולים באש, חלקם הרוסים. לא רחוק, אנו רואים דמות עטופה בלהבות, אנשי משמר נאבקים בה, והיא צוחקת ומעיפה אותם מעליה כחיילי בדיל. ציפורני אש עולים מידה הימנית, המרוסקת, טיפות של לבה לוהטת נושרות מהקרעים בבשרה.

"עוזי," אומר אורגת, עיניו נעוצות בשומרים ששכבו, שרופים, לידנו, "אני לא יכול להלחם ב- בזה."

"אור, אתה בוטח בי?" אני שואל.

"כן." משיב אורגת בהחלטיות.

"אתה בוטח בכשפים שלי?" אני שואל שוב.

"אממ…" אורגת בולע, "כן, אני בוטח בך שאתה לא תסכן אותי."

"תודה, אור." אני אומר, שם את ידי על כתפו של אורגת, ואז לוחש שרשרת ארוכה של מילות קסם.

אורגת הולך וגדל, שריריו מתעצמים כדי לתמוך בגופו הטופח. עורו הופך תכול ומתכתי, וגרזנו, שגדל גם הוא, זוהר באור בוהק. הוא רץ אל איסלקה, צעדיו מרעידים את האדמה. הוא מכה בה בגרזנו, מפיל אותה ארצה. אנשי המשמר הנותרים מתרחקים משם. היא מתרוממת שוב על רגליה, לבה זורמת מהחתך בצידה, רוחשת על אבני הרחוב. היא מחפשת בעיניה, ומוצאת אותי יושב, מותש, בצד הדרך.

"אתם שוב ביחד? זה נחמד." איסלקה מחייכת, ומזנקת לכיווני במהירות שאותה אורגת לא צופה, אני אפילו לא מספיק להתגונן כאשר ידה הבוערת מכה בי, חורכת פסים בוערים על פני וחזי.

"הצעתי לכם לשתוק, ולקבל זהב." אומרת איסלקה, "הצעתי לך את הידע שרצית, כל שהיית צריך הוא להישאר בחדר ההוא, למה יצאת? אינך אוהב את העיר ואת לודנה, את שבועתך מילמלת כמוני, בחצי פה. אינך כאותם נוודים ונדחים הממלאים את העיר בסירחון ועוולה, אינך בעל אוב נמלט, אין לך דבר כאן!"

אני נזכר שוב בפניו של אורגת כאשר נשבע אמונים ללודנה ולעירה, עיניו קורנות, כאילו מצא את שחיפש כל חייו.

איסלקה תופסת בגרוני, ידה השנייה מערבולת של אש. צעדיו הכבדים של אורגת רחוקים מדי, ואני יכול להרגיש באבן העוגן, רעבה לקסם, בשק שעל חגורתה. אולי רעבה מספיק כדי לטעות.

אני טווה סופת אש סביבנו, קונכיה של אש סמיכה שעוטפת אותנו סביב. האבן, רעבה, מתחילה למשוך אותה, לכווץ את המעטפת סביבנו, הלהבות נשאבות אל האבן, מתמזגות עם להבות גופה של איסלקה, מושכות גם בהן. איסלקה מנסה להתרחק, לצאת ממעטפת האש, אבל ככל שהיא מתקרבת אליה, גופה מתמזג עם האש ונמשך עוד יותר לאבן, היא צועקת בכאב. החום צורב את עורי, אני מרגיש את בגדי ושיערי עולים באש, וסופת האש קטנה עוד ועוד סביבנו, כעת לא ניתן להבחין עוד בינה לבין גופה של איסלקה, שתיהן נשאבות אל האבן. אני מרגיש שאני עומד להתעלף, אבל אני חייב רק להחזיק את הקסם, רק עוד קצת…

ידיים ענקיות חודרות את מעטפת האש, תופסות בגופי ומושכות אותי החוצה, מגינות עלי. בעדינות הן מכבות את בגדי הבוערים. צעקותיה של איסלקה פוסקות לפתע ביבבה אחת רמה. אני מסובב את ראשי לראות, ומוצא שם רק אבן אפרפרה-חומה, לא מרשימה בשום צורה.

"עוזי?" שואל אורגת, קולו רם ונמוך, "תוכל להחזיר אותי לגודלי הרגיל?"

אני עוצר את הקסם בגופו, לאט ובעדינות, מחזיר את אורגת למצבו הטבעי. כשאני מסיים, אני ממשש את פני, אצבעותי מוצאות עור שרוף, ושלושה חתכים עמוקים, חרוכים.

"אור," אני אומר בהיסוס, "איך זה נראה?"

אורגת מביט בי, ומכרסם את שפתו התחתונה. "זה ירפא, אל תדאג. הצלקות יתאימו לגיבור בית לודנה, איש חיל ללא חת!"

אנשי המשמר שעומדים סביב מריעים. אני בולע כמה פעמים, ואז מצטרף לתרועה.