איש הכלב ומושתלת היד

בשפתיים חשוקות על ההגה כל הדרך הביתה. במושב האחורי הייתה מוטלת שקית שחורה אטומה בתוך קופסת קרטון. דרך המראה המרכזית דיברה איתה ברוך: "מי טוב? מי טוב?" משכה את המשפט בניגון עליז, כשם שמדברים לפעוט, אבל קולה נסדק ונשבר. " מי טוב? עוד קצת.
כמה אני אוהבת אותך?
כמה אני אוהבת אותך!
הגענו הביתה"

ויצאה מהמכונית ובקושי רב הרימה ביד וחצי את החבילה הפרוותית השחורה המצערת. קודם, ובמאמץ לא מבוטל, ניסתה לדחוף אותו למקרר הקטן בדירתה, בין ירקות למעדן פג תוקף. אך היא הייתה גדולה מדיי. ולכן נמלכה בדעת וחזרה עמה אל המכונית וכל הזמן דיברה אליה ברוך.

היא חנתה מול בית העלמין הכפרי ובחסות החשיכה התגנבה אליו עם המשא העגום ואת בידה. התגנבה לבית הקברות לקבור את סטרופי . בפעמים הראשונות אף נתפסה. דמיינו לעצמכם את החרפה! בחורה בוגרת מצוידת גופת כלב עושים ניסיון לקבור אותה בין בני אדם. שערורייה. אבל הפעם, בחסות החשיכה, הצליחה. לא קל היה הדבר, לעדור ביד אחת כשידה השנייה עטופה בד, קשוחה ומאובנת וחסרת תועלת ברובה.

כשהטילה את השקית השחורה, הכבדה, לבור ופרווה מוכרת בצבצה ממנה. יפחה של בכי נמלטה מגרונה. 

"מי טוב? סליחה סטרופי. סליחה". 

וכך ביפחות כיסתה באדמה אותו עד שנעלם מעין.

אז התיישבה על האדמה הלחה הליטה פניה בידה השמאלית, ניגבה עיניה. משכה באפה וסקרה בעיניים יבשות את המצבות לצידן קברה את הכלב: שם משפחה נישא משותף ביניהם, כמו זה שלה. זהו כור מחצבתה תרתי משמע. קולות דיבור נשמעו מתקרבים, היא נחפזה לקום ולהתנקות לבל תיתפס עם האת ביד ליד התלולית הטריה המפלילה, קברו הטרי של סטרופי.

רצה הגורל ונסעה דרך הכפרים הערביים. היה זה ערב חג המולד ואורות עליזים לבלי דיי היו מעוטרים על כל עץ, מסנוורים ומקשים עליה את הניווט בעיניים רטובות.

בדרך לדירתה, עת החנתה את המכונית קידם את פניה בשביל, מסובך בעץ, עלוב ועצוב, בלון חג מולד של כלב דלמטי שרוב האוויר יצא ממנו, מרוקן ומרופט נזנח על ידי בעליו. בדידותו פרטה על ליבה ולא אוותה להשאירו לבד שם, זנוח, בלון עצוב ומרוקן בלי ילד שישחק בו, לכן אספה אותו לתת לו בית.

בדירה ניסתה לנפח בחזרה את הבלון המפונצ'ר, אבל ללא הועיל. לשווא הנשימה את דמות הכלב, הבלון נותר מדולדל וריק ברובו מאוויר. לבסוף הניחה לו לשייט בעצב מעל הרצפה, בערך בגובה שכלב אמיתי היה הולך, עד שידמם את מפח האוויר האחרון שבו.

נשכבה על המיטה וישנה שינה טרופה עם חלומות רעים.

חלפו כמה שעות ואז בשנתה חשה שמשהו מעליה מטיל צל, פתחה עיניה וראתה  הבלון של הכלב התמקם ממש מעליה ראשו נראה כפוף כלפיה, כאילו מסתכל עליה. היה בכך משהו מבהיל.

היא קמה ונסעה אל המגורים בבית החולים. וכל הדרך ניסתה לנחם את עצמה.

אל לה לבכות. זה לא היה סטרופי שלה אלא כלב אחר, חיה זרה שחזרה מהמתים, דרוסה ומרוסקת, ומייחלת לשוב אליהם בחזרה, לא סטרופי שלה אלא קוג'ו, או צ'רץ, כלבם של בני בסקרוויל. חיה שעלתה מן הקבר והגיחה מעפר בית קברות לחיות. כלב רפאים יצור בלהות ופלצות המיילל אחוז דיבוק, ויללתו רמה, צרומה וחלולה, כאילו השטן בכבודו ובעצמו רודף אותו, וכל הליטופים שבעולם לא ישככו את כאבו. ולא מעדנים ולא מדענים. ניסוי כושל, דואב ומיוסר כמוה, והיא לא יכלה לשאת עוד את סבלו. הוא התקומם על עזיבתה והיא נמלטה הונח בצרחות כאב על הארץ. הייתה זו הפעם האחרונה בה ראתה ותיקשרה איתו. אחר כך, בערפל התרופות לא זיהה אותה יותר. בפעם האחרונה שזיהה אותה בגדה בו. לא תשכח זאת. איך תוכל?

כעת יישן לנצח לצד יתר משפחתה. יחד עם היד שלה. גם הם כולם חלק ממנה.

ליד מתקן האשפוז ציפה לה מחזה סוריאליסטי. הכביש והרחוב היו כמעט ריקים מאדם. על אי התנועה  בין הרמזורים התרוצצה דמות גדולה בתחפושת ענקית של כלב. מנופף ורוקד, משתובב ומתיילד, שופע מחוות תיאטרליות מוגזמות אלא שלא היה אף ילד בטווח ראיה והיה משהו מקניט בהן, חסר תום. רק נטפל והפריע בכוונה לאנשים ולמכוניות במוקיינות אינפנטילית. אולי שרוי בגילופין. מאין בא? כמו נוצק ממחשבותיה. אולי נטרפה דעתה והיא הוזה. הנה סוף סוף השתגעה לה, זה אך הגיוני. מי לא היה יוצא מדעתו בנסיבות כאלה. איש רזה אך בעל כרס גדולה ומכובד למראה התעלם בזעם שעה שהכלב נצמד לעמוד חשמל והתחיל לנער את אגן החלציים שלו במרץ כנגד העמוד. אם כך איננה הוזה. נכנסה ושכחה ממנו. רק כשהתגנבה הבדידות לליבה מחדש נזכרה שוב באיש הכלב המוזר. 

 

שתיית מיץ אשכוליות אסורה!

מילים שקידמו אותה כל בוקר. התחלה מרה לימים מרירים.

שים לב
לעולם! (סימן הקריאה במקור) אל תיקח איזו שהיא תרופה מבלי להיוועץ קודם עם הרופא שלך! 

וגם: יש להקפיד על רחצת הגוף במים זורמים והימנעות מאמבטיות (יכלה לדמיין את השתל הארור ספוג מים כסמרטוט או כגופת טבוע).

ובעיקר: שמור על איברך החדש, הוא יקר!

היא צייתה אבל בחשאי בינה ובין עצמה הרגישה שכל האיסורים האדוקים ההדוקים האלה מרופפים ופורמים דבר מה בתוכה פנימה ומלבדם מזמן ניתקה מכבלי העולם הזה ולא ראתה עצמה מחויבת לדבר, פטורה מהחיים לא כפופה לכלום. לא חוקי מוסר או דת או משפחה (אין לה) או ערכים או כל דבר הקשור בחיים הנחשבים מהוגנים ממוצעים ונורמליים. היא התפטרה מכל אלה. איש לא יצפה ממנה להביא ילדים או להקים ולתחזק משק בית. היה בכך חופש מוחלט. זה הפיצוי שהרשתה לעצמה שנטלה לעצמה מבלי לשאול רשות של אף אחד. הרשויות עצמן אינן אלא המלצה ולא חוק.

וטוב שכך, שכן במתקן השיקום בכל פינה אשר הביטה האיסורים על הקירות, כעין דיברות. והחיים היו מזמן לנטל. היא התחילה את הניסוי פצועה אך בבריאות טובה וכעת הייתה למעשה חולה כרונית. חלושה תמידית. בריאותה רעועה. אכולת מחלות אוטואימוניות, אנוסה בבליעת הקוקטייל האינסופי של התרופות להחלשת המערכת החיסונית, וכנגד כל המחלות שהדבר גרם.

ולפעמים היה נדמה לה שכל אשר היא שותה ואוכלת אינם אלא כדורים וטבליות. גם האפונה והתירס והשעועית הזכירו לה אותם. הותרו לה הממתקים כי אכלה כה מעט. אבל גם טבלת שוקולד הזכירה לה טבלאות של כדורים. אפילו האוכל, האורז והעדשים וברבות הימים הגיעה למסקנה כי אין העולם כולו אלא עשוי גרגירים מפורדים כמו מסך מחשב ישן ברזולוציה נמוכה מאוד. הכל מועד להתפזר ולאבד לכידותו ברגע. כמו חייה. אפילו הגפיים, כמו השתל נטל שלה. מועדים להתפזר כמו גולות אבודות כמו שאומרים באנגלית I lost my marbles איבדתי את שפיותי (היא זכרה את המשפט הזה מהסרט "הוק").

 

בנוסף הייתה נתונה לניטור תמידי, יומיומי, של דופק, לחץ הדם, חום הגוף, משקל, תפקודי כבד, עור ועצמות, דם ושתן למכביר. נתנה נוזלים כמה פעמים ביום והרגישה שלשד החיים הוא שנמצץ ממנה. דיי.

לפעמים חלמה שהיד הכחילה והשחירה ונאלצו לקטוע אותה, או שנשרה מאליה כנשל נחש. לעיתים חלמה חלומות של מישהו אחר, מישהו שהיה הבעלים האמיתיים של היד. הד שורה שקראה פעם: "אין להסביר זאת אבל מושתלים מראים משהו מאישיות התורם מתגלם בהם ומתערב". המחשבה הייתה מטרידה ולכן דחקה ודחסה אותה אי שם בירכתי מוחה, להיכן שדברים מועדים לפורענות נדחקים כל עוד אפשר. 

לפחות כמה פעמים ביום מאסה בו בשתל בריח התרופות, בצמרמורות הלא נעימות, ברעדת, בצבע העור הלבן כמו מסטיק לעוס שנפלט חסר טעם. כמה חסר טעם כאילו נתפר כישלונה ונגזר עליה לשאת אותו לעין כל. את העיוות הנורא הזה. ועם זאת התפטרות ממנו תהיה הודאה בכישלונה. כפירה בסיבה בגללה בחרה להוסיף לחיות.

והנה כבר חלפו חמש שנים מאז הובהלה, מעורפלת הכרה, ושבורה כולה מכף רגל ועד ראש, כניצולה היחידה מהאסון. איש לא נותר. המשפחה המורחבת כולה נפלה. היא נותרה חסרת שורש, כעץ שתול על מים. כולם אינם. הכל מחוק ומחול, אפשר לברוח ולהתחיל חיים חדשים, ובמובנים רבים כך אכן עשתה. תרמה גופה למדע, בעודה בחיים. הייתה לגיבורה טראגית של השתלת יד חלוצית ניסיונית. 

וד"ר רות המהולל? האחראי, ההוגה והיוזם שאיתר אותה להשתלה (שותפו, הרופא הפלסטיקאי, מת בשנתו לאחר שמחיצת האף שלו קרסה) דר רות' נראה גרוע ממנה. לפעמים, לעצמה, תהתה האם מותר לרופא להיראות כה חסר חיים ותקווה בפני הפציינטית שלו. לפעמים רצתה לנזוף בו, לצעוק אולי, להאשים. אבל הבליגה. ובלבה פנימה גמלה בה החלטה סודית שהשתל רק זמני. הסר תסיר אותו. מתי? בזמן כלשהו בעתידה. עד אז חייה שקועים בהמתנה. הקפאה עמוקה.

לפעמים קראה באופטימיות על יכולתם של צמחים לגדל מחדש חלקים שנקטפו, אולי עם הזמן ואם רק תקרא מספיק תלמד איך לגדל יד חדשה משל עצמה במקום זו שנקטפה לה. מהקהילה החרדית כבר התעניינו אם ניתן יהיה להצמיח ולשחזר קרום בתולין בעזרתם. אולי בעתיד יצמחו ידיים וזרועות לרוב כעצי דקל בחממה מיוחדת שהביקור בה יהיה מסעיר ומטריד. ניתן יהיה לגדל על פי הזמנה או לבחור את היד המתאימה ביותר.

לא פעם דיבר דוקטור רות' על ליבה, לבל תחטט ותקרא במאגרי הידע השונים על ההתקדמויות בתחום. הוא טען שהוא עושה זאת בשבילה וכי אל לה להשוות עצמה לאחרים "את מתקדמת בנתיב משל עצמך" היה חוזר ואומר והמילים קנו את ליבה ובטחה בו ללא סייג. הרי אחרי כל מה שעברו ביחד, איך יוכל לשקר לה? גם כשברבות השנים נדף הבל פיו ריח חזק שאיננו ארומת קפה וסיגריות, ובהמשך אף ריח אלכוהול, עדיין בטחה בו.

אבל פעם הפרת את בקשתו וחיפשה השתלות יד בגוגל. התוצאה היכתה אותה בתדהמה. תוך כדי הניתוח, טרם נסגרו התפרים, המנותח כבר מניע כל אצבע וצבע בשתל, כאילו היד הזרה היא עצמו ובשרו. לא דומה בדבר לגוש האיטי, הנוירופתי, חסר התנועה ונטול החישה שחובר לה. זה איפה מה שהסתיר ממנה ד"ר רות', ניסוי השתלת היד הראשונה בישראל שהיא עצמה גיבורתו, הוא למעשה כישלון! איך אחרת ניתן להתייחס לגוש המקובע, הקפוא בעווית ומגעו לא טבעי, דומה לתפוד ספוג מים.  הדבר הזה חסר התועלת והתחושה המחובר אליה. חלק חי של אדם, איש או אישה, שמת מכבר ומקומו כבר לא בעולם הזה. גוש בשר שפג תוקפו. סרח מן העולם הבא שעוכב במחוזותינו בדרך לא טבעית. דבר תועבה. שעטנז בשר ודם, חיים וגווייה, עצם מקולל! 

למה לקחה על עצמה את הנטל הזה? אחרי האסון הכל נהרס לה. את הכל הכל נאלצה לבנות מחדש. תפקודים שנלקחים כמובן מאליו. לעמוד, ללכת, לדבר, לאכול. להניע אצבע בפעם הראשונה. כתינוק בן יומו כמעט.

אבל האמנם היה הזמן לרעתה? כשהניחה לו גילתה ששערה צימח שחור ואף לא שערה אחת הלבינה. כאילו באמת שומרה בזמן. כבר הייתה קרובה לגיל 40. אך היו שטעו והחשיבו אותה לבת עשרים.

מצד אחד הרגישה בלה כבת 200, ומצד שני שומרה בחירגונה כאחרון החולים הנוירולוגים של אוליבר סאקס שגופם שומר בצעירותו בגלל מחלת השינה, אחרי שבילו עשורים בחוסר תנועה קטטוני. גרסאות מציאות מבעיתות של היפיפייה הנרדמת, ששומרו בקיפאונם כאילו היו גולים בארץ שמחוץ לחלל ולזמן. אלה היו מקביליה הדמיוניים והיא קראה עליהם הרבה ובשאר הזמן ישנה ללא גבול. 

בספריו של סאקס חזרה המלה "חירגון" והיא לא ידעה מה פירושה. בדמיונה סברה כי זה להיות שרוי בלימבו שבין המתים לחיים, מקום חורג לאלוהים, להיות קליפה ריקה, או נפש מנותקת גוף, מצב בו הייתה שרויה מאז נשלפה שם מתחת להריסות. המשמעות האמיתית של המלה הייתה "טרנס" אבל היא ביכרה את המשמעות השגויה ובעצם לא שגויה כלל. משומרים בחירגונים היו החולים של סאקס והיא בדרכה משומרת בדרך משלה. הרעיון ניחם אותה. אם שינה משמרת הרי שכל הקיפאון מעיד שעוד לא מאוחר. אם ולו תקיץ אי פעם פשוט תמשיך מהנקודה האחרונה בה עצרה. ולאט לאט תפס בה הרעיון הזה חזקה עד שלא יכלה עוד להבדיל בינה ובין עצמה אם זוהי האמת או רק משאלת לב.

"כי עד חצות העולם מלא בהבלים, והחצי השני של הלילה פנוי להביא את הגאולה" (שפרה קורנפלד) משפט שניחם אותה כשהתקשתה להחזיק עיניים פקוחות לפני שש בערב. כך נחשף לפניה עולם שכולו לילה. ובתוכו היה גם איש הכלב המוזר.  

פעם אחת יצאה מהמעלית אל הלובי החשוך. מסדרון צר בלתי מואר. ממולה נפתחה דלת המעלית. האור עז מסנוור ודמות גבוהה ונטולת ראש עומדת בפתח, אוחזת את הראש בזרועה מתחת לכתפה, כמו כדורגל. והיא יוצאת ומתקדמת ואז מדליקה את האור במסדרון. כעת יכלה לראות, שאין זה אלא הבחור המחופש לכלב שנושא את ראש התחפושת בידיו. לא יכלה לראות את פניו מבעד לכתפי התחפושת. חסר הראש הלך לו לדרכו. הוא חובש את המסיכה, מנופף קצת בדרכו המתיילדת, המקניטה ואץ לדרכו. סונטת לעגנית לגלגנית נופף לה בדרכו המקנטרת. ואז הרים רגל אחת מעלה והעמיד פני משתין על הקיר. הצקותיו לא נעמו לה. היא התעלמה ונכנסה לחדרה.

החדר הזמני הנצחי במתקן השיקום. כבר מזמן יכלה לצאת משם אם רק תקפיד על ההנחיות, אך בחרה להישאר. אמנם שכרה דירה וריהטה אותה באהבה אבל לא יכלה לשאת לשהות בה. משהו בחלל הדהד דבר מה נורא, על הנסיבות בהם נותרה כה בודדה. עוד מילדות שנאה בתים גדולים מדיי וריקים מדיי. היא העדיפה את חדרה בבניין השיקום שם הייתה תכונת חולים מתמדת והמולת אדם מנחמת לב. אזי טיפחה מאוד את דירתה, אבל מרחוק. קנתה וסידרה וניקתה אבל לא יכלה כמעט לשאת להיות בה, בטח לא בלילה. הייתה זו מעין אנדרטה לחיים חדשים שלא הצליחה להתחיל. אבל לראשונה זה זמן רב היו לה חפצים משלה. משק בית משלה. היא מנתה הישגים אלה מול אנשי המקצוע והודתה עליהם. אפעס, לא באמת הצליחה להנות מהם.

בהמלצת העו"ס ניהלה יומן וכך כתבה בו בטרם נזנח גם הוא:
"שכרתי דירה
ואני מרהטת בה חיים של מישהי אחרת
כזו שאני רוצה אבל אינני מסוגלת להיות". 

נהגה לקנות מזכרות מחנויות יד שניה, התחושה הייתה כמו לקנות עבר. חפץ חפץ וסיפורו העלום, הכמוס בחבטה או שריטה שספג, שימלא את החלל. והלא מהי גם זרועה החדשה, השתל שלה, אם לא יד שניה?

 

"אין בידינו להסביר זאת אבל תכונות של התורם מוצאות ביטוי אצל המושתל". 

המשפט הזה רדף אותה. היא התחרטה שקראה אותו וכבר שכחה היכן ומתי. האם חלמה אותו בכלל? המשפט הטיל עליה אימה וחשה צורך למשש בתוך נפשה אם ישות זרה נוטלת בה חלק כעת, תובעת חזקה. 

לילה אחד חלמה בבעתה שהגפה נלקחה מגוף חי ופועם והאיש בעליה מחפש אותה לקחת חזרה. בהוסטל פחות הטרידוה חלומות רעים על גוף שבא לתבוע את היד ששכל. כתבה ביומנה:

"יום אחד באתי הביתה וגיליתי שעטלף או דורס לילי לשלש והמטיר כתמים שחורים גדולים על מפתן הדלת והקירות. הכתמים השחורים הוסיפו לפאר את דלתי שבועות ארוכים. מאיימים על הפנים הבורגני והמסודר שהקמתי. חשבתי שהגשם ישטוף אותם ולא כך קרה. זמן ארוך התנוססו הכתמים הלעגניים מפתן הדלת והקיר הלבן וזמן רב לקח לי להסיר אותם. מכתימים את העתיד שניסיתי לבנות. כמו סימן מבשר רעות לבאות ששם ללעג את מאמציי לחיים נורמליים מהוגנים".

דוקטור רות' התאבד.

אם תדחיק מחשבה זו ממוחה יהיה זה כאילו לא קרה הדבר
אם תשכח ותתבלבל
נדמה זה בהישג המחשבה לבטל את עצם הידיעה
אחרת ההלם אין לו גבול.

וכך כתבה גם ביומן:
מרחק מחשבה ממני למחוק זאת
להפיג מזיכרון
להסיר
את הבוגד הזה
לו נתתי את נפשי וגופי בכל מובן 

משך כל השנים האחרונות השתדלה לחשוב במושגים נשגבים, של גורל ותפקיד ביקום ושליחות, יפה ניגן על המילים האלה דר רות' ועכשיו מה?

היא לא ניאותה או היתה מסוגלת לקרוא את המכתב אשר השאיר לה. משברי משפטים מהצוות הבינה שחש שהרס את חייה "בצדק!" חשבה אך לא אמרה זאת בקול.
הוא חש שהרס את חייך אמרה לה גם האלמנה. היא פתחה את פיה לענות, להכחיש מתוך נימוס, לנחם, אך שפתיה התאבנו.
איך תוכל להכחיש זאת?
במקום לענות צדה את דמות עצמה במראה. השתל הוא כשק בשר מזוויע ועורה שלה לבן חולני, מבליט עיניים אדומות, נפוחה מתרופות. כמעט איבדה צלם אנוש.

דוקטור רות' התאבד. כעת נותרה שוב יתומה. בודדים ויתומים היא והניסוי הארור.

באותו ערב חשה מחנק ופרשה מדלת החירום אל אוויר הלילה הקר. בעומדה על הגג בקור. מבטה ננעץ באדמה הרחוקה מתחתיה. רוח נעימה. החלה מתנדנדת קדימה ואחורה ובליבה משאלה כמוסה ליפול ולרחף משם, את כולם נשאה הרוח, את כולם סחף האור….. סטרופי וכל משפחתה שם במורד הכביש הקשה המחוספס, המרסק, הכותש, הגואל. ללכת בדרך ד"ר רות וכל בשר. כל שדרוש כדי להצטרף אליהם הוא שרגליה יעזבו את הגג הזה ולנחות על הכביש בפיזור איברים. מפתה. היא לא חשה בעיני הפלסטיק הקרות המזוגגות, הגדולות הקשות והחיוך הקפוא, המפוחלץ, אשר עקבו אחריה. 

בתחושה העמומה הרגישה שמשהו תפס בידה, בשתל. היכן שהעצבים אדישים וכהים או מוסרים מידע למוח שכבר אינו בין החיים. כף יד חייתית שחורה וסמיכת פרווה הונחה על כתפה. לרגע נבהלה מהפרווה הכהה. אך מעליה התגלו פנים יפות, דואגות.  מודאג ומפציר. הוא מושך אותה למטה מהמעקה והיא נעתרת. הבחור השיב את מסיכת הכלב אל פניו. הם יושבים יחדיו מעט בשתיקה – היא והכלב המחייך שמיאן להשאירה לבד. מסירותו ועקשנותו הפתיעו אותה. למחרת התעוררה אל חיוך קפוא של פלסטיק, דבק ופרווה סינטטית על גבי שידת המיטה. ולצידה שכב גוף פרוותי חסר ראש. בילו את הלילה לבד ביחד. לא קרה כלום כי מתים חיים אינם עוסקים בהבלים כאלה. ולפנים לא חלקה את יצועה מעולם. לא חשה בנוח וקצרה רוחה להיוותר שוב לבד. לכן מיהרה קצרות להיפרד. לפני לכתו שח לה הכלב: את יודעת? את מזיזה את האצבעות המושתלות בלילה.

 

היא התייחסה לכך בביטול. האצבעות זעות בלילה? היא ניסתה להניע את הפרקים הנוקשים, אם כן הרי שהם נעים בכוח שלא בא ממנה. ודאי רק חלום. אבל אז לתדהמתה הציג לה הכלב סרטון קצרצר שצילם בסמרטפון שלו בו אצבעותיה מתפתלות בחופשיות כידי אדם ער המנגן על פסנתר דמיוני. המראה היה כה חסר היגיון לדידה שביטלה ושכחה ממנו בכוח הדחקה. זה היה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. גם שם ללעג את מאמציה שלה להניע את היד, אז מתוך התרסה וכעס סירבה להבין את אשר ראתה.

אבל בכך לא תמו הדברים. לאימתה כשהתעוררה הייתה לעיתים היד שלוחה מעלה בכוח לא מובן, וקרה שנצטעקה באימה בטרם הבינה שזה השתל שלה, כלומר היא, גם אם לא עצמה ובשרה. ולפעמים בהתעוררה אחזו אצבעות השתל בעוז בדבר מה, חפץ אקראי שחטפה כביכול מהשידה הצמודה. האצבעות היו מקופלות ותפוסות בכוח לא מובן שלא נבע ממנה, כדי כך שנדרש לה מאמץ לשחרר את העצם התפוס בהן.

 

אם תחילה סברה שתחושת הלבד היא המעיקה עליה, אך אט אט ניווכחה, שמדובר בדבר מה הפוך בתכלית: תחושת נוכחות מתמדת, שהלכה והתגברה. כשהיא מכבה את האור משהו מתעצם שם. כוח לא מובן ולא נודע. ככל שחיפשה בעצמה כך הרגישה נוכחות המתמצקת, צובה ותופסת נפח ונוכחות בתוכה. בכל עם שכיבתה את האור חשה שמשהו מתעצם שם, ישות פאנטומית, יכלה כמעט לשמוע את מחשבותיה, לחלום את חלומותיה, ויום אחד חשה, כאשר נכנסה למיטה, שאיש נוסף בא ושכב גם הוא על יצועה. 

יותר לא אוותה להיפרד מהכלב שניאות לשון איתה, ממש כחיית מחמד. וסיפק לה סרטונים של היד מתנועעת בלילה. היא הביאה אותם לצוות הרפואי. בתקווה שימצא הסבר מדעי במקום סיפורי הרפאים שרדפו את דעתה.

ראש המחלקה החדש שהחליף א ד"ר רות' היה אדם לא נעים רזה וזוויתי בעל שיניים ענקיות. חסרות פרופורציה. היה בו משהו קשה בכל אשר עשה ואמר והעברית הקלוקלת שלו רק הדגישה את זה.

"יכולה להוזיז? חבל ד"ר רות' לא לראות את זה" [הוא האשים]. "זה הכל ברצון שלך".

הוא אמר זאת בחיוך רחב, בלתי הולם לטרוניה האשמה.

"זה לא ברצון שלי, (משום מה נדבקה בצורת הדיבור ובמבטא שלו) "רק בלילה, כל הפיזיותרפיה ואני לא מצליחה להוזיז"

ראש המחלקה הניף יד מבטלת ונענע ראשו.
"כשיש כרות ארבע גפיים. הוא מעריך כל מה שאתה לתת לו. טעות כל הדבר הזה".

"מה זה קשור?"

"קשור טעות הכל. קשור מבזבזת זמן וכסף שלנו על הבלות, הבל הבלות". 

המילים המשובשות שלוו בחיוך דקרו בה פצע. חשקה להרים את כוס התה הרותח ולשפוך אותה בפניו אבל לא רצתה להשפיל עצמה בפני המזכירה ואיש הצוות הנוסף אשר שהה בחדר. אי לכך הודתה לו בזעם והסתלקה משם. 

הפסיכיאטר האזין לה ממושכות ובאמפתיה. יצאה מחוזקת ובידה מעטפה חתומה שנועדה כביכול לשכנע את ראש המחלקה אבל כשקראה את אשר נתן בידה בערה בה חמתה להשחית. כך נכתב במעטפה:

הצעה: תסמונת מדומה של הגף הזרה: ההכנה הפסיכולוגית היתה כושלת לכן המצב דמוי תסמונת הגף הזרה כשמתרחש נתק פסיכולוגי או פיזי של איבר בגוף. כתוצאה מן הפגיעה או הנתק, אין המוח מזהה עוד את הגף כשייכת לגוף שהוא שולט בו. הגף ממשיך לבצע פעולות רפלקסיביות, והחולה תופס את פעילותה כנשלטת על ידי גורם זר הסותר, לעיתים, את רצונו הוא ומפריע לו בחיי היום יום. ייתכן מצב שבו היד הזרה, לכאורה, תיאבק ביד השייכת ותפריע לה לבצע את תפקודיה בהתאם לרצון האדם. היד הזרה יכולה לבצע פעולות מסובכות כמו התרת כפתורים (שהיד ה"שייכת" רכסה) והסרת בגדים (שהחולה רוצה ללבוש). לעיתים לא יהיה הסובל מתסמונת זו מודע למעשיה של היד הזרה עד שיתבונן בה. הלוקים בתסמונת מאנישים את האיבר הסורר, מייחסים לו רצון משלו או מאמינים, כי הוא נמצא בשליטת גורם חורש רעתם, כמו שד או רוח רעה, שהם חייבים להילחם בו ולהשתלט עליו.

ובעט הוסיף:

יש לשלול פסיכוזה.

איש לא יעזור לה. טוב ויפה. היא תסתדר בעצמה. והכלב לצידה. נאמן יחידי.

פתאום עלתה על דעתה הסצנה מסרט הקולנוע משפחת אדאמס בה יד כרותה של המשפחה מתקשרת בעזרת שפת סימנים, ומורס. אבל לא יהיה צורך בכך. כל שדרוש הוא לתחוב עט לאצבעות.

כך עשו. ניסתה לתת ביד המושתלת עט לפני ששכבה לישון אבל לבד מלהכתים את המצעים הצחים והמזרון בכתם דיו מכוער לא נשא העניין פירות. כמה ימי סרק מייסרים עברו עליהם בניסיונות. היא לא הניחה לכלב לעזוב אותה, פחדה ממה שתעשה היד בהיעדרו, בעוד היא ישנה. פחדה ממש. בחלומותיה היתה היד מציירת לה מסר על ראי מעורפל אדים אבל כמה שניסתה לא הספיקה לקרוא את המסר.

אבל ברבות הימים משנואשו הניחה לו לעזוב את צידה. ואז, דווקא בהיעדרו הבזיק במוחה רעיון. איך יכלה להיות כה טיפשה ולבזבז כל כך הרבה זמן וחרדה. הרי כל מה שנדרש הוא אותיות האלף בית על לוח, ולהצביע עליהן.

היד זזה, תחילה באופן בלתי מורגש ואחר בכוח שנדמה היה לה שהוא שלה עצמה ואז נעה בוודאות ובנחישות אל האותיות.

ברגע הראשון ניסתה לברוח, אך כיוון שהיתה מחוברת ליד הייתה בכך מעט תועלת, היא רק נשענה לאחור מרחיקה ככל שאפשר את היד מגופה.

ובאיטיות מייסרת נחלץ המסר של האצבעות המתות:

נ………………….י……………………ר……………………………………………………צ………………….ח….

הנה יש שם. ניר צח. האין זה מרגיע? האין ההרגשה טובה יותר? לגלות שמדובר באדם, דבר מה אנושי ובלתי מפלצתי בעליל? אמרה לעצמה וניגבה ממצחה את הזיעה הקרה ששטפה את כל גופה כגל משך כל הניסוי האיטי. ד"ר רות' הזהיר אותה מנפילות סוכר כאלה. הנה, אין כל סיבה לכל החרדה. בבן אדם מדובר ולא במפלצת.

הזעיקה את הכלב מהחדר השני. הנה תראה הצביעה על השתל בפליאה מתפעלת וגעתה בצחוק היסטרי רטובה לגמרי מזיעה קרה ואולי גם יותר, במכנסיים.

היד משכה והתעקשה עד שהוסיפה שתי אותיות:

…..ת………י

"נירצחתי".

התעוררה מבועתת כל כך שאפילו צעקה לא נותרה בגרונה וזמן ארוך אחר כך לא ההינה שוב לדובב את היד או לעסוק בה. 

רק עוד ניסיון אחד עשתה. קוד מורס.

הפענוח היה מייגע. בסוך הסתכם הכל לאוסף שברי פיסוק: .- -. .. / .- . — -… / .- . – -.-

קווי דיו כיסו את הדף חסרי פשר. תקתוק רצף האותיות בלתי מפוענח התגבש למילים ופתאום הסימנים היו למילים והזר מוכר באחת.
זאת נקשו האצבעות: "מי טוב? מי טוב? כמה אני אוהבת אותך? כמה אני אוהבת אותך!

 והיא צחקה ובכתה. סטרופי! אמרה. "סטרופי שלי!".